פרשת ראה: האם אפשר להיות ציוני מחוץ לישראל?

מאת: טובה בירנבאום

לאחר ארבעים שנה של מסע מפרך, על סף הכניסה לארץ, עומד משה לפני העם, ובנאום ארוך הוא מנסה להכינו לקראת השלב הבא במסע- שלב שהוא עצמו, משה, לא יהיה שותף בו. בפרשת "ראה", שהיא רק חלק מן הנאום המלא, חוזר משה ומפרט מצוות רבות; אך מעניין לשים לב כי חלקן הגדול עוסק בנושא משותף: בית המקדש שיקום בירושלים. משה מדבר על ביטול הבמות והמזבחות המקומיים וריכוז הפולחן אך ורק בבית המקדש, חובת התרומות והמעשרות שמפרנסות את הכהנים והלויים וחובת העלייה לרגל שלוש פעמים בשנה:

"שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר: בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת. וְלֹא יֵרָאֶה אֶת-פְּנֵי יְהוָֹה רֵיקָם. אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ" (דברים טז).

zionismבפועל, מצוות העלייה לרגל להקרבת קרבן בבית המקדש והבאת התרומות והמעשרות החלה להיות נפוצה רק לקראת סוף תקופת הבית הראשון והתקבעה בתקופת הבית השני. בפסח, שבועות וסוכות, אך בעיקר בסוכות, היו מתקבצים מכל קצוות הארץ למרכז הרוחני בירושלים להקריב את קרבן החג, לאכול סעודת מצווה ולתת מתנות לכוהנים וללויים. וכך מתאר זאת יוסף בן מתיתיהו, שחי לקראת סוף הבית השני (המאה הראשונה לספירה):

"שלוש פעמים בשנה יתכנסו העִברים בעיר, שבה יבנו את בית המקדש, ויבואו מכל קצוי הארץ שיכבשוה, כדי להודות לאלוהים על הטובות שקיבלו ולהתפלל עליהן לעתיד, ולהתחבב איש על חברו בהתכנסם ובחגגם יחד. שכן יפה הוא שלא יהיו זרים זה לזה, באשר בני עם אחד הם ושותפים לאותם המנהגים. וזה יושג על ידי אותו מגע ומשא, לכשייטבעו בזכרונם אלה בתוך אלה על ידי ראיה ושיחה; ואם ישארו ללא מגע ומשא ביניהם, יחשבו איש את חברו לזרים בהחלט" (קדמוניות היהודים, ד, 203-204).

מהתיאור היפה של יוספוס ניתן מיד לראות כי לא מדובר פה רק במילוי מצווה דתית של הגעה למרכז הפולחן והקרבת הקורבן אלא גם במפגש חברתי מלכד, עוצמתי וחשוב לתחושת הלכידות של העם.

עוד יותר מעניינת ומפתיעה היא העובדה כי לא רק מכל קצוות הארץ הגיעו העולים לרגל, אלא אף מן התפוצות; בתחילת מסכת תענית במשנה, כאשר מתנהל דיון בשאלה ממתי יש להתפלל על הגשמים עם בוא הסתיו, נלקחת בחשבון העובדה כי על עולי הרגל המגיעים בחג הסוכות למקדש מבבל הרחוקה להגיע בשלום לביתם, וצר יהיה עליהם אם יתפסו אותם הגשמים בדרכם מזרחה.

ומסתבר שגם ממצרים היתה עליה לרגל במועדים: פילון האלכסנדרוני, שישב במצרים, גם הוא בסוף ימי הבית השני, והגיע, פעם אחת, כנראה, למקדש בירושלים, מתאר:

"אלפי אנשים מאלפי ערים, אלה דרך היבשה ואלה דרך הים, ממזרח וממערב, מצפון ומדרום, מגיעים בכל חג אל בית המקדש כאל מקלט משותף, אל נמל מוגן מפני סערות החיים… והם מבקשים למצוא בו את השקט, להיפטר מן הדאגות אשר מעיקות עליהן משחר ילדותם, לנוח מעט ולבלות את זמנם בחדווה ובגיל. בלב מלא תקוות טובות הם עושים את החופשה החיונית הזאת בקדושה ובמתן כבוד לאל: הם גם קושרים קשרי ידידות עם אנשים שלא הכירום עד כה, ובמיזוג הלבבות על זבח ונסך הם מוצאים את ההוכחה הניצחת לאחדות הדעות" (על החוקים לפרטיהם, א, 69-70, מיוונית: סוזן דניאל-נטף).

מעבר ללכידות החברתית, אחדות הדעות והידידות שנרקמה בין עולי הרגל, פילון מתייחס למקדש כאל אי של שפיות, מקום מפלט אשר בו ניתן להתרחק, ולו לזמן קצר, מטרדות החיים ולחוש תחושת ביטחון. קשה לדמיין את עזרת המקדש בחג הסוכות, המלאה מפה לפה בעולים לרגל, בעלי חיים ותוצרת חקלאית כמקום רגוע, אך ניתן להבין את דבריו על רקע העובדה כי יהודי אלכסנדריה נרדפו ע"י היוונים וסבלו מגזירות שונות כנגד אורח חייהם היהודי.

גם לאחר חורבן הבית נמשך, באופן מוגבל כמובן, מנהג העליה לרגל לירושלים מן התפוצות הקרובות, בעיקר מבבל וממצרים. ניכר כי ישנו מאמץ להנציח את מעמדה של ארץ ישראל ומרכזה ירושלים כמרכז הרוחני של העם היהודי, על אף שמרכז הפולחן הפיזי כבר לא עמד על תילו. תיעוד הפרשנות ההלכתית של חכמי הגליל נקרא "התלמוד הירושלמי", על אף שנכתב רובו ככולו בטבריה, וחכמי בבל מקפידים להציג את חכמי ארץ ישראל כמובילים מבחינת סמכות הפסיקה ההלכתית ותחכום הלימוד, על אף שהלימוד הבבלי התפתח והשתכלל יותר מזה הארצישראלי.

שאלת מרכזיותה של ארץ ישראל בחיי העם היהודי היא שאלה חריפה ואקטואלית מאין כמותה היום, כאשר משני עברי העולם שוכנות שתי קהילות יהודיות גדולות- בישראל ובצפון אמריקה. בשנות החמישים התגלע מתח קשה בין ראשי הקהילה היהודית בארה"ב לבין ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, כשהאחרון דגל במימוש החזון הציוני בדמות עליה גורפת של כלל יהודי התפוצות למדינה הצעירה, ואילו הם, שחששו מלהיחשד בנאמנות לאומית כפולה, ואף יותר מכך, חשו שיהדותם אינה חסרה דבר כפי שהיא, בקשו לבטא את הרגש הציוני שלהם בדרכים אחרות. אך עד היום, אם נבדוק ב"תוכנית ירושלים" של ההסתדרות הציונית, המפרטת את יסודות הציונות, והספיקה להתעדכן מספר פעמים מימיו של הרצל, נגלה כי היא עדין פותחת ב"מרכזיותה של מדינת ישראל וירושלים בירתה בחיי העם".

אז האם ישראל היא אכן מרכזית בחיי העם היהודי היום? האם יש להשקיע מאמץ בלשמר את מרכזיותה? ועל איזה סוג של מרכזיות מדובר: תרבותית-דתית-לאומית-רוחנית? פיזית-גיאוגרפית-מדינית? והשאלה הגדולה מכולן: האם ניתן לשמר את מעמדה של ישראל כמרכזו של העם היהודי, מכל בחינה שהיא, כאשר חציו של העם אינו יושב בה ואינו מתכוון לשבת בה? האם ניתן להיות ציוני מחוץ למדינת ישראל?

בעשור האחרון אנחנו רואים את המתח ההוא משנות החמישים חוזר על עצמו , כאשר רבים מיהודי צפון אמריקה מתבוננים במקום שאמור להיות מרכז חיי העם היהודי, אך אינם מזהים בו את היהדות שלהם, היהדות אותה הם חיים; סוגיות של דת ומדינה ואף של מדיניות פוליטית מציבות סימן שאלה הולך וגדל אצל רבים מבני הקהילה היהודית, ובעיקר הצעירים שבהם, לגבי מקומה של מדינת ישראל בהרכב זהותם, ומן העבר השני, רבים מן הישראלים חשים כי אחיהם מעבר לים אינם ממלאים את חלקם בברית הקיימת בין שתי הקהילות ואינם רשאים להביע את מורת רוחם כלפי מדינת ישראל כל עוד אין הם יושבים בה.

אין ספק כי השאלות הללו דורשות בירור מקיף וכי המושג "ציונות" דורש הגדרה מחודשת ומתיחת פנים לנוכח המציאות החדשה והאתגרים שהיא מזמנת.

ה-Icc בפאלו אלטו מרים את הכפפה המאתגרת הזו, זו השנה השנייה, ביצירת כנס חסר תקדים ברמתו ובהיקפו, אשר צולל לעומק השאלות המרתקות והחשובות הללו תחת הכותרת "בחיפוש אחר חלום משותף": שגריר ארה"ב בישראל לשעבר, דניאל קרצר, שחי בו זמנית את שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם, ישטח את השקפת עולמו בשאלת מערכת היחסים ביניהן; דניס רוס, לשעבר שליח ארה"ב למזרח התיכון, יגלה טפח מאחורי הקלעים של מדיניות ארה"ב ; לוסי אהריש, עיתונאית חדה ומהפכנית, תשתף במחשבות בנוגע לאפשרות של ציונות המכילה בתוכה את כלל הקהילות החולקות את חייהן יחד במדינה היהודית, ובמיוחד הקהילה הערבית-ישראלית. העיתונאי דניאל גורדיס, התורם באופן קבוע מהגיגיו לג'וזלם פוסט והניו יורק טיימס וד"ר עינת וילף, לשעבר חברת כנסת ויועצת מדיניות החוץ של שמעון פרס, יגדירו מחדש את המושג "ציונות" במאה ה-21.

מוזמנים לאתגר את תפיסת עולמכם בשאלה מהי ציונות גירסה 3.0? ב-18 בספטמבר ב-OFJCC בפאלו אלטו! ההרשמה כאן (כדאי למהר לפני שייגמר)…

שבת שלום בארץ, בתפוצות ובכל מקום!