פרשת עקב: האם השלום הוא ערך יהודי?

מאת: טובה בירנבאום

"אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, צוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ, בָּרֵךְ אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ. הָגֵן עָלֶיהָ בְּאֶבְרַת חַסְדֶּךָ, וּפְרֹשׁ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ, וּשְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ לְרָאשֶׁיהָ, שָׂרֶיהָ וְיוֹעֲצֶיהָ, וְתַקְּנֵם בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ. חַזֵּק אֶת יְדֵי מְגִנֵּי אֶרֶץ קָדְשֵׁנוּ, וְהַנְחִילֵם אֱלֹהֵינוּ יְשׁוּעָה וַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן תְּעַטְּרֵם, וְנָתַתָּ שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וְשִׂמְחַת עוֹלָם לְיוֹשְׁבֶיהָ".

Tel Aviv, Israel - December 7, 2012: An activist holds a sign reading "Peace" in Hebrew, Arabic, and English during the annual human rights march in Tel Aviv, Israel.

תפילה לשלום המדינה, שתוקנה ע"י הרבנים הראשיים בשנת 48' ונאמרת בקהילות הציוניות, אמנם נקראת "תפילה לשלום", אך אם נתבונן בתוכנה (רק חלקה מובא כאן למעלה) ניווכח כי היא עוסקת הרבה יותר בביטחון מאשר בשלום; לכאורה השלום שכל כך מייחלים לו כאן הוא אינו אלא מכשיר המוביל לשקט ותחושת ביטחון ואינו ערך בפני עצמו.

האם השלום, אם כן, הוא ערך בפני עצמו בתרבות היהודית?

כמובן שאין תשובה אחת כששואלים שאלה על התרבות היהודית, וודאי כאשר שואלים על הערכים בהם היא דוגלת; התרבות היהודית מכילה קולות רבים ומגוונים ובקלות ניתן למצוא בה ערכים סותרים ואף לעיתים קידום של אמות מידה מוסריות שונות לחלוטין. בהקשר לנושא השלום, אם נתבונן, למשל, בפרשה שלנו, נפגוש ציוויים די קשים לעיכול:

"וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם… וּנְתָנָם יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה עַד הִשָּׁמְדָם. וְנָתַן מַלְכֵיהֶם בְּיָדֶךָ וְהַאֲבַדְתָּ אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא-יִתְיַצֵּב אִישׁ בְּפָנֶיךָ עַד הִשְׁמִדְךָ אֹתָם" (דברים ז).

ישראל מצווים להשמיד את העמים שיושבים בארץ המובטחת ולרשת את ארצם תחתם, נושא שכמובן מעורר אי נוחות רבה בקריאה עכשווית. אז היכן כאן ערך השלום כאן? מה יהא עליו?

הלאה, אם נחפש את מוטיב השלום במקומות נוספים בתורה, נמצא שקשה לומר ע"פ מקורות אלה כי השלום הוא ערך חשוב: מופַע המילה "שלום" בתורה הוא כמעט תמיד דווקא בהקשר מאוד אלים: לאחר הפסוק היפה בויקרא, למשל- "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם", מופיע פסוק פחות פסטורלי- "וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב" (יקרא כו) וההקשר הוא, כמובן, מלחמה באויבים; המילים המוכרות "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (במדבר כה) נאמרו לפנחס בן אלעזר, שבאקט אלים של קנאות פרץ עם חרבו השלופה לאוהל ורצח זוג נואפים; בסיפור מכירת יוסף, סיפור קשה לכל הדעות, בו עשרה אחים מתעמרים באחיהם הצעיר, מופיעה דווקא המילה "שלום" חמש פעמים.

אבל אם נדייק, נשים לב כי למעשה בכל המקורות הללו המילה "שלום" בתורה  אין משמעותה Peace כפי שהיינו מצפים, או כפי שאנו רגילים לקרוא אותה, אלא במובן של Well-Being.

וזו אולי הסיבה לכך שהיא מובאת הרבה פעמים דווקא בהקשרים של מלחמה, שבהם מופעה הבטחה לביטחון ושקט.

חז"ל, לעומת זאת, כבר כן מדברים בשפה בה "שלום" הוא במובן של Peace ועבורם הוא כן הוא ערך עליון: ניקח לדוגמא, את ילקוט שמעוני על הפסוק שראינו בויקרא:

"שמא תאמרו: הרי מאכל הרי משתה, אם אין שלום, אין כאן כלום? תלמוד לומר: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ"- מלמד שהשלום שקול כנגד הכל. וכן הוא אומר: "עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו", ואומר: "עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל"- מגיד שהשלום שקול כנגד הכל" (ילקוט שמעוני על ויקרא כו).

אם נדקדק בפסוקים, נגלה שחז"ל עושים כאן מניפולציה של ממש על מנת להעביר את המסר של השלום כערך עליון ששקול כנגד הכול: הפסוק במקורו בישעיהו הוא: "עֹשֶׂ֥ה שָׁל֖וֹם וּב֣וֹרֵא רָ֑ע" (ישעיהו מה), אך המדרש שלנו ואף בברכת יוצר אור שמקדימה את תפילת שמע של הבוקר, הוא מופיע כ"עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל". נקודה זו דווקא מחזקת את הטענה כי לחז"ל היה חשוב למצב את השלום כערך נשגב בתרבות היהודית.

נוכל למצוא דוגמאות נוספות רבות בתלמוד ובמדרשים המדברות בשבח השלום ובגנות המחלוקת; לדידם של חז"ל, השלום הוא כה גדול עד כי גם אם ישראל חוטאים כולם, אם הם מאוחדים בחטאם- ייסלח להם: "אמר רבי אלעזר הקפר: גדול השלום, שאפילו ישראל עצמן עושין עבודה זרה ועושין חבורה אחת- אין מידת הדין נוגעת בהן" (מדרש תנחומא לספר ויקרא, פרשת צו).

אם נלך לפרשנות מאוחרת יותר, אל הרמב"ן, למשל, נראה כי גם עבורו, המילה "שלום" בפסוק בו עסקנו, אין משמעותה ביטחון אלא דווקא כן Peace, אבל עלינו להיות הוגנים ולצין כי גם לדידו, וגם לדעת חז"ל, אין הכוונה לשלום עם אויבים כי אם שלום בתוכנו: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ"- שיהיה שלום ביניכם ולא תלחמו איש באחיו (רמב"ן על יקרא כו).

אז מה ראינו? האמת היא שלא ניתן לומר על השלום או על כל ערך אחר אם הוא יהודי או לא, מה שכן אפשר לשאול הוא האם השלום הוא ערך חשוב ליהודים. ראינו כי בתורה המושג "שלום" אינו קיים באופן בו אנו רואים אותו היום, אבל בהחלט בתקופת חז"ל והלאה המושג נתפס כדבר חשוב מאוד. יחד עם זאת, בכל האזכורים שפגשנו אין מדובר בשלום עם אויבים כי אם שלום בתוכנו.

אז האם שלום כערך כללי, גם ביננו לבין העמים האחרים, הוא ערך יהודי? השאלה האמיתית שעלינו לשאול את עצמינו היא האם השלום הוא ערך עליון *עבורנו*, ואם כן, שלום בין מי למי. גם חז"ל וגם הרמב"ן, שגייסו את המקראות למען ערך השלום, עשו זאת כנראה לאחר שחשו כי זהו ערך חשוב וכי הקהילה שעליה השפעתם זקוקה לחיזוק בנושא. כמו חז"ל, שתמכו בעולם הערכים שלהם דרך הכתובים, נוכל גם אנחנו לקבל השראה מן המקורות שלנו ולחוש כיצד התרבות היהודית תומכת בערכים בהם אנו מאמינים. אך קודם כל, עלינו לבחון בתוכנו פנימה ולשאול מהם הערכים בהם אנו דוגלים ואף יותר מכך, מהם הערכים שיאפשרו לנו להמשיך ולשמר את התרבות היפה שלנו.

שבת שלום!