מאפינס שוקולד וסלק

על גאווה ודיעה קדומה

 אם לא די היה בכל הדרמה וההתרגשות הרבה לקראת עזיבתו של הבכור לקולג׳, הנה הגיע יום אחד האימייל המבשר מי יהיה השותף שלו לחדר במעונות. נדמה היה כאילו מישהו חמד לו שם לצון, כשהחליט לשים את דור גבירצמן בחדר אחד עם פירס בילאל נאסר. כמו כל אמא יהודיה טובה, התגובה הראשונית שלי כללה את מה שמכונה בספרות המקצועית התקף חרדה. זיעה קרה הציפה אותי למחשבה שבני יקיר-לי יאלץ לקום מידי בוקר וללכת לישון מידי ערב עם עוכר ישראל מלידה במקרה הטוב, והשד יודע מה, במקרה הרע. התגובה השניה של כל אמא יהודיה טובה היא לדבר על זה עם כל מי שמוכן לשמוע (וגם עם מי שלא). את שומעת, נחשי מי יהיה השותף של הבן שלי לחדר…? כמובן, שלצורך האפקט הדרמטי מיד הושמט שמו הפרטי של השותף העתידי, שמיד זכה בביתנו לכינוי נאסר. התגובות של חברי היו על הספקטרום שבין חיוך קטן ואמפטי להצעה דחופה לפנות לעורך דין ולדרוש מהאוניברסיטה לשקול מחדש את ההשמה התמוהה. ככל שקרב יום הפרידה, כך הלכה וגברה ההיסטריה שלי. לצד כל הרכישות של מצעים, ריפוד למזרון דוחה פשפשים, מגבות וכלי מטבח מיותרים בעליל, התגנבה לראשי המחשבה לצייד את הילד בכמה פריטים נוספים, שלא מופיעים ברשימות של Bed, Bath & Beyond. רק ליתר ביטחון, אתם יודעים.

 ביום המיועד, אנו מעמיסים את המכונית ויוצאים לדרך. אין סימן לשותף, ואני מייחלת בסתר ליבי, שתפילתי נענתה וחל שינוי בתוכניות. הילד לא נראה מודאג. נרגש – כן! מודאג – ממש לא! אני מזילה דמעות כל הדרך הביתה וחוששת לבאות. בביקור הראשון, עדיין הצלחנו להתחמק מהמפגש עם השותף והוריו. מתחקירים חוזרים ונשנים מתברר לנו, שאביו של השותף הוא פלשתינאי שחי תקופה לא קצרה בעזה. כל ידיעה חדשותית על התקפות טילים ומתיחות באיזורנו מכניסה אותי ללחץ. אני מנסה לדמיין לעצמי מה אני הייתי עושה לו הייתי צריכה לחלוק משרד עם מורה ממוצא פלשתינאי (שלא לדבר על חדר). בשיחות הטלפון המועטות מידי לטעמי, הילד מספר שהוא והשותף (א.ק.א נאסר) החליטו שלא לתת לפוליטיקה ולמציאות המרה להפריע לחייהם, שמתנהלים אלפי מיילים מאזור הקונפליקט. הבגרות הרבה שמגלים השניים לא מניחה את דעתי. אני מסגלת לעצמי טקטיקות מביכות למדי כמו למשל להציץ לשותף בעמוד הפייסבוק, ומגלה להפתעתי בחור נאה, החמוש בנערות צעירות, ותו לא. בביקור נוסף, כמו מפקד טוב, אני שולחת את האיש היקר ככוח חלוץ לבדוק את השטח. הוא חוזר נינוח ומדווח על ארוחת ערב נחמדה ותמימה עם הילד והשותף. עם תום השנה הראשונה אנחנו מתבשרים להפתעתינו, שהשניים החליטו לחלוק דירה מחוץ למעונות. אני שוב נדרכת. אני מודעת לעובדה שחלק מתפקידנו כהורים הוא באיזה שהוא שלב לסמוך על ילדינו ולתת להם לקבל החלטות באשר לעתידם. אבל למה כבר עכשיו?! אפשר אולי להתחיל בעוד שנה? ואז, בביקור הבא אני אוזרת אומץ ועולה לדירה לפגוש את השותף פנים מול פנים. הדלת נפתחת ואני רואה מולי עלם צעיר וצנום, וכמובן שהתגובה הראשונית שלי היא לשאול אותו אם הוא רוצה משהו לאכול, כי הבאנו אחלה חומוס מ״חומוס בר״. בהתחלה זה מרגיש קצת מוזר ומביך, ואולי זו רק אני. בסופו של הביקור, אני חייבת להודות בהכנעה, שאם הבחור הזה מוכן לחיות בשלום עם הבלגן של הבן שלי, הרי שבכל זאת מגיעות לו אי-אלו נקודות זכות. ואגב, מסתבר שהוא בכלל לא אוהב חומוס…

והנה מגיעה חופשת האביב, הילד מגיע לביקור ואנו מחליטים שאין מנוס וצריך להזמין את השותף לארוחת שבת בביתנו. הוא נכנס ומיד מחמיא בחיוך על הריחות העולים מן המטבח. השיחה קולחת ואני, שלא יכולה להתאפק, חייבת לשאול את השאלות הקשות. איך הגבת כשהבנת שהשותף שלך הוא יהודי וישראלי? מה חשבו על כך הוריך? מבלי שהתכוונתי וחרף דעותי הקדומות, אני שומעת לראשונה את הסיפור האישי והרקע ממנו הגיע הנער שזוכה כיום לראות את בני הרבה יותר ממני. אנחנו שומעים סיפור מרגש על אימו האמריקאית ממוביל, אלבמה, שהתאהבה בגבר עזתי מוסלמי, שהגיע לארצות הברית במסגרת תוכנית להכשרת אחים (כאלה שעובדים בבתי חולים, לא המוסלמים). היא מחליטה להתאסלם ויולדת לו ארבעה ילדים. אנחנו מקשיבים לחוויות הילדות של ילד מוסלמי שגדל והתחנך בדרום ארצות הברית. אנחנו שואלים בסקרנות על השנים בהן חיו הוא ומשפחתו בערב הסעודית ואף על השנים בהן חיו בעזה. במיוחד מרתקים אותנו סיפוריו על מנהגים מתקופת הראמאדן, על התפילות, משווים אותיות א״ב ומגלים, שבעצם אנחנו הרבה יותר דומים משונים. הוא מספר שבקיץ הקרוב הוא מתכנן לבקר עם אביו שוב בעזה אחרי שנים שלא הגיע, ואנחנו מפנטזים על מפגש בתל אביב.

אני תוהה בעצב מדוע זה צריך להיות כל כך מסובך, ונאנחת ביאוש למחשבה שהיום, יותר מתמיד – נדמה שאבדה כל תקווה. אני חושבת בליבי, שאם אני, עם הרקע הרביזיוניסטי של משפחתי ודעותי שדי תואמות את היד בה אני כותבת, יכולתי לפתוח את ליבי ולחוש חיבה לנער הזה שסמוך על שולחני, הרי שנהיה כולנו חייבים באיזה שהוא שלב להבין שאין דרך אחרת. בסופו של הערב, אנחנו נפרדים בחיבוק מפירס (שקיבל כבר בביתנו את שם החיבה כפיר) והוא מפטיר לעברי בערבית עָאשְׁת ואִידְכּ – ״תבורכנה ידיך״.

בהכנות לקראת הארוחה תהיתי מה מתאים וראוי להגיש לשותף הפלשתינאי של בני; סלט ישראלי קצוץ? חומוס? פלאפל? אני מחליטה בסוף על סלט טחינה נייטרלי ונטול אמירה פוליטית, עוף צלוי בתנור וחלה לשבת. הוא בוצע מהחלה כמו חסיד מברסלב, ומפטיר בביישנות, סליחה אבל זה כל כך טעים! החופשה הסתיימה, והנה הם כבר עושים את דרכם חזרה לקולג׳. אני מפנקת אותם ואופה להם לדרך את שבלולי התרד המפורסמים שלי, את לחמניות הקסם (המתכון משבוע שעבר) ולקינוח, את גרסת מאפינס הקטיפה האדומה (Red Velvet) בגרסה הנהדרת ונטולת צבע המאכל של מיכל אנסקי:

מאפינס שוקולד וסלק

כן, אני יודעת שהחיבור בין שוקולד וסלק נשמע מוזר, אבל השורש המתוק בעל הטעם העמוק מחמיא מאוד לשוקולד גם בצבעו וגם בטעמו. ובכלל, לא אמרנו שצריך להפתח לדברים חדשים? אין ברירה, תצטרכו פשוט לסמוך עלי בעניין!

מה צריכים?

80 גרם חמאה בטמפרטורת החדר

1 סלק גדול (או שניים קטנים -סה״כ 250 גרם)

100 גרם שוקולד מריר מאיכות מעולה שבור לחתיכות

11/4 כוסות (175 גרם) קמח

2 כפיות קקאו

1 כפית אבקת אפייה

1 ביצה

1/4 כוס שמן חמניות

1/4 כוס חלב

1/4 כוס סוכר חום ו-1/2 כוס סוכר לבן

מה עושים?

מחממים את התנור לחום בינוני. ממיסים בסיר קטן כפית מן החמאה ומשמנים היטב באמצעות מברשת את השקעים של תבנית המאפינס (אני השתמשתי ב- baking cups). קולפים את הסלק ומרסקים אותו למחית במעבד המזון. ממיסים את החמאה והשוקולד ומצננים.

מנפים את הקמח, הקקאו ואבקת האפייה לקערה. בקערה נפרדת, טורפים את הביצה, השמן, הסוכר והחלב.  מאחדים את שתי התערובות בבחישה נמרצת עד שמתקבלת בלילה חלקה. מוסיפים את מחית הסלק ואת תערובת השוקולד המקוררת ומערבבים היטב. ממלאים את השקעים בתבנית המאפינס באמצעות כף. אופים כ-15 דקות או עד שהמאפינס תפוחים אך עדיין לחים מבפנים! מוציאים מהתנור, מצננים ומחלצים מהשקעים.

שבת שלום,

דלית