מוידויה של מהגרת סדרתית

מאת: מישל שבתאי

לפני קצת יותר משלוש שנים, יצאנו להרפתקה חדשה- 11 מזוודות, חמישה תיקים, שלושה בנים , שני הורים מותשים. שש עשרה שעות טיסה ומכולה שנדרשו לה כמעט שלושה חודשים לצוף מתל אביב לפאלו אלטו. עד אז חייתי כבר בשתי יבשות. בשבילי אמריקה הייתה השלישית. אך כשגלגלי מטוס אלעל נגעו במסלול הנחיתה בשדה התעופה שבלוס אנג'לס, ופקיד ההגירה הניד בראשו לכיוון אזור איסוף המזוודת לאחר החתמת הדרכונים, הבנתי את המשמעות המיוחדת של היום הזה לבעלי וילדיי, שעמדו להתחיל את מסעם שלהם כמהגרים, ללא קשר לזמן שבו נשהה בארצות הברית.

לא היתה לנו תוכנית ברורה, וגם עכשיו, לאחר שלוש שנים, אנו לא יודעים לכמה זמן נשאר פה.

כשהתעוררנו בביתינו החדש,  לא היתה לנו אפילו ספה לשבת עליה. הקומקום שרק מעל הכירה החשמלית (במקום הקומקום החשמלי או כירת הגז שהיינו רגילים אליהם). ישבנו בשיכול רגליים, השטיח מקיר לקיר בסלון שלנו ריק מרהיטים ושנראה ענק מתמיד, שתינו תה, מתבוננים דרך דלתות זכוכית בגינתנו החדשה. עלים פריכים היו פזורים על הדשא הירוק (במקום חול ישראלי), סנאים דילגו מעלה ומטה על עצי הסקוויה ושיחקו במחבואים מאחורי שיחי הוורדים (במקום חתולים ישראלים).

עמק הסיליקון הוא צומת למהגרים, והיום אני רואה עצמי כברת מזל שרוב חברותי הטובות הן אמהות מהגרות – נשים מכל רחבי העולם, שלמדו להסתגל בהתאם, והן בעלות עושר תרבותי ולשוני כתוצאה מהחוויות האלה. לפני מספר שבועות פגשתי את מלי מאן וטלי אלון בבית קפה בלוס אלטוס בשעות אחר הצהריים. בזמן שהחניתי את המכונית וחציתי את הכביש, עלו בי זיכרונות מחוויותי שלי כמהגרת-תמידית. למרות שבאנו ממקומות שונים, הרגשתי כי מאלי, טלי ואני חולקות רקע דומה.

דר' מלי מאן, פסיכותראפיסטית עובדת כמטפלת ומפקחת בפקולטה לפסיכואנליזה במרכז הרפואי סן פרנסיסקו. בנוסף, היא עוזרת מחקר קלינית במחלקה לפסיכיאטריה ומדעי ההתנהגות באוניברסיטת סטנפורד. מחקרה עוסק בהורות ומשפחה ומומחיותה במשפחות שחוו וחוות תהליך הגירה. שמה, מלי מאן, נשמע לי ישראלי מאוד אך למעשה מוצאה איראני-אמריקאי. לפני הגעתה לארה"ב כסטודנטית היא שהתה תקופה בבריטניה, שפת האם שלה פרסית, ועד גיל חמש שוחחו עימה בבית צרפתית ופרסית. ואז הצרפתית, שהיתה שפה שניה, התחלפה לאנגלית. מוצאו של אביה מהשושלת הקג'ארית, שושלת המלוכה האיראנית אשר מקורה בתורכיה. השבט הקג'ארי שלט בפרס (איראן) משנת 1785 ועד לשנת 1925 ובדומה לתרבויות רבות אחרות בעולם, במהלך שני העשורים האחרונים, הקג'ארים מנסים לשמר את מורשתם התרבותית. השילוב המרתק הזה הפרה את עניינה של מלי ביחסים בין שפה לזהות תרבותית, ועם הזמן התחבר לפסיכואנליזה.

שמה של טלי אלון נשמע ישראלי ואכן, טלי היא ישראלית. לאחר חתונתה, הגיעה לעיר ניו יורק עם תכנית ללמוד תואר שני. היא אמרה, "לא היתה לי תכנית ברורה לכמה זמן אשאר. הייתי בשנות העשרים של חיי והרגשתי עצמי כילדה". כל שלושת ילדיה נולדו בארה"ב, נושאים שם ישראלי ודוברים עברית שוטפת, אבל האם הם באמת ישראלים, אני תוהה ביני לבין עצמי?

מלי, טלי ואני, לגמנו מהקפה האמריקאי שלנו ושוחחנו מהי המשמעות של להיות הורה מהגר לילדים ומתבגרים, והמתח פוטנציאלי הקיים בין העולם הפנימי לעולם החיצוני. הרהרנו איך להיות אמא מהגרת מעמיד לפנינו אתגרים נוספים כמו גם הזדמנויות חדשות. "ילדי אמהות מהגרות נאלצים לשאת בציפיות הוריות גבוהות יותר, ואת נטל הדו-תרבויות של השנים הראשונות", הסבירה מלי. "לדוגמה, השנה הראשונה של ההגירה היא השנה הקשה ביותר לאמהות מהגרות. הן עומדות בפני דעות חברתיות קדומות וגם הקשיים שלהן עצמן להסתגל לאוכל חדש, שפה, דרך חיים והנוף הסביבתי החדש. הילדים הופכים למורי הוריהם ולפיכך הם תופסים את אמהותיהן כחלשות או פגומות. יתכן ואמהות מהגרות יחושו את בושת ילדיהן בגלל חוסר היכרותן עם התרבות החדשה".

כשמלי דיברה על כך, זה היה כאילו תארה את הדינמיקה של משפחתי כשחייתי בלונדון, העיר בה נולדתי. המהגרת הראשונה שהכרתי בחיי היתה אימי. לאחר שירותה הצבאי, בצה"ל, אימי עברה מישראל לאנגליה לשמש כאופר. זה היה דבר אופנתי לעשות באותם הימים. בלונדון היא הכירה את אבי, וביחד הם גידלו את אחי ואותי כיהודים בריטים ליבראלים. הלכנו לגן יהודי וחגגנו את החגים היהודיים בבית הכנסת המקומי. אבל אפילו אחרי שחייתה בלונדון במשך 20 שנה, אימי מעולם לא הצליחה להיפטר מהמבטא הישראלי הכבד. כילדה, חשבתי שאמות מבושה כאשר דיברה בציבור ב"מבטא המהגרים הזה". אני זוכרת שהרגשתי מוטרדת לנוכח האיטיות שלה כששאלה אותי איך לאיית משהו באנגלית. היא ניסתה ללמד אותנו עברית אבל סרבנו בתוקף לשתף פעולה. כילדה קטנה לא היה לי כל מושג מה אימי עוברת. רק עכשיו, כבוגרת, כמהגרת, כאמא מהגרת לילדים מהגרים, אני מסוגלת להבין  את המורכבות והמשמעות של מה זה אומר להיות אם מהגרת, או ילד לאם מהגרת.

"אם המהגר הבודד עסוק בלהתאבל על אובדן המולדת, זה הופך אפילו ליותר מאתגר וקשה עבור הילדים", אומרת מלי. "התמיכה האמהית אינה נגישה לילדים מאחר והיא נעדרת מבחינה רגשית". האם המהגרת טרודה במשימות הסתגלות והתאקלמות לתרבות החדשה והדבר לרוב מונע ממנה לתת את תשומת הלב לילדה. האמהות אשר לא היגרו מבחירה החופשית נושאות רגשות אמביוולנטים כלפי המדינה המארחת וייתכן שיעברו תהליך אבלות מורכב. תהליך האבל יכול לגבות מחיר גבוה מנפשה של האם, במיוחד כשצאצאיה דוברים שפה שונה משפת אמה. חוסר ההיכרות של האם עם שפת המדינה המארחת, משחקי הילדות, שירי הילדות, חגים ופסטיבלים, יכולים להיות בעלי השפעה עדינה אך פוגענית ביחסי האם-ילד. המשפחות המבוססות, עם אמהות משכילות יותר, יתכן והן בעלות גישה טובה יותר לדרכים להטמעה תרבותית, ומתפקדות טוב יותר בתהליך".

האבל על אובדן המולדת, שפת האם והזהות, היא נכונה לא רק לאם, אלא גם לילד. כשהורי התגרשו בלונדון, ואמי לקחה אותי ואת אחיי לגור בישראל, התהפכו היוצרות, והגיע תורי להיות מהגרת –ועוד בת טיפש-עשרה! זה היה קשה, כעסתי, וסרבתי לדבר עברית במשך שנתיים תמימות מכיתה ח' ועד כיתה י'. הייתי מהגרת סרבנית, בלשון המעטה.

אומרים שזה לוקח שנה להתמקם. עבורנו זו היתה שנה אינטנסיבית מאוד. הבנים שלנו התמודדו עם מספר מכשולים, עד אשר השלימו עם עזיבת ישראל ועם עזיבת המשפחה היחידה שהכירו והשפה היחידה שהכירו מעולם. זה היה עצוב, מבלבל ומתסכל. בחודשים הבאים התחלנו התאקלמות לא רק בארה"ב, אלא גם בעיר פאלו אלטו, ועם תת-התרבות שבכל אחד מבתי הספר שלהם – בית ספר יסודי, חטיבת ביניים ותיכון, כמו גם עם חברים חדשים ודינאמיקה משפחתית חדשה. חודש בחודשו, התרככנו, ופאלו אלטו הפכה לנעימה ואפילו נפלאה בעיננו (ברוב הזמן). לפני מספר שבועות בני קיבל צו גיוס ראשון לצה"ל. בעודי מחזיקה את המעטפה לפתע היא מזכירה לנו מהיכן באנו, וגורמת לנו לתהות מה צופן בחובו העתיד. כל אחד מבני משפחתנו התמודד עם המעבר לארה"ב באופן שונה. ובסיכומו של דבר, כולנו מהגרים, לא משנה כמה זמניים.

 

ביום שני, ה-27 במרץ בשעה 19:30 תגיע הפסיכותרפיסטית, מלי מאן לאירוע אשר יתקיים ב-OFJCC שבפאלו אלטו ויעסוק באמהות מהגרות לילדים ומתבגרים. האירוע הוא בחסותה של טלי אלון, סגנית נשיא שותפה Ameriprise Financial Services .

לפרטים נוספים לחצו כאן