פרשת כי תצא: זהו הזמן להלכה חילונית!

מאת: טובה בירנבאום

הנה עוד דבר שלא הייתי מגיעה לעשות בארץ: חברותא עם רב אורתודוכסי. ישראלי. בעברית. לפעמים צריך להתרחק אלפי קילומטרים כדי לשמוט, ולו לרגע, את המשקעים והכעסים הפוליטיים, את המאבק (המוצדק) על המשאבים, ואת הלעומתיות שמאפיינת את השיח הזהותי הישראלי, כדי פשוט להיות לרגע במחלוקת לשם שמים, בלב השאלה וההבדלים ביננו, בלי מעטפת של פוליטיקאים ואינטרסים. כנראה שימי אלול הסתוויים (עוד חידוש, סתיו) ואווירת חשבון הנפש מאפשרת את המרחב המבורך הזה.

שנינו גדלנו בבני ברק; הוא למשפחת רבנים מיוחסת מאוד, ואני למשפחה, אמנם לא רבנית, אבל ששמירת המצוות בה והמחויבות הטוטאלית להלכה- הן מרכז החיים. שנינו הרחקנו עד לקליפורניה, ועוסקים ביצירת הזדמנויות לאורח חיים יהודי משמעותי. שנינו חדורי אידיאולוגיה ורואים חשיבות בלהזמין את חברי הקהילה שלנו "לעשות שבת".

kabalat-shabatכשאנו קוראים טקסט יהודי עתיק, אנחנו רואים בו דברים דומים ושונים: הדמיון- הטקסט הוא מקור השפעה על היום יום ומסייע ביצירת משמעות, השוני- מבחינתי כל טקסט, גם יהודי  וגם לא, עשוי להיות מקור השראה; מבחינתו- טקסט יהודי קנוני הוא מקור סמכות. כשניסינו לברר, יחד עם קבוצת הלומדים באותו ערב של לימוד השבוע, מדוע יונה הנביא אינו קופץ מן הספינה בהבינו ש"בשלו הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה", וכי באשמתו הים סוער ומסכן את כל יושבי הספינה עקב בריחתו מלפני אלוהיו, אלא אומר "שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם" (יונה א), אני מיד חשבתי על פסיביות כללית שמאפיינת את יונה, על אי היכולת שלו להחליט על כיוון פעולה ולפעול על פיו, חוסר לקיחת אחריות על מעשיו, ואילו החברותא שלי, הרב מנחם לנדא, איש לבבי, מאיר פנים ונחמד מאוד, פנה אוטומטית למקורות הלכתיים- אל התלמוד והרמב"ם- על מנת להבין מדוע יונה אינו מתאבד. התשובה שלו, כפי שעולה מתוך העיון בהלכה, ברורה- ישנן נסיבות בהן מותר להתאבד ולמות על קידוש השם, וישנן נסיבות בהן אסור; ישנן נסיבות בהן זוהי חובה הלכתית וישנן נסיבות בהן זוהי רשות. יונה של הרב לנדא פועל על פי אמות מידה הלכתיות מוחלטות ויונה שלי פועל מתוך מצב נפשי, מבנה אישיות והתלבטות מוסרית.

שאלת מקומה של ההלכה, ובכלל, המושג "הלכה" בתוך חייו של האדם החילוני, עולה באופן מובהק השבוע גם מתוך קריאה בפרשה: אם תעיינו בה, תמצאו רשימת מצוות ארוכה מאוד, שחלקן הגדול מעלה את התהייה- מדוע בכלל: מדוע שמאות אלפי יהודים ויהודיות, בכל רחבי תבל, יקראו בכל בשנה על מצוות ייבום וחליצה, על בן סורר ומורה, על איסור לבישת איש בגדי אישה ועל ירושה כפולה לבן הבכור; מה פתאום שאלפי ילדי בר ובת מצווה יתַּרגלו קריאה מוטעמת ומוקפדת אודות צרעת, נישואי האנוסה למי שאנס אותה או סקילת הכלה שאינה בתולה. באיזה אופן הטקסטים הללו, שנכתבו כנראה במאה השביעית לפני הספירה, רלוונטיים לאדם החילוני המודרני, שדוגל בשוויון, זכויות אדם, מדע וחירות מחשבתית?

בעיני, ההתמודדות עם העובדה כי התרבות שלנו היא קודם כל פרקטיקה ושהיא מושתת, יותר מכל, על כללי התנהגות, היא דבר חשוב אם חפצים אנו להשאירה חיה ורלוונטית. לא, אין כוונתי לשלוח מחר את כל מלתחתי למעבדת שעטנז שתוודא כי איני לובשת חלילה צמר ופשתים יחדיו, כפי שמצווה הפרשה, אך אני בהחלט שואפת להבין לאיזו מחויבות פרקטית נידַרש על מנת שהתרבות היהודית לא תישאר בגדר קישוט אינטלקטואלי וטקסי חגים לילדים בלבד.

כמי שגדלה בתוך עולם של הלכה, התגרשה ממנה אבל עדין משלמת לה מזונות, אני נעזרת במרחק הפיזי והרגשי על מנת לרכך את ההתנגדות האוטומטית. עכשיו, כשכבר לא חייבים לעשות חגים יחד בגלל הילדים, אני מוצאת בתוכי מרחב ופנאי רגשי על מנת להתאהב בה מחדש, ויותר מכך, על מנת להבין כי בלעדיה לא נצליח לעצב יהדות חילונית ברת קיימא. חיים נחמן ביאליק, במאמרו המופלא והמהפכני "הלכה ואגדה" ביטא זאת טוב יותר משאוכל אי פעם:

"הנה הולך וגדל דור באויר שכולו מימרות ופזמונים, ועל מיני דברים שכולם הבל פה ורוח שפתים. הולכת ונבראת מין יהדות של רשות. קוראים בשם לאומיות, תחיה, ספרות, יצירה, חינוך עברי, מחשבה עברית, עבודה עברית- וכל הדברים הללו תלויים בשערה של איזו חיבה: חיבת ארץ, חיבת שפה, חיבת ספרות- מה מחירה של חיבה אוירית? חיבה?- אבל החובה היכן? ומאין תבוא? ומהיכן תינק? המן האגדה?… יהדות שכולה אגדה דומה לברזל שהכניסוהו לאוּר ולא הכניסוהו לצונן. שאיפה שבלב, רצון טוב, התעוררות הרוח, חיבה פנימית- כל הדברים הללו יפים ומועילים כשיש בסופם עשיה, עשיה קשה כברזל, חובה אכזרית" (חיים נחמן ביאליק, הלכה ואגדה, 1917).

כמו נביא זעם מדויק ומצמרר חזה ביאליק את התפתחות התרבות הישראלית שלושה דורות לאחר שיבת ציון, כאשר הציונות אינה משמשת עוד דלק ללהט של עשייה, ואף חדלה להוות דבק מלכד והצדקה לקיומה של חברה יהודית חילונית; אלה שיושבים בתפוצות חווים זאת פי כמה, ברגע שנעלמת המסגרת האדמיניסטרטיבית החיצונית שבמסגרתה אין תחבורה ציבורית בשבת ויש מצות במכולת בפסח. ביאליק מעז לתבוע מהחילוניים החופשיים מחויובות. בלעדיה, הוא אומר, הכול יישאר תלוי באוויר:

"לא בהלכה פלונית, כמו שלא באגדה אלמונית, הכתוב מדבר. בעיקר הלכה אנו עסוקים כאן, הלכה בתור כלל גדול, בתור צורה מוחשית ומסוימת לחיים ממשיים, חיים שאינם פורחים באויר ותלויים ברפיון של הרגשות ומימרות נאות בלבד, אלא שיש להם גם גוף ודמות הגוף נאים" (שם).

אז הלכה. מה זה אומר? אם לא מצוות שילוח הקן, שמופיעה בפרשה, אז אולי נצליח למצות את המהות מאחורי הציווי הלא ברור הזה ולתרגמו לפרקטיקה אקולוגית-סביבתית? לא ציווי אשת יפת תואר שמפרט נוהל של לקיחת אישה בשבי בעת מלחמה, אך חילוץ מתוך ההלכה הזו את המהות של כבוד האדם, התגברות על יצרים והבנה שיצר מסוגל לרצוח נפש; אם לא זכירת עמלק כפשוטו, אולי הבנת מהות הזיכרון, תפקידו, כוחו וסכנת ההתמכרות אליו?

כל אלה הן דוגמאות למרחב של שיח יהודי ערכי חשוב, שעלינו לשכלל ולפתח, אך מבחינת ביאליק זוהי אגדה; היא נדבך חשוב והכרחי בתהליך חילון האלמנטים הדתיים בתרבות שלנו, אך עדין מדובר במגדלים פורחים באויר; הצעד הבלתי נמנע לקראת הלכה חילונית מודרנית ברורה ופרגמטית עדין לא נעשה.

ביאליק, שגדל בתוך סד הלכתי נוקשה, ובחר להשתחרר ממנו, זועק זעקה שמהדהדת בתוכי יותר ויותר ככל שהחופש בו בחרתי דוחק אותי אל הפינה ומעמיד בפני שאלות נוקבות. כבר לפני מאה שנה הוא קרא לנו לנסח את ההלכה החילונית, אך עד כה כשלנו בכך. כשלנו בכך כיון שלא נדרשנו לשאלות המורכבות והמתישות כגון היכן משתלב כל זה עם החוק האזרחי? האם מדובר במערכת שתהווה למעשה סמכות חדשה חלופית? ואם לא סמכות, מה ישאיר את המבנה הזה איתן? ביאליק נוקט בכוונה בלשון נוקשה, אך לא מסביר עד הסוף למה כוונתו:

"בואו והעמידו עלינו מצוות! יוּתַּן לנו דפוסים לצקת בהם את רצוננו הנִגָר והרופס למטבעות מוצקות וקיימות. צמאים אנו לגופי מעשים. תנו לנו הרגל עשיה מרובה מאמירה בחיים, והרגל הלכה מרובה מאגדה בספרות. אנו כופפים את צוארנו: איה עול הברזל? מדוע לא תבוא היד החזקה והזרוע הנטויה?" (שם).

אולי מאה שנה אחרי קריאתו הנוקבת והלא מתפשרת של ביאליק, ולאחר שני עשורים מאלפים ודרמטיים בהם התקדמנו מאוד בתהליכי ניסוח האגדה ונפרדנו קמעה מההלכה הדתית כפשוטה, יתכן וכעת נוכל לאזור אומץ לנסח מחדש הלכה חילונית; הלכה יהודית ערכית, מעשית, בעלת חוט שידרה, אשר תטעין את התרבות היהודית המתחדשת במשמעות חדשה, רלוונטית וברת קיימא. אני רק מקווה שלא נצטרך להמתין עוד מאה שנה…

שבת שלום!