רחוב הנשמות הטהורות: הכירו את פרוייקט רחוב דלנסי 

מאת: דלית גבירצמן

"Only planners and critics never fail… but fixing is the most important part of life." -Mimi Silbert

לפני 47 שנים החליטה אישה קטנה ונמרצת לעשות מעשה. אחרי שני דוקטורטים בקרימינולוגיה ובפסיכולוגיה ושנים של עבודה בשטח, היא אוספת ארבעה עבריינים לשעבר ומחליטה לשקם אותם. לתת הזדמנות שנייה לאלו שהחברה הועידה להם מקום אחד בלבד, והוא בית הכלא. וכל זאת, ללא מטפלים, ללא עובדים סוציאלים, ללא סוהרים וללא סיוע פסיכולוגים. מימי, שגדלה עם משפחתה החמה והמחבקת בדירה קטנטנה בבוסטון, החליטה שזה יהיה המודל שלה. היא תקים קהילה תומכת, שבה האסירים יטפלו בעצמם ויפרנסו את עצמם. כולם מלמדים ולומדים מכולם. ושם היא תגדל גם את ילדיה. עם השנים, נפתחה מסעדה, מכבסה וחברת הובלות. הכלל היחיד הוא שאין סמים ואין אלימות. על פניו זה נשמע אולי קצת פשוט או פשטני, אבל ברור מעל לכל ספק, שפשוט – זה לא. מדובר בסיפור הצלחה פנומנלי, ופרויקטים דומים הוקמו ברחבי ארצות הברית, וכולם נושאים את אותו השם – דלנסי סטריט.

עם כמה עקרונות פשוטים והמון אהבה הצליחה מימי היכן שנכשלו רבים אחרים. לכל אחד ואחת ניתנת הזדמנות שנייה ללמוד, לרכוש מקצוע, לבנות לעצמם זהות, להכיר – אולי לראשונה בחייהם – בערך עצמם, להרגיש ולהיות חלק מקהילה. החום הרב השופע ממימי לצד הנחישות והעוצמה שבה, הם שהובילו להצלחת הפרויקט, שאינו נתמך – ולו בדולר אחד – מכספי הממשל. היא אישה שעוברת דרך קירות, תרתי משמע. כשהגיע הזמן לבנות את הקומפלקס המרשים, ביתו הנוכחי של ״דלנסי סטריט״ השוכן מול מי המפרץ היפיפה של סן פרנסיסקו, הפכה מימי למנהלת פרויקט הבנייה (כן, היא אפילו הוציאה רשיון, לצורך העניין!) ובמו ידיהם בנו הדיירים את ביתם. הכלל המנחה אותה תמיד, הוא שהכול אפשרי. כל דבר ניתן ללמוד, ומה שלמדת ואתה יודע – כעת למד את האחרים! מארבעה הלך וגדל הבית, ומשלא יכול היה להכיל את דייריו, חיפשו להם משכן אחר. ללא אמצעים או משאבים, הצליחה מימי לקדם את הפרויקט בזכות התעוזה וכושר היזמות שלה, שאינו יודע גבולות. תמיד שאלה איזה שירות דלנסי יכול לעשות למענך?

יום אחד, הגיעה נערה שעסקה כל חייה בזנות. אימה ואחיותיה כולן היו זונות וחיו ברחוב. מימי חיפשה לנערה בית ספר, ומאחר ולא יכלה לממן את לימודיה, הציעה למנהל לבנות עבורם מתקן שעשועים. ללא שום הבנה או הכשרה מוקדמת, ניגשו מימי וצוות העובדים המסור שלה למשימה. היא מצאה תמונה של מתקן שעשועים והחלה במלאכה. דבר לא עמד בדרכם, גם כשגילו שמשהו השתבש בתכנון והמגלשה נוטה כלפי מעלה במקום כלפי מטה… כשחיפשה מימי בית חדש לדייריה והתבקשה בתמורה להעביר פסנתר, מיד הסכימה. היא פנתה לאחד מהעובדים, בחור גדול מימדים, ובקשה את עזרתו. באותו הרגע, שבו הביטה בבחור הנושא את הפסנתר, נולד במוחה הרעיון להקים חברת הובלות.

מזה שנים שאני מחכה לפגוש את מימי. שמעתי עליה כל כך הרבה, ורק חיכיתי להזדמנות לשבת איתה בחדר אחד ולהקשיב לסיפור חייה. בדמיוני ראיתי אישה מבוגרת, חולנית, אפורת שיער וכבדת תנועה. כמו שהרבה פעמים קורה, בדמיון מצטיירת דמות השונה בתכלית השינוי מן המציאות. אל החדר נכנסה כרוח סערה אישה נמוכת קומה, בעלת רעמת שיער אדמונית, חיוך כובש ואנרגיה שברגע ממלאה את החדר. היא התיישבה על כורסה שהייתה גדולה למידותיה ובגמישות רבה שילבה רגל על רגל. היא בת בלי גיל, ורק כשהיא מספרת שבאותו הבוקר אחד מנכדיה חגג בר מצווה ועלה לתורה, אתה נזכר לפתע שמדובר באישה לא צעירה. מימי היא משהו מיוחד. היא תופעת טבע. חרף שני אירועים מוחיים שחוותה לאחרונה שדירדרו את בריאותה, יש בה כוח ועוצמה שמוקרנת ומהדהדת ישר אל תוך ליבך. האותנטיות שלה מבעבעת, צפה ועולה מכל מילה, מכל תנועה ומכל מחווה שלה. היא פשוט ממגנטת.

מימי הביטה סביב, ולפני שהתחילה לספר את סיפור חייה המאלף, היא מבקשת ללמוד גם קצת עלינו. היא שואלת מי אנחנו ומהיכן הגענו. מדובר בקבוצת ״גוונים במפרץ״. למי שזה עתה הגיע לעמק או שחי בבדידות מזהרת בעשור האחרון, ״גוונים במפרץ״ היא תוכנית מנהיגות ייחודית המוצעת אחת לשנה לכל המעוניינים לעסוק בשאלות של זהות ישראלית-יהודית, לבחון ערכים יהודיים ותרבות ישראלית מחוץ לישראל וללמוד על החיבור לקהילה היהודית באזור. כבוגרת המחזור השני של התוכנית, אני נרגשת לפגוש ושמחה להתלוות לסיור של משתתפי המחזור התשיעי. ביום חורף קודר וגשום, פגשתי ליד שער הכניסה לדלנסי סטריט שבסן פרנסיסקו חבורה אינטליגנטית ומקסימה של אנשים. הם הגיעו לכאן במסגרת יום סיור בעיר, אחרי ביקור במוזאון היהודי, בליווי ובהנחייתן הקשובה והמסורה של טובה בירנבאום וציפי זך הנהדרות. את פנינו מקבלים אדם ואנתוני, שניהם לבושים בחליפה ובעניבה. הם מובילים אותנו למתחם מגורים מהודר הכולל בין השאר מסעדה, מוסך ואולם קולנוע. זה נראה ומרגיש כמו עוד קומפלקס מגורים בעמק הסיליקון. אלא שדיירי הקומפלקס של ״דלנסי סטריט״, כולל שני המדריכים המהוקצעים שלנו, הם כולם עבריינים בעלי עבר פלילי, חלקם אסירים לשעבר, שזהו פרויקט השיקום שלהם. אנתוני ואדם מזמינים אותנו לחדר חמים שמרגיש כמו סלון ביתי. שם אנחנו פוגשים את מימי סילברט, יוזמת הפרויקט, הנשיאה והרוח החיה של ״דלנסי סטריט״ מזה 47 שנה.

ברשותכם, אני עושה לרגע פאוזה על החדר החמים והמלא בנוכחותה הכובשת של מימי. אני לוקחת אתכם איתי כמה ימים לאחר מכן, אל אולם קולנוע מפונפן, לא רחוק מ״דלנסי סטריט״. שם אני יושבת על אחת מאותן כורסאות מרופדות ונוחות וצופה בסרט בשם Lion, והדמעות זולגות מעיני ללא הפסק. הסרט מספר את סיפורו הלא יאומן של סארו, ילד הודי בן 5, שהתלווה לילה אחד אל אחיו ואיבד את דרכו בתחנת הרכבת באישון לילה. הסרט מבוסס על סיפור חייו האמיתי של סארו (אריה בהודית) שרק כעבור 25 שנה, הצליח בדרך נס לאתר את משפחתו ולהתאחד עם אימו הביולוגית. שוב מכה בי ההכרה שהמציאות עולה על כל דמיון. כוחה של האהבה הוא כה עצום, עד שזיכרונות ילדות של ילד בן 5 מצליחים להחזיר אותו, כנגד כל הסיכויים, מאוסטרליה הרחוקה כל הדרך אל בית אימו ומשפחתו.

וכעת, בחזרה למימי. במבטא ניו יורקי-יהודי כבד, היא מספרת לנו כיצד היא מקפידה לקיים טקסים ומסורות מבית הוריה, עורכת מידי שנה לדיירי הבית סדר פסח, מגישה במסעדה את הבריסקט לפי המתכון המשפחתי, ומלמדת כל אחד ואחת מ״ילדיה״ על עברה. זהו הבית היהודי שבחרה להקים ושם גידלה את ילדיה-שלה. ישבנו כולנו מוקסמים, הקשבנו מרותקים לסיפוריה של מימי ולא רצינו ללכת.

כשאנחנו שואלים על אחוזי ההצלחה, מימי מספרת בצניעות שלפני כ-17 שנה, כשציינו 30 שנה להיווסדו של דלנסי סטריט, הם הצליחו לאתר כ-15,000 בוגרים. כך, שבחישוב גס, מדובר כיום בקרוב ל-20,000 סיפורי הצלחה, ואולי יותר. עשרות אלפי סיפורים של אנשים שחוו כל חייהם אכזבה וכישלון, עד שהגיעו לכאן ודפקו על הדלת. אני מנסה לדמיין איך זה מרגיש להיות מימי שכזאת. איזה מפעל חיים אדיר וכמה אומץ דרוש כדי להגות, לבנות, לקיים ולממש חלום שכזה. איזו עשייה מבורכת ואיזו אישה!

וכמו בכל משפחה מורחבת, וודאי במשפחה יהודית, האוכל תמיד מהווה מרכיב חשוב. לכן, אני עושה פעמי אל המסעדה של ״דלנסי סטריט״. אני חייבת להודות במלוא הכנות, שבתחילה זה הרגיש לי מוזר. המחשבה שהמארח המקבל את פני בחיוך ועד אחרון המלצרים והטבחים, כולם אסירים לשעבר, נרקומנים ובעלי עבר פלילי מסוג כזה או אחר – מביכה אותי. אך מיד כשאני מזהה את פניו המוכרים של אדם, המדריך שלנו בסיור, אני מרגישה סוג של פמיליריות. הוא לוחץ את ידי בחביבות ומוביל אותי אל שולחן המשקיף אל מימי המפרץ. דבר אחד בטוח, אין הרבה מסעדות בעיר במיקום מוצלח יותר מזה. שלושה מלצרים, כולם לבושים בחולצות מגוהצות ובוהקות מלובן, ניגשים אלי. האחד מגיש לי את התפריט, השני מוזג לי מים והשלישי לוקח את ההזמנה. החביבות שלהם ממיסה את אחרון חששותי. אני מזהה בתפריט את טביעת אצבעה של מימי ומזמינה לי מרק עגבניות, סלט קייל ומנה של לביבות. הכול טעים, אך מה שבעיקר שובה את ליבי זו האווירה המשפחתית, החמה והנוחה השורה במסעדה.

המלצה חמה: בפעם הבאה שאתם בעיר הגדולה, בקרו במסעדת ״דלנסי סטריט״, תנו כבוד (ותשר נדיב) לאנשים האמיצים, לסוג אחר של ״מהגרים״, שנגעו בתחתית ועלו משם מנצחים. חרף כל הקשיים והאתגרים, הם בנו לעצמם חיים חדשים, כשלפניהם צועדת אישה קטנה-גדולה, לביאה ששמה מימי.

Delancey St. Restaurant , 600 The Embarcadero , San Francisco 94107

שבת שלום!

שלכם,

דלית