בעלת הבית

הספר הוא עירום!

קראתי כל מילה, אני נשבעת! קראתי עד הסוף, אפילו שלפרקים חשבתי להתייאש… קראתי משום שיש לי המון כבוד והערכה לאנשים הבוראים עולמות במילים. קראתי כי אני כמהה ליצירת מופת והספר ״בעלת הבית״ של נעה ידלין זכה זה עתה בפרס ספיר. קראתי כי כאמור, בכל פעם שנופל לידי ספר חדש, אני אוחזת בו בהתרגשות ונתלית בהבטחה שהוא טומן בחובו. אך על אף כל ההבטחות, לא מצא הספר את דרכו אל לבי. ״בעלת הבית מפרק את דמויותיו בסכין מושחזת ומרכיב מהן רומן מקורי ומסעיר על משפחה ועל כסף, על אימהות וילדים, על כישלון והצלחה, על מעמד ועל תדמית״… כך נכתב עליו, ואני תוהה איפה טעיתי. הכיצד חלפה הסערה על פניי ולא חשתי בה כלל?

בוקר אחד מגלה אסא פוגל, מרצה כושל למדעי הרוח, שאמו נמצאית במרכזה של סערה ציבורית בעקבות חשדות למעילה בכספי הארגון שבו היא עובדת. כך זה מתחיל ופה זה נגמר. בשאר הזמן, מלהגות הדמויות (בעיקר של בני המשפחה) באובססיביות בספקולציות אם אכן שלחה אלישבע פוגל, ״שמנה וסולתה״ של האליטה הירושלמית האשכנזית, את ידה אל למעלה משלושה מיליון שקלים השייכים ל"מרכז הירש לשלום" שבו היא משמשת כסמנכ"לית, או לא. כשאני מנסה לדמיין את אסא פוגל, אני רואה לנגד עיניי גבר עגלגל ומקריח, מעט זחוח, שכל מראיתו משדרת חסך וחוסר ביטחון. הוא בוחן את העולם שמסביבו, את האנשים, ובעיקר את הנשים בחייו מעמדת נחיתות המעוררת חמלה. הוא כל כך עסוק בעצמו, בצרכיו ובצדקנות האנטי ניו-אייג׳ית שלו, שהוא לא מסוגל לעשות במהלך העלילה כולה ולו מעשה אחד המעורר הערכה או אהדה. רוב הזמן הוא פשוט, ותסלחו לי אבל בלית ברירה אני הולכת להשתמש במילה שאני פשוט מתעבת, חופר. הוא איש קטן ואנטי-גיבור במלוא מובן המילה, המחפש מעט נחמה במקומות הלא נכונים.

הרומן של ידלין גבר בתחרות השנה על הספרים "כלה" של אורה אחימאיר, "אפשרות של אלימות" של דרור משעני, "צילה" של יהודית קציר ו"גן נעמי" של ישי שריד. בתור מי שקראה ואהבה שלושה מתוך הארבעה האחרים ("כלה", "צילה ו"גן נעמי") לא נותר לי אלא לזקוף גבה ולתמוה.

בעלת הבית, נעה ידלין. הוצאת כנרת, זמורה ביתן

כתבה: דלית גבירצמן