מה מה, ניוקי תפוח אדמה

מאת: דלית גבירצמן

זוהי כתבה על תפוח אדמה, למה מה? האמת, שאני די ראש בטטה**, כי רק כשהבחנתי בעטרה הצולה, כמדי שנה, תפודים לתלמידי כיתות ג׳ ומורחת את פניהם בעיטורי כבוד מפוחמים, רק אז נפל לי האסימון של״ג בעומר הגיע. אוקיי, אם אודה באמת, זה לאו דווקא החג החביב עליי. למרות חיבתי הרבה לאש מבוערת, חמימה ורומנטית, הרי שפרט ללחמנייה ולשוקו בשקית שהיינו מפלחים מהארגזים שהמתינו לבעלי המכולות בבוקר שאחרי, לא מצאתי כל עניין וריגוש בחג הזה. אולי היה זה הסיפור המסויט על רבי עקיבא שסרקו את בשרו במסרקות ברזל (אפילו ב״משחקי הכס״ עוד לא הגו את הזוועה הזאת), ואולי זה הטעם המר של הקפה השחור ותפוחי האדמה האפויים למחצה, שלא ממש השאירו לי טעם של עוד. אני חושבת שבעיקר שנאתי את ריח העשן הכבד, שדבק בבגדים ונישא באוויר ביום שלמחרת וכיסה את העיר בערפיח מעיק.

6762195603_1fcb006a42_b

מה שכן, לתפוחי אדמה יש לי בלב פינה חמה. הבולבוסים הללו, חסרי הטעם והריח, המשחירים בנקל, מצליחים לספק בי (וברבים אחרים) צורך בסיסי והנאה קמאית, שאין לה אח ורע במטבח. החל בג׳ואל רובושון הגדול, שאמר ״תנו לאנשים תפוחי אדמה, זה כל מה שצריך כדי לעשות אותם מאושרים״, וכלה במלך אהרוני הראשון, שאף הקדיש לפקעת העמילנית ספר שלם (בשיתוף עם נירה רוסו), הכול מסכימים שכשעצוב ורע לך על הלב, אין כמו המאכל הכי ביתי שיש, פירה תפוחי אדמה, כדי לרפד לך את הבטן ולעסות לך את הנשמה. כשאני זקוקה למזון נחמה, תמיד אני חושקת בתפוח אדמה (מרוב אהבה, אפילו יצא לי סלוגן! תמיד אמרו לי שיכול היה להיות לי עתיד מזהיר בשיווק…).

וכך כותב המלך:

״מה לא עשינו להם?

מעכנו ושיטחנו אותם.

עשינו מהם גביעים ממולאים נהדרים

ומילאנו אותם בבשר שלהם עצמם…

עיסינו אותם בשמן זית.

אפינו אותם באפייה כפולה.

עשינו מהם פשטידות…

וצלינו במדורה

ומעכנו לפירה

בישלנו בתבלינים

וסידרנו בשכבות…

וכולם טעימים באופן מגונה״.

ואכן, מגוון המתכונים הכוללים את תפוד הפלא הוא כה עצום, שעד לכתיבת שורות אלו, אין לי עדיין מושג באיזה מתכון אבחר. הוורסטיליות שלו היא כה גדולה, עד שאין לאום ומטבח שלא מתהדר במנה משלו; מהראקלט והרושטי השוויצרים, הניוקי האיטלקי, הסמוסה ההודי, הלנגוש ההונגרי, לחם תפוחי האדמה האוסטרי והצ׳יפס האמריקאי.  אגב, מזה שנים שהאיש היקר מנסה להגיע למתכון המושלם להכנת צ׳יפס. סירים שונים נוסו, מיני שמנים הובערו, טמפרטורות נמדדו, זנים של תפוחי אדמה נחתכו, הושרו במי קרח והוקפצו משם לשמן המבעבע, והכול כדי להכין את הצ׳יפס הכי פריכים שיש. ואני, לא בוחלת כמובן בפצצת הפחמימות המענגת הזו בכל צורה ומופע: סלט תפוחי אדמה קר, לביבות מלבבות, תפוחי אדמה צלויים בתנור, בורקס במילוי תפוחי אדמה ופירה מושחת עתיר חמאה. לבושתי, זכור לי שעוד בימי התיכון, כשהייתי חברה של איציק בצלאל, הייתה אמו מפנקת אותי ושומרת לי את התפודים השחומים מתחתית סיר האורז הפרסי. ואילו מרים, המטפלת האגדתית שלנו, הייתה מפליאה לעשות במטבח ומוציאה תחת ידיה מדי יום שישי סיר עם מפרום, שעורר אפילו בצמחונית שכמוני הרהורי כפירה.

טוב חברים, הגיע רגע ההכרעה. זה לא היה קל, אבל אני חושבת שמכל המתכונים שיש לי, אחד הגדולים, אם לא ה-, הוא המתכון לניוקי תפוחי אדמה. אמי האהובה עדיין נוהגת להקניט את כל המלצריות בתל אביב, כשהיא מפטירה בגאווה ״זה היה ניוקי טוב, אבל אין על הניוקי של הבת שלי!״. את המתכון קיבלתי לפני כשני עשורים, והוא עדיין משרת אותי בנאמנות. זה מסוג המתכונים שצריך להתנסות בהם, לחוש את הבצק בקצות האצבעות עד שמגיעים למרקם הנכון. לא דחוס מדי (עודף קמח!) ולא דביק מידי. כמו בסיפור של זהבה ושלושת הדובים, זה צריך להיות ב-ד-י-ו-ק! טוב, אולי זה לא בדיוק הזמן להזכיר דובים…

ובכלל, שמתם לב שכבר כשאומרים ״ניוקי״ השפתיים משתרבבות בתאווה? אז הנה המתכון שמייצר עננים קטנים של אושר, בצקניות אווריריות של הנאה צרופה!

ניוקי תפוחי אדמה

מה צריכים?IMG_0548

1/2 קילו תפוחי אדמה קלופים, שטופים וחתוכים

11/2 כוסות קמח תופח

1/2 כפית מלח

מעט פלפל

1/4 כפית סוכר

1 ביצה

מה עושים?

מבשלים את תפוחי האדמה עד שיתרככו. מסננים ומעבירים למעבד מזון עם להב מתכת. מעבדים עד שהתערובת סמיכה וחלקה. מוסיפים את הקמח, המלח, הפלפל, הסוכר והביצה. מעבירים חלקים מהתערובת למשטח עבודה מקומח ומגלגלים ל״נקניקיות״ ארוכות. חותכים לחתיכות באורך 2 ס״מ בערך. מרתיחים בסיר גדול מים עם מעט מלח. מכניסים לסיר ומבשלים בהדרגה בכל פעם רק כעשרה ניוקי עד שהם צפים. ״דגים״ אותם בעזרת כף מחוררת. שמים בקערה, מוסיפים רוטב (עגבניות או פסטו*) ומפזרים מעל פרמזן משובח או פטרוזיליה קצוצה. טועמים ונאנחים מרוב עונג.

בתיאבון!

דלית

*ראו מתכון לרוטב פסטו נהדר באתר

**אגב, לבטטה אין כל קשר לתפוח אדמה. היא בכלל מסיפור אחר…

  • Pingback: על השבריריות של השגרה ועוגיות סילאן ושקדים כנחמה | בעניינים