לקרוא את מגילת הגלות בגלות: מחשבות על פורים בקליפורניה

מאת: טובה בירנבאום

לאחרונה אני נוסעת לעבודה באופניים. 20 דקות של נסיעת בוקר שטופת שמש בשכונות הירוקות והמטופחות של עמק הסיליקון. זמן מצוין לארגן את המחשבות ולהגות בתוכן המחשבתי לקראת החג הבא. הפעם הסתירה בין הנרטיב של פורים- סכנת ההשמדה של הקהילה היהודית בפרס במאה החמישית לפני הספירה וסיפור הצלתה המופלא- על רקע המדשאות הירוקות והשלטים שקוראים לתמיכה במועמד היהודי לנשיאות- בלטה יותר מאי פעם.

purim megila

Photo by Miriam Mezzera

השנה היה מוזר עוד יותר מבעבר לקרוא את סיפורה של הקהילה היהודית בגלות שנמצאת בסכנת קיום, מגייסת את כל הכלים הפוליטיים והדתיים שברשותה על מנת להיחלץ מעין הסערה, ולבסוף חוגגת במרחץ דמים נגד הקמים עליה ומאיישת את עמדות השלטון המרכזיות לצד המלך.

בניגוד לשאר סיפורי ההצלה שלנו, סיפור מגילת אסתר מתרחש כולו בגלות. יש מי שרואה בסיפור מודל קלאסי של בעיית הגלות- זרות, עראיות, סכנת קיום תמידית וניסיונות שתדלנות מול שלטון זר. המגילה מציפה גם את שאלות הזהות ואתגרי שימור התרבות בתוך סביבה עוינת דרך הסתרתה של אסתר את מוצאה, תלונותיו של המן על מנהגיהם השונים של היהודים וסרובו של מרדכי להיכנע לנורמה המורה להשתחוות להמן.

כישראלית שחיה כרגע ב'גלות', לאחר שגדלתי ועיצבתי את זהותי במדינה היהודית, בה לא חוויתי תודעת מיעוט, אני מתבוננת בחיים היהודיים כאן ומתקשה כמובן למצוא את אותו מודל קלאסי של הקיום היהודי בגלות, של מיעוט נרדף הנאבק על הזכות לבטא את תרבותו. למעשה, כמעט כל הנרטיבים של החגים שלנו, שבונים ומעצבים את זהותנו התרבותית, קשה למצוא קווים מקבילים בינם לבין המציאות היומיומית כאן. עמידתנו שוב ושוב מול הצרים עלינו בעזרתו של אלוהים נראית רחוקה כל כך מן המציאות בה נישואים ליהודים נחשבים לנישואי יוקרה, יהודים מאיישים עמדות מפתח בפוליטיקה, בכלכלה ובתרבות ורב תרבותיות באופן כללי היא בעלת ערך מרכזי בהוויה האמריקאית (בטח בקליפורניה).

אז איך בכל זאת, אם רוצים לחגוג את החגים לא רק דרך הטקס אלא גם דרך הנרטיב, כיצד מחברים אותו להוויה הקיימת? כי הרי הכי פשוט להתרכז בטקס הטכני: בחגיגות, בסעודות ובתחפושות; כל חג יהודי מעניק לנו שפע של טקסים שעשויים לשאוב אליהם את כל תשומת הלב- אם מדובר בניקיונות מפרכים, אם בבניית סוכה לתפארת או בטירחת המטבח בהכנת המאכלים המסורתיים של החג. אבל הסיפור שמאחורי אותה פעלתנות קדחתנית, זה שנושא עמו מטען ערכי ותרבותי, לא פעם מאתגר, דורש התגייסות מיוחדת ולעיתים התמודדות עם מבוכה.

יהדות אמריקה הליברלית מצאה את הדרך להתמודד עם סיפורי החג של "רצו להרוג אותנו, אנחנו ניצחנו, יאללה, בוא נאכל", דרך הדגשת הפן ההומאני-אקטיביסטי, וראיית החיוב שלנו, דווקא כעם בעל היסטוריה של מיעוט נרדף, להיחלץ חושים לפני המחנה ולהלחם על זכויותיהם של מיעוטים אחרים. ערכים אוניברסליים של צדק ושוויון הפכו ללחם חוקם של המנהיגים היהודים הליברליים וכל חג הוא הזדמנות לחדד את המסר על פיו עַם שידע טעמן של גזירות ורדיפות מחוייב כעת, לכששפר גורלו, להקל על סבלם של עמים אחרים.

לנו, הישראלים, זה לא כל כך פשוט. בבית שלנו, בו אנו לא מיעוט, איננו תמיד בטוחים, והרבה פעמים אנו חשים מול אומות העולם בצורך להתגונן מול מתקפות והאשמות. אבל אני מעזה לשאול האם אנו מצליחים לעשות את ההפרדה בין ההתאהבות בעמדת הקרבן לבין היכולת שלנו לשלוט ולעצב את גורלינו בידינו; האם אנו חוזרים בכל שנה אל סיפורי הרדיפה וההצלה על מנת להצדיק את המצב המאתגר בו אנו נמצאים ולהתייחס אליו כאל גזירת גורל, או שואבים מהם השראה לעניין החובה שלנו שלא להנציח את המצב אלא לחתור לפיתרון שנותן תקווה לכל הנוגעים בדבר.

אז נכון שהם רצו להרוג אותנו ואנחנו ניצחנו (ובמקרה של פורים גם הרגנו אותם בחזרה), אבל בואו נאתגר את עצמינו ונבדוק כיצד השטנץ הזה לא מקבע אותנו אלא מרחיב אותנו, לא מאלץ אותנו לקרב את המציאות אל הסיפור, אלא לשנות את המציאות וליצור ממנה סיפור חדש.

שבת שלום!