בפרדס של יוכי ברנדס: שיחה לקראת תיקון ליל שבועות

מאת: דלית גבירצמן
 הנה עשרה דברים ש(אולי) לא ידעתם על יוכי ברנדס:
1) בילדותה סבלה מליקויי למידה קשים.
2) היא בחרה לעזוב את העולם החרדי, אך לא בשל משבר אמוני.
3) לא ממש אכפת לה מה אנשים חושבים עליה.
4) היא מאמינה שמדינת ישראל היא הדבר הכי נפלא שקרה לעם היהודי.
5) הצלחה בעיניה היא דבר סובייקטיבי והיא קשורה למימוש עצמי ולא לחומריות.
6) הספר הראשון שלה שתורגם לאנגלית עומד לצאת לאור בעוד כחודשיים.
7) המחזה הראשון שכתבה הועלה ב״הבימה״ 350 פעמים.
8) היא מרגישה שכתיבה היא היעוד שלה בחיים.
9) היא לא מחוברת לפייסבוק.
10) לא איכפת לה שיראו אותה אוכלת פלאפל ומלקקת את הטחינה מהאצבעות.
yochi

צילום: יוגב עמרני

בתור מי שכל חייה היתה מוקפת בספרים, תמיד קראה ארבעה ספרים במקביל ושהמילה הכתובה היא המדיום שהכי משפיע עליה, בשבילי, פגישה עם סופרת מפורסמת כמו יוכי ברנדס היא אינה דבר של מה בכך. תחשבו מעריצה צעירה שמקבלת כרטיס וי. איי. פי. להופעה של טיילור סוויפט או אוהד שרוף של הווריורס בפגישה אקסלוסיבית עם סטפן קרי. למרבה הפתעתי, הרגשתי בשיחה עם יוכי נינוחות מפתיעה, פתיחות וכנות שהשאירו אצלי המון טעם של עוד.
yochi5כהכנה לפגישה עם יוכי, אני סורקת בזריזות את הספרייה הביתית ומגלה שיש לי שישה רומנים פרי עטה, מתוך התשעה שהוציאה עד כה. אינני יודעת אם עובדה זאת מעידה יותר עלי או עליה, בכל אופן, כשאני מנסה להזכר מה אני יודעת על יוכי ברנדס עצמה, אני מגלה שמעט מאוד. אני נשמרת שלא לקרוא עליה יתר על המידה, כדי להשאיר מקום לסקרנותה הטבעית של המראיינת ולאותנטיות של השיחה.
עצרו לרגע וחשבו, מה הייתם אתם שואלים את יוכי ברנדס? כיצד הייתם פותחים את השיחה איתה? ובכן, אני בחרתי לשאול אותה את השאלה הבאה:
– יוכי, האם חלמת אי פעם שתהיי סופרת מצליחה שספריה הופכים בן לילה לרבי מכר, והאם ההצלחה הרבה שזכית לה הפתיעה אותך?
״קודם כל, תודה. כשהייתי ילדה, היו לי המון ליקויי למידה, ולכן היו לי הרבה בעיות בלימודים. חלקם מלווים אותי עד היום ועל חלקם התגברתי. בתור ילדה היו לי שני דברים שהייתי מוכשרת בהם מאוד והם נתנו לי ביטחון. האחד היה כתיבה, והשני משחק, ומכיון שתמיד שמעתי שאני שחקנית וסופרת, אפשר לומר שממש גדלתי על זה. מאחר וגדלתי בעולם החרדי, שבו אין שחקניות, הגעתי לתחום הכתיבה רק אחרי שעסקתי בעיתונאות וכמורה שכתבה תוכניות לימודים. כך שהכתיבה היתה בי מילדותי המוקדמת.
ההצלחה משמחת אותי אך לא מפתיעה. אין בי שמץ של שחצנות והרבה דברים אני לא יודעת. אך נושא הכתיבה, תמיד התרגלתי שמה שאני כותבת – אנשים מאוד אוהבים. על הרבה דברים בחיי אני נאלצת להאבק, אך הכתיבה טבעית לי.״
– אנחנו הרי הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. אילו נקודות עיצבו את הסיפור שלך? איזה רגע משמעותי בחייך?
״ישנן בחיי שתי נקודות מאוד משמעותיות; ליקויי הלמידה הקשים שנאלצתי להאבק כדי להתגבר עליהם, והדבר השני שמאוד עיצב אותי זהו העולם החרדי. גדלתי בעולם סגור שמצד אחד, העניק לי הרבה ביטחון וידע ביהדות, ומצד שני, סגר אותי. תמיד הייתי בן אדם של חופש, ולכן היו לי מאבקים עם העולם הזה. רציתי לצאת ממנו ונאבקתי בשביל להשיג את החופש שלי.״
– זה דורש הרבה אומץ לעשות צעד שכזה.
״אגיד לך את האמת, אני לא הייתי אמיצה כמו שהייתי נואשת. לא יכולתי לחיות בעולם החרדי. יש בו המון דברים טובים, אך הוא לא מתאים לי. אני תמיד מביאה קריאה אחרת, הסתכלות אחרת וחשוב לי להביא את עצמי לתוך מה שאני עושה. כל זה לא יכול להתקיים בעולם החרדי.״
– איך את מביאה את עצמך לכתיבה שלך? עד כמה יוכי נמצאת בכל אחד מהספרים שלך?
״קודם כל, אני כותבת על היצירה היהודית ואני נמצאת בכתיבה שלי באופן מאוד חזק. בעצם בחירת הנושאים והדמויות הנשיות שמרדו בשביל לעשות טוב לעם ישראל, אני רואה חלק מעצמי. כמו למשל, כשבחרתי לכתוב על מיכל. עכשיו, אני כותבת ספר על הבעש״ט דרך הסיפור על אדל, הבת שלו. יש באדל שלי המון ממה שיש בי. הרבה דברים בי מחלחלים אליה, ולהיפך.״
 
– האם את חושבת שהשליחות שלך היא להיות סופרת?
yochi 1yochi 2״אני יודעת שזה עלול להישמע שחצני, אך לא אכפת לי. אחד הדברים שסיגלתי לעצמי כשיצאתי מהעולם החרדי היה שלא אכפת לי מה אומרים עלי. ואמרו עלי דברים איומים, אבל השתמשתי בתרגילים שלמדתי גם מהתרבות היהודית כדי לאלף את עצמי להתגבר על זה. אני רוצה שיקראו את ספרי, שיכירו את היצירה שלי מבלי לשים לב למה שאומרים עלי. ולכן אני הולכת עם מה שאני מאמינה בו כל השנים. אני בהחלט כותבת את היצירה שלי מתוך תחושה של ייעוד, ואני מרגישה כאדם מאמין, שכיוונו אותי למקום הזה. הרבה דברים אחרים שניסיתי לעשות, לא הצלחתי בהם, כאילו איזו יד מכוונת הורתה לי שזה לא הכיוון. לא בשביל זה נוצרתי. אך כשהגעתי לכתיבה הספרותית, מיד הספר הראשון הפך לרב מכר. הייעוד שלי הוא לקחת את התרבות היהודית ולהביא אותו לציבור הרחב שלא זכה ללמוד אותו כמוני. אני הופכת אותה למרתקת, למעניינת ולמוכרת. אני מעלה קריאות אחרות, אני מעלה את דמותן של הנשים המרדניות – בשביל זה נוצרתי.״
– מדברים היום על הקיטוב בחברה הישראלית ועל העוינות וההקצנה בין הציבור החרדי לציבור החילוני. הרבה אנשים שמגיעים לכאן מהארץ עדיין נרתעים מכל דבר שקשור בדתיות, ורק אחרי שנים, הם עוברים תהליך של פיוס עם הפן היהודי שלהם. איך את מסבירה את ההצלחה שלך דווקא בקרב הציבור החילוני, שברובו, ברגע שסיים את בחינת הבגרות סגר את ספר התנ״ך ולא רצה לשמוע יותר על מי אמר למי, והיכן?
״אחד הדברים שחשוב לי לומר לציבור החילוני הוא שיצא מהטראומה. גם אני הייתי פעם בטראומה כשלמדתי יהדות בחברה החרדית. זאת התרבות שלנו והיא כל כך עשירה, יפה ומתאימה לחיים שלנו. היהדות היא לא של החרדים, ולא של הממסד הדתי או של הפוליטיקאים. לפני 30 שנה כשהחילונים רצו ללמוד יהדות, הם מיד הפכו ל״דוסים״, הם הסתגרו בעולם הזה וחזרו בתשובה כמו אורי זוהר.
כשמבקשים ממני להגדיר את עצמי, אני אומרת שאני יהודיה. אבל אם מכריחים אותי, אני בוחרת להגדיר את עצמי כשייכת למסורתיות המזרחית, על אף שאני אשכנזייה מזה דורות רבים. בתרבות המזרחית יש מסורתיות שהיא לא דתית, עם חיבור מאוד גדול ליהדות שלא הולך לפי ״שולחן ערוך״, והם לא נותנים לרבנים להכתיב להם את החיים. ואני מזדהה עם זה. בשנים האחרונות זה הולך ומתחזק, ויותר אנשים, שחלק גדול מהם אשכנזים, הולכים בדרך הזאת. הם אומרים שזאת היהדות שלנו ואנחנו רוצים ללמוד אותה, ואני אקח ממנה רק את מה שאני רוצה. הם שואבים מתוך הקבלה ומתוך הפיוטים את מה שמתאים להם. ההצגה שכתבתי לפני כ-5 שנים ל״הבימה״ שנקראה ״כי בנו בחרת״ שמאוד הצליחה, לא הייתה מתקבלת לפני עשרים שנה ואפילו לפני עשר שנים על ידי הציבור החילוני. ההצלחה שלי היא חלק מתהליך שקורה בקרב הצעירים בחברה הישראלית, שלא חוששים לקחת מהיהדות את מה שמתאים להם ולעשות שילובים עם חסידות וקבלה ביחד עם המזרח הרחוק. וזה מדהים בעיני.״
– מהו ה״אני מאמין״ הספרותי שלך, שחשוב לך להעביר לקוראים?
״אנשים חושבים שספרות מגמתית זה משהו נחות. הם חושבים שסופר צריך לכתוב מתוך ה״צעקה הספרותית״ שלו, ולא מסיבות אחרות, ואני לא מסכימה עם זה. ה״אני מאמין״ הספרותי שלי הוא שאני רוצה לכתוב את הספרים שלי הכי טוב מבחינה ספרותית, אבל יש לי שליחות אידאולוגית. אני כותבת כדי להעביר את התרבות היהודית לציבור הרחב, כדי שאנשים יראו כמה היא רבת גוונים, מעניינת וחשובה. ואל תבלבלו זאת עם ״ספרות מטעם״, שבה מישהו מכתיב לך איך לכתוב, ואז זה לא יכול להיות ספרות טובה, אבל ספרות שלי היא מגמתית והיא ספרות אידאולוגית.״
– מה חשוב לך שהקוראים שלך ידעו עליך?
 ״אני לא בטוחה שחשוב לי שידעו משהו עלי. יש משפט מאוד יפה שאומרים חז״ל בשם אלוהים ״הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו״. כך אני מרגישה עם הקוראים שלי. לא אכפת לי מה יודעים עלי או חושבים עלי. מה שחשוב לי, זה שיקראו את הספרים שלי ושהם יעשירו את עולמם ויגרום להם להתעניין ביהדות.״
– את רואה איזשהו הבדל מהותי בין כתיבה ספרותית לכתיבה מחזאית? ומה מהנה אותך יותר באופן אישי?
yochi 4״אני חייבת לומר שכתיבה מחזאית זהו משהו שהייתי חייבת ללמוד. איציק ויינגרטן הבמאי מאוד עזר לי להעביר את הסיפור למחזה. אני אדם שמספר סיפורים. בספרות מספרים מה היה ובתאטרון רואים מה קרה. במחזה הדמות לא צריכה לספר אלא צריך לראות מה היא עושה. החוויה הזאת השפיעה גם על הכתיבה הספרותית שלי. אני הרבה יותר מתארת מה קורה במקום לספר מה היה. כעת, כשאנשים קוראים את הכתיבה שלי, הם אומרים שהם רואים את את הדברים מול העיניים. אני אוהבת את הכתיבה הספרותית כי יש לי יותר שליטה, וכשאני כותבת ספר- הכול שלי! לעומת זאת, כסופרת אני בודדה. כשאני כותבת אני מתבודדת. בעבודה על מחזה, אני קשורה בעוד הרבה אנשים אחרים כמו הבמאי, השחקנים, התאורן ועוד. אני אדם חברותי ואני אוהבת לעבוד עם אנשים. כך שכל כמה ספרים, אני חושבת שאצא החוצה לחיים  ואעשה מחזה. בכל אופן, אני מרגישה יותר בטוחה בעולם הספרות מאשר בעולם התאטרון.״
– איך את מצליחה למצוא את האיזון בין החיים שלך כסופרת נחשבת ומצליחה לבין העובדה שאת אימא לארבעה ילדים ואשת איש?
״אני מצאתי את האיזון תוך כדי ששילמתי מחיר. החיים הם רצף של החלטות, ולכל החלטה יש מחיר. התחלתי לכתוב כתיבה ספרותית כשילדתי את ילדתי הרביעית והיה ברור לי שלא אוכל לבלות עם הילדים כפי שיכולתי לעשות כשהייתי מורה. ואז החלטתי שאני לוקחת מטפלת כדי שאוכל לכתוב. זאת היתה החלטה קשה, כי המשפחה והילדים מאוד חשובים לי. הבנתי שאחרת, לא אוכל להיות סופרת.״
– איך את מתמודדת עם מחיר הפופולריות והתהילה, בעיקר היום עם תרבות הטוקבקים והאצבע שכל כך קלה על המקלדת?
 ״מגיל מאוד צעיר, אני חיה את החיים שלי כפי שאני. כשהייתי בת עשרים וארבע קיבלתי תוכנית טלוויזיה עם רייטינג גבוה, ובן לילה, הפכתי מאדם אנונימי לאדם מאוד מפורסם. אני זוכרת שיום אחד ירדתי לקנות פלאפל ברמלה והטחינה נזלה לי על היד. לפתע הבחנתי שאנשים מסתכלים עלי ומזהים אותי. מיד אמרתי לעצמי שאני אמשיך לאכול טחינה וללקק את האצבעות, ומה שיגידו – יגידו. אני רוצה להמשיך לחיות את חיי. זה מאוד עזר לי אחר כך כשהפכתי לסופרת. אני אדם שיודע לשמור על הפרטיות שלו. לא מחוברת לפייסבוק וכמעט ולא קוראת טוקבקים. כשאני יוצאת לרחוב ואנשים ניגשים אלי, אם נותנים לי מחמאה – אני מודה, ואם אומרים לי משהו לא נחמד – אני עוברת על זה, ואנשים מכבדים את זה. אני חיה את חיי, הולכת לדואר ולרופא,  אוכלת שווארמה ברחוב וצוחקת בקולי קולות עם הילדים שלי. רק בחוץ לארץ, אני מרגישה את החופש. בעוד חודשיים ב״ה יצא לאור בפעם הראשונה ספר שלי באנגלית. ואני מאוד מקווה שהוא יצליח. אז אהיה מפורסמת גם בארצות הברית ולא ארגיש יותר את החופש הזה.״
– איך את מגדירה או מבחינה בין דת, דתיות, אמונה ורוחניות?
״אני לא מקבלת את הפרשנות שאומרת שלהיות יהודי משמעותו לשמור את היהדות על פי ״שולחן ערוך״ ספר שנכתב לפני 400 שנה. אני לא חיה לפי אותם החוקים. יש דברים  בהלכה שאני מאוד אוהבת, ויש שלא, חלק רלבנטיים וחלק כבר לא. פעם, ההלכה התקדמה ואפשר היה לקיים אותה. בשנים האחרונות, ההלכה כמעט ולא השתנתה או התפתחה, ולדעתי, חלק ממנה לא מתאים לימינו. אני אדם מאמין ויש אלוהים בחיים שלי שמלווה אותי. הוא תמיד ליווה אותי. לא חוויתי אף פעם משבר אמונה. אלא מה, האלוהים שהיה לי כשהייתי ילדה קטנה הוא לא אלוהים שרושם אם שמרתי שש שעות בין בשר לחלב, או לא. לאלוהים שלי, חשוב מה שחשוב בעיני; מוסר, עם ישראל, ואהבת לרעך כמוך. לגבי רוחניות, זה מורכב. יש רוחניות אמיתית שקשורה לרצון לא לחיות חיים חומריים, למצוא משמעות ומסתוריות לקיום שלנו, אבל יש גם רוחניות שלא באמת נובעת ממקומות אמיתיים, אלא מעין אופנה או טרנד. זאת רוחניות שאני פחות מתחברת אליה.״
– איך את מגדירה הצלחה? מה בעינייך היא הצלחה?
״הצלחה בעיני היא כשאדם מרגיש שהוא מממש את עצמו, עושה מה שמתאים לו ושהוא תורם את התרומה שלו לעולם ממקום אישי ומשמעותי. לכן יכול להיות אדם מאוד עשיר, שלא יהיה מאושר. ויש מי שחי חיים צנועים אך בחוויה הסובייקטיבית שלו הוא מאוד מצליח, כי הוא מוצא יעוד ומשמעות במה שהוא עושה.״
– השלימי את המשפט: אני מאמינה ש…
״אני מאמינה שמדינת ישראל היא הדבר הכי נפלא שקרה לעם ישראל בתולדותינו, והיא לא מובנת מאליה. קיומה לא מובטח לנו וכל אחד מאיתנו, יהודי ובוודאי ישראלי, צריך לתרום את חלקו להצלחתה ולקיומה של המדינה.״
– אהבה היא…
״שימחה בקיומם של אחרים. אנשים אחרים, טבע, עולם, נוף, תרבות. כל דבר שאני שמחה שהוא קיים.״
– אושר הוא…
״מימוש עצמי ולדעת שזה לא לגמרי תלוי בנו, אך הרבה כן תלוי בנו. אני מאוד מאמינה בחסידות וכותבת כעת ספר על הרוחניות של החסידות. אחד הדברים שאני מאוד מקבלת מהחסידות הוא שהכול זה סיפורים. אתה מחליט איזה סיפור אתה מספר לעצמך על החיים שלך. אתה יכול לספר לעצמך סיפור שבו תהיה אומלל ולא יוצלח, ואתה יכול להיות אסיר תודה וכל בוקר לומר ״מודה אני״.
– מהי יצירתיות בעיניך?
״האר״י הקדוש אומר שכל אחד צריך ללמוד את התורה לפי שורש נשמתו. שורש נשמה זה אומר שבכל אדם יש משהו שיש רק לו ואין לאחרים, וזאת היצירתיות בעיני. בכל מה שאני עושה בחיי, בכתיבה שלי, עם הילדים שלי, עם ההוראה שלי, במחשבות שלי, אני רוצה להביא את אותו הדבר שיש רק בי. חשוב לתת לעולם משהו שרק אתה יכול לתת.״
את "הפרדס של עקיבא" סיפרה האחרון של יוכי ברנדס, היא הקדישה לאביה המנוח, שממנו ירשה, לדבריה, את הכישרון לספר סיפורים.  על אף שהפנתה עורף לעולם החרדי, אביה מעולם לא נידה אותה.  הוא אמנם לא קרא אף אחד מספריה, אך בערוב ימיו, כשסעדה אותו בתל השומר, נכנסו אנשים שזיהו אותה ואמרו לה: 'שמענו הרצאה שלך, ובזכותך אנחנו קרובים ליהדות'. אביה הסתכל עליה ואמר: 'יוכבד, את בעצם ממשיכה את דרכם של אבותייך האדמו"רים'.
יוכי ברנדס, שקנתה לה קהל קוראים גדול ונלהב אף אצלינו, תציע בתיקון ליל שבועות פרשנות חתרנית, זווית ראיה חדשה וקריאה מאתגרת לסיפורים של חז"ל. ואני, כבר לא יכולה לחכות.
שבת שלום,
דלית