פרשת וירא: "ומה עם החמור?" מחשבות של אמא טרייה על עקידת יצחק

מאת: טובה בירנבאום

באמת שלא רציתי לעשות את זה לעצמי; אבל מהי המשמעות של קריאה רלוונטית של אוצרות התרבות שלנו אם לא לחזור אל הסיפורים המכוננים בשלבים שונים של החיים, ולהרשות לטקסט להתפרש מחדש דרך העיניים החדשות, הגוף החדש והתודעה החדשה. זו המשמעות, בעיני, של תורת חיים.

אבא שלי נוהג לספר בדיחה קבועה על מורה שמספר לתלמידיו בשיעור תנ"ך את סיפור העקידה; התלמידים מקשיבים בנשימה עצורה לציווי שמקבל אברהם מאלוהים להקריב את בנו, את יחידו אשר אהב, עוקבים בלב פועם אחר עלילת הסיפור בה אברהם קם בבוקר, לוקח את החמור, את יצחק ושני הנערים, וצועד איתם במשך שלושה ימים אל מקום לא ידוע. הם משתוממים כשאברהם מצווה על הנערים לשבת ולחכות עם החמור עד שישובו הוא ויצחק, ונדהמים כאשר יצחק מבחין כי בידם העצים והמאכלת אך לא את השה לעולה. ליבם מחסיר פעימה כאשר אברהם עוקד את יצחק, מניף את הסכין לשחוט את בנו- כשלפתע קול מן השמיים עוצר את התנועה הרצחנית ומצווה את אברהם: "אל תשלח ידך אל הנער". לאחר שהסדירו התלמידים את נשימתם ומחו את הזיעה הקרה מפניהם מרים אחד התלמידים את ידו בשאלה דחופה, כאשר המורה מסמן לו לשאול הוא כמעט צועק: "ומה עם החמור?"

akedat-izhakאבא שלי, איש חינוך בכל רמ"ח איבריו ופדגוג בחסד, אוהב לתת את הדוגמא הזו להבחנה בין עיקר וטפל. עם כל הכבוד לחמור, יש פה ילד חסר ישע שכמעט נפח את נשמתו בידי אביו מולידו. אבל אני, תמיד כשאני שומעת את הסיפור על הילד והחמור, נוטה לעשות ההפך ממוסר ההשכל של הסיפור ולהישאר עם אותו ילד ועם אותו חמור במחשבותי.

ומסתבר שדווקא לא רק אני:

"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ"-אמר רבי שמעון בן יוחאי: אהבה מקלקלת את השורה ושנאה מקלקלת את השורה: אהבה מקלקלת את השורה, שכתוב: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר " וגו', ולא היה לו כמה עבדים? אלא אהבה מקלקלת את השורה…" (בראשית רבה, נה, ח)

המדרש מדגיש את התלהבותו של אברהם לבצע את המצווה. הוא לא נתן לעובדה כי הוא עומד לבצע אקט שנוגד לחלוטין את הרגש הבסיסי לעמוד בפני דבקותו באל ובמצוותו, ועל כן, ברוב תשוקתו לבצע את מצוות האל, הוא מזדרז להכין בעצמו את החמור למסע, על אף שודאי היו במשק ביתו אנשים שיעשו זאת עבורו.

מדרש תנחומא, גם הוא נותן מקום לחמור בפרשנותו:

"וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק"- אמר לו ליצחק: 'רואה אתה מה שאני רואה?', אמר לו: 'אני רואה הר נאה משובח וענן קשור עליו'. אמר לנעריו: 'רואים אתם כלום?' אמרו לו: 'אין אנו רואים אלא מִדברות'. אמר להם: "שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר"- הואיל והחמור אינו רואה ואינכם רואים כמותו- עם הדומה לחמור, שבו לכם פה עם החמור- שאתם כמותו, ואני והנער נלכה" (מדרש תנחומא, פרשת וירא, כג).

מבחינת המדרש הזה, החמור מסמל את מי שאינו מגיע לדרגה הרוחנית של אברהם ויצחק. האקט שעומד להתקיים הוא אקט רוחני, קיום צו אלוהי נעלה ביותר, ואילו הנערים והחמור אינם ראויים להיות חלק ממנו.

אברבנאל (פרשן ימי הביניים, ספרד, המאה ה15), לעומת זאת, רואה בעובדה כי הטקסט טורח להזכיר את הפרט הלא חשוב לכאורה- "וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ", כתיאור מצבו הנפשי של אברהם:

"ולפי שהיה אברהם כובש יצרו ומבטל טבע החומר, ראו חז"ל על דרך המליצה לדרוש שחבש והכניע את החומר– היצר, כי בזה יוכל ללכת אל המקום אשר אמר לו האלוקים" (אברבנאל על התורה, בראשית כב).

כאמא טרייה אני נרעדת למקרא הפרשנות המבריקה הזו. התורה הרי לא מתארת תיאורים רגשיים; אנחנו כלומדים, קוראים את הפעולות שמבצעות הדמויות, מתעמקים במילים שהן אומרות, ומתוך אלה מפרשים את עולמן הפנימי, את רגשותיהן ומאוויהן. אברבנאל בגאונותו רואה בסמליות של חבישת החמור את כיבוש הרגש הבסיסי האבהי של אברהם; אברהם שם את אמונתו ואלוהיו לפני הרגש האנושי של אב החס על חיי בנו, והפרשן מציין זאת, כמובן, כמעלה יתירה.

כאן אני רוצה להרים את היד בכל הכוח ולצעוק "ומה עם החמור"? אותו חמור שנדחק אל השוליים כיון שהוא לא ראוי, כיון שהוא אנושי מידי ולא רוחני, החמור שמושך אותנו אל האינסטינקט הבסיסי שגורם לכל בעל חיים להגן על צאצאיו, אותו רגש 'חייתי', 'בהמי' ו'נחות'- אותו אני תובעת להחזיר אל מרכז הסיפור. כן, סיפורי הקרבה הירואיים שזורים בתרבות שלנו, ולא רק בתנ"ך- חנה ושבעת בניה או סיפור מצדה הם שניים מתוך רבים- אך אני דורשת לבחון אותם מחדש דרך העיניים של החמור שעומד מן הצד, רואה אב, ילד ועצים, ומבין שמשהו מאוד מאוד לא טוב מתרחש כאן. צו אלוהי, עליון ככל שיהיה, שדורש התגברות על היצר- יצר ההגנה על חסר ישע, יצר החיים וההמשכיות- אינו חלק מהנרטיב שאני יכולה לחבק. אני בוחרת ללמוד אותו ולהתריס כנגדו בכל כוחי- אני עם החמור, ואני נשארת עם החמור, גם אם יש מי שיחשוב שהוא לא ראוי ונחות.

ספר הישר, (טקסט מדרשי מימי הביניים שמחברו אינו ידוע) מקמט לי את הלב כשהוא מתאר כיצד נפרדת שרה מיצחק, כאשר אברהם לוקח אותו לעקידה, אך אומר לה שפניהם מועדות למקום בו ילמד יצחק תורה:

"ותאמר שרה… אל תרחיק את בני מעלי ולא יישב שם ימים רבים, כי נפשי קשורה לנפשו מאד! … ותקח שרה את יצחק בנה, וילן איתה בלילה ההוא, ותשקהו ותחבקהו ותצוהו עד הבקר ותאמר לו : 'בני איך תוכל נפשי להיפרד ממך?' ותישקהו ותחבקהו עוד ותבך עימו. ותצוה את אברהם עליו, ותאמר שרה לאברהם: 'בי אדוני, השמר נא בבנך ושים את עינך עליו… אל נא תעזבנו; אם ירעיב- האכילהו לחם, ואם יצמא- השקנו מים, ואל תניחהו ללכת ברגליו ולא לישב בשמש. וגם אל תעזבו ללכת בדרך לבדו'… ותבך שרה עוד בכי גדול על יצחק בלילה הוא… ותלבש את יצחק בנה ותשם לו מצנפת על ראשו…" (ספר הישר, פרשת וירא).

הכותב האלמוני משלים לנו את התמונה ולא מדלג על 'חמוריותה' של שרה, שליבה מתפקע מגעגועים ודאגה. ארשה לעצמי להגזים ולדמיין כי הכותב היא למעשה כותבת, אבל זה כמובן לא הכרחי. יש גם גברים חמוריים…

 

שבת שלום!