על ציר הזמן בדרך בין קליפורניה ליוטה

בקו התפר שבין 2013 ל-2014 עובר שביל. שביל שמנווט בין נקודת הזמן הקודמת, שהתגלגלה לאחור, לנקודת הזמן הבאה שהנה מגיעה, תהייה כאן ותחלוף. יש חלון ביומן, הפסקה חורפית, מרווח טוב לזמן משפחתי, לטיול.

לא מספיק להחליף תאריך ביומן. צריך לציין, להרגיש, לזכור. לחרוץ מסע בציר הזמן המשפחתי. אסור שהזמן יחלוף סתם כך בלי לשים לב. 

אפילו הסלעים לא נותנים לזמן לחלוף סתם כך בלי לשים לב. שכבות, שכבות של מיליוני שנים מקופלות באדמה בצבעוניות משגעת. סלעים עצומים דוממים, שקטים, חזקים. אל להתבלבל מהחזות החזקה המוצקה, גם הסלעים רגישים. בכל זאת גם הסלעים הם רק סלעים. הם רק מעטפת קרומית, קליפה דקה לאנרגיה עצומה אגורה, לזרמים מעורבלים, ללבה רותחת ולתזוזות פנימיות. גם לסלע יש גבול. גם הוא לפעמים לא יכול יותר, הוא מתקפל בזעם, מתקמט, רועד ונשבר, עולה ויורד וסוחף איתו את כל מה שאיתו. זה לא קל, אבל בריא לסלע לשחרר אנרגיה מידי פעם, להתעצב מחדש. מזל שיש גם גשמים טובים, גשמים מרווים ורוחות מלטפות. מלטפות לאט, נעימות, מלטפות, נושבות, שוחקות ומפסלות. ואיך זה יכול להיות שמספיק רק קרחון אחד, נמס באיטיות, לחרוץ עצמו לעד בקניון עמוק. פרידה איטית, סופית נחרצת עמוק עמוק גם באדם, באדם ובמשפחה שלו. כן, גם לסלעים יש משפחה. משפחות, משפחות של סלעים שקרוצים מאותו החומר. לפעמים הם קשורים יחד בשרשרת הרים משפחתית הדוקה נהדרת ולפעמים משפחה אחת התפזרה, נפרדה עם תנודת היבשות. ואני יכולה להישבע שראיתי את האח הבוגר של מצדה ניצב בגאווה בין מרחבי השלג האינסופיים של יוטה. והנה התאום של ים המלח והחרמון, ומצאתי אפילו אגם מתוק וגמל דימיוני חקוק בסלע. ורק לקשת האדומה עוד לא נמצא קרוב.

בקו התפר שבין  ישראל  2007 לארה״ב 2014 עובר שביל. שביל שמנווט בין נקודת הזמן הישראלית הקודמת, שהתגלגלה לאחור לנקודת הזמן המקומית המתגלגלת וחולפת עכשיו. טוב שיש מרווח בין השכבות, כיס ביניים זמני, שעטנז, מקום אמצעי ומוגן. בכיס שלי משקעי נוף הילדות מתערבבים עם משקעי ההווה המחלחלים באיטיות ונספגים. ומזל, כי לוקח הרבה הרבה זמן לחומר חדש להתהוות ומזל שבינתיים חלה רק תזוזת זמן קלה: 13 התחלפה ל- 14, רק שנה אחת, ואני עדיין אני.

הכותבת: ענת ברקאי , טיפול במבוגרים וזוגות (רישיון פסיכולוג ממדינת ישראל-2007)

anat_barkai@yahoo.com