פרשת בא: על הפספוס הטראגי של סיפור יציאת מצרים

מאת: טובה בירנבאום

השבוע התרגשתי מאוד לשמוע ילדי תוכנית בת/בר מצווה מציגים את תוצאות מחקר השורשים שלהם; ילד בן 13 מצביע בגאווה על פוסטר צבעוני שהכין, עליו מצויירת מפת העולם, ועליה מסומנות נקודות שונות המציינות מקומות שונים בעולם בהם נולדו סבתותיו וסביו. חיצים מורים על המסע שעברו הם מארצות מולדתם אל ארץ ישראל, והדרך שעשו הוריו מישראל לארצות הברית. הילדים ציינו אנקדוטות חשובות, עצובות ומצחיקות, משיחות סקייפ שערכו עם סבים, דודים ודודות, והיו גאים לשתף במי שהם ומה שהם. ילד בן 13 מספר את הסיפור שלו, שסיפרו לו הוריו וסבותיו, ודרך הסיפור הוא מבין קצת יותר מי הוא, ואף יותר חשוב, מה הוא רוצה להיות.

לספר סיפור על מי שאנחנו היא למעשה מצווה מן התורה, שמופיעה בפרשת השבוע:

"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָֹה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג).

ואף לפני כן נאמר, בנימה קצת פחות נעימה:

"וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָֹה" (שמות י).

ע"פ הציטוט השני, כל מה שהתרחש במצרים התרחש למעשה למען הסיפור. ההדגשה בשני הפסוקים על האינטראקציה הבין דורית- אב מספר לבנו שמספר לבנו- מצביעה על אקט משמעותי שמעצב את ההוויה התרבותית של מי שאנחנו כעם. אנו מעבירים סיפורים מדור לדור.

אותי קצת מפתיע, והאמת קצת מאכזב, לראות כיצד פיתחו חז"ל את מצוות סיפור יציאת מצרים:

אם ניגש למשנה, למסכת פסחים, ונבחן את פרטי החג שם, נראה כי העיסוק העיקרי של חז"ל בחג הפסח הוא סביב ביעור החמץ והקרבת קרבנות החג בבית המקדש. חשוב לזכור כי על אף שהמקדש כבר היה בחורבנו בתקופת כתיבת המשנה, כותביה התאמצו לתעד כל פרט מעבודת המקדש על מנת להיות ערוכים לעבודה בבית המקדש השלישי, שיבנה במהרה, הרי בין חורבן הבית הראשון לבניית השני הפרידו בסך הכול שבעים שנה. מצוות סיפור יציאת מצרים זוכה להתייחסות רק בסוף המסכת:

"בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם. שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם'- לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה, וּלְקַלֵּס, לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה". (משנה פסחים , י)

ההתחלה מבטיחה- כל אדם, בכל דור, חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים; מהי המשמעות של הפנמה אישית של כל אחד מאיתנו כי הסיפור שלנו מכיל פרק ארוך של עבדות, תקופה בה היינו בתחתית החברה, נתונים לחסדי האחר, ובסופו של דבר צלחנו את הקושי ויצאנו מאפילה לאורה? ע"פ המשך המשנה המשמעות היא החובה להודות, להלל ולשבח את מי שגמל איתנו את החסד הזה והוציא אותנו ממחשכי השיעבוד. איך מתמודדים, אבל, עם העובדה כי ע"פ אותה גישה, אותו אחד שעלינו להיות אסירי תודה כלפיו, הוא הוא זה שהוביל אותנו אל מצרים וגרם לנו להיקלע אל תוך התופת הנוראה הזו?

בקוראי את דברי חז"ל על המשמעות של חיוב סיפור יציאת מצרים ובחובתו של כל אדם לשים את עצמו בנעלי המשועבד, אני מחפשת את הצו המוסרי שמכתיב את ההתנהגות שלנו, בתור עם שראה את הנורא מכל כל כך הרבה פעמים.

אם נלך הלאה, להגדה של פסח, אנו עשויים להתאכזב שוב:

"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם- יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ? תַּלְמוּד לוֹמַר: בַּיוֹם הַהוּא- אִי בַּיוֹם הַהוּא? יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם? תַּלְמוּד לוֹמַר: בַּעֲבוּר זֶה – בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי אֶלָא בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ" (הגדה של פסח).

ההגדה, שמתעדת את ההתפלפלות של חז"ל סביב סיפור יציאת מצרים מציגה ויכוח הלכתי בנוגע למועד שבו אמור להיות מסופר הסיפור- האם מראש חודש ניסן? האם בערב החג? האם רק בליל הסדר? גם כאן לא נמצא את המשמעות ההומנית של מצוות הסיפור, אלא דיון מייגע על פרטיה הטכניים של המצווה.

מה שקרה למצוות סיפור יציאת מצרים מייצג אולי את מה שקרה להרבה מאוד אלמנטים סוציאליים מהמקרא שנטועים בתרבות שלנו: מצוות המנוחה ביום השביעי, מצוות שביתת האדמה אחת לשבע שנים, החובה להפריש מהיבול ולתת לכהנים ועוד. הפיתוח ההלכתי של המסרים החברתיים הנוקבים הללו גרר אותנו אל מחוזות של התפלפלות בפרטי פרטים טכניים, כפייתיים כמעט, ומרחיקים אותנו מן הגרעין החברתי, ההומאני, הנוגע והחשוב שנטוע בהם.

אולי בפסוק הזה בספר דברים ניתנת הכוונה יותר ברורה למשמעות החובה לספר:

"לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן

תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיך" (דברים טז).

מהי המשמעות של זכירת טעמו של לחם העוני אותו אכלנו ביציאה המבוהלת ממצרים? מהי החובה המוסרית שעומדת לצד הזיכרון הקולקטיבי של הליכה בשמש הקופחת של המדבר?

האזכור הזה בהגדה עשוי להוות השראה:

"בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם- לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָׁם, לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵנוּ" (הגדה של פסח).

טעמו של לחם העוני, כאב צליפות המגלב של נוגשי מצרים ומקבילותיהם בכל דור מהווים צו מוסרי ברור- לספר ביצירת מצרים על מנת לעשות. הגרות המתמדת שליוותה אותנו כעם מחייבת אותנו כעת, כשאנו יכולים לפעול למען האחר- לקום ולעשות זאת. התפלפלות בשעה הנכונה של הסיפור היא בריחה מהחובה הנוקבת לקום ולסייע למי שזקוק לעזרתנו. והעולם מלא, לצערינו, באלה שזקוקים לעזרתנו.

ביום ראשון הבא, ה12 לפברואר, יצויין יום בינלאומי לעשייה יהודית למען הפליטים. זוהי טיפה בתוך ים של רוע וסבל. אנחנו מכירים רוע וסבל ולכן עלינו לקום משולחן הסדר ולהושיט יד. כי גם אנחנו היינו שם.

שבת שלום!