סדר פסח בני-ברק סטייל או לוד סטייל? הסיפור המפתיע על שני הסדרים שהתחרו על הכניסה להגדה

מאת: טובה בירנבאום

האם יש צורך בכשרות על תרופות? האם יש למכור לגוי אבקות מרק המכילות קמח? מה עושים עם מזון תינוקות שאינו כשר לפסח? האם האיסור על קטניות עדין תקף בעידן של קיבוץ גלויות? זהו מקבץ מתוך שלל שאלות הלכתיות שנשאל היום הרב הראשי ע"י הציבור הרחב לקראת הפסח. ומה איתכם? האם הניואנסים ההלכתיים של הלכות הפסח מעסיקים אתכם? ואם לא ההלכה, אלא יותר ההכנות הקדחתניות לקראת ארוחות החג הן שמדירות שינה מעיניכם, האם בתוך מרחב הקרצופים והבישולים אנחנו מספיקים לעסוק במהות התוכנית והערכית של הפסח?

yael slideלעיתים ישנה תחושה כי ככל שגובהת סביבנו חומת ההלכה שדואגת למַרכֶז את תשומת הלב אל הריטואלים שסובבים את החג ופחות אל המהות הערכית שלו והנרטיב שמאחוריו, אנחנו מפספסים את העושר וההשראה שעשוי החג להעניק לנו ולהעשיר בהם את חיינו. ההעמדה של הטקס אל מול הנרטיב- הקומפולסיביות המעשית הלכתית אל מול הפן הערכי והתוכני כשני כיוונים מנוגדים שיש לבחור בינהם איננה רעיון חדש; הדואליות הזו מופיעה בהגדה של פסח עצמה ונראה ששם התקבלה הכרעה עקרונית די ברורה בעניין:

"מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית". (מתוך ההגדה של פסח).

כולנו מכירים את הקטע הזה מתוך ההגדה, כיון שזהו שלב בו רובנו עדין במצב של ערות יחסית בציפיה לשלב האוכל, אבל מה שהרבה לא יודעים הוא שבניגוד לקטעים רבים בהגדה שלקוחים מתוך התלמוד והמדרשים, הקטע הזה אינו קיים בשום מקור אחר פרט להגדה. ההגדה, שנערכה רק במאה השמינית לספירה בחרה בקטע הזה על אף שישנו קטע מתחרה דומה מאוד בתוספתא, חיבור המקביל לתקופת המשנה (המאה השנייה לספירה):

"מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד, והיו עסוקין בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות הגבר (התרנגול), הגביהו מלפניהן, ונועדו והלכו להן לבית המדרש" (תוספתא, פסחים, י).

הנה לפנינו, בלשון מאוד דומה, תיאור נוסף של ליל סדר שמסיים את מסכת פסחים בתוספתא: מפורטים מיהם המכובדים המסובים, מוזכר מקום ההסבה ומתוארת הפעילות- נושא השיחה. ישנו הבדל גדול בין הבחירה התוכנית שנעשית ע"י החברים בבני ברק לבין בחירתם של החברים בלוד. בעוד רבי עקיבא וחבריו מספרים ביציאת מצרים, רבן גמליאל וחבריו עוסקים בהלכות הפסח. הנה לפנינו שתי אופציות שניתן לראותן כמנוגדות או משלימות, אך בהחלט מייצגות שתי השקפות עולם ביחס לדגש של החג: האם בזמן שאנו מתכנסים כמשפחה וכקהילה עלינו לדון בפרטים הטכניים של קיום החג, או שעלינו לספר את הסיפור שלנו ולבחון אותו במבט מחודש; האם הדגש הוא על פסח כחג דתי או חג לאומי?

נראה שעורכי ההגדה במאה השמינית לספירה הכריעו בסוגיה. הם בחרו לספר על הסדר בבני ברק שדן בסיפורו של החג, בנרטיב הלאומי שלנו כעם ובמשמעותו עבורנו היום, על פני סיפור הסדר בלוד, שנערך ע"י לא פחות מהנשיא עצמו, רבן גמליאל, שעסק בפן הטכני וההלכתי של החג. בנוסף, אם נתבונן בהכרעות הנוספות של עורכי ההגדה, נראה כי שיטת בני ברק ניצחה לכל אורכה: ההגדה שלנו עוסקת בשעבוד במצרים, בהיסטוריה שהובילה אל השיעבוד, בניסים שליוו את היציאה לחירות, בצורך להלל ושבח את אלוהים, ובעצם חובת הסיפור של כל זה. ישנו עיסוק משני בלבד בהלכות הפסח עצמן.

האסכולה של רבן גמליאל, שדגלה בעיסוק בהלכה ובטקס, בהלכות קרבן הפסח שהוקרב בבית המקדש ובריטואלים שסביבו, נשנענת על שתי סיבות: הקושי להיפרד מפולחן המקדש בדור שלאחר החורבן מצד אחד, והחשש מפני מרד ואספירציות לאומיות מן הצד השני. כשמניחים לטכני ועוסקים בנרטיב ובערכים, ניתן אולי להתמלא בהשראה, אך ישנה סכנה של נקיטת פעילות לאומיות אקטיבית שתוצאתה אינה ידועה מראש.

יש מי שטענו כי ליל הסדר של רבי עקיבא וחבריו לא היה כינוס תמים של טבילה בתוך עולם עֵרכי והשראתי בלבד, אלא עסק בקידום הגאולה העכשווית ויציאה מן השיעבוד במובן האקטואלי ביותר- תכנון מרד בר כוכבא. אנו יודעים בדיעבד כי מרד כוכבא, שהתקיים בימיו של רבי עקיבא ובעידודו, היה אחד האירועים הטראומטיים והעקובים מדם בהיסטוריה היהודית. אז הנה לכם הסכנה: לא לחינם לאורך אלפיים שנות גלות גבהה חומת ההלכה ומילאה כל חלקה טובה בשיח היהודי; סיפור יציאת מצרים במובן הסמלי והערכי שלו עלול להיות מסוכן; הוא עשוי לעודד יציאה אקטיבית לפעולה. הציונות אכן עשתה זאת בסופו של דבר, ומחתה כנגד הגישה הפסיבית ששלטה בכיפה עד לסוף המאה ה19.

אז כשנסב הערב אל שולחן החג, נוכל להכריע בין שני סגנונות: סגנון לוד- שמתמקד באכילת כזית מצה או בהספק לאכול את האפיקומן עד חצות הלילה- שגם להם ישנו, ללא ספק, משקל משמעותי- אל מול סגנון בני ברק- שמספר את הסיפור הלאומי שלנו ודורש מאיתנו להתבונן מחדש בו ובעצמינו בכל שנה, ולבחון אותו ואת הערכים הגלומים בו לאור עולם הערכים האישי והקולקטיבי העכשווי שלנו.

ואם חשקה נפשכם בסדר בסגנון בני ברק, ותרצו לתבל את החרוסת והקינדלך גם בשאלות ונושאים לשיחה עבור כלל משתתפי הסדר, טקסטים מודרניים לצד אלה המסורתיים, והפעלות אינטראקטיביות לילדים ומבוגרים- אתם מוזמנים להציץ בחוברת שהכנו לקראת החג, וללכת בדרכם של רבי עקיבא וחבריו עד לכשיפציע השחר ויגיע זמן קריאת שמע של שחרית:

מאחלת חג חירות שמח ומשמעותי לכולנו!