השינקאנסן – יפן

"בין הרים ובין גבעות טסה הרכבת"- חוויה בלתי רגילה היא הרכבת המהירה שביפן.

הרכבת, שנקראת בולט – קליע- שינקאנסן – טסה את  500 הקילומטרים בין שתי הערים היפות טוקיו ואוסקה במהירות של 200 מייל/ 340 ק"מ לשעה.

הקו בין טוקיו לאוסקה, ידוע בשם קו טוקאדו, הוא הקו הראשון שנחנך ב-1 באוקטובר 1964, לקראת האולימפידה הראשונה שאירחה יפן.

רכבת הקליע היא רכבת המורכבת מ-15-16 קרונות שבדרך כלל מלאים בנוסעים, למרות שבין הרכבות יש רק כשלוש דקות הפרש, כל יום, כל השנה! הקו הזה, שמחבר את טוקיו ואוסאקה, שתי הערים הגדולות והעמוסות של יפן, מסיע 1,325 נוסעים ב-13 רכבות בשעה….  מעל 151 מליון נוסעים בשנה!

מעבר לתדהמה לגבי התפעול הענק הזה, הרכבת המהירה ידועה בדייקנותה המירבית: יוצאים 'על הדקה' ומגיעים בדקה הכתובה על הכרטיס!

והרכבת – הנסיעה ברכבת……הכל מתנהל בלי שום גליץ, בדייקנות, בנוחות מירבית לנוסע, בנימוס ובשקט. הרכבת עצמה מבריקה בניקיונה, מבפנים ומבחוץ. הכרטיסן, לבוש במדים בהירים עם פסי זהב ונעליים שמחזירות את השתקפות הסביבה בצחצוחן, משתחוה בדרך הנימוס היפנית כאשר הוא פונה לנוסע. הכרטיסן יודע היכן יורדים הנוסעים ונותן להם התראה אישית. לא שמעתי [אף אחד מעולם לא שמע] את הכרטיסן שואג "להכין כרטיסים"!

הדלתות בין הקרונות מחליקות ללא קול כאשר הכרטיסן או המארחת נכנסים. הם משתחווים בברכה דוממת בכניסתם, משתחווים בדממה על-יד כל שורה, בפנייה לנוסע וכאשר הם סיימו את עיסוקם עם הנוסע, וכמובן שהם משתחווים בהכרת כבוד בהגיעם לצידו השני של הקרון ומייד אחרי שפתחו את דלת הקרון וראינו את גבם למחצית הדקה. אותי הטקסיות הזאת הממה! חשבתי שזה מעל ומעבר להכרחי מבחינת הנימוס והכבוד – אבל אני, אחרי הכל, באה מתרבות הרבה יותר לבנטינית והיפנים מתנהלים כך מאות בשנים. והשקט – השקט בקרון…. למרות שכל המושבים תפוסים, הנוסעים לוחשים או שומרים על רמת דציבלים נמוכה ביותר. היחידים שניתן לשמוע אותם, ולזהותם, הם התיירים.

למרות שלא ביקשתי חלון בדלפק הכרטיסים, דאג הכרטיסן שזיהה תיירת, לתת לי מושב חלון בצד הימני, הצד שממנו נראה הר פוג'י במלוא הדרו בכיוון הנסיעה הזה. החלונות, מצוחצחים להפליא, מסגרו את המראות כמו בתערוכת צילום אומנותית.

הנסיעה, ממש בין הרים ובין גבעות די שטוחות, נותנת מראה אקטואלי לחיים ביפן. חולפים במהירות הרוח על פני ערים זעירות, כפרונים, שדות מעובדים לאורך קילומטרים רבים, אנשים עובדים על מכונות חקלאיות. הבתים כולם מצוחצחים בניקיונם – לא תראה חצר עם ג'אנק ישן. החצרות הקטנות מטופחות עם ערוגות מסודרות בקווים ישרים; הבחנתי בגידולי כרוב ומעט גידולי תירס.

ממש 'על-הדקה' ככתוב על הכרטיס, הגעתי לקיוטו. כמו בתחנה בטוקיו, גם כאן נדהמתי מאלפי האנשים הנשפכים מתוך הקרונות אל הרציף בשקט ובסדר מופתי. אף לא אחד מחכך מרפק עם אחר! הם כל כך ערים לד' האמות האישיות של כל אחד ואחד….

השילוט אף הוא מדהים! ביפנית ובאנגלית [לפעמים מגלים שגיאות מצחיקות] ובצבע. יציאות מסומנות בצבע המותאם לצבע הכיתוב, מפות אזוריות ממש בכל פינה. קל להתמצא.

ובכל זאת, כשיצאתי מוקדם מידי מהתחנה שהיא תחנת היציאה שלי בטוקיו, אדם צעיר שלא ידע ולו מילה באנגלית, הוביל אותי החוצה וחזרה לרציף הנדרש לי במשך עשר דקות לפי מה שהראיתי לו במפה שלי. השתחוויתי כמה שיכולתי בהכרת תודה, ואני מקווה שהבין כמה אסירת תודה הייתי.

סיגל