עושה למולדתה: שיחה עם יעל אדמי מתנועת נשים עושות שלום

מאת: דלית גבירצמן

נפגשנו לראשונה לפני מספר חודשים. מיד התחברנו, וכשנפרדנו התחבקנו בחום והבטחנו לשמור על קשר. סגרתי אחריה את הדלת, ושניה לפני שהספקתי לשאול את האיש היקר ״נו, אז מה אתה אומר?״, שוב היתה דפיקה בדלת. יעל עמדה בפתח עם החיוך הכובש הזה שלה, והעניקה לי ספר בישול במתנה. משהו קטן ממני לאות תודה, היא אמרה, חשבתי שיתאים לך. הספר נקרא Jam Session והוא מכיל מתכונים לריבות, מרקחות, ירקות כבושים וחמוצים למינהם. אך יש בו הרבה מעבר לסתם עוד ספר בישול. הספר הוצא לאור ע״י נשים ישראליות ופלשתינאיות שאיבדו בני משפחה קרובים בסכסוך והחליטו לעשות מעשה. הן הקימו את ״פורום המשפחות השכולות״ המבקש לקיים דיאלוג כנגד כל הסיכויים. כאב האובדן והשכול חיבר את הנשים האמיצות הללו זו לזו, וכל ההכנסות ממכירת הספר הן קודש לארגון, המנסה להציע ולקדם שיח ופיוס על פני טרור. גיל חובב, מחבר ספרי הבישול, מבקר המסעדות ומגיש הטלוויזיה, נתן את חסותו ותרם מזמנו לפרויקט, כמו גם השף חוסאם עבאס, בעל מסעדת אל באבור.

yael-admi

ערב קודם, הודעתי לאיש שהזמנתי כמה חברות אלינו לחוג בית והסברתי שמדובר בארגון שנקרא ״נשים עושות שלום״. האיש, הנינוח בדרך כלל, נראה לפתע מודאג. מי הן? מה האג׳נדה שלהן? את יודעת עליהן משהו, לפני שאת מנדבת את הבית שלנו? לרגע איבדתי את שלוות רוחי. נכנסתי לאינטרנט ומבעד למסך ניבטו אלי פניה המחייכים של יעל אדמי. היא כל דבר פרט למאיימת. מעבר לחיוך הרחב, הדבר הראשון שמבחינים בו הוא האופטימיות הקורנת מעיניה הכחולות. אני לומדת שיעל, אחות שכולה וחברה בפורום משפחות שכולות, הפכה לפעילה ולוחמת שלום לאחר שאחיה, סגן ישי רון נפל בתעלה ב-1969. בעקבות האובדן הגדול היא הבטיחה לעצמה ולהוריה שני דברים; להקים משפחה גדולה משלה ולעשות ככול שביכולתה למען השלום. מאז, לצד בעלה יואל וששת ילדיה, יעל אדמי עושה שלום.

יעל מדברת ברגש, קולה השקט מעורר אמון המתגבר אפילו על צעקות המחלוקת וחוסר ההסכמה. היא בוררת את מילותיה בתבונה של פילוסוף. יש בה עוצמה שמפיחה תקווה אפילו בליבי הספקן ובלבבות ספקניים רבים אחרים. העובדה שהצליחה להפוך את כאבה האישי לכוח המניע אותה כבר עשרות שנים, והמשמעות שהיא ואחרים נותנים לאובדן מעוררים קולות של פיוס שלא ידעת שקיימים בך אפילו. פתאום את לא מרגישה לגמרי לבד בכאב ובפחד ממה יהיה. פתאום את מעזה אפילו… כן, לקוות לשלום.

כך נפגשנו כאן בעמק, ובערב ראש השנה, ישבתי שוב לשיחה עם יעל אדמי. הפעם, היא שם ואני כאן. ביתה היה מלא תכונה וצהלה של ילדים ונכדים, ואני ביררתי בהתנצלות אם זה זמן טוב. יעל בדרכה השקטה והחייכנית, שמצליחה לעבור דרך מסכים ולחצות אוקיינוסים, הרגיעה אותי שהכול בסדר גמור.

-את בטח מאוד נרגשת, אני אומרת. ״האמת היא שאני פשוט לא מאמינה שזה קורה״, יעל משיבה, ״זה לא יאומן!״

בואי נלך קצת אחורה. איך קמה תנועת ״נשים עושות שלום״? אני סקרנית לשמוע, איך הכול התחיל?

״זה התחיל בתקופת מבצע ״צוק איתן״ שהיתה נוראית ואכזרית מאוד. באותו קיץ לוהט וחסר רחמים, איכשהו, בדרך נס, נפגשו ארבעים נשים, שהרגישו שאי אפשר יותר להישאר בבית. הפחד היה מצמית, התסכול והקושי היו נוראים והרגשנו שאנחנו לא יכולות לעבור לסדר היום. כל מיני מעגלים של נשים החלו להיפגש, ואז ידעתי שקרה הנס שחיכיתי לו כבר ארבעים שנה.״

yael-admi-7״המלחמה הזאת״, היא ממשיכה ומספרת, ״הוציאה מהבית אנשים שלא היו חלק ממעגל העשייה קודם לכן. מארבעים הפכנו לתשעת אלפים והכול מחיבורים טובים, עידוד ותחושה של כוח בלתי עציר. כל יום מביא איתו עוד ועוד חיבורים, עוד אנשים והתרגשות שקשה להכיל. כל אחד תורם כפי יכולתו, מי בתרגום לשפת הסימנים, מי בהכנת שלטים, בארגון חוגי בית, באירוח ובהכנת אוכל ועוד. אני מרגישה שהצלחנו עם הכוח הנשי והצעידה ביחד להחזיר את האור והתקווה.״

אנחנו מקיימות את הראיון ימים ספורים אחרי מותו של שמעון פרס ויעל מציינת את הסמליות והחשיבות של החזרת התקווה לסדר היום. ״הדבר הכי נורא שיכול לקרות לנו הוא איבוד התקווה״, היא אומרת, ״ובהלוויה של פרס כל אחד מהנואמים הזכיר את הכוח שלו לחלום ולא לאבד את התקווה.״

אנו חיים בתקופה די חשוכה מבחינת התקווה לשלום, והתחושה היא שהגענו פשוט לדרך ללא מוצא. נדמה שהשלום רק הולך ומתרחק מאיתנו והשנאה והקיצוניות רק מתעצמים. מהיכן שואבים את התקווה ואת הכוחות להמשיך הלאה?

״סכסוכים נגמרים. אנשים רוצים לחיות, אימהות רוצות לגדל ילדים לאהבה והשאלה היחידה היא כמה קברים עוד יחפרו עד אז. הבטחון שסכסוכים גדולים, מרים וארוכים נגמרו נותן לי את התקווה שזה בידיים שלנו ושזה אפשרי. בני אדם רוצים, בסופו של דבר, לחיות בשלום ויש להם את היכולת לסלוח, להתגבר וללכת לקראת פיוס. השאלה היא רק כמה כאב יהיה עד אז. המטרה שלנו היא לקצר את התהליך ושלא נצטרך עוד לסבול ולבכות.״

זה נשמע מאוד אינטואיטיבי. אז למה לוקח לאנשים כל כך הרבה זמן להפנים את המסר של שלום? אם זה כל כך פשוט, אז למה זה כל כך מסובך?

״זה מסובך, כי כולנו בני אדם שסוחבים מכאובים ומחפשים כבוד ולא תמיד מקבלים אותו. יש לנו תחושות של תסכול ואכזבה, כעס והיסטוריה, הבדלים בין תפיסות עולם ודתות, יש סטיגמות וגם קשיים אמיתיים. כל אלו הופכים את הפתרון למורכב. אין לי ספק, שהנהגה אמיצה יכולה להפוך את המהלך לאפשרי. אני בטוחה בכל ליבי, שזה יקרה ברגע שאתה מאמין שזה הפתרון היחיד, ומפנים את זה ששום כוח בעולם לא יכול לייצר את השקט והבטחון, ושום מיגון לא יכול להגן בפני מלחמות. ברגע שברור לך שאין שום דבר פרט להסכם שלום, רק אז אפשר יהיה להתגבר על בעיות שנראות כרגע בלתי פתירות.״

אני מקשה ומזכירה לה, שבעולם שבו אנו חיים כיום קיים ה-BDS ושנראה שאפילו הפתרון של שתי מדינות לשני עמים ירד מהפרק.

היא שותקת לרגע ומסבירה, ״בבסיס האמונה שלי, אפילו בחיים המשפחתיים, כששני ילדים רבים, התפקיד של אימא הוא להגיד להם לכו לחדר ותמצאו ביחד פתרון שמקובל על שניכם. כל פתרון שמקובל על שניכם, מקובל עלי. וזה בדיוק מה ש״נשים עושות שלום״ אומרות. אנחנו יודעות שברגע שיש רצון, אפשר למצוא פתרון. והפתרון נמצא בידיים של שני המנהיגים. יש מגרות מלאות הסכמים שהוסכמו, נכתבו ונחתמו וצריך פשוט להחליט שעושים את זה באומץ, כי זה כרוך בסיכונים. ברגע שאתה בוחר במהלך כזה, דברים משתנים וההיסטוריה יכולה ללכת לכיוון חדש. ברגע שיש קצת תקווה, שמים את כל הכעסים והתסכולים מאחור, ואת מקומם תופסים אופטימיות, תוכניות ורצון לשותפות ועשייה לקראת העתיד. בכל אחד מאיתנו יושב מי שמפחד, מי שרוצה להגן על עצמו, מי שדואג ולא מאמין, ובכל אחד מאיתנו נמצא גם האיש האופטימי שיכול לבטוח וללכת קדימה באומץ. ואנחנו כל כך חזקים. אנחנו מדינה חזקה ואנחנו יכולים ללכת עם הפנים קדימה ולהגיע להסכם מדיני, כי אין דרך אחרת. אנחנו חייבים למצוא את הערוץ שיאפשר לנו ולשכנים שלנו לחיות בשלום ולגדל ילדים שיחשבו על מה הם ילמדו ולא באיזה מבצע הם הולכים להשתתף.״

כשנפגשנו לראשונה נדהמתי מהשקט והעוצמה שקיימים בך, בו זמנית. מהפגיעות וההחלטיות, שמתקיימות בך בו זמנית, וגורמות לכל מי שפוגש אותך להיפתח. מה הכי מאתגר אותך? ומה מתגמל?

״מה שבעיקר מאפשר את החיבורים האלה, זה שאתה חשוף אל העולם. אתה מסיר הגנות ואתה נותן לעצמך להרגיש. אתה כועס, ויחד עם זה אתה פתוח למה שקורה לאחר. כשאתה מסיר את המעטה, מקלף את הקליפות של הבצל, החיבורים קורים. כשאתה מראה את הרגישות שלך כאדם, אז האחר מרגיש בטוח להיות אדם לידך. החיבור הזה של הביחד יוצר שותפות ואחווה אנושית שאין למעלה ממנה.

הכי מתגמל בשבילי זה לראות אנשים שאיבדו כבר את התקווה, מקבלים אותה בחזרה. אני באמת חושבת שהמקום הכי קשה בחיים האנושיים, וזה משהו שאסור לנו לתת לו לקרות, זה המקום שבו אתה מאבד את התקווה. כשאנשים מיואשים מצליחים להדליק את האש הזאת בעצמם זה מאוד מתגמל. זה אור גדול וכוח שאי אפשר לעמוד בפניו.״

אמנים ואנשי רוח משלמים מחיר יקר על הבעת דעות שחורגות מהמיינסטרים בישראל. באווירה הקוטבית שקיימת היום בארץ, מאיפה שואבים את האומץ? איך מתגברים על הפחד?

״מאותו מקום פנימי. ישבנו עם החברות הפלשתיניות שלנו שש שעות השבוע וישנה התחברות כל כך אינטימית ועמוקה. הן פשוט כמו אחיות שלנו ויש לנו איתן תחושה של שותפות אנושית. אנחנו כולנו נשים, כולנו מייצרות חיים ואנחנו חייבות לשמור על החיים. וזה כל כך חזק ועוצמתי שזה פוגש כל אחת ואחת מאיתנו במקומות הכי עמוקים והכי נחושים. זאת הלביאה שנמצאת בכל אחת מאיתנו.״

אני סקרנית לגבי הנשים הפלשתינאיות, שהפחד מהצד שלהן גדול אף יותר. כיצד הן מתמודדות עם הפחד?

״תשמעי, זה מהלך אמיץ. הן עושות אותו צעד אחר צעד. הן עושות את אותו מהלך שאנחנו עושות בארץ. זאת אותה הרוח של הדברים, אך כמובן שאצלן הסיטואציה לא סימטרית וזה הרבה יותר מורכב. הן מצליחות לחבר אליהן נשים רבות, והחיבור הזה עוצמתי מאוד. זה מעורר בכולנו את התחושה הזאת של אישה לאישה, אחות לאחות.״

yael-admi-2אני חייבת לשאול, למה רק נשים? ובכלל, איך זה עובד עם כל כך הרבה נשים?

״זה מאתגר אבל זה כל כך מפרה. זה לא יאומן אילו דברים קורים רק מחשיבה משותפת. כל הפרויקט הזה נולד מהבנה משותפת בעקבות ״צום איתן״ שבו ישבנו 50 ימים מול בית ראש הממשלה. אני לא צריכה להסביר לך עד כמה זה יכול להיות מורכב ואיך כל דבר כרוך בדיונים אינסופיים. ״כוחנו בחוכמתנו המשותפת״, זה משפט שאני מאוד אוהבת. ואז היא מוסיפה בחיוך, ״מעולם לא הייתי פמיניסטית, ופתאום דרך החוויה הזאת גיליתי את הכוח הנשי הזה. זה הכוח של אימא שקמה בלילה לילד חולה, ולמחרת מתחילה יום חדש. זה בא מאותו המקום.״

אני מאוד אוהבת את הרעיון שהתנועה לא סובבת סביב פרסונה אחת בלבד, אלא שלכל אחת מהנשים יש מקום לבוא לידי ביטוי. איך זה עובד בשטח? איך מתמודדים במצבים שבהם יש חוסר הסכמה והרוחות מתלהטות?

״כל אחת מביאה את הטוב שבעצמה ואת הכוח שלה. כולנו מחויבות ויש לנו בטחון בכנות הכוונות. כולנו באות ממקום עמוק וכנה, אבל זה לא עושה את החיים קלים. אנחנו אחרי שנתיים של דיונים ארוכים והרבה חילוקי דעות ואי הסכמות. את ״צעדת התקווה״ בישלנו במשך ארבעה חודשים עד שהגענו להסכמה של 95 אחוזים של תמיכה בתוך צוות המאה. התפקיד שלי בתנועה הוא ראש צוות פרויקטים, כלומר הפעילות במרחב הציבורי היא באחריותי. כשהתחלנו לגבש את הפרויקט הזה צרפתי אלי את חברתי הטובה לילי, והובלנו מהלך שיש בו מאות נשים שפעילות כל אחת בתחום שלה. אין לנו כוכבות אלא כוח נשי גדול ועצום.״

אילו אנשים או דמויות השפיעו עליך במסע האישי שלך?

״יש לי דודה מופלאה שגרה בניו יורק כבר המון שנים והיא קיבלה מהאו״ם את הפרס שקיבלו אותו קודם לכן מרטין לותר קינג ונלסון מנדלה. שולה קניג, לוחמת למען שלום וזכויות אדם היא אחותה של אימי ז״ל. אימי נפטרה בגיל צעיר מאוד מצער אחרי שאחי נהרג, ובהרבה מובנים היא הפכה לדמות אם בשבילי. כשאני מרגישה שאני נחלשת, אני מדברת איתה ושואבת ממנה כוחות. היא באמת דמות מופת בשבילי. היא כיום בת שמונים ושש והיא אישה רבת פעלים ומורת דרך.״

יעל מוסיפה בהתרגשות, ״יש עוד אדם שאני רוצה לציין, וזה ד״ר עז א-דין אבו אל-עייש, רופא שאיבד את שלוש בנותיו במלחמה בעזה. ההכרות איתו נתנה לי להבין שאין גבול לכוחות של שלום ופיוס שיש בכל אחד מאיתנו. הוא בעיני איש שלום אמיתי.״

האם את מטבעך אדם מאמין? אופטימי?

״אני מאמינה באדם. זה היה גם נושא הדוקטורט שלי בפילוסופיה. כל אדם וכל אימא רוצה לגדל ילדים באהבה, מתוך תחושת שייכות, ולצערנו זה הולך ומשתבש. אף אחד לא יוצא לאוויר העולם עם סכין ביד. המהלך הלא טבעי הזה, חובה עלינו לטפל בו. בעבודה החינוכית שלי בעבר, הייתי שותפה במכון אדלר ועבדתי עם אסירים ממשפחות קשות יום וכולם, בסופו של דבר, רוצים להרגיש שייכים ומחוברים לחברה. אני חושבת שמי שמאמין באדם הוא אופטימי בהגדרתו. רוח האדם היא הכוח המניע את העולם הזה.״

ומתי תדעי שהגעת אל היעד? ומה יהיה אז היעד הבא?

״כשיהיה הסכם שלום. המשימות הבאות של הטיפול במערכת החינוך, בזקנים ובחולים יעשו באופן יותר אפקטיבי אחרי שיהיה פה הסכם שלום. אז יפונה מקום בלב לטפל בכל הנושאים האלה.״

מה את מאחלת לעצמך לשנה החדשה?

״אני מאחלת לעצמי שהכוח הזה שנוצר, שמתחזק וגדל יהיה מספיק עוצמתי כדי שיגע בלבבות נוספים, בעיקר של המנהיגים שלנו. שנצליח לייצר מסה קריטית שתחולל את השינוי, כי המנהיגים עושים בסופו של דבר את מה שהעם מבקש. אני מאמינה שאנחנו בדרך להצלחה, למרות הכול. אני מקווה שבמהלך השנה הקרובה, הנחישות והמסירות של כל כך הרבה נשים וגברים לעניין הזה יאפשרו לנו להתקדם צעד גדול לקראת הגשמת החזון הזה. כולם רוצים את אותו הדבר. צריך קצת אומץ והנהגה וזה יהיה אפשרי.״

מה חשוב לך שאנשים ידעו עליך, על הצעדה או על התנועה שלא שאלתי?

״אני חושבת שזה בעיקר הרוח של החיבוק המשותף ושל העידוד, גם מנשים שמעולם לא היו חלק ממעגלי הפעילות. נשים שמצטרפות עכשיו וסוחפות אחריהן עוד ועוד נשים. זה בשבילי ממש נס. זה בא ממקומות עמוקים בלבבות של כולנו, ואין לי ספק שנצליח. אני מתרגשת ומקבלת המון כוח מכל החיבורים האלה. הביקור אצלכם התחיל כמסע לגיוס כספים, שזה דבר שמעולם לא עשיתי קודם לכן, ותמיד נראה היה לי כמו משהו שלא אהיה מוכנה להשתתף בו. הבנתי שאני צריכה לשבור את תקרת הזכוכית של עצמי ויצאתי אל המסע בחשש גדול, אך בסופו נוצרו חיבורים מדהימים עם נשות העמק. נרי חומה, רונית שריר וכל החבורה המופלאה הזאת חשות את הדופק של התנועה. הן מתרגשות איתנו ואנחנו מקבלות מהן כוח. זה היופי שבתנועה שלנו, שכל אחת מביאה את המיטב שבה ויחד נוצר משהו עצום וגדול.״

yael-admi-6במוצאי ראש השנה, יצאה צעדת התקווה מראש הנקרה, למסע שיסתיים 15 ימים לאחר מכן בעצרת המונים מול בית ראש הממשלה. תנועת “נשים עושות שלום” מובילה את צעדת התקווה במטרה ללחוץ על הפוליטיקאים הישראלים והפלסטינאים לפעול למען הסכם מדיני. הנשים יצעדו עם בלוני הליום כחולים וסרטים כחולים על הידיים, ובחולצות לבנות שעליהן נכתב: “בוחרות בחיים, דורשות הסכם מדיני”. בטקס הפתיחה תדברנה שתי נשים שהיו מקורבות מאוד לשמעון פרס; ד״ר רחאב עבד אלחלים ואורנה שמעוני. ואז המובילות של הצעדה, חגית לביא ממצפה חרשים בגליל ואולפת חיידר, ערבייה מוסלמית מחיפה, יעבירו את הלפיד ליעל וחברתה לילי, והן תצאנה לצעדה לצד רבים אחרים שיצטרפו.

במקביל לצעדה הגדולה, יתקיימו צעדות ואירועים ברחבי הארץ, ואף אצלינו כאן בסן פרנסיסקו תתקיים צעדת הזדהות ביום ראשון ה-16 באוקטובר בין השעות 10:30-1:00 על גשר הזהב. הצטרפו אל נרי לייף-חומה, רונית שריר, מיכל שוהם-אשכנזי, מיכל לפיד, טלי שמי, גת הרוסי, חגית קרפל, יעל שמר, נירית חזן, ורד עצמון ועוד נשים אמיצות רבות אחרות ובואו לתמוך ב״נשים עושות שלום״.

 

בואו להתאחד במאמץ שנשמע מובן מאליו אך הוא אינו טריוויאלי,

בואו להפגין את המכנה המשותף לכולנו והוא הרצון בשלום.

בואו לצעוד בצורה המכבדת את מגוון ההשקפות והדעות, וכן גם החששות,

ויחד עם זאת להפיח תקווה לעתיד טוב יותר.

תארו לכם שזה עוד יקרה.

שנה טובה,

דלית

לפרטים נוספים והרשמה לצעדה לחצו כאן