פרשת ויחי: על ילדים ישראלים שגדלים בחו"ל ואשליית הדור שני

מאת: טובה בירנבאום

הילדה שלי ישראלית; לפחות ככה אני מספרת לעצמי. היא עדין לא מתחבטת בשאלות זהות, אך אני חשה שאני יום יום מתחבטת בשבילה. אני לא יודעת אם היא תגדל ותבגר באמריקה או בישראל, ואני לא יודעת אם תזהה את עצמה כישראלית או כאמריקאית; אבל הבטן שלי רוצה שהיא תהיה כמוני, ישראלית.

חשבתם פעם למה שתי הפרשות ששמותיהן מרמזים על חיים עוסקות למעשה במוות? פרשת 'חיי שרה' מספרת על מותה של שרה, מות אברהם ואף מותו של ישמעאל; ואילו הפרשה שלנו- פרשת 'ויחי'- מספרת על מות יעקב ומות יוסף. שניהם- גם יעקב וגם בנו יוסף- באופן מרתק, מבקשים להיקבר בארץ ישראל, על אף שמסרו נשמתם לבורא בגלות- במצריים. שתי הפרשות שאמורות לעסוק בחיים, לפחות על פי ההבטחה של הכותרת, עוסקות במוות של שני דורות: בראשונה- אברהם, שרה ובנם ישמעאל, ובשניה- יעקב ובנו יוסף.

הדואליות של חיים ומוות בפרשת ויחי והאובדן של שני דורות בזה אחר זה, מתכתבת, בעיני, עם דואליות מפתיעה ומסקרנת נוספת שקשה לפספס: בזמן שיעקב נושם את נשימותיו האחרונות, הוא מברך את בניו- ברכה אישית לכל בן; אך לפני כן, הוא מברך שניים מנכדיו- מנשה ואפרים- בניו של יוסף. אנחנו זוכרים היטב שיוסף הוא הבן האהוב; ההעדפה ההורית הזו היא שגרמה לתסבוכת הנוראית שבסופה הופך יוסף למשנה למלך מצריים וכל משפחת יעקב משתקעת שם-  כך שזה לא לגמרי מפתיע שיעקב בוחר לברך בברכה מיוחדת את בניו של יוסף, ולא אף אחד אחר מנכדיו או נכדותיו; אך שימו לב לפער הגדול ביחס של יעקב אליהם בהפרש של שלושה פסוקים בלבד: בתחילה אומר יעקב ליוסף: "וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם… לִי הֵם. אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי" (בראשית מח). זוכרים שישנם שבט מנשה ושבט אפריים ואין שבט יוסף? יוסף מקבל, למעשה, נחלה כפולה בארץ ישראל ושם כפול בדפי ההיסטוריה, כיון ששני בניו- נכדיו של יעקב- 'הועלו' לדרגת בנים. זו מחווה מעניינת ומיוחדת שניתן אולי לייחס אותה לחיבה המיוחדת של יעקב ליוסף ולרצון לפצות על הזמן האבוד בו היו רחוקים כל כך זה מזה ויעקב אף לא ידע שבנו בחיים. אז אם כך, מה מסביר את השאלה התמוהה הזו, שלושה פסוקים קדימה? ""וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר: מִי אֵלֶּה?" (שם).

כן, יעקב מבוגר מאוד והוא על ערש דווי. יכול להיות שהוא מבולבל; אבל עבורי השאלה הזו של סב השואל בנוגע לנכדיו "מי אלה?" זועקת ומהדהדת. יוסף השתקע במצריים כנער צעיר. בעוד אחיו הולידו ילדים בארץ ישראל, ילדיו נולדו במצריים. בעוד בניו ובנותו של אחיו ספגו את התרבות ה'יעקבית', או ה'ארץ-ישראלית', ילדיו גדלו במצריים כמצרים לכל דבר. קשה להניח שיוסף העביר הרבה ממורשתו ותרבותו לילדיו בסביבה מנותקת כל כך, בעוד הוא נקרע מכור מחצבתו בגיל צעיר. לאור הקריאה הזו ניתן להבין את השניות מכמירת הלב בה נמצא יעקב רגע לפני שנפרד מן העולם והוא חרד לעתיד התרבות והמורשת שלו. מנשה ואפרים נראים מצרים לכל דבר, מדברים את שפת המקום ולא מבינים את שפתו ותרבותו של סבם, שלא לדבר על הזדהות עמה. מכאן מגיעה הזעקה "מי אלה", ולכן מבקש יעקב 'לאמץ' אותם לבנים מתוך משאלה כמוסה לכפר על הנתק ולהפוך אותם ל'יעקבים', או ארץ ישראלים כמו בניו ונכדיו האחרים.

הכאב המתפרץ של יעקב בשאלתו 'מי אלה' בראותו את נכדיו המצרים מתכתב עם הכאב המודרני של הסבים והסבתות בארץ, שנכדיהם גדלים מחוצה לה, ועם המשאלה הסבית וההורית לגדל אותם כישראלים. הרצון לחפות על פער דורי וגיאוגרפי ולקוות שיכירו את שירי הילדים הישראליים, יתרגשו משירי ארץ ישראל היפה וידעו לדקלם את 'דירה להשכיר' קיים, גם אם לפעמים מודחק. הילדה שלי, אם אבחר לגדל אותה כאן, לא תכיר טוב את מאיר אריאל ולא תתרגש משירי רחל. אם אשקיע מאמץ גדול היא אולי תכיר אותם אך הם לא יהיו חלק מזהותה. קשה וכואב להודות בכך, וודאי שלהשלים עם כך, אך עלי להיות הוגנת עם עצמי ואיתה ולנסות להפריד בין האהבות שלי לאהבות שלה, בין הזכרונות שלי לזכרונות שלה; ואם חשובה לי עד כדי כך הקירבה הזהותית והתרבותית ביננו- התשובה היא לא לאלץ אותה לצחוק מהגששים, אלא לבחור בחירה מודעת וברורה באשר למקום בו היא תגדל.

אולי זו הסיבה שדורות אחר כך, חצי משבט מנשה מבקש להישאר בעבר הירדן המזרחי ואינו מעוניין להצטופף סביב מדורת השבט בארץ ישראל. אולי צאצאיו של מנשה, בנו של יוסף, חשו תמיד חצויים, ונקרעו הין זהותם המצרית לבין הזהות ש'הולבשה' עליהם- הארץ-ישראלית, ואולי לכן ביקשו שלא לעבור את הירדן ולהתיישב במרחק מה מהעם שאליו לא חשו שייכות שלמה.

גם יעקב וגם יוסף נפטרים בפרשת ויחי, שאמורה לעסוק בחיים, ושניהם מבקשים להיקבר בארץ ישראל ולא במצריים. התשוקה לחזור את המקור ולוודא כי גם הדור הבא וגם זה שאחריו יחזרו למקור ויהיו 'כמוני', על אף הבחירות שבחרתי עבורו, היא מובנת, אך לפעמים לא הוגנת. יעקב אכן נקבר בארץ ישראל וגם יוסף, צאצאיהם עלו לארץ ישראל אחרי שנים רבות, אך גלו ממנה וחזרו אליה שוב ושוב. אולי כיון שהדואליות בין חיים למוות, בין המשכיות לנתק, בין הזדהות עם הסבא הגדול לבין התרחקות ממנו והזדהות עם תרבויות אחרות, ממשיכה לפעפע בעורקינו ותהיה תמיד חלק מאיתנו. מאיתנו דרושות אולי רק מודעות וכנות, אלה יחסכו מאיתנו הרבה כאב לב ויסייעו לנו להשלים עם הבחירות שבחרנו, לא רק עבור עצמינו, אלא אף עבור ילדינו ונכדינו.

שבת שלום!