עושה פאנלים: שיחה עם הבלוגרית חגית ביליה

מאת: דלית גבירצמן, צילום: גיא בהר

יש לי עשרות, איזה עשרות? מאות ספרי בישול בספרייה. כשעברנו לעיר הגדולה, הכריז האיש היקר בהחלטיות לא אופיינית, שלכל אחד מאיתנו הוקצבו חמישה ספרי בישול בלבד. מה חמישה? הזדעקתי. אין מצב שאני משאירה מאחור את הספר של… ואיך בכלל אסתדר בלי… ? ונראה לך שלא אקח את…?  ואני לא זזה בלי… אז בסוף התפשרנו על עשרה לכל אחד. וברגע האחרון, בלי שהרגיש, הגנבתי לארגז עוד כמה מהערימה שלי. תחת הסעיף של ״ספרות מקצועית״, אתם יודעים. באוסף ספרי הבישול שלי ישנם ספרים שנראים כבר כמו גווילים עתיקים, מוכתמים ומפורקים, שנפתחים מאליהם למתכון המבוקש. בתוכם שירבטתי עם השנים הערות בכתב יד עם בדיחות פנימיות שזר שלא יבין. ולמולם, יש את הספרים החתיכים, הפוטוגניים, שבא לך לאכול להם את הדפים. רק בשנה האחרונה קיבלתי במתנה לפחות עוד חמישה ספרי בישול חדשים, אבל עם היד על הלב, את אף אחד מהם לא קראתי מתחילתו ועד סופו. כן, הצצתי במתכונים, התרשמתי מהצילומים, אבל לקרוא בהם ממש, כמו בספר? זה קרה לי רק עם לייזה.

יום שלם ביליתי איתה במיטה, כמו עם חברה טובה, עם הקפה של הבוקר ועד הקפה של אחר הצהריים. שתינו יחד תחת שמיכה אחת. שתינו בפיז׳מה ובלי איפור, מחליפות רשמים וחוויות על החיים, כמו שרק נשים יודעות ומבינות. לייזה לא מתנחמדת, לא מתיידדת ולא מעדנת. היא אומרת בדיוק את מה שכולנו חושבות ולא מעזות להגיד. היא גוערת, נוזפת, מקטרת, רושפת ונוהמת כל הדרך אל המטבח. ושם היא אוהבת, אבל מכל הלב. היא מתנה אהבים עם הכרובית וסוגדת לחציל. היא מפנקת במרקים ומתנחמת בעוגות. קראתי וצחקתי, צחקתי וקראתי. וככה אומרת לייזה:

"אני בת ארבעים פלוס. בעל-שם-טוב פלוס. ארבעה ילדים וכלבה פלוס. מינוס בבנק פלוס. עבר מפואר (פלוס מינוס). כן, פעם הייתה לי קריירה. הנחתי לה, שיחררתי אותה והיא מצאה אחרת, צעירה יותר, יפה יותר, מוכשרת יותר. לקח לי זמן להבין שאי אפשר גם וגם וגם. גם להניק עד גיל שנתיים וגם לבוא מאוחר בערב על סטילטו. אז בחרתי הביתה home sweet home, רקום בעבודת יד. פשוט זה בטח לא. זה מורכב, מתסכל, מתיש, מרוקן, מפרק, סיזיפי, ילדותי, לא מתגמל ולא מתחשב. קשה קשה קשה. עם נגיעות קטנות של חסד. רגעים מתוקים, חמקמקים, כמו מים בידיים. אבל אני לא מתלוננת. מה פתאום? אני עקרת בית גדולה, אני".

אז אחרי שקראתי וצחקתי, וכל כך הזדהיתי, שלחתי טקסט לחגית ואמרתי לה יאללה, בואי נדבר.

חגית ביליה, הלא היא לייזה פאנלים המוכרת מהבלוג המצליח כל כך ״לייזה פאנלים – יומן מסע קטן של עקרת בית גדולה״׳ החלה לכתוב אחרי קריירה מצליחה כמנהלת קריאייטיב ופיתוח בנגה תקשורת, בה היתה מעורבת בפיתוח וייעוץ לסדרות בערוץ 8, ערוץ הילדים וניקלודיאון. במשך 15 שנים גידלה וטיפחה קריירה מוערכת, עם משכורת קבועה, מכונית ואבק כוכבים. ואז נולדו 3 קטנטנים שהעלו את מניין הצמודים ל-4 והיא קיבלה החלטה ששינתה את חייה.

– חגית, איך היית רוצה שאציג אותך?

קוראים לי חגית ושם העט שלי הוא לייזה פאנלים. אני מאוד אוהבת לכתוב, ובעיקר אוהבת לכתוב לילדים.

– תוכלי להציג את לייזה, במילותייך?

לייזה היא הקיצון שלי. אני אדם הרבה יותר אפרפר ממנה. כשקורה ללייזה משהו, זה קורה לה עד הסוף, ואני הולכת איתה. יש לי המון סמפטיה אליה. היא מבשלת מאוד טוב. אם הייתי צריכה לעשות סדרה על לייזה פאנלים, הייתי לוקחת בחורה צעירה ממני בעשר שנים עם ארבעה ילדים שמנסה לחיות בתל אביב. היא מאוד מבורדקת אבל אוכל במטבח תמיד יש אצלה. בזה היא מאוד טובה. כל יום אצל לייזה זאת הרפתקאה. כל יום קורה לה משהו מצחיק אחר. ואני, כמוה, מחפשת בכל דבר את הזווית המצחיקה. היא מאוד עצבנית וחסרת טקט, והיא תמיד יוצאת כשידה על התחתונה. היא לוזרית כזאת, ותמיד מוצאת את עצמה בסיטואציות מביכות.

– אני לא מכירה אישה שלא יכולה להזדהות עם ה-דילמה הבלתי אפשרית של הדור שלנו. איך עושים את הכול, ונשארים לספר על זה? איך פותרים את המשוואה מלאת הנעלמים הזאת שבה נדרש מאיתנו, להיות סופרוומניות וכל-יכולות? קרייריסטיות ועקרות בית למופת, לולייניות של צרכים ודרישות מכל כיוון אפשרי, זמינות ומכילות, יפות ואופות, והכול בו זמנית ובתנועה מתמדת?

אני לא הצלחתי. אני כשלתי בזה. עבדתי בחברת טלוויזיה שבע עשרה שנה, ומאוד הצלחתי. וכאן יש כמה ״אבל-ים״. הראשון הוא שבגלל שהיה לי כבר ילד אחד גדול ואז ילדתי שלושה קטנים, ידעתי שזה עובר נורא מהר ושאני רוצה להיות איתם. הרגשתי שהעבודה מאוד שואבת אותי, והילדים הופכים להיות מעין מיטרד כזה שאת רוצה להעיף כמו זבוב טורדני. הייתי חוזרת הביתה והילדים היו עם המטפלת כל היום ואז העבודה היתה ממשיכה להטריד גם בערב. כשילדתי את הקטנה שלי, הרגשתי שאני לא רוצה לעשות את זה יותר. רציתי להיות בבית. בחרתי בזה במודע. ניסו לשכנע אותי להישאר בעבודה, אבל הרגשתי שזהו זה. לא יכולתי לעשות יותר את הג׳גלינג הזה. אז עזבתי.

– ספרי לי על ההחלטה של להפוך מ״אשת קריירה "נייס טו מיט" לעקרת בית להיטטטט״, אם להשתמש במילותיה של לייזה.

זאת החלטה מאוד קשה ומאוד קלה. פתאום ירד ממני איזה כובד כזה. היו לי ארבעה ילדים בבית, ואני אדם מאוד טוטלי. רציתי להוציא אותם מבית הספר ולהיות שם בשבילם. רציתי שתמיד יהיה אוכל בבית. כל זה נראה לי מאוד חשוב. במשך שלוש שנים לא הצלחתי לראות שום דבר פרט לאפים דולפי נזלת. לא היה לי ממש זמן לחשוב, אבל אחרי שנתיים-שלוש התחלתי להתגעגע. קלטתי שהפכתי לאדם מוזנח, עם כתמים על החולצה, כל הזמן עם הציצי שלוף להנקה. כל הזמן מזינה ומכילה ולא מקבלת שום אהבה מבחוץ. וכל זה היה קשה לי וקיטרתי לגיא. עד שהוא הציע לי לכתוב על זה. תמיד אהבתי לספר סיפורים ולכתוב. ואז הוא הקים את האתר של סלונה, והוא הציע לי לפתוח בלוג ולכתוב. לא התחשק לי שיכירו אותי, שלא יגידו שעושים פרוטקציה לאשתו של הבוס. אז הוא העלה את הרעיון של לכתוב בשם בדוי. חשבתי שזה רעיון אדיר כי פתאום נפתח לי איזה צוהר. אף אחד לא ידע מי אני ואוכל לבכות על הצרות שלי ולהמציא סיפורים מבלי שאף אחד ידע שזאת אני. וזה מה שעשיתי. זאת הייתה חירות ענקית לכתוב בשם עט ולעשות מה שאני רוצה בלי הגבלה. כשהייתי בבית, היה לי מעין וואקום שכזה, ריק מאוד גדול. בתור נשים, אנחנו חייבות למלא את החלל. הכתיבה והקהילה שנוצרה בעקבותיה מילאו עבורי את החלל הזה.

–  ואיך הגעת לשם לייזה פאנלים?

הייתי במצב של אימא על ארבע. אז חשבתי על שמות כמו ״אימא על ארבע״ או ״רותי סמרטוטי״. ואז חשבתי על שם שישלב את הזוהר של ברודוויי כמו של לייזה מינלי עם הבית, עם הפאנלים. אז עלה לי הרעיון של  לייזה פאנלים. אני גם מאוד אוהבת את לייזה דוליטל מ״גבירתי הנאווה״ שהיא בעיני הדבר הכי מתוק והכי קלולס והכול פתאום התחבר לי. גם כשעבדתי על הדמות שלה וחשבתי על הסיפורים, הגדרתי לעצמי מי אני רוצה שהיא תהיה. האם היא תהיה אחת שכול הזמן מצליחה או שלא. במה היא טובה ובמה לא. הגדרתי לעצמי מה אני רוצה ממנה ואת מה היא משרתת. בכל סיפור של לייזה יש איזה גרעין, איזה שמץ של אמת מהחיים שלי ועליו אני בודה מן הדמיון. ויש דברים שאני כותבת מרחשי ליבי.

– האהבה למטבח, איך ומתי החלה?

אימא שלי מאוד אהבה את השלפשטונדה שלה. גדלנו בבית גדול בחדרה שהיו בו שני מטבחים. היה המטבח הנסתר שהיה המזווה והיה המטבח הגלוי. כשאימא שלי הייתה הולכת לישון בצהריים, היא היתה אומרת לי ולאחותי שאנחנו יכולות לשחק או לבשל, העיקר שנשמור על השקט. אז היינו מבשלות המון ועד היום גם אחותי היא מבשלת אדירה. היינו כל צהריים עושות ניסויים במטבח, כי הייתה לאימא שלי עוזרת כל יום ויכולנו לעשות ככל העולה ברוחנו. היא איפשרה לנו לעשות את זה מגיל מאוד צעיר. הייתי מכינה דברים מסובכים וזה היה נורא כיף לשחק במטבח. עד היום, כשאחותי ואני נפגשות, אנחנו הכי מתחברות במטבח. כשאנחנו רוצות לדבר, אני אומרת לה ״בואי למטבח״ ואנחנו מבשלות תוך כדי. זה המשחק שלנו עד היום.

איך את מסבירה את ההצלחה של לייזה פאנלים?

אוכל זה אוכל, אבל מאוד חשוב לי הקשר לחיים. הקשר שנוצר עם הקוראים הופך אותם לחברים ואני מרגישה שהם איתי במטבח. אני רוצה שהקוראים ירגישו את המנה שהכנתי ושמשהו מזה יעבור אליהם. לכן אני גם כותבת בלשון רבים של ״אנחנו״ כלומר נבשל, נהפוך וכולי. אני חושבת שהחוויה של המטבח לא מנותקת והיא חלק מהחיים שלי, ומי שרוצה להצטרף לחווית הבישול איתי, מוזמן. אני לא חושבת שאני בשלנית מעולה. אני בשלנית טובה מאוד ואני יודעת להכין אוכל טעים, אבל הכי חשוב לי שכל יום יהיה אוכל בבית. זה היה נכון גם כשהייתי אשת קריירה ועבדתי מחוץ לבית, ומתוך הדבר הזה, אני מבינה נשים שקשה להן עם ספרי בישול רגילים. כל המידות המדויקות והמצרכים שלא תמיד נמצאים בבית ומושגים שלא תמיד ברור מהם, מקשים על ההכנה. ואילו כשאני נכנסת למטבח, אני רוצה שהאוכל יהיה טעים, בריא ומהיר ושיענה על כל הקריטריונים האלה, כי אני באמצע החיים. אני לא מקדשת את האוכל, אלא את החוויה הזאת של הביתיות. זה ההבדל המהותי.

עוד דבר שמאוד חשוב היה לי תמיד זה שהמטבח לא יהיה מנותק מהבית. המטבח הוא הלב של הבית, וכולם איתי במטבח. הילדים שלי כולם מאוד טובים במטבח, כולל הקטנה שהיא בת 7. הילדים רגילים להיות איתי במטבח לקצוץ, לקלף ולעזור. אני מפעילה אותם והם תמיד סביבי. המטבח בשבילי הוא לא משהו פונקציונלי שצריך תמיד להיות נקי ומסודר. כשאני חושבת על זה, המתכונים שלי הם הירושה לילדים שלי.

– הכתיבה שלך קולחת, לא מתייפייפת, לא מתחנפת, אומרת את הדברים כמו שהם. ונדמה שהיא מהדהדת בלב כל אישה שיודעת מה זה להרגיש כמו עב״מ (עקרת בית מוזנחת) שכמהה לכמה דקות של שקט. מתי החלה הבחישה במילים?

גם מגיל מאוד צעיר. כשלמדתי בחדרה בבית הספר ״אחד העם״ כתבתי בעיתון חדרה. הייתה לי מחלה של חריזה וכל הזמן הייתי חורזת לאנשים מקאמות לימי הולדת. כשהתחלתי לעבוד ב״נוגה״ כתבתי וערכתי סדרות לילדים. אני אוהבת יותר לכתוב מלקרוא. עוד כשהייתי ילדה, תמיד אהבתי להצחיק ולכתוב. אגב, אני הרבה יותר מצחיקה בכתיבה מאשר במציאות. מזמינים אותי להרצות בנושאים של קריירה בעידן החדש, על איך לעשות קריירה מהבית, וכשאני באה, מצפים למישהי כמו עדי אשכנזי שתקרע אותם מצחוק. אני אומרת להם חבר׳ה, זה לא עובד ככה.

 

חגית ואני מתחברות בשנייה ומגלות במהירה שדרכינו מצטלבות ביותר מפעם אחת. יש המון נושאים שזוכים להיי-פייב וירטואלי כמו למשל הדילמה של…

– יום האם או יום המשפחה?

איזו שאלה? ברור שיום האם. אין בכלל ספק. יום המשפחה זה חלק מגל הפוליטיקלי קורקט שתקף את העולם בצורה קצת קיצונית. לא שמו גבול ואמרו, רגע, זה יום האם. בעיני מותר לספר בדיחה על הפולניה, מותר לצחוק על הרומני. בקומדיה, אם לא מדברים על המנקה הפיליפינית בצורה אמיתית, אז זה לא מצחיק. היום, כולם הולכים על ביצים.

ואז אני מבקשת מחגית שתשלים את המשפטים הבאים:

– אני הכי גאה כש…

הילדים שלי מסתדרים לבד. כשאני רואה את העצמאות שלהם, את הנפרדות, אני מרגישה שעשיתי משהו טוב.

– הכי משמח אותי ש…

מלא דברים משמחים אותי כל הזמן. משמח אותי להסתובב בשוק, להיכנס למטבח שלי ולדעת שאני הולכת לבשל. משמח אותי להיות עם הילדים שלי, גיא משמח אותי. יש ביום שלי מלא פרודות משמחות. כל יום שלי מורכב מאטומים קטנים של שימחה ועצב ועצבים. משמח אותי שאני מצליחה לעשות משהו לבד.

– חשוב לי שאנשים ידעו ש…

שאני פרעסרית.

– אוכל בעיני הוא…

בית.

– אוכל נחמה בשבילי זה…

הכול. חוץ מקייל, הכול. לחם, כל המתוקים. אני הכי אוהבת בייגלה עם גבינת שמנת. אין דבר יותר טעים מזה! (עוד היי-פייב ויאטואלי הסטרי!)

– אז לקראת יום האם, על מה את מוקירה תודה לאימא שלך?

על זה שמגיל מאוד צעיר היא הייתה טבעונית. עוד בחדרה היא היתה עושה לנו מלאווח מקמח מלא עם שמן זית, עוד כשאף אחד לא ידע מה זה. היא לא הכניסה דברי חלב הביתה. היא האישה שמכינה את הסלטים הכי טובים בעולם. היא בעיני מכשפת ירקות. מכל דבר היא מכינה סלט מדהים. ואני מוקירה לה תודה על זה שהיא נתנה לי המון חופש. היום, כשאני אימא בעצמי, אני מבינה שזה לא מובן מאליו. היא נתנה לי חופש במטבח ובבית הספר, וחופש להחליט החלטות.

– איזה שיעור למדת ממנה לחיים? לאימהות שלך?

לקחת את החיים בקלות. רק בבריאות אני כבדה וחרדתית, חוץ מזה, הכול קל לי. לבשל לעשרים איש זה קל, לעבור עם ילדים לחו״ל זה קל, לגדל ילדים זה קל. החיים עצמם לא קשים לי. ואת זה למדתי ממנה. אף פעם לא שמעתי ממנה ״יו, אני לא יודעת איך אני אעבור את זה״. וזה כיף לגדול עם אישה כזאת.

לייזה תמיד אומרת שבישול חייב להיות קל קל קל, כי החיים מסובכים מספיק. ומי כמונו יודעות עד כמה זה נכון. אז אם בא לכן להתפנק, ליום האם או לכל יום אחר בשנה, בספר שהוא חגיגה של אוכל טעים ושמח, הזמינו לכן את ספר המטבח של לייזה פאנלים באתר של מודן  modan.co.il וכמובן, בקרו באתר המקסים שלה: http://lizapanelim.com/#ath

ובנתיים, קבלו מתכון של לייזה לעוגת השזיפים של אמא, יש לה טעם פריך ופירותי. לא מתוק מדי (מי שאוהב מתוק מתוק שיוסיף סוכר לבצק).

תבנית של פאי או טורט בגודל 24 או 26. חום תנור 170 מעלות מראש.

 

עוגת שזיפים של אמא

7 שזיפים חתוכים לרבעים נחים ב6 כפות סוכר וכף ברנדי כ10 דק' לפחות.

שתי כוסות קמח( אם דביק מדי מוסיפים עוד חצי כוס קמח רגיל)

150 גר' חמאה רכה

שתי כפות מים קרים

חצי כפית מלח

כף סוכר

ביצה אחת

2 כפות ריבה

אבקת סוכר לפיזור.

  1. לשים או במיקסר את כל חומרי הבצק: קמח, חמאה רכה,2 כפות מים קרים, כף סוכר,מלח וביצה עד קבלת בצק.
  2. שני שליש מהבצק משטחים בתבנית יפה ושליש נוסף מכניסים למקפיא לרבע שעה להתקשות.
  3. מורחים על הבצק ששטחנו ריבה שאוהבים ועליה מניחים את השזיפים שנחו בסוכר וברנדי (גם את הסירופ ששקע מפזרים על השזיפים).

לחיי כל האימהות בחיינו. האימהות שלנו, האימהות שהיינו ושעודנו.

כי אין כמו אימא בעולם!

שלכן באהבה,

דלית