מלכת המדבר: שיחה עם מריומה בן יוסף, מקימת בית השנטי

מאת: דלית גבירצמן

יש אנשים שפשוט מאירים את החדר. הם מאירים לך את הלב והנשמה. הם מחברים אותך אל תחושות ורגשות, אל פחדים קמאיים ואל מחשבות שאולי לפעמים יותר נוח לנו להדחיק. הם שם בשביל לחבר אותנו אל עצמנו. הם ממוקדים כמו קרן לייזר ואי אפשר שלא להתחבר לאנרגיה שלהם. אפשר גם לקרוא להם ״מוארים״.

יש אנשים שבכוחם להפוך את החולשה לעוצמה, ואפילו את רגעי המצוקה, הבדידות והיאוש הכי קשים להפוך למסע של ניצחון. יש בהם חוסן פנימי וידיעה, שהיא לעיתים מנוגדת לכל הגיון הנטוע במציאות, שהם יצאו תמיד כשידם על העליונה. הם אנשים מאמינים, לאו דוקא במובן הדתי של המילה, והאמונה נותנת להם כוח לעמוד בפני גורל מתעתע, בלתי אנושי, אכזר וחסר הסיכוי, לכאורה.maryuma 222

כשמריומה נכנסת לכיתה ומספרת לתלמידי כיתה ח׳ שלנו על חייה, היא מיד כובשת את ליבם ודמיונם. אי אפשר להאמין שרבע שעה קודם לכן הם הפגינו תסמינים חריפים של מחלת סניורייטיס (הנפוצה ביותר בקרב תלמידים שעומדים שנייה לפני מסיבת הסיום). לא בכל יום עומדת מולם אישה עם שיער בוער כאש להבה, המדברת אליהם בגובה העיניים, ללא מורא, ומספרת להם על החיים ברחוב, על התעללות מינית ועל נטישה. לא בכל יום מתאפשר לנערים ונערות שמעולם לא פקפקו באהבת הוריהם או בעובדה שיש להם מפתח לבית חם ומחבק, להביט באישה אמיתית שמספרת להם על נערים ונערות בני גילם שהוריהם מאסו בהם. זאת הפעם הראשונה אולי, שהם שומעים על ילדים יתומים להורים חיים. אנחנו, המורות-האימהות שבחדר, מנסות להסתיר את הדמעה בקצה העין לשמע הדברים, אפילו שכבר שמענו את סיפורה של מריומה לפני שנה.

mariuma

מריומה בפגישה עם תלמידי כיתה ח' בפאלו אלטו

הפעם, אני מבקשת להיפגש איתה בארבע עיניים. בבית חמים ונעים אנחנו נפגשות ועל כוס תה בחצר אני שואלת אותה את השאלה הראשונה שהיא שואלת את ילדי ״בית השנטי״- מריומה, מה החלום שלך?

״חלומות הם התשוקה שלי לחיים. בתור אדם עם תשוקה, בן אדם מאמין ומשימתי אני חייבת חלומות.״ היא מביטה בי בעיניה החומות, עיני ענבר יוקדות, ומונה בפני את חלומותיה. ״להביא את העמותה למצב שבו היא תוכל להסתמך פחות על תרומות, לפתח דרכי טיפול נוספות ולחבר בין האקדמיה לבין הנתונים מהשטח, להקים בירושלים ובצפון הארץ עוד שני בתים, כדי שבסך הכול יהיו ארבעה בתים חמים לנוער במצוקה; בתל אביב, בנגב, בירושלים ובאזור הצפון. להרחיב את השיטה בכל מדינה בעולם שיש בה נוער במצוקה, ולספק לנערים ונערות פלטפורמה להציל את עצמם ולהמשיך להוביל אותם לכיוון של בניה במקום להרס עצמי וסביבתי.״

אני מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה הצלחתי להגדיר לעצמי בצורה כל כך ברורה וסדורה מהן מטרותי בחיים, לברר עם עצמי מהם חלומותי, ולא יכולה שלא להתפעל. היא ממשיכה ומספרת לי על הבחירה ככוח מניע. מי שלומד לבחור – הציל את חייו. ״אנחנו לא אלוהים״ – היא מסבירה – ״ולקח לי הרבה זמן להבין שאי אפשר לאנוס מישהו לקבל את הדרך שתציל אותו. יש כאלה שמיד מצליחים איתם. יש כאלה שבאים והולכים עד שהם מוכנים. 78% מילדי בית השנטי הצליחו. ככל שהשנים עוברות, השיעור שלי הוא להבין שזאת בחירה. זה לא שלך.״

מריומה היא אישה כובשת. היא כובשת לבבות, יעדים ומטרות. היא מספרת את האמת שלה שוב ושוב, ובכל פעם מצליחה להתחבר אל הקהל העומד מולה, ניזונה מהאנרגיה בחדר. רצף המחשבות שלה אסוציאטיבי, קופצני-משהו, אך כחוט השני עוברות תמיד העוצמה, הכנות, והתעוזה שלה להגיד את הדברים כמו שהם. אין בה נים מתיפיף, מתחנף או מזויף. היא סימפוניה של כלי אחד.

אני ממשיכה ושואלת אותה מה היה השיעור שלקח לה הכי הרבה זמן ללמוד? היא שוקעת לרגע במחשבות, מרכינה את ראשה ותלתלים אדומים מכסים את פניה. אחרי רגע היא מישירה לעברי מבט ועונה ״לא להיות קורבן של הנתינה שלי.״ אני מתקשה להסתיר את הפתעתי לשמע התשובה. ״יש לי יעוד והילדים האלו משקפים לי איך לבחור אחרת.״ – היא מסבירה – ״במשך שנים, הקרבתי את ה״אני״ שלי, הזוגיות שלי והאינטימיות שלי עם עצמי. אתה צריך ללמוד לאהוב את עצמך. אתה שוכח מה נכון לך, אתה שוכח לטפל בעצמך. המטפל גם צריך להיות מטופל. אני מדברת ממקום של נתינה קיצונית. אני ישנה 3-4 שעות בלילה. יש ביטול גדול של עצמי בשליחות שלי. אתה לא עוצר לרגע וכשאתה עוצר הדבר האחרון שאתה חושב עליו זה עצמך.״ אחרי שחלתה במחלת הסכרת ונאלצה לשנות את אורח חייה באופן דרמטי, היא יודעת שבכדי להמשיך לעשות את השליחות שלה, היא חייבת לדאוג לעצמה.

אנחנו מסכימות שהעולם נחלק לשני סוגים של אנשים: הלוקחים והנותנים. אבל גם אלו הנותנים צריכים לשאוב את כוחם ממקורות אנגיה מסוימים. אני שואלת את מריומה מה נותן לה את הכוח לשנות ולהציל חיים? ״אני לא דתייה, אבל האמונה שלי הראתה לי שיש כוח עליון ויש ניסים. אני חווה ילדים שבחרו ברכבת החיים. אני שואבת כוחות מהסיפוק העצום שיש בראייה הזאת. מעבר ליוצרת שבי, נתתי פלטפורמה לנשמות ליצור את עצמן מחדש. הבנות הפרטיות שלי נותנות לי המון כוח, וההערכה שהן נתנו לי היא חלק גדול מהכוחות שלי.״ משם אנחנו מפליגות לשיחה על רוחניות. ״אצלי, רוחניות זה מעשים. האמונה היא עשייה והאדם נמדד לפי מעשיו. צריך להיות שילוב בין העיגול של הרוחניות לעיגול של העשייה.״

״מי האנשים שהשפיעו עליך במסע שלך?״ – שאלתי. ״לצערי לא היו לי אנשים שהלכתי בדרכם. אני לא יכולה להשוות את עצמי לאף אחד, אבל קיבלתי השראה לאורך הדרך מארבע דמויות שונות וחשובות; אברהם אבינו שעזב הכול והלך בדרכו בעקבות הציווי האלוהי של ״לך לך״. גנדי הוא דמות מדהימה בעיני, בכך שטען שלאלוהים אין דתות. יש רק מהות וחשיבה. מנחם בגין, בגלל המקום שממנו הוא התחיל ולאן שהגיע עם תהליך השלום וחתימת ההסכם עם סאדאת. מרשים אותי השינוי שעבר בחייו. וגם שרה גיבורת נילי בעקבות הספר של דבורה עומר שקראתי בילדותי.״

shanti״במה את הכי גאה?״ – אני מסתקרנת. ״בבנות שלי ובבן שאימצתי. אני גאה בבעל שבחר גם הוא להציל נשמות. ביותר מ-40,000 בני נוער שבחרו להציל את חייהם. אני מאוד גאה ביכולת שלי להיות סבלנית ולהגשים את החלומות של עצמי. אני גאה מאוד בצוות העובדים שלי שמראה לי שהדבר הזה ימשיך גם בלעדי.״ אני מחייכת כשהיא קוראת לעצמה ״דייגת״ על שום הסבלנות שנדרשת ממנה, כמו דייג המשליך את חכתו וממתין.

הערב יורד וצינה קליפורנית אוחזת בשתינו. רגע לפני שאנחנו פורשות אל תוך הבית פנימה, אני מוסיפה ושואלת את מריומה מה הייתה רוצה שתהיה המורשת שלה. היא מחייכת אלי, מביטה בי שוב ישר לתוך העיניים ואומרת ״לזכור לקחת בפרופורציה את מה שאנשים יגידו. אנשים שוכחים לחיות את עצמם. אתה צריך להיות שלם עם האמת שלך. להיות שלם ולא לפחד לומר את מה שאתה חושב. צריך להיות איזון בין השכל לרגש, אתה צריך להיות אחד, במהות שלך. לא להשוות את עצמך לאף אחד. אתה זה אתה ויש לך את הייחוד שלך. למצוא את האופטימיות בכל דבר שאתה נוגע בו. להבין שלכל דבר יש מוצא וסיבה.

ויותר מהכול, לחיות תוך כדי נתינה, כי זה מוציא אותך מהקורבנות ומעצמך.״

אנחנו עומדות לפני פרידה, ומריומה מלכת המדבר, שהעניקה בית חם, ארוחה ארוחה חמה וחיבוק חם לעשרות אלפי בני נוער, בני בלי בית, ממשיכה להפתיע אותי כשהיא אומרת לי ״הבעיה הכי גדולה של העולם היא חוסר החמלה. הייתי רוצה שאנשים ידעו שמחשבה יוצרת מציאות, והאנרגיה שלי היא, שאין דבר שאני לא אנצח. אבל זה משהו שמאוד מעייף ויוצר מקום שבו אנשים לא עוזרים כי הם חושבים שיש. החיים הם לא קלים וההשרדות בהם לא פשוטה. העובדה שתמיד אני רואה את חצי הכוס המלאה, היא לפעמים בעוכרי. אנשים אומרים מריומה תסתדר, אז אין מה לעזור לה, וזה לא פייר. אנשים צריכים לדעת שלא הכול עומד עלי, ובית השנטי זקוק לעזרה. צריך לתת כוח למי שנותן כוח. ״

אני חוזרת הביתה עם מתנה מיוחדת ממריומה; מפתח שעליו חרוטות המילים ״בחר בחיים״. בנוסף, אני מעניקה לעצמי במתנה את ספר הבישול השני שהוציאה לאחרונה ״לא על המתוק לבדו״ – קינוחים משולחן החג של עמותת בית השנטי. בדרכי הביתה, מתנגן בראשי שירו המקסים של אביתר בנאי ״ילדים״.

ילדים/ אביתר בנאי     

כל בוקר אני קם מוקדם

להכין לך את הבוקר

מסדר לך את התיק על הגב

את הדלת פותח

הרוח פורצת פנימה

דרך עיניך הגדולות

ולרגע נדמית בעיניי הדלת

ללוע ארי

וליבי מבקש תהיה נשמר

תהיה אהוב וקרוב

ותמיד תלך בשדות של אמת

בשדות של שמחה ויופי

וליבי כורע ומשתחווה

חסוך מליבו בושה ועלבון ופחד.

 

כמובן, כשאני שואלת את מריומה על המתכון האהוב עליה ביותר בספר, והיא בוחרת דווקא במשהו שעשתה עם ילדי השנטי לט״ו בשבט, שהפך להיות פצצת האנרגיה של הילדים. ואילו כשאני צריכה לבחור מתכון שמסמל בעיני יותר מהכול את האישה ומפעל חייה, התשובה היא ברורה.

 

לבבות אלפחורס

alfahores

מה צריכים?

לבצק

200 גרם חמאה רכה

175 גרם (3/4 כוס+כף) סוכר

3 חלמונים

1 כפית תמצית ווניל טבעית

45 מ״ל (3 כפות) ברנדי

קליפה מגוררת מלימון

210 גרם (11/2 כוסות) קמח

alfahores 1280 גרם (2 כוסות) קורנפלור

1/2 כפית סודה לשתייה

2 כפיות אבקת אפייה

 

למילוי

180 גרם (1/2 כוס) ריבת חלב

180 גרם (1/2 כוס) קרם עוגיות לוטוס (יש אצל יוסף הסוחר)

 

לציפוי

קוקוס טחון

 

לטבילה

300 גרם שוקולד מריר קצוץ גס

30 מ״ל (2 כפות) שמן צמחי (למשל קנולה)

 

מה עושים?

מחממים את התנור ל-180 מעלות. מערבלים חמאה וסוכר במיקסר עם וו גיטרה 3-5 דקות עד לקבלת קרם בהיר. מוסיפים חלמונים בהדרגה ותוך כדי ערבול. מוסיפים גם ברנדי וקליפת לימון ומערבלים עד שהם נבלעים בתערובת. מנפים חומרים יבשים לקערה נפרדת ומוסיפים לקערת המיקסר. מערבלים רק עד להתגבשות בצק אחיד. מרדדים את הבצק לעובי 1/2-3/4 ס״מ וקורצים עוגיות בקוטר 5-6 ס״מ (לבבות או עיגולים). מסדרים על תבנית מרופדת בנייר אפייה ואופים 10-12 דקות עד הזהבה. מצננים לטמפרטורת החדר. מורחים על צד אחד ריבת חלב או קרם עוגיות ומהדקים לעוגייה שנייה. טובלים את התפר בין העוגיות (היכן שנמצא המילוי) בקוקוס טחון. ממיסים שוקולד (על בן מארי או במיקרוגל). מוסיפים שמן ומערבבים. טובלים את העוגיה בשוקולד (בשלמותה או רק חצי) ומעבירים למקרר עד שהציפוי מתקשה. שומרים את העוגיות בקופסה אטומה. את אלו המצופות בשוקולד מומלץ לשימור בקירור.

 

והכי מומלץ, לארוז בשקית שקופה עם סרט ולתת אותם באהבה!

 

תמיד באהבה,

דלית