סוד הקסם המסתורי: שיחה עם צרויה שלו

מאת: דלית גבירצמן

היא נראית כאילו קפצה היישר מתוך תמונה של מודיליאני. העור הצח, הפנים הארוכים והצרים, עצמות הלחיים הגבוהות והמודגשות, הצוואר הארוך והעיניים הנוגות שובים את ליבי כבר מן ההתחלה. בפניה עצורים עלומים שהופכים אותה לבת בלי גיל. צרויה שלו מסקרנת אותי הן כיוצרת ספרותית חשובה והן כאדם. היא מסתורית בעיני ואני הולכת שבי אחר הקול המלטף והמילים היפות והמדוייקות בהן היא בוחרת להשתמש. אני נשאבת לעולם הפנימי שלה עם כל ספר חדש שיוצא לאור ומאוד נרגשת ללמוד להכיר את האדם שמאחורי רבי מכר כגון ״חיי אהבה״, ״בעל ואישה״, ״תרה״, ״שארית החיים״ ו״כאב״.

צילום: נעמי טוקטלי

מבלי להזדקק להקדמות מיותרות ולגינוני טקס ונימוסין, אנחנו צוללות במהירות אל שיח עמוק ומשמעותי. את השאלות שהכנתי מראש, אני זונחת די מהר והשיחה פשוט קולחת ונובעת מעצמה. אני מספרת לצרויה שבלילה הקודם סיימתי לקרוא בשנית את ״חיי אהבה״ אותו קראתי לראשונה כשרק יצא לאור בשנת 1997. אני משתפת אותה, שבניגוד לתגובה שהייתה לי אז, הספר פגש אותי במקום מפויס יותר. אני נזכרת בדיסוננס הצורם שהספר יצר בי בזמנו, בין הכותרת המבטיחה לסיפור הבוטה, המסוכסך והאירוטי כל כך. אני מתוודה בפניה שבדלית של היום, יש הרבה יותר חמלה, הבנה ואמפתיה לדמויות.

״אכן זהו לא ספר מפויס ולא ספר מפייס״, מודה צרויה, ״באמת התרגלתי, בעיקר כשהוא רק יצא, לקבל עליו תגובות נזעמות. אני לא קראתי אותו מאז וקשה לי לשער כיצד הייתי מרגישה. המעט שנגעתי בו, הכביד עלי. המפגש החוזר עם ספר מביא איתו גם הכרה בחולשות שיש בו וגם עם זכרונות מהתקופה שבה הוא נכתב. בזמן כתיבת הספר ״חיי אהבה״ הייתי גם אני במקום לגמרי אחר מזה של הגיבורה. התחלתי אותו בהריון ואת רובו כתבתי עם תינוק על הידיים. זה חלק מהקסם של הכתיבה שהיא לא נובעת ישירות מהחיים. לו היא רק שיקפה אותם, היא לא היתה מספיק מעניינת, לפחות למי שכותב.״

– יש הרבה יצריות וארוטיקה ב״חיי אהבה״ העומדים בניגוד למראה שלך ולשפה המדויקת והנקייה שבה את משתמשת. כיצד את מיישבת את הסתירה הזאת? 

״יש בחוויות הכתיבה חופש כל כך גדול. כמובן, שאפשר לקחת אותו ואפשר גם שלא. אני בחרתי לקחת אותו וחייתי את החיים המאוד פשוטים שהיו לי אז, של חיתולים והנקות, בחיבור הכי בסיסי לחיים. בתוך כל זה יכולתי לכתוב כאילו אין מחר. כאילו אף אחד לא יקרא. יכול להיות שלו ידעתי שהספר כל כך יצליח, הייתי יותר זהירה. זה היה לאחר שכתבתי ספר שירה ורומן שלא הצליחו בכלל, והרגשתי שאין לי סיכוי. חשבתי שאני כותבת פשוט משום שאני אוהבת לכתוב, וזהו. לא ידעתי אם יהיה לי אפילו מו״ל. מתוך הציפיות הנמוכות זכיתי כנראה באיזו חירות שהיה בה משהו חד פעמי. אני מודה שלא קלטתי בכלל עד כמה הספר נועז. מידי פעם הייתי אומרת לאייל מי בכלל יקרא את זה, ואת מי זה יעניין. יש בו בחורה שעושה תיזה על אגדות החורבן וזה לא נראה לי כמו משהו שהרבה אנשים יכולים להזדהות איתו.״

– האם כיוצרת לא חששת ממה יגידו הקרובים? מה יחשבו הילדים כשיתבגרו? ובכלל, איך מנטרלים את כל רעשי הרקע? 

״אני זוכרת היטב את הרגע שבו הבנתי לראשונה מה כתבתי ועד כמה זה נועז. זה היה כשניגשתי להוצאת הספרים לקבל את העותקים הראשונים של הספר, ובדרך הביתה עברתי אצל הורי כדי לתת להם עותק. הם, כמובן, מאוד שמחו, ואני זוכרת את עצמי יורדת במדרגות של הבית שלהם ופתאום נעצרת וחושבת לעצמי: רגע, אבא שלי הולך לקרוא את זה עכשיו. אבי היה מבקר ספרות מאוד קפדן וגם אישיות פוריטנית, מאוד לא משוחררת. אני זוכרת שהגעתי לביתי מבועתת ממש מהמחשבה הזאת, ומיד התקשרתי לאימא שלי, שאיתה הרגשתי תמיד הרבה יותר בנוח. אמרתי לה שהספר מאוד נועז ושיש בו סצינות אירוטיות שאני חוששת שאבא יקרא. אימי הציעה שהיא תקרא את הספר בלילה ותסמן את הקטעים שלא כדאי לו לקרוא. בבוקר היא התקשרה אלי ואמרה שמאוד אהבה את הספר ושהיא סימנה את הקטעים שכדאי היה לאבי לפסוח עליהם. עד היום אינני יודעת האם קרא את הכול או שמא דילג.״

״על הילדים טרם חשבתי״, היא מוסיפה, ״זה נראה היה לי בזמנו כל כך רחוק. לימים, זה הפך להיות רלבנטי. את הספר אפילו הקדשתי לביתי *מרווה, שהייתה אז ילדה בת 8. לא חשבתי על כך שבעוד עשר שנים היא בעצמה תהיה קוראת פוטנציאלית, ואולי עדיף שכך. ביקשתי ממנה לחכות עם הספר והיא קראה אותו רק אחרי גיל 20. אני חושבת שיש איזה סיכון שחייבים לקחת. מצד אחד, צריך להיות זהירים בכבודם של קרובים ולא להשתמש או לחשוף אותם באופן מביש. אך מצד שני, חשוב לקחת את החופש להיות אדם אחר בזמן הכתיבה ולהרשות לעצמי להיות יותר משוחררת או נועזת ממה שאני יכולה להיות בחיי היומיום. עד היום אני מרגישה שכשאני כותבת, זאת לא אני כל כך. אני כותבת מתוך תודעה אחרת, השונה מהתודעה שמתעסקת בענייני היומיום. זה ערוץ אחר, שבעיני הוא עדיין פלאי, ובו נוצר חיבור עם רובד לא מודע שמתוכו באים הדברים.״

– איך את מתחברת אל הרובד הלא מודע הזה? האם יש לך ריטואלים קבועים?

״זאת בדיוק הבעיה עם הדברים הלא לגמרי נשלטים, שזה תמיד מלווה בחרדה. אין מתכון לכך ובכל יום מחדש זה יכול שלא לקרות. כל מה שאפשר לעשות זה ליצור את התנאים. אי אפשר להכריח. בדרך כלל, מהנסיון שלי, כשאני מצליחה ליצור את התנאים – זה באמת קורה. קודם כל צריך לפנות את הזמן והמקום, ואצלי זה צריך להיות מקום קבוע. אני לא מאלה שיכולים לכתוב בכל מקום, ובטח שלא בבתי קפה. תמיד נדדתי בבית כדי לחפש את המקום הנכון. כשגרנו בירושלים היה לי מעין מרתף עינויים שכזה. נהגתי לכתוב בחדר מתחת האדמה וללא חלון, ואנשים נהגו להתלוצץ ולומר שעכשיו הם מבינים מדוע הספרים שלי כל כך מדכאים.״

– ומה עושים בשביל לפגוש שם את המוזה?

״בעיקר צריך להשתדל להתנתק מטרדות היומיום, דבר שנעשה קשה יותר ויותר עם השנים, ואז פשוט להתרכז. זה כמו להתניע לאט איזה מנוע. אני יושבת, עוצמת את העיניים ומתנודדת כמו באיזו תפילה. אני קוראת את העמודים שכתבתי ביום-יומיים הקודמים כדי להיכנס לזה. כל זה יכול לקחת כחצי שעה של נסיון ליצור איזה חיבור. אני מנסה להתרכז בנקודה שעצרתי בה, ואז השיטה היא פשוט להתחיל ולכתוב. גם אם אין לי מושג, ובעיקר אם אין לי מושג. גם אם אני יודעת שכל מה שאכתוב עכשיו יימחק ממילא. לא צריך לחכות עד שייצא המשפט המלוטש, הנכון והיחיד שיכול להתחבר למשפט הקודם. לפעמים אני מרגישה שזה הטון או הרצף הנכון ולפעמים אני יכולה לכתוב עמוד או שניים בידיעה שאלו הם פיגומים שיובילו אל העמוד או שניים הבאים, שבאמת ייכנסו לספר. עדיף לתקן אחר כך מאשר לשבת מול האין. וזה גם הטיפ שאני נותנת לאנשים שרוצים לכתוב. לא ללטש כל משפט ולא לחכות לדבר הנכון ולא לחשוב האם יש לזה ערך או לא, ולא להתמלא בחשיבות עצמית וגם לא להתמלא שנאה עצמית.״

– יש לי כרגע בראש דימוי של שני אמנים-פסלים. האחד עומד מול גוש שיש או אבן ומנסה לבחון, לסתת ולחשוף את מה שמסתתר בתוכו. לעומתו, הפסל השני בא כבר עם רעיון בראש של איך הוא רוצה שזה יראה בסופו של דבר, והוא רק מחפש את הדרך לשם. מי את מבין השניים?

״אני לחלוטין הפסל הראשון. אני יודעת מעט מאוד, לפעמים זה מביך אותי להודות עד כמה מעט אני יודעת כשאני מתחילה. כשכתבתי את ״חיי אהבה״ רק כשהגעתי לעמוד 70 או 80 התחיל בעצם להיכתב הסיפור של יערה ואריה. הסיפור היה בכלל אחר והם היו מעין פלאשבק, ורק בהמשך הבנתי לאן הספר הולך. חזרתי וכתבתי את ההתחלה שלו בעצם בסוף, כי הייתי צריכה לחתוך את 70 העמודים הראשונים. בספרים המאוחרים ידעתי קצת יותר, אבל זה תמיד לא יותר מצעד אחד קדימה. זה כמו ללכת בחושך עם פנס קטן רק בשביל לראות את הדרך ולא ליפול אך לא כדי לראות את סופה.״

– זה לא קל להיות דמות בספר של צרויה שלו. עד כמה את נוכחת בסיפור? האם הדמויות מדברות מתוכך או שאת צופה בהן? האם את שומעת את הקול שלהן בראש? ואיך את חווה כסופרת את הקשר שלך עם הדמויות? עד כמה את מזדהה איתן? 

״זאת שאלה טובה. אני הרבה מקשיבה. אצלי בכתיבה יש הרבה יותר הקשבה מאשר story telling.״ היא מהרהרת לרגע ואז מוסיפה, ״נדמה לי שאני מקשיבה בעיניים. אני עוצמת את העיניים, ואני רואה את הדמויות ומנסה להיכנס ולהבין מה נכון להן ולא לכפות את עצמי עליהן. לכן הרבה פעמים הדברים מתגלגלים למקומות שונים ממה שחשבתי, וזהו תהליך שלוקח זמן. צריך ללמוד להכיר את הדמויות והן בעצמן מתפתחות. אני מגלה בהן פנים אחרות ומאוד משתדלת לתת להן קיום משל עצמן. אני גם קצת מנסה להיות המטפלת של הדמויות שלי, כשחלק מהן יכולות לייצג אולי כל מיני טרדות או ענינים שמעסיקים אותי, אבל אני לא משקיפה על זה מתוך עצמי אלא מתוך עמדה כאילו טיפולית. כלפי הדמויות הספרותיות שלי אני מרשה לעצמי להרגיש כמו סוג של מטפלת למרות שאני גם זאת שמכניסה אותן לכל המשברים. אני עושה ככל שביכולתי ללוות אותן מתוך תחושת אחריות, דאגה ואכפתיות. בנוסף, אני מנסה גם ליצור דיאלוג אינטימי עם הקוראים שלי, בינם לבין החיים שלהם ובינם לבין הגיבורים. כשאני שומעת שזה מצליח ושאנשים קראו ספר שלי וזה גרם להם להבין משהו, להחליט החלטה או אפילו להרגיש פחות בודדים, זה מאוד משמח אותי.״

צרויה שלו, כאמור בתם של מבקר הספרות, מרדכי שלו, והציירת ריקה שלו, התגוררה עד לפני שנים אחדות בירושלים עם בעלה, הסופר איל מגד. בשנת 2004 נפגעה צרויה בפיגוע טרור בירושלים כשצעדה סמוך לאוטובוס שהתפוצץ בשכונת רחביה. בשנת 2016 עברה עם משפחתה לגור בעיר חיפה. בספרה האחרון ״כאב״ מגוללת שלו את סיפורה של איריס, אישה כבת 45, שעוברת טלטלה עזה לאחר שנפגעה בפיגוע טרור. היא מגיעה למרפאת כאב ושם פוגשת את אהוב נעוריה, איתן. המפגש מציף ומטלטל את איריס ומציב בפניה בחירה קשה.

– אירועים טראומטיים משנים אותנו באופן עמוק ומהותי. פרפסקטיבות משתנות ותובנות חיים מקדימות לעתים את זמנן. כיצד השפיע עליך פיגוע הטרור שחווית? מה יודעת צרויה של אחרי הפיגוע שלא ידעה קודם לכן, ובאיזה אופן כל זה השפיע על הכתיבה שלך?

״הפיגוע חידד מאד והעמיק תחושות ותובנות אבל לא לימד אותי משהו שלא ידעתי, לטוב ולרע. ידעתי כמה החיים שבירים אבל כשאת חווה את זה על בשרך זו ידיעה עמוקה יותר, כמובן. ולוקח יותר זמן להדחיק אותה כדי לתפקד אייכשהו. ידעתי שהטרור הוא שטני אבל כשאת רואה גופות בוערות סביבך זה מזעזע באופן בלתי נתפס. לטווח הקצר זה שינה אותי אבל בסופו של דבר כשהתאוששתי חזרתי פחות או יותר למה שהייתי לפני כן, רק עם יותר כאב.״

 – הכאב והאובדן מאוד נוכחים בספרייך והם תמיד שזורים במערכות היחסים שבין הדמויות.

״כשהייתי ילדה כתבתי שירים״, היא מספרת, ״הם תמיד היו מאוד עצובים. הם תמיד היו קשורים לאובדן; של חתולים, של כלבים, או אחר כך במלחמות. מאז שאני זוכרת את עצמי, כתבתי תמיד קינות. ואימא שלי, שהייתה קוראת מאוד רגישה, תמיד תהתה מה לא בסדר איתי. האם משהו בילדות שלי לא היה בסדר. אני חושבת שהיתה לי תמיד רגישות מאוד גדולה לפוטנציאל של האובדן בכל רגע ורגע.״

– מה מכתיב את תהליך היצירה אצלך? האם זהו קצה חוט, סיטואציה או מקרה שאירע? האם דמות צצה ועולה בדמיונך או שהעלילה מכתיבה את הסיפור? 

״קצה החוט משתנה מספר לספר. היו לי ספרים שנולדו מפיסקה, כמעט כמו שיר, והיו ספרים שנולדו מחוויה, ממחשבה או מנסיון לבדוק משהו. הספר ״כאב״ היה קצת יותר מתוכנן והיה בו נסיון לתאר משהו שמלווה הרבה אנשים מסביבי וזאת הזיקה החזקה לעבר. יש שלב בחיים שבו מתעורר געגוע אל העבר ומתחילים לחפש בפייסבוק חברים מן העבר ואיתם עולים הרבה זכרונות. על זה בעצם רציתי לכתוב, והמפגש של איריס, גיבורת הסיפור, עם אהוב נעוריה היה המפגש הדרמטי ביותר שיכולתי לחשוב עליו. כאן היתה תופעה שראיתי ונמשכתי לתאר אותה.״

בסוף שנות ה-80, לאחר שסיימה תואר שני בלימודי מקרא באוניברסיטה העברית, החלה צרויה לעבוד כלקטורית בהוצאת הספרים כתר ובהמשך מונתה לעורכת. הספר הראשון שהוציאה לאור בשנת 1988 היה ספר שירה הנקרא ״מטרה נוחה לצלפים״.

– עד כמה עובדת היותך משוררת ועורכת משפיעה על כתיבתך כסופרת?

״שירה כבר מזמן לא כתבתי. אני לא חושבת שהייתי יכולה לכתוב במקביל פרוזה ושירה, בעיקר משום שאני מרגישה שמשהו מהשירה אני מנסה לקיים גם בפרוזה. אחד הדברים שהפריעו לי בשירה היה שהרגשתי שאני רוצה נשימה יותר עמוקה, שאני רוצה לספר סיפור ולתאר השתלשלות ולא רק רגע אחד. זה נכון שאני משתמשת במוסיקה של השירה בכתיבה. אני קוראת את הדברים בקול ויש לי קצב שחשוב שיישמר. אני גם מייחסת חשיבות גדולה לכל פרט ופרט, וזה דבר שהבאתי מהעריכה וגם מהשירה. סדר המילים במשפט חשוב לי ואני יכולה להתעסק יומיים בהתלבטות בין פסיק ונקודה.״

– האם את מוצאת שתהליך הכתיבה טוען אותך בכוחות ובאנרגיה או גורע ממך? האם זה מרגיש כמו צורך, כורח, או אילוץ או שמא זהו דחף לתקשר וליצוק מחשבות ורגשות לתבניות של מילים? 

״תהליך הכתיבה טוען ואי הכתיבה גורעת. אבל אני צריכה להיזכר בזה בכל פעם מחדש. כי לחשוב על הכתיבה זה מחליש, מרפה ידיים, אבל לכתוב זה מחזק. השלב של לקראת כתיבה הוא קשה אבל בדרך כלל כשמתחילים יש הקלה. ככל שיש יותר רצף כך יותר קל. אצלי הרצף נקטע יותר מדי בגלל נסיעות ואז לוקח זמן לרכוש מחדש את אמונו של הספר. זה לא בדיוק דחף אלא משיכה אולי. לתאר, לדייק, למצוא מילים, למצוא תשובות.

– ולסיום, מהי המילה שאת הכי אוהבת? 

אוהבת הרבה מילים. קשה לבחור. אולי אמן. Amen .

– מהי המילה שאת שונאת? 

שונאת את המילה זוגיות. וככל שאני שונאת אותה יותר היא נפוצה יותר. מילה מעצבנת עם שני שורוקים.

– באיזה מקצוע, פרט לשלך, היית רוצה לעסוק? 

אני הייתי בטוחה שאהיה פסיכולוגית.

– באיזה מקצוע לא תרצי בשום אופן לעסוק? 

רוב המקצועות לא מתאימים לי. ככל שהם יותר רמים. בשום אופן לא אנהל שום דבר לעולם. לא מסוגלת לתת הוראות…

צרויה שלו היא אישה רבת פנים ויופי. בעיני, חיים בה בכפיפה אחת ניגודים רבים. יש בה אצילות שאינה נובעת כלל ועיקר מהייחוס המשפחתי והפרסום הרב לו זכתה. על אף שנושאי כתיבתה כאובים, השיחה איתה מאוד משעשעת ואנחנו צוחקות המון במהלכה. על אף שדמויותיה סבוכות ומתלבטות באופן אנוש כמעט, יש בה-עצמה פשטות שובת לב, דיוק לשוני ובהירות מחשבה. יש בה משהו מסתורי וכמעט חמקמק, לצד נגישות ופתיחות שגורמת לך להתאהב בה בשנייה. על אף היותה יוצרת חשובה ומוערכת, שספריה תורגמו ל-22 שפות, יש בצרויה צניעות וענווה מרובה. על אף מראה דמותה המודליאני, היא נראית לי עכשיו יותר כמו קולאז׳ רב מימדי, רבגוני ומרתק. אולי כמו יצירת אמנות של פיקאסו. בתום השיחה איתה אני סקרנית לא פחות, ואולי יותר, לשמוע וללמוד עוד עליה ועל יצירתה. צרויה שלו תגיע השבוע לפאלו אלטו לספר ולשתף אותנו בסוד הקסם המסתורי של תהליך הכתיבה. אני וודאי אהיה שם.

שבת שלום,

דלית

* כיום, מרווה מרום-שלו היא דוקטורנטית בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת סטנפורד בתוכנית לחינוך ולימודי יהדות. ניתן יהיה לשמוע הרצאה שלה בשם ״כל עוד הנר דולק – אפשרות התיקון במבט בודהיסטי״ בתיקון ליל שבועות, שיתקיים ב-Oshman Family JCC ב-20 במאי.