מאפה בצורת פרח הממולא בגבינות ובזיליקום

הרהור נוגה אחרון (אני מקווה) על המצב

או

על מה שבין חורבן לנחמה

ולכאורה עסקנו בשלנו

רק בשלנו

בלי לבקש גדולות ונצורות.

שלווה מופרתphoto

וכבר אחרת

ואין טעם לכסות

כי בפתח נכנסות –

התמורות.

מי שצמא לכל מחווה של חסד,

אוזנו תופסת –

איך הקריאות חוצות את הרחוב

שואל עדיין

שואל מאין

כן, מאין כוחות לשאוב.

זה בזו נביט

ונתמה שנית

אם ראינו נכונה

לפעמים אני

לפעמים אתה

כה זקוקים לנחמה.

מי שחווה את בערת הקיץ,

ליבו לבית

ופני הנוף ראי לחרדותיו.

את מי ישביע

את מי ירגיע

ועל מה יתפלל עד סתיו.

 מילים: רחל שפירא

לחן: נורית הירש

נדמה שיותר מתמיד, בקיץ הזה כולנו זקוקים לחסד. כולנו משוועים לנחמה. בכל מפגש משמעותי עם חברים צפים ועולים אותם ההרהורים, אותן התובנות, השאלות והתהיות. ומשום מה, אחרי אירועי הקיץ האחרון, קשה יותר מאי פעם להתרומם ולחזור לשיגרה. מרבית האנשים הטובים ששוחחתי איתם במהלך השבועות האחרונים, חשים את אותה המועקה, את הקושי להתנתק, ויותר מכל, את הנחיתה הכל כך לא רכה חזרה למציאות.

אז איך מגשרים בין ה״כאן״ ל״שם״? איך מתגברים על הגעגוע ועל תחושת חוסר האונים, איך מתמודדים עם התסכול מחוסר העניין של שכנים, מכרים ועמיתים לעבודה? ואיך עונים על הצורך להגן על המולדת אל מול גילויי האנטישמיות, השנאה, התקשורת המעוותת, וכן, אפילו אל מול האדישות. השכנים שלנו ממול, שלא הניחו לנו כל השנה וניסו בכל דרך אפשרית להתקרב ולהתיידד – נדמו. הם כבר לא שואלים, לא מתעניינים, לא עצרו ולו פעם אחת בחודש האחרון לדרוש בשלומנו ובשלום בני משפחותינו. לא ברור אם מחוסר עניין או מאי נוחות בחרו להחריש. ובינינו, עם איך שאנחנו מוצגים בתקשורת, לא פלא שאנשים בוחרים שלא לשאול יותר מידי שאלות.

השתתפתי השבוע בשיח מרתק ונוגע ללב בנושא מט׳ באב לט״ו באב – מחורבן לאהבה.  שוחחנו על הפירוד, האיבה, השנאה וכל השאר שהביאו לחורבן אותו מסמל תשעה באב, ואיך שלא במקרה, שבוע לאחר תשעה באב, מגיע יום האהבה העברי – ט"ו באב.

התבקשנו על ידי המנחים להסתכל פנימה ולעשות עם עצמינו חשבון נפש, ולחשוב על משמעות הדברים בעינינו, כיחידים וכעם. שוחחנו על תחושת החורבן שבלב, האובדן וההדרדרות ביחסים שבין בני האדם – בינינו. ולאחר מכן נדרשנו לחפש מקור לנחמה. נדהמתי לגלות עד כמה קשה היה לי למצוא אותה. המקורות הרגילים מהם אני שואבת בדרך כלל כוחות – הבית, הזוגיות, המשפחה – לא נראו מספקים הפעם. נדמה שאנו זקוקים למשהו מעבר לזה. מצאתי, שכנראה שלא נותר לי אלא למצוא נחמה באהבה; בביחד, בערבות ההדדית, באקטים הקטנים והיומיומיים של דאגה לזולת, בגמילות חסדים ובגילויי טוב לב, נדיבות והתנדבות, שכמותם רואים כיום בישראל וגם מעבר לים. רק במחשבה הזו הצלחתי למצוא לעצמי נחמה וכמה נקודות של אור בתוך כל החושך.

ואף אם לא יצאנו בט״ו באב לחולל בכרמים בשמלות לבנות, הרי שנוכל לשאוב מעט עידוד מהאופטימיות וההבטחה לעתיד שנושא עימו אקט הבחירה בבן זוג לחיים ובניית בית משותף. ואולי את מקום האהבה העצמית או האהבה הרומנטית, צריכה לתפוס השנה אהבת הזולת. בתור מי ששמה את ליבה למועדים וזמנים, למחזוריות ולעונות השנה, קשה לי להתעלם מהקריאה לפתוח ולקרב לבבות, ולגלות יותר סובלנות וכבוד. ועם התקווה הזו אשא עיני אל השנה החדשה. מי יתן ותביא עימה נחמה.

 ובשם עשיית הטוב ואהבת הזולת, ברצוני לחלוק עמכם מתכון מקסים לעין וטעים לחך. אין כמו מאפה חם שעושה טוב ללב ולנשמה.

מאפה בצורת פרח הממולא בגבינות ובזיליקום.

מה צריכים?

לבצק:

21/2 כוסות קמח (350 גרם)

1 כפית מלח

1 כף שמרים יבשים

1 גביע (200 גרם) יוגורט

50 גרם חמאה רכה

1/3 כוס + כף (100 מ״ל) חלב

למלית:

50 גרם חמאה מומסת

2 שיני שום כתושות

1 כף עלי בזיליקום קצוצים

100 גרם גבינת עיזים מגוררת

100 גרם גבינת פטה/בולגרית עיזים מגוררת

מה עושים?

מכינים את הבצק ומתפיחים: שמים קמח, מלח ושמרים בקערת מיקסר עם וו לישה ומערבלים קלות. מוסיפים יוגורט, חמאה וחלב ולשים כ-10 דקות עד לקבלת בצק רך וחלק. יוצרים מהבצק כדור ומניחים בקערה משומנת קלות ומשמנים גם מלמעלה. מכסים ומתפיחים במקום חמים כשעה וחצי עד שהבצק מכפיל את נפחו.

מכינים את המלית: מערבבים חמאה, שום ובזיליקום בקערית. מחממים תנור ל-180 מעלות צלזיוס (350 פרנהייט) ומרפדים תבנית בנייר אפייה.

ממלאים, מעצבים ואופים: חוצים את הבצק ומרדדים כל חלק לעיגול בקוטר 26 ס״מ. מניחים עיגול אחד בתבנית ומברישים במחצית מתערובת החמאה. מפזרים את הגבינות  ומניחים מעל את עיגול הבצק השני. מהדקים מעט את השוליים. מניחים במרכז העיגול כוס או קערית הפוכה בקוטר 6-8 ס״מ וחותכים את הבצק סביב הכוס לרצועות. תחילה לחצאים, אחר כך לרבעים ועד לקבלת 12 רצועות שוות. מסובבים כל חלק כ3-4 סיבובים לכיוון אחד לקבלת צורת בורג. מברישים במחצית השניה של תערובת החמאה. אופים 30 דקות או עד שהמאפה תפוח וזהוב. מוציאים ומגישים באהבה!

שבת שלום,

דלית

  • Pingback: על השבריריות של השגרה ועוגיות סילאן ושקדים כנחמה | בעניינים