כל מה שנשאר לי ממנה זהו אצבעון כסף קטן

מאת: דלית גבירצמן
dalitכל מה שנשאר לי ממנה זהו אצבעון כסף קטן.
תשחילי לי את החוט בקוף המחט,
כך היתה מבקשת סבתי ביידיש
כשעיניה כבר כהו משעות ארוכות של תפירה.
כילדה צעירה ישבתי וצפיתי בה רכונה על מכונת התפירה,
פורמת תכים פשוטים באצבעותיה הקצרות והגרומות.
בניגוד לדעה המקובלת, רצתה סבתא שלי לספר,
זו הייתי אני, שלא רצתה לשמוע.
כל מה שרציתי היה לשמח אותה,
אבל היא לא ידעה לשמוח.
עיניה החומות מעולם לא האירו,
וראיתי בהן רק עצב שאין לו סוף.
קשה היה לה להביע רגש,
ודרכה היחידה להראות חיבה
הייתה למלא את הצלחות שלנו עד הקצה,
ולצפות שנרוקן את תכולתן עד תום.
תמיד היתה פורסת פרוסות עבות מידי של לחם
ומצווה ״תאכלו״, כאילו זו הדרך היחידה לאהוב.
כמה היייתי רוצה לשבת לצידך היום,
ולשאול אותך את כל השאלות.
כמה הייתי רוצה להקשיב כעת לסיפוריך
על נערה צעירה שעולמה חרב עליה ביום אחד.
איך במחי שוט הופרדת מהוריך, שלא לראותם יותר לעולם.
איך התקיימת בגטו מסריגת גרביים לנשות הפולנים
אותם סחרת בעבור פרוסת לחם עבשה.
איך התקנת לעצמך מלבושים משקים של תפוחי אדמה
ואיך רעבת שם בגטו.
איך הכרת את סבא מוטל במחנה העקורים
ורק מתוך יצר החיים החזק ממך
hannahנישאת לו שם, בחטף.
ללא חופה, ללא זר וללא קרובים.
כמה הייתי נותנת היום בכדי להקשיב לך סבתא,
לשמוע את סיפור חייך שנגדע בגיל כל כך צעיר.
ללמוד על כל החלומות, התקוות, ההבטחות
וכל הביטחון והשלווה של ילדה בת 13,
שנגזלו ממך באכזריות בל תתואר, ולא עוד.
היום אני יודעת –
לא ידעת לשמוח, כי החיים לימדו אותך רק עצב.
לא ידעת להנות, כי החיים לימדו אותך רק סבל.
לא ידעת לאהוב, כי החיים לא הראו לך מספיק אהבה.
כמה צר לי עליך סבתא חנה שלי.
צר לי שעל אף ששרדת את זוועות המלחמה ההיא וזכית לנכדים ולנינים,
לא ידעת אושר מימיך.
כל מה שנותר לי ממך זהו אצבעון כסף קטן והמון שאלות.