סורבה תות וחומץ בלסמי

והימים ימי ראשית הקיץ
ימי ראשית
בבוסתנים צבר ועץ הזית
רוח חרישית
הלך עבר בדרך עפר
ימי בציר ימי ניגון ושיר
ימי בציר ימי ניגון ושיר
הלך עבר בדרך עפר
ימי ראשית הקיץ
עלמה יפה בחוט זהב רוקמת
בדי קטיפה
כדור של בדולח בידי קוסמת
מראה שקופה
הלך עבר בדרך עפר…

מילים: יענקל'ה רוטבליט
לחן: שמוליק קראוס

ימי ראשית הקיץ. המולת סוף השנה עוד רגע שוב תפלוט אותי מיוזעת ונטולת אנרגיה לריק הגדול של החופש הגדול. הטלטלה הגדולה במעבר מימים עמוסים, לחוצים ומרגשים לבטלה המיוחלת ולחוסר התכנון, מוציאה אותי קצת מאיזון. מסיבות הסיום של הקטנה מעלות בי דמעות של התרגשות ותדהמה. איך יכול להיות שזה נגמר? מתי כל זה קרה? בין ההסעות למטלות, בין הפרויקטים לארוחות הצהריים הנארזות מידי ערב באהבה, בין הדאגה לבריאותם לחרדה לעתידם, לפתע כל זה מסתיים. סוף עידן המיני-ואן. ילדי עוזבים עוד שניה את הקן ואני, שכל חיי חלמתי להיות אימא, נאלצת להגדיר את עצמי מחדש. איך תראה השנה הבאה? איך אמלא אותה בתוכן? איך אגדיר את אימהותי ממרחק מיילים כה רבים? השאלות הרבות והבלבול שתוקף אותי לא מרפים.

כמה הייתי רוצה לאחוז באותו כדור של בדולח, באותה מראה שקופה עליה מדבר בשיר יענק׳לה רוטבליט. ואני, שכל אותן השנים הרגשתי כמו אלופת העולם בריצה למרחקים ארוכים – מתוכננת ומתוקתקת ברמת השעות והדקות, שביד אחת אוחזת בהגה ובשניה בוחשת בסירים, ובמקביל מעמידה שתי מכונות כביסה בין מערך שיעור אחד למישנהו – לפתע פתאום מתקשה לסיים את המרוץ, לפסוע את הפסיעה האחרונה עד לקו הגמר. אני מוצאת שקשה לי כעת לצעוד את הצעד האחרון שנותר במעבר שבין תקופה אחת לשניה. בין השנה הזו לשנה הבאה, בין כאן לשם ובין הביחד ללבד. סוף עידן המיני-ואן. לא עוד עגלות מתקפלות וכיסאות מוגבהים, לא עוד הסעות לחוגים הלוך ושוב בדהרה על ה-101 תוך האזנה משותפת עם הנוסעים שבמושב האחורי למוסיקה טובה וספרים מוקלטים, לא עוד לילות ללא שינה עד שיחזרו הביתה, לא עוד שולחן ערוך לארבעה, לא עוד מכונות כביסה בשרשרת וחדרים מבולגנים. לא עוד הידיעה ששניהם בטוחים ומוגנים במיטותיהם. לא עוד ״אמא, מה ללבוש?״, לא עוד ״אמא, יש לך במקרה כובע/קרם הגנה/ תחבושת….?״. לא עוד החיבוקים שנדמה שיגנו עליהם מכל רע, והפתקים הקטנים בתוך הסנדביץ׳, והמאכלים שכל אחד אוהב. לא עוד. ילדי יוצאים להם לעולם הגדול, שבו לא יהיה מי שיחכה להם בסוף היום ויעטוף אותם תמיד באהבה ללא תנאי, באהבה שאינה תלויה בדבר. ואני נשארת מאחור עם הכובע, קרם ההגנה והתחבושת, ועם הגעגוע והידיעה שמה שהיה לא עוד הוא שיהיה. וכמו בכל שלב בגדילה של ילדינו, אני נאלצת לסגור את הפער, להתקדם ולהשיג אותם בדיוק איפה שהם צריכים אותי. אלא שהפעם כאבי הגדילה הם שלי.
אז לכבוד הקיץ שהגיע, לא כתבתי שיר אבל הכנתי קינוח מנצח. סורבה תות וחומץ בלסמי של הילה קריב. זהו יופי של קינוח שהוא באמת קלי-קלות, אבל מפנק ביותר. מושלם לארוחה קייצית ולמסיבת סוף השנה על יד הבריכה.

מה צריכים?

400 גרם תות שדה נקי וחתוך גס
1/4 כוס מים
1/4 כוס סוכר
1 כף חומץ בלסמי
מיץ מחצי לימון
מה עושים?
מכניסים לסיר מחצית מכמות התותים עם המים והסוכר ומביאים לרתיחה. מבשלים כ-5 דקות בבעבוע עדין, תוך כדי ערבוב מפעם לפעם, ומוסיפים את החומץ. לאחר 5 דקות בישול נוספות, כשהתותים רכים והנוזלים מסמיכים מעט, מסירים מהאש ומוסיפים את מיץ הלימון ושארית התותים החתוכים. מערבבים היטב ומניחים להתקרר. מעבירים לכלי שטוח ורחב ומקפיאים. תלוי בכלי וגודלו, בממוצע שעתיים-שלוש. כשקפא-שוברים גושים בעזת מזלג ומעבירים למעבד מזון. מרסקים לעיסה חלקה, מעבירים לכלי ושומרים במקפיא.

שיהיה לכולם קיץ מהנה!

דלית