אנגינה פקטוריס: שיחה מלב אל לב עם דובל'ה גליקמן

מאת: דלית גבירצמן

הנה 10 עובדות על דובל'ה גליקמן ש(אולי) לא ידעתם:

zehu-ze1) הוא נולד, גדל ועד היום מתגורר בתל אביב.

2) בשנות ה־60 איבד את אחיו חגי, טייס חיל האוויר, שנהרג בהתרסקות מטוס.

3) את שירותו הצבאי עשה בלהקת חיל הים.

4) בשנות ה־70 וה־80 שיחק בתיאטרון והופיע בסרטים רבים, המפורסם שבהם הוא הסרט ״הלהקה".

5) באמצע שנות ה־80 הצטרף לצוות המנצח של התוכנית ״זהו זה".

6) הוא שיחק בסדרות טלוויזיה רבות כגון: "שאול", "בובי ואני" ו"מסודרים", "רק בישראל", "משחק מכור" ו"סברי מרנן".

7) לפני 3 שנים השתתף בסרט האימה "מי מפחד מהזאב הרע".

8) בת זוגו בשנים האחרונות היא שלומציון קינן ויחד הם מגדלים כלב ושני חתולים.

9) הוא מאוד אוהב לאכול טוב.

10) ״חסדי השם״, ״נו נו״, ״בהחלט״ ו״רשעים ארורים״ הם רק חלק מהביטויים המופיעים במילון ״שטיסל״, שנוצר בעקבות הסדרה עתירת הפרסים בה כיכב.

תודו שזה מוזר לראיין מישהו שלא פגשתם מעולם ולשוחח איתו על הצגה שטרם הספקתם לראות, אבל כשהמישהו הזה הוא דובל'ה גליקמן, אז הכול הופך להיות הרבה יותר פשוט. או לפחות ככה זה נדמה. יש דיסוננס שנוצר בין המוכרות האינטימית כמעט בינך, כצופה, לבין שולם מ״שטיסל״, שאול מוכר החמניות מ״שאול פרחיו ובניו״ או כל דמות אחרת שדובל'ה שיחק ב״זהו זה״ המיתולוגית – לבין זרותו של האיש עצמו. תחילה, תהיתי אפילו איך להתחיל את השיחה איתו, ואיך בכלל אני צריכה לפנות אליו? מה, סתם לקרוא לו דובל'ה או אולי מר גליקמן? אחרי לבטים רבים, החלטתי ללכת עם מר גליקמן. ניסיתי לדמיין איזה מן מרואיין הוא יהיה? האם יתלוצץ איתי? האם אצליח לגרום לו להיות קצת רציני? לראשונה, אני חורגת ממנהגי וצופה בראיונות אחרים איתו, מה שמתגלה כצעד מוטעה. זה רק מלחיץ אותי יותר. בסופו של דבר, דובל'ה גליקמן מתגלה כאיש שיחה חביב ונינוח. כמובן שהתלוצץ, אך הוא, בניגוד אלי, מיומן בראיונות. אני מצאתי את עצמי מדברת מהר מידי, דבר שאני נוהגת לעשות כשאני נרגשת. הריאיון עם דובל'ה התקיים בשעת לילה מאוחרת לאחר ששב לדירתו מירושלים, שם הועלתה ההצגה החדשה בכיכובו, אנגינה פקטוריס.

img_3034

-אז איך היתה ההצגה הערב?

ההצגה הזאת היא תענוג בכל פעם מחדש.

-אתה עדיין מתרגש?

תמיד יש התרגשות קלה, אבל פחות התרגשות שמהולה בחרדה כמו בהצגות הראשונות. אלה תמיד התרגשויות נפלאות. בשביל זה אני נמצא במקצוע הזה, בשביל להתרגש בכל פעם מחדש. אני מודה ומתוודה שעל הבמה, זאת ההצגה שאני הכי נהנה לעשות מכל מה שעשיתי עד עכשיו. זה תענוג שאין כדוגמתו, כי גם אני מאוד נהנה ממה שאני עושה וגם הקהל נהנה. לפעמים, את יודעת, קורה שאתה עושה משהו שאתה מאוד נהנה והקהל פחות או להיפך. במקרה הזה, זאת הנאה הדדית, וזה נפלא.

-אני חייבת לשאול אותך איך התחיל הכול?  איך הגעת להיות שחקן?

אימא שלי הכריחה אותי. אני רציתי להיות רופא או מהנדס ואימא שלי אמרה לי בשום אופן, אתה תהיה שחקן. אחרי רגע הוא מרצין ומוסיף – השאלה של איך מישהו נהיה שחקן זאת שאלה שקשה לענות עליה. זה לא משהו שאתה מתגלגל אליו. זה או שאתה שם, או שלא.

-תמיד היית הליצן של הכיתה?

ממש לא. הייתי מאוד מופנם ונחבא אל הכלים.

-מתי היתה ההתנסות הראשונה שלך על הבמה? מתי זה קרה?

ההתנסות הראשונה שלי על הבמה היתה בכיתה ח׳. שיחקתי בהצגה שקראו לה ״היו גם כאלה״, זה היה מחזה על השואה. אחרי זה הייתי בחוג דרמה בתיכון, לאחר מכן הייתי בלהקה צבאית ומשם לתאטרון.

img_3036-תפקיד הקומיקאי נראה לי תפקיד מאוד מגביל. תמיד מצפים ממך להצחיק?

מצפים ממני להיות מצחיק כשזה אמור להיות מצחיק. ההצגה הזאת ספציפית היא מאוד מצחיקה. זה נכון שאני קומיקאי אבל אני עושה גם דברים לא קומיים כמו ״שטיסל״, שהיא לא סדרה קומית. קומיקאי זה לא דבר שאתה רוכש; זה או שאתה כזה או שלא. ניתן לרכוש כלים או טכניקה לגבי המשחק, אבל אתה לא יכול לבחור להיות קומיקאי.

-איזה תפקיד משחק ההומור בחייך?

ההומור משחק תפקיד עצוב מאוד בחיי. זה חלק מהעצב של החיים. ההומור נכנס לחיים שלי בלי סוף כי יש כל כך הרבה דברים מצחיקים שקורים.

-אתה שחקן כל כך מגוון. איזה מדיום הכי מהנה אותך? תאטרון, קולנוע או טלוויזיה?

תמיד נדמה לי שהדבר האחרון שאני עושה הכי מהנה אותי. כשאני עושה קולנוע, אני אומר שזה הדבר הכי טוב, וכשאני עושה תאטרון אני אומר שזה הדבר הכי טוב. בסך הכול, למזלי, אני יכול לעשות את כל הדברים גם יחד, ומכל אחד מהם אני שואב הנאה. זה בעיקר תלוי בחומרים, זה קשור בתפקיד ובאנשים שאני עובד איתם. בסופו של דבר, אתה שחקן בשלושת המדיומים. כרגע, למזלי הטוב מאוד, יוצא לי לעבוד בהצגה שאני מאוד נהנה ממנה. יחד עם זאת, מ״שטיסל״ אני גם נהנה הנאה בלתי רגילה.

shtisel

-האם שולם בסדרה ״שטיסל״ הוא בעיניך תפקיד חייך?

אני לא יודע מהו תפקיד חיי, כי אני רק בתחילת חיי. אך עד כה – באיזה שהוא מקום – כן.

– שמעתי אותך אומר באחד מהראיונות ש״לתאטרון אין יכולת להשפיע חברתית״. אז אם התאטרון לא שינה אף פעם שום דבר, אז מה הטעם בעצם?

באופן כללי, הכוונה היתה שתאטרון לא הופך עולמות. השאלה היא האם תאטרון שעושה סאטירה יכול למשל לשנות שלטון או תוצאות של בחירות. תראי שאפילו לתכנית Saturday Night Live לא היתה יכולת לשנות דבר באמריקה. זה נכון שחברה לא יכולה להתקיים בלי תאטרון או מוסיקה, אבל תאטרון לא יגרום למהפך בסדר חברתי.

-לדעתך, גיל עושה טוב לשחקנים?

לדעתי, מאוד. לי זה עושה טוב. גיל עושה טוב לבן האדם. ובכלל, אין להתחמק מזה.

– האם נראה לך שקהל ישראלי שחי באמריקה יצליח להתחבר להצגה? האם היא רלבנטית לכאן?

אני לא כל כך מכיר את הקהל הישראלי שנמצא שם, ולכן אני לא יודע למה הוא יכול להתחבר. מה שאני יודע, זה שההצגה מאוד מצחיקה. קהל ישראלי יכול להתחבר להצגה מפני שהנושאים הם ישראלים. ההצגה סאטירית, אך היא לא מרושעת והיא נוגעת בכל מיני תחומים. זאת לא הצגה מגמתית, וסליחה שאני אומר זאת כי אני משתתף בה, אבל ההצגה מאוד טובה. זה בילוי טוב שעושה חשק ללכת לאחר מכן לאכול טוב, לצחוק ולחשוב על הדברים שנאמרו שם – וזה מה שחשוב.

– בתור אימא לשחקן מתחיל אני חייבת לשאול אותך איזו עצה יש לך לשחקנים בתחילת דרכם?

שיבלו טוב, יאכלו טוב ושיאהבו את הבחורות הנכונות.

דובל'ה גליקמן הוא ללא ספק איש מצחיק, על הבמה וגם מחוצה לה. הוא שחקן קומי, הוא אלוף האימפרוביזציות, ונדמה לעתים, שהוא רק מחכה להזדמנות לאלתר ולהוכיח איזה ווירטואוז נפלא שהוא. כל מי שצפה בו אי פעם, בין אם בטלוויזיה, בקולנוע או בתאטרון יודע שהוא שחקן מוכשר, מהנפלאים שקמו לנו. בהצגה ״אנגינה פקטוריס״ – או תעוקת לב בעברית – משחק גליקמן את תפקיד שר הביטחון הזקוק בדחיפות להשתלת לב. הקונפליקט מתעורר כשנמצא עבורו לב של ערבי היישר משכם. הבעיה היא שמספר חודשים קודם לכן, השר עצמו עזר להעביר חוק שאוסר על יהודים לקבל תרומת איברים ממי שאינם יהודים. ההצגה "אנגינה פקטוריס" מאת מיכל אהרוני ובבימויו של ציון אשכנזי תועלה ממש כאן אצלינו בפאלו אלטו ב-5 בדצמבר בשעה 8:30 בערב. וואווה וויווה, אני כבר מה-זה לא יכולה לחכות!

שבת שלום,

דלית