מגילת אסתר 2017: כשחלוקת התפקידים המגדרית לא מעדכנת גירסה גם אחרי 2,200 שנה

 

מאת: טובה בירנבאום

את יום האישה חגגתי השבוע עם טעם מר בפה. דבריו המיזוגניים של הרב יגאל לוינשטיין, ראש המכינה הקדם צבאית בעלי, לא נותנים לי מנוח; לפני הכל, ראיתם את הסטינג של הסיטואציה? הרב המזוקן עומד ליד ארון הקודש, נשען על הפודיום ונושא את "דרשתו", אך הטקסט והצחקוקים הנבוכים של התלמידים מרגיש יותר כמו 'שיחת חדר הלבשה', שכמו במקרה אחר שפגשנו, הגיעה אל האוזניים הלא נכונות.

כן, זה מביך שישנם עדין רבנים ומחנכים שובניסטיים, אבל יותר מכך, חשוב מאוד לקרוא מבין השורות מהם המסרים שמועברם לתלמידים בני השמונה עשרה שעוברים תחת ידיו של לוינשטיין ודומיו כהכנה לקראת הגיוס לצבא, בשנה קריטית בחייהם, המעצבת את השקפת עולמם כגברים, בני זוג ואבות.

אך לפני כן, למה שלא נציץ במגילת אסתר? לצערי אני מזהה בה תבניות דומות בכל הנוגע לתפקידים המגדריים, אבל הי, זה טקסט שנכתב לפני 2,200 שנה, כן?

מגילת אסתר אמנם קרויה על שמה של אישה, אך היא מספרת לנו על איש אחד, מרדכי, עסקן ממולח בעל אינטרסים פוליטיים, שמשתשמש בכל הכלים שברשותו על מנת להגיע אל החלונות הגבוהים של הממלכה, כולל בבת חסותו, אסתר. טיב מערכת היחסים בין מרדכי לאסתר לא ברור, אמנם, מתוך הטקסט וגם הפרשנים מתחבטים האם מדובר ביחסי אב- בת או גבר-אישה, אבל כלם יסכימו שהוא בעל הסמכות ובעל השליטה על חייה.

מרדכי שותל את אסתר בארמון המלך, מסתכסך עם מקורבו של המלך, המן, ומצווה על אסתר לתקן את המצב כך שהוא יעלה לגדולה ויחליף את המן בתפקידו. כן, הסיפור עטוף ברגעים קומיים ובדמויות נוספות, אך אם נפשיט אותו לרגע, ונתבונן בו דרך העדשה המגדרית- נגלה תבנית מוכרת של דומיננטיות גברית הרואה באישה כלי שרת להשגת מטרותיה. אל מול התבנית הזו אנו פוגשים את ושתי, שמעזה לכפור בנורמה המובנת מאליה, בה הסמכות הגברית בוחרת עבור האישה את מסלול חייה, וכידוע, משלמת על כך מחיר כבד.

קריאה אנכרוניסטית של טקסטים עתיקים היא אחת הפעילויות האהובות עלי; לא אין מקום, בעיני, להעביר ביקורת על מרדכי על שלא הכיר את וירג'יניה וולף או את סימון דה בובואר, אבל כשאני מעבירה מבט מהמאה ה2 לפני הספירה אל המאה ה21 ופוגשת את אותן תפיסות והשקפות עולם- כאן, בעיני, יש בעיה עמוקה.

הנה מבחר פנינם מדבריו של לוינשטיין שחושפים את תפיסת העולם הפשטנית והחשוכה בה הוא אוחז:

"הנשים שלנו קדושות וצנועות, אישה לא יכולה לעבוד? שתעבוד במה היא רוצה, אבל מה המשימה? לבנות את הדור הבא לתורה, ליראת שמים. זה מוטל עליהן, על מי, עלינו? אנחנו יכולים לבנות נשמות קדושות וטהורות?… אנחנו יודעים לעשות דבר כזה? אנחנו יודעים לבנות את הרגשות הנורמליים והטבעיים של אהבת תרה ויראת שמים מגיל אפס עד גיל 13? אנחו יודעים לבנות את זה? לא יודעים מניה ומקצתיה".

הרב לוינשטיין מצייר לתלמידיו בני ה18 עולם של "אנחנו" ו"הם": הן, הנשים, לא שותפות לשיחה, הן אובייקט שנמצא מחוץ לחדר והשיחה דנה בהן ובתפקידן מבלי שהן לוקחות בה חלק; בנוסף, הוא מבהיר להם שחלוקת התפקידים מוחלטת וברורה, לא כי כך בחרנו או עיצבנו את החברה שלנו, אלא כיון שהגברים פשוט 'לא יכולים' למלא את התפקיד המורכב של חינוך הדור הבא.

הייתי מצפה, אם כך, שאם הנשים מחזיקות בכישורים כל כך נשגבים של חינוך הדור הבא שהגברים המסכנים חסרים, היו הן מקבלות יחס של כבוד והערכה, אבל הנה פנינים נוספות:

"10 שנים אני פותח "במחנה"- עוד תמונה ועוד תמונה- כולן עם צבעי הסוואה. וואלה ראבקיסטיות, חבל על הזמן. אמרתי לעצמי, 'יא אללה מה כל זה'? מישהו אמר לי 'אל תדאג, הן מתאמנות לקראת החתונה- להתאפר. לא יודע מי יתחתן איתה? תספר לילדים סיפורים בלילה מור"קים: וואללה, שכבנו במארבים, זרקנו רימונים… שיגעו לנו את הילדות. מגייסים לנו אותן לצבא. כל מערכת הערכים שלהן תשתבש. סדרי עדיפויות, בית, קריירה. ישגעו את כולם. אנחנו לא מוכנים, אסור להסכים לזה".

אל תתבלבלו, הרב לא מדבר כאן בפורום של מחנכים או רבנים. אלה הם תלמידיו, ששותים בצמא את מימיו העכורים. כשהוא משתמש בשפה המקטינה "ילדות" ובמילים המצביעות על בעלות כמו "לנו" וש"לנו"הוא מבהיר להם שאותן נשים צעירות שמעוניינות להתגייס לתפקידים קרביים, אחיותיהם, בנות זוגם לעתיד- הם הם בעלי הסמכות כאן, הם המחליטים והם הקובעים את מסלול חייהן, ולכן אסור להם להסכים ולאפשר ל"ילדות" הללו לבצע אף פעולה שמסכנת את המערכת הקיימת.

הטון המזלזל  והציני שנודף מהכתב, גם אם לא מאזינים למונולוג עצמו, מגחיך את הרצון של הנשים להיות "כמונו", הגברים, אבל למעשה הוא משדר פחד עצום. כי המציאות כבר השתנתה והרכבת כבר נסעה ואף לוינשטיין כזה או אחר לא יעצור אותה. אבל כשפרחים בני 18 מושקים במי שופכין כאלה, המשמעות היא נשים בסביבתם שימשיכו לשלם מחיר, וגברים שישלמו מחיר אף הם, כמובן, עד שהמהפכה תושלם.

אבל בכל זאת אני אופטימית. זוהי ללא ספק שירת הברבור של תפיסת עולם מיושנת ומעוותת של תפקידים מגדררים ברורים ועליונות של מגדר אחד על משנהו; הלוינשטיינים מ-פ-ח-ד-י-ם ולכן בפורים הזה אני בכל זאת חוגגת.

שבת שלום ופורים שמח!