סוף שנה

לפעמים תחילת הקיץ קשה לבני האדם יותר מן הקיץ. בין הלבן של שבועות, לכוכבים של Memorial Day, מבשילים הביכורים. בסיליקון וואלי עונת התחלופה בשיאה. פרידות בכל עבר מרחפות באוויר. יש דפיקות לב, תיפוף פנימי חי וזורם של רגעים אחרונים. מאמץ אחרון לנצור את הרגע, רק עוד רגע אחד…  הסיום בפתח, סגירת תקופה. כאב געגוע, מתוק מריר מבעבע. מה הלאה? איך יהיה? קשה להיפרד, כל כך כואב שפשוט בא לברוח, לדלג במהירות האור, בלי הכרה, בלי זיכרון, ללכת לישון ופשוט לקום למציאות אחרת.

קשה לארוז, לעשות סדר בערבוביה הפנימית, לעצור ולנשום עמוק. לנשום עמוק עמוק, לשאוף פנימה נוף עוצר נשימה, רגעים וחוויות שלא יחזרו עוד, חברויות, אהבות מתוקות, רגעים פשוטים. קשה לעצור לרגע לנשוף עמוק עמוק ולהיאנח, לשחרר כאב, כאב על אכזבה, על פרידה, על שלהי תקופה שחלפה ולא תחזור עוד.

לכל אחד מזוודה משלו. לפעמים המזוודה מלאה ולפעמים לא הספיקה להתמלא, ריקה, והתוכן כן קובע. לעיתים אורזים שנת לימודים בודדת. עולים כיתה. אורזים זיכרון של מורה שהיטיבה, ידע שנרכש, לקח שנלמד, אורזים יכולת חדשה. התפעלות מהלא יאומן. לא יאומן לגלות בפעם הראשונה את שביל החלב שמעלינו, את היקום האין סופי…

לפעמים במזוודה אחת – אורזים ילדות שלמה, גנון, יסודי, middle school, high school, אולי אפילו college. אורזים פנקייק של שבת בבוקר, צלילים משפחתיים, חברויות ילדותיות, קפיצות על טרמפולינה. אורזים
התאהבות ראשונה. נפרדים מאחים יקרים, מהורים שהתפעלו לא מזמן ממילה ראשונה, מצעד ראשון, נפרדים מהורים שדאגו כשעלה החום… מהורים שביום מסיעים, מנדנדים על שיעורים ובלילה מתהפכים במיטה עד שאתם חוזרים הביתה אחרי חצות.

לעיתים אורזים במזוודה משפחה שלמה שמחפשת כתובת חדשה. מניחים במזוודה מערכת קשרים ענפה, מבית הספר, מהעבודה, מקבוצת ספורט, מקבוצת קריאה, מארוחות שישי. אורזים את זיכרון הקירות, את מזג האויר הנפלא, את המרפאה, המספרה, הירקן. לפעמים אורזים שרקנים, כלבים ולא שוכחים את הכרית המרופטת, עוגן רך לימים קשים, אפילו לכלבים.

ומה לא אורזים? מה רוצים להשאיר מאחור?

רוצים לא לדעת, לא לזכור שארוכה הדרך לשכוח. שקשרים חזקים לא נפרמים. שמעכשיו תמיד יהיה כאב של שני קצוות שנמתחים, שהולכים בכיוונים שונים, שמתרחקים. רוצים לא לדעת שמשאירים מישהו מאחור, מישהו עצוב. שגם אנחנו עצובים.

אבל אולי יש כוח בלדעת את כל זה. נותן כוח להיות במגע עם הכאב, עם מעמקי האהבה שהוא נובע ממנה. יש כוח בלהתפייס עם תחושות האכזבה ולצעוד עם כל זה קדימה. לצעוד לעבר שביל חדש, להתחיל מסע מלא תקווה ותוכן.

אולי, המגע עם כל זה, דווקא מעניק רוח גבית, בלעדיה אי אפשר להמריא, לעוף גבוה ולנחות בביטחה בקן חדש. יש כוח, קחו אותו אתכם.

ואנחנו כאן, נפרדים בגעגוע ובתפילה להצלחתכם.

ענת ברקאי (רישיון פסיכולוג ממדינת ישראל-2007)

MFTI 63227 Supervised by Dr. Miriam Bar MFT 33332

טיפול במבוגרים וזוגות.

anat_barkai@yahoo.com