שיעור ספרות: שיחה עם הסופרת דורית רביניאן

מאת: דלית גבירצמן

לנצח יכרך בזכרוני סיפרה הנפלא של דורית רביניאן ״גדר חיה״ עם מבצע צוק איתן. כמו כל דבר אחר באותו קיץ נורא, לקרוא דווקא במהלכו על סיפור אהבה בין ישראלית לפלשתיני היתה חוויה הזויה למדי. מי ידע אז שכל מה שמצפה לנו – ולספר עצמו – בהמשך, יהיה בלתי סביר עוד יותר. כבר אז היפנט אותי סיפור העלילה ותעתע, דוקא לנוכח המציאות הקשה שטפחה על פנינו וחרצה בהם קמטים של יאוש ודאגה לעתיד מדינתנו. כמו בדלתות מסתובבות, התעקשתי להמשיך לדמיין ולהאחז בכל הכוח במציאות אלטרנטיבית, שבה סיפור אהבה שכזה בין ליאת לחילמי הוא אפשרי, אך משם הכול רק הלך והתרחק.

צילום: איציק שוקל

אבל אני בכלל רציתי לדבר איתכם על אהבה. בדורית רביניאן התאהבתי עוד ב״סמטת השקדיות בעומריג׳אן״. כבר אז נשביתי בקסם כתיבתה רווית הניחוחות המשכרים, הדימויים והלשון הציורית, המענגת שלה, שמגיעה ממחוזות רחוקים של מציאות ובדיה. דורית רביניאן, ילידת כפר סבא, בת למשפחה יוצאת איראן, טוותה את זכרונותיה של סבתה לכדי סיפור יפיפה המתרחש בשכונת היהודים בכפר פרסי קטן בראשית המאה. כך פרצה לזירה הספרותית בגיל 22. אחר כך, הוציאה את סיפרה השני ״החתונות שלנו״ שזכה אף הוא להצלחה רבה, ולאחריו יצא ספר הילדים המקסים ״אז איפה הייתי אני?״. אחרי שתיקה ארוכה בת 15 שנה הגישה לנו רביניאן מינחה נוספת בדמות רומן רגיש, המספר את סיפור היכרותם של ליאת וחילמי, הניפגשים במיקרה ביום סתיו אחד בבית קפה בניו יורק. אנחנו פוסעים לצידם ברחובות העיר ועוקבים בחשש-מה אחר סיפור אהבתם. עולים איתם במעלות ובמורדות הקשר הסבוך ותוהים ביחד איתם מה יהא בסופו.

דורית רביניאן היא מרואיינת מושלמת. היא רהוטה להפליא, דיבורה קולח והוא עשיר בדימויים נפלאים ובמילים נרדפות כמעט כמו בכתיבתה. היא חמה ופתוחה ונכונה לדבר על כל נושא ולענות על כל שאלה. אני תופסת אותה באמצע מסע דילוגים ברחבי ארצות הברית לקידום סיפרה שתורגם לאנגלית, בין פסטיבל ספרותי נוצץ בניו יורק לביקורים בקמפוסים משני צידי היבשת.

שנייה לפני שהטלפון מצלצל אני מאזינה לשירי זכרון המושמעים ברדיו מישראל ולכן פונה אליה בשאלה:

– אני מוצאת סמליות בעובדה שאנחנו עומדות לשוחח על הספר ״גדר חיה״ בסמוך לערב יום הזכרון לחללי צה״ל. הקונפליקט של ליאת והפסימיות שלה נראים היום מובנים עוד יותר מאי פעם, שהרי מעולם הגדר לא הייתה נוכחת יותר בחיינו.

״את לא יודעת איזה הד זה מעורר אצלי. כל התפיסה של גבולות התפשטה בעולם. כשכתבתי את ״גדר חיה״ לא ידעתי שאני בעצם מתעסקת לא רק בחרדה היהודית-הישראלית מפני התערבבות ואובדן זהות והצורך העמוק במסגור מרחב ההוויה שלך. מסתבר שזה הרבה יותר כלל אנושי ואוניברסלי מאשר יהודי ומקומי, הצורך הזה במתיחת קו, בהפרדה ובהבדלות מהסביבה. אנחנו רואים היום, יותר מתמיד, את הצורך בנפרדות, בהימנעות מאחדות, והכול נובע מהחזרה של האנושות לחיים שבטיים ולתפיסה הרבה יותר קהילתית ומקומית. דווקא בניו יורק, המקום שהכי מאפשר חירות וליברליות, מקום שבו ליאת היתה יכולה בכלל לפגוש ולהכיר את חילמי וללמוד על הזהות שלו ושלה-דרכו, דווקא שם מתחדד עד כמה יש לשניהם אינסטינקט שבטי חזק ופועם.״

– היית אומרת שהיה בספר משהו נבואי?

״אני קצת נזהרת עם המילה נבואי. אני רק יודעת שהכוח שלי כמספרת לא נמצא דווקא באיזו חוכמת חיים מופלגת. מלבד הכשרון והאמנות של מלאכת הכתיבה עצמה, ההתמדה ואורך הרוח, אני חושבת שסופר טוב ניחן לאו דווקא בכישורים האינטלקטואליים שלו, ויותר בחיישנים התת מודעים שלו, ביכולת שלו להתחבר לזרמים תת-קרקעיים של ההוויה שבתוכה הוא כותב. בשש השנים שכתבתי את הספר, ידעתי כל הזמן שאני בעצמי מתחשמלת מאיזו מערכת עצבים תת מודעת, שאני נוגעת בתת המודע הישראלי במשהו, בפעימה החזקה הזאת שחשתי. ידעתי שזה לא רק סיפור אהבה ושאני כותבת על תהליך ארוך של התנגדות לסיפור אהבה, שמושך את ליאת לאחור קצת בעל כורחה.״

והיא מוסיפה, ״ישנם כוחות סמויים ומאוד נוכחים בהימנעות שלה מהקשר עם חילמי. משהו בחינוך של ליאת הוא כל כך מובהק. היא כל כך מתוכנתת לניפרדות והתבדלות, שהרעיון של התערבבות עם חילמי, התחושה שהזהות הישראלית-היהודית  שלה הולכת ונצבעת בצבעים העזים של הערביות שלו, חרף האהבה שלו והמתיקות של האינטימיות שלהם, מאיימים עליה. על אף שזה עניין פרטיקולרי ופרסונלי, יש שם משהו קולקטיבי שהוא כמעט תבניתי. היא מוטבעת בתבנית נוף מולדתה במידה כזאת, שהיא לא יכולה לפעול באופן כל כך רדיקאלי ולהתמסר לחילמי. זה גם קשור לישראליות שהיא מגיעה איתה לחילמי, שהיא ישראליות מזרחית, שלא קיבלה את צרור המפתחות החברתי הישראלי כמובן מאליו. היא זיכתה את עצמה בו בכוח ההשכלה ובדרך שהיא עשתה בהתפתחות האישית שלה כדי שהיא תוכל להחזיק לעצמה עותק לשייכות של המיינסטרים הישראלי. מכאן נובע גם הקושי שלה לסכן את השייכות הזאת ומכאן נובעת ההפנמה והצייתנות שלה למותר והאסור לפי קוד החוקים הישראלי, שהוא כמובן המוציא לפועל של קוד החוקים היהודי הגלותי. אני נתתי ראי לחרדה מאובדן הזהות, שבלקסיקון הגלותי נקרא התבוללות, וזה כמעט אירוני שבא משרד החינוך ואמר שעצם ההתבוננות לתוך הנושא הזה עלולה לעורר התבוללות.״

– אני בטוחה שאת כבר עייפה מלדון בסוגיית הפסילה של הספר, אבל המחשבה שנותרה לי מכל הפרשיה ההזויה הזאת היא שמוזר או עצוב שחרף הסוף הפסימי של הספר וחוסר הסיכוי של הקשר, עדיין במדינת ישראל של 2017 אין מקום לדיון פתוח ואמיץ בנושא הקשר בינינו לבין הפלסטינים.

״קודם כל, זה חלק מהמקצועיות, להיות מסוגל לדבר על היצירה שאתה מקדם, וודאי כשהיא מתורגמת ל-22 שפות. חשובה בעיני היכולת לדבר על היצירה ולמצוא בה בכל פעם משהו רענן, לשמור על מקוריות ותשוקה לדבר עליה מבלי להתעייף. אני מוצאת שזה האתגר שלי לשמור על המוטיבציה לחדש ולחשוב על הספר מזווית אחרת.״

״לגבי הפסילה ושברון האתוס הליברלי, לספר הזה יש גורל מאוד משונה. היחסים בין המציאות והבידיון ממש ערים בו. זה לא ספר שכתבתי וגמרתי לכתוב ובזה זה נגמר. יש לו חיים משלו. אגב, גם בזמן של ״צוק איתן״. בשעה שלפתתי את הראש ולא ידעתי את נפשי מרוב דאגה, התחילו להגיע טלפונים מאנשים שישבו במקלטים בדרום ומכתבים מאנשים שקראו את הספר בין אזעקה לאזעקה, בין ״צבע אדום״ לצפירת הרגעה, שאמרו שאנחנו צריכים את הספר הזה עכשיו. אנחנו לא נרדמים בלילה וזה הספר שאנחנו קוראים עכשיו. נשים מקיבוצים בחבל עזה שאמרו בקול רועד תודה לך ילדתי, שאת משקפת את האנושיות שלנו עכשיו. השיא היה כשהתחלתי לקבל צילומי מסך של חיילים שנכנסים לעזה עם הספר ומצלמים את עצמם עם הנשק, הקיטבג ו״גדר חיה״ ביד. וכל זה קרה שנה וחצי לפני הפסילה.״

– אני זוכרת היטב את הקיץ ההוא. הספר רק יצא לאור והעולם שאליו הספר נולד היה בו אולי עוד איזה שמץ של תקוה, סיכוי לעלילה כזאת שתתרחש במציאות. וכמה רציתי שיהיה לו סוף טוב, על אף שהיה לי ברור שכמו ברומיאו ויוליה, העולם לא בנוי להכיל סיפור אהבה שכזה. נדמה שהיום זה רחוק מאיתנו יותר מאי פעם.

״כשהספר רק יצא לאור בקיץ 2014, המציאות היתה גם כן מדאיגה ומלחיצה. אם לא די היה בכל החרדות שלי אחרי תקופה ארוכה שלא פירסמתי ספר, עובדת היותו ספר הפוליטי והאופציה שהוא מציע לחברה הישראלית עם התזכורת לאיזה שהוא דיאלוג עם הצד השני, כל זה קורה כששבועיים לאחר מכן פורצת מלחמה וטילים שורקים מעל תל אביב והדרום ועזה עולה באש.״

ל״גדר חיה״ יש גם רובד נוסף מרתק המדבר במיוחד אלינו, הישראלים השוהים בניכר. לא נתקלתי בהרבה ספרים הפורטים כל כך בדיוק על נימי נפשם של אלו שחייהם נמתחים בין שני בתים. כמה קל לנו להזדהות עם הגעגוע, הדילמות וחיבוטי הנפש של ליאת, שממש כמונו נקרעת בין ה״כאן והעכשיו״ הארעי-לכאורה, הזר והמפתיע, ל״שם״ המוכר והמחבק. כמה קל לנו להבין את הפיסקה הבאה:

״לחזור הביתה. אל סדרי החיים המוכרים וההרגלים הישנים, אל הדברים הקטנים והנחמה הפשוטה שגלומה בהם. אל ריחות השניצלים והבצל המטוגן בצהריים, אל אותה חצר אחורית שנראית בחלון, אל עץ האיזדרכת. אל טעם הוופלים והנסקפה, אל שאריות החלה והגבינה הלבנה, הטחינה, הסלט״…

וזו- ״לשמוע אותה בהשתאות, את העברית, במין ערנות חדשה, שוטפת ועולה מכל עבר. ללכת ברחוב ולקלוט משפטי אקראי מתעופפים. לשבת בבית קפה ולהקשיב בחשאי לשיחות מסביב. העברית בעיתון, בהגדרות התשבץ, להזמין בעברית מתפריטים כתובים בעברית. לחזור אל ישירות הדיבור כאן, אל הפמיליאריות של המלצרית בבית הקפה ושל המוכר בפיצוציה ושל הנהג במונית. אל הצפירות בכבישים, אל הקיטורים של מי שמחכים איתי בתור בבנק ובקופת חולים, אל צעקות הנערים והנערות בירכתי האוטובוס, אל השריקות מאתרי הבנייה, אל המבט הישראלי הישיר הזה, שסוקר בלי בושה, מעלה ומטה ומעלה. אל צלצולי הפלאפונים בכל מקום, אל השיחות הקולניות, אל קוצר הרוח הגלוי של העומדים לפני ומאחורי ומצדדי בתור לכספומט. לחזור למציאות שבה העין והאוזן מפענחות כל הד וצופן ומחווה, תופסות מיד כל רמז או נימה. כאילו גם ההוויה הישראלית כתובה מימין לשמאל ואני יכולה לקרוא את כל פרטיה, הגלויים והסמויים, לקרוא בלי שום תרגום, בשצף קצף…״

– חיית שנה בברוקלין וזה מספיק זמן בכדי לעמוד על ההבדלים התרבותיים שבין כאן לשם. כעת, כשהספר תורגם לאנגלית, אני תוהה היכן את רואה או פוגשת את המשיקים התרבותיים האלה?

״יש רגע בסיפור שבו ליאת חוזרת מניו יורק לתל-אביב, והיא מבינה שחלק מהנוחם והמרגוע שהיא מצאה בחיים הרחק מהבית והמולדת נובע מהזרות, מכך שלא ממש היה אכפת לה מהכול. החושים שלה לא פירשו כל דבר, נון סטופ. וזה שאתה לא מבין כל דבר עד הסוף, ושאין לכל דבר הד בנפש שלך, ולא הכול פועם וחי במלאות כזאת, כל זה נותן איזה מרחב של שקט. כשאתה חי מחוץ לארץ, אתה לבוש במעין חליפת אמודאים כזאת, עטוף בשכבה מבודדת, במיוחד כשהחיים בישראל הם כל כך אינטנסיביים והכול חשוף כל כך. אני מרגישה שהספר הזה כל כך מקומי אבל יש בו אולי גם את ידיעת האוניברסליות. הוא מדבר על שייכות ממבט טלסקופי. החזרה של ליאת לארץ היא לאחר שהיא ירשה את המבט הכפול הזה של ידיעת ההוויה של חילמי. היא מכירה את האויב מתוכו, וכשהיא חוזרת לארץ היא נושאת אותו בקירבה והיא נושאת גם את האפשרות של חיים במקום אחר. היא טעמה טעם של גלות.״

– אני מאמינה, כמוך, בכוחן של מילים לברוא עולם, ומילים הן תלויות תרבות וקונטקסט. את נמצאת כאן במסע לקידום הספר גדר חיה שתורגם לאנגלית. האם לדעתך ניתן לתרגם ספר כל כך ישראלי בצורה אותנטית שיכולה להנגיש את כל המורכבות של הסיטואציה לקוראים לא-ישראלים?

״האמת היא שאני חושבת על זה פנימה החוצה ולא החוצה פנימה. תחשבי על כל היצירות שאנחנו התעצבנו ברוחן. קולות מדרום אמריקה, מאירופה ומארצות הברית, יצירות מאת תומס מאן, דרך נאבוקוב, מארקס, פיליפ רות, ווירג׳יניה וולף – כולן עברו אדפטציה דרך עשר אצבעות של מתרגם שהזרים לתוך השפה העברית את המטענים מגרמנית, אנגלית, צרפתית וספרדית. כמה אנחנו ינקנו מהכוחות הספרותיים העצומים האלה, כשאין לנו בכלל ספק שקיבלנו את התמצית של הטוב, של החלב והדם של היצירה. וזה גם עובר הפוך. מאחר שאנחנו כל כך קרובים אצל עצמנו, כשאנחנו קוראים יצירה ישראלית אנחנו מחזיקים את הד.נ.א הרוחני וההיסטורי בעיניים שלנו כאשר אנחנו מפענחים את המילים ואת ומשמעותן. ההדים שהיצירה מעוררת בנו מרחיקים אל ההיסטוריה המשפחתית שלנו, אבל עדיין כשהקורא הזר מגיע אל היצירה והמתרגם הוא מתרגם עילי ומקצוען, אז המסר עובר מבחינה ספרותית ותרבותית. האימפקט הרגשי עובר גם במעבר משפה לשפה, והרי ספרות זה ביזנס של רגשות. מרגש אותי גם לראות את האופן שבו ג׳סיקה כהן המתרגמת, שקיבלתי בהשאלה מדויד גרוסמן, שרה את הקול הפואטי שלי כל כך יפה באנגלית. עד כמה זה צלול ועד כמה זה חודר ללבבות.״

– אנחנו זה הסיפור של עצמנו. שהרי כל אחד מאיתנו מספר לעצמו סיפור; על עצמו, על מי שהוא ועל התחנות המשמעותיות בחייו. האם תוכלי לשתף אותנו בסיפור שלך?

״אני נהנית מיחס מיוחד מאלת המזל. היא באה לבקר אותי פעמיים עם שני הספרים הקודמים כשהייתי בשנות העשרים שלי. אני אמנם הייתי צעירה מידי לשאת את המשא של ההצלחה. לפעמים זאת משימה יותר מורכבת ממה שחושבים. איכשהו, ואני עדיין משתוממת על כך, קיבלתי עוד הזדמנות ממנה. אחרי הפסקה ארוכה קיבלתי כניסה מכובדת לזירה הבינלאומית של הספרות.״

– לאחרונה יצא לי לשוחח עם מאיה ערד וצרויה שלו וכל אחת שיתפה אותנו בתהליך היצירה שלה. האם תוכלי לספר לנו איך נברא ספר במוחה של דורית רביניאן?

״איזה כיף לדבר על זה. אני אוהבת מאוד לדבר על הארס-פואטיקה ועל התהליך. זה מחזיר אותי לראשוניות של המעשה. יש משהו בספר המוגמר, הערוך, המוגהה, העטוף שהוא קצת סופי. יש בו אלמנט של פרידה. וההתחלה היא כל כך מרגשת, היא כל כך משמעותית והיא נותנת את כל הטעם לחלקים היותר מייגעים והבודדים בתהליך הזה. אני מאמינה שאין דרך להצית את יער הדמיון אלמלא אתה מביא את הניצוץ מהחיים ומהזכרון. תמיד ישנה איזו קופסת גפרורים שאתה מקבל ממישהו או משהו, איזה רגע, מפגש או חוויה שהפוטנציאל של הסיפור גלום כבר בקופסונת הזאת. אחר כך בא התהליך, השנים שאתה לוקח את הפוטנציאל הזה למקום אחר, לממשות אחרת, פיקטיבית. היא עשוייה מהחומר של השלהבת שאתה מייבא מהזיכרון, אבל זה מופרה ומומצא מחדש ומעובד בכוחות ההמצאה. הפיקציה היא בעצם זכרון פלוס דמיון. אי אפשר להגיע לפיקציה בלי הזכרון, בלי איזו אמת רוטטת, חיה ומשמעותית, כזאת שחוצה את הקווים מהמציאות למחוזות ההמצאה. אני מתה על חילוף החומרים הזה, על האלכימיה הזאת, כי יש בזה סיפוק נרקיסיסטי עמוק ליצור יש מאין. וכמובן, שזה לא באמת אין, זה לא כלום, אבל זה ליצור מישות קטנטונת, נידפת ובלתי נתפסת, מבנה שריר, מוצק, גדול, מפואר ומשכנע, ואחר כך אתה מזמין את הקהל להתהלך בו.״

– איך נראה יום רגיל בחייה של דורית רביניאן?

״זה מתחיל מפינוי השולחן, כלומר בלהיפטר מכל מיני דאגות ומחויבויות כלפי העולם הממשי. חשוב מאוד שארוחת הצהריים תהיה מוכנה לפני שמתחילים להמריא כדי שכשנצטרך דלק לא תהיה סיבה לחפש אותו בחוץ. ואז צריך כברת זמן, צריך רצף של שעות כדי להגיע לאותם רגעים מוזהבים. אי אפשר שזה יהיה שעה פה ושעה שם. צריך רצף של לפחות חמש-שש שעות רצופות. אחרי יום כזה העולם הרבה יותר חיוני ותחושת הקיימות הרבה יותר מוצדקת. הצבעים הרבה יותר עזים ויש חירות גדולה, כי עשית משהו שיש בו טעם.״

– את חושבת שכתיבה זאת מיומנות נרכשת? האם זהו שריר שאפשר לאמן?

״כן. אני חושבת שהרבה כותבים חובבנים, מה שנקרא ״כותבים למגירה״ נבדלים מהכותבים המקצועיים בעיקר באורך הרוח ובהתמדה. אולי זה השם הכי לא סקסי למוזה. זאת התמדה ונחישות וידיעה שאתה רץ ריצת מרתון של כמה שנים, יחד עם הסרבנות להתייאש. כל התכונות הללו הופכות אותך מכותב מתחיל, המוכשר בstory telling , לזה שמגיע לקו הגמר. אני מאוד ממליצה על ההפנמה של הכתיבה כאחת מהאומנויות שיותר דומה לנגינה של נגנים מקצועניים שכל יום מתאמנים, והתרגול של רקדנים או אתלטים שמתאמנים. התרגול הוא חלק מהבחישה בנפש הכותבת. אתה מתחיל לדובב את הנפש על בסיס יומיומי והיא מתחילה לדבר. העולם מתחיל לדבר איתה והסיפור מתחיל לקבל חיים משל עצמו.״

– האם את מאמינה במוזה או בהשראה?

״מאוד, רק לא כאמצעי כתיבה. זה אמצעי ליצירה, להתנעת יום עבודה. המוזה לא באה לפני יום העבודה. היא מגיעה כשפותחים את הקיוסק. היא לא מחכה לך והיא לא אמורפית. היא הרבה יותר כרוכה בביצוע. אתה צריך לחמם את המנועים בכוחות עצמך, להלהיב את התשוקה לסיפור מתעצומות הנפש שלך ואז מגיעה איזו רוח גבית קסומה שעוזרת לך להמריא. הכנפיים האלה שגורות בתהליך הכתיבה. הן לא באות לקראתך ואם היצירה שגורה בקצות האצבעות ויש לך מה שאני קוראת ״משמעת ישבן״, אז ההשראה עובדת אצלך.״

– אילו ספרים נמצאים על מדף בספרים של דורית רביניאן? אילו סופרים או ספרים השפיעו עליך ועל כתיבתך?

״הרבה ספרים אני קוראת שוב ושוב. יש ספרים שעיצבו את הקול המספר שלי. אני קשורה מאוד ליצירה של א. ב. יהושע. עוד יהושע שאני מאוד אוהבת הוא יהושע קנז, שלא זכה למספיק תהודה עולמית. הקריאה בספרים של גרוסמן עיצבה אותי ואת העמדה הפוליטית שלי. כאשר היתה הפסילה נזכרתי בספר שלו ״עיין ערך אהבה״. כולם היו להוטים על הספר הזה כשהוא יצא, וכשניגשתי לספרנית בספרייה היא אמרה שהספר לא לגילי. כמובן, שזה הספר שהכי רציתי לקרוא. לימים, כשפגשתי את דויד גרוסמן, אמרתי לו שהספר הראשון והאחרון שגנבתי מהספרייה היה הספר האסור שלו. הטמנתי אותו מתחת למעיל וברחתי החוצה. הוא באמת לא היה לגילי אבל זהו האינסטינקט האנושי, שברגע שמסמנים את הפרי כאסור, מיד אתה חושק בו. ברגע שאמרו שהספר ״גדר חיה״ מסוכן לקוראים הצעירים בישראל, מיד הלכו ונעלמו העותקים מהמדפים.״

– 15 שנים עברו בין ״חתונות שלנו״ ל״גדר חיה״. 15 שנה של שתיקה יצירתית זאת מחשבה די מבעתת. איך מתמודדים? איך מתגברים?

״זאת הייתה הפסקה שבתוכה כתבתי עוד ספר שלם במשך 6 שנים ולא נתתי לו אור. הספר רשמית הוא הספר השלישי שלי, אבל הוא מעולם לא פורסם. זה גם קשור ליחסים המורכבים עם ההצלחה וללהיות נערת פלא של עולם הספרות. זה לא רק פשוט. הביקורת העצמית מאוד מתחדדת והתחושה הזאת שיש ממך ציפיות גרמה לניכור ביני לבין ההצלחה. הרגשתי שקיבלתי אותה מוקדם מידי, עוד בטרם הספקתי להתגבש כמספרת. יכול להיות שהייתי צריכה לזכות לעוד נתח של התפתחות ולגיבוש הקול המספר.״

– בדיוק כמוך, אני רואה נקודות משיקות בין מעשה הכתיבה ובישול. ספרי לי על החוויה של מאסטר שף.

״החוויה ב״מאסטר שף״ הייתה אינטנסיבית וחוץ גופית. אני לא רגילה לבשל כשיש מעלי מצלמות רחף. למזלי, היו איתי אנשים מקסימים כמו אבי נוסבאום, שי אביבי ונורמן עיסא. יש דמיון בתהליך במובן של איסוף החומרים ורקיחתם והנסיונות במטבח הספרותי. יש פואטיקה דומה בין המטבח לשולחן הכתיבה. יש משהו בהתפעלות ממעשה ידיך, בסיפוק, בהתרוננות, במגע עם החומרים. אמנם במטבח אלו חומרים גולמיים ארציים והכיף שלהם הוא דווקא בממשות שלהם, אבל הסינתזה ויצירת דבר שהוא גדול מסך החלקים שלו, בכך זה דומה. יש מצב תודעתי בשעת הכתיבה שאתה יודע אחרי כמה ימים של שיכתובים ונסיונות, שהגעת למקום הנכון. אתה לא יודע למה, ואין לך צידוק משכנע, אתה רק יודע שהצלחת לצרוף מהמחשבות שלך איזה שהוא הישג אומנותי, שהפרשנות שלו ניתנת לך רק יותר מאוחר על ידי קוראים או על ידי האקדמיה. אתה יודע שהגעת לנקודת איזון מדויקת בין מה שהתכוונת לעשות לבין מה שהשגת.״

כמו שלאסקימואים יש המון מילים לשלג, לנו יש גדר ביטחון, גדר הפרדה, גדר חשמלית והיתה לנו פעם גדר טובה. ישנם כאלו שאוהבים להיות מאחורי הגדר או לשבת על הגדר, יש המגדירים ויש המוגדרים. לא בכדי זכתה לאחרונה המילה מיגדר לפופולריות רבה ואף לקורס רב תחומי במוסדות להשכלה גבוהה. אינני יודעת האם ״גדר חיה״ הפכה לנבואה עתידנית או לאלגוריה מתריסה. אני רק יודעת שאהבתי את הרומן המקסים, מעורר המחשבה והרגש הזה ושנהניתי עד מאוד לשוחח עם דורית רביניאן.  ומה עוד אפשר לבקש בימים טרופים אלו?

דורית רביניאן תגיע אלינו לביקור ביום ראשון. לפרטים ורכישת כרטיסים לחצו כאן

שבת שלום,

דלית