על סיפור, תיקון וצחוק מטורף: ראיון עם ג'קי לוי

מאת: טובה בירנבאום

לפעמים מפגש אחד עם אדם אחד, כמעט מקרי, עשוי לשנות את עולמך ולהסיט את מסלול חייך לכיוון מפתיע. בגיל עשרים וחמש, כשעמדתי לוותר לחלוטין על המטען היהודי עליו גדלתי, נקלעתי, כמעט במקרה, לבית מדרש פלורליסטי בתל אביב. שם מורה אחד, שהפך עם הזמן למורה לחיים, הכיר לי את התענוג שבלימוד; את הריגוש בקריאת טקסט עתיק וחכם ומציאת חיבור חי ורלוונטי לסוגיות שמעסיקות אותי ביום יום.

כשג'קי לוי מספר לי על הטרנפורמציה שהוא עבר בגיל שמונה עשרה, אני מזדהה עם כל מילה: "בסיום הישיבה התיכונית לא האמנתי שאי פעם אעסוק ביהדות. לא התכוונתי לעזוב את המסורת אבל מעולם לא חשבתי שארון הספרים היהודי ימשוך אותי. הישיבה הצליחה להוציא ממני לחלוטין את החשק לפתוח ספר עם כריכה חומה וכתב רש"י. שבועות ספורים בישיבת הקיבוץ הדתי פתחה בפני עולם שלא היכרתי, מקום שבו רק שינוי המנגינה מוציא את הטקסטים הללו מהבור האפל והטחוב שבו התרגלתי לראות אותם והופך אותם לדבר חי , מסקרן, מעניין, סקסי ומצחיק מכל בחינה".

ג'קי מספר לי את הסיפור הזה לשאלתי "מה הפך אותך למי שאתה היום", ובהמשך הוא מספר איך מפגשים חטופים עם מספרי סיפורים, אומנים או סתם אנשים מעניינים עיצבו אותו בגיל צעיר והפכו אותו לאדם שנכנס ויוצא בקלילות בין עולמות שונים. כששואלים אותו מה המקצוע שלו הוא מתקשה לענות אבל בעיניו המכנה המשותף של עיתונות, במה, הנחיה, וכתיבה הוא הסיפור. ג'קי מפליא לתבל את השיחה בסיפורים ואנקדוטות, אבל עצם השיחה עצמה, המנגינה והגישה שלו אל החיים, היא כאל סיפור- משהו כמו 'בואו נצלול את תוך החוויה ונראה כיצד נצא ממנה, כי מה כבר יכול לקרות'.

ג'קי לוי נולד בבת ים למשפחה מיוחסת של רבנים ומקובלים. מסלול חייו עבר דרך ישיבה תיכונית, שירות בנח"ל, שמונה שנים של מגורים ועבודה בקיבוץ ולימודי פילוסופיה ותיאטרון באוניברסיטה. את קריירת העיתונות שלו הוא התחיל בכתיבת טור ביקורת בתי כנסת במקומון הירושלמי המיתולוגי 'כל העיר'. הוא היה מחלוצי טורי פרשת השבוע האקטואליים בידיעות אחרונות והיום הוא תורם קבוע למוסף השבת של ישראל היום. כיון שתמיד עסק בסוגיות של קירוב בין דתיים לחילוניים והנגשת היסטוריה ותרבות יהודית לחברה הישראלית, אני שואלת אותו אם הוא מצטרף לקריאות השבר של דמויות בולטות הקוראות נגד תהליכי ההדתה שעוברת החברה הישראלית. ג'קי לא מהסס ופוסל מיד את הביטוי שנקבתי בו:

"הדתה היא מילה מיתממת וזדונית של אליטה ישנה שנאלצת לפנות את מקומה למציאות אחרת. במשך שנים התרגלנו לתימת כור ההיתוך הישראלית שהפנתה משאבים עצומים להשלטה של סדר יום חברתי מסוים מאוד, של מפא"יניקיזציה ברורה. מעולם לא דיברו על הסכנה של השתלטות האתוס הקיבוצי על הצבא בדמות השירות בנח"ל, למשל; זה נתפס כדבר מובן מאליו. היתה אינדוקטרינציה ברורה בכל מרחבי החיים בישראל כאשר היהדות היתה תחומה לשעה משמימה בטלויזיה שיועדה לציבור הדתי; מעין שמורת טבע שמזכירה את סבא. זועקי ההדתה מתגעגעים לימים ההללו שחלפו, אבל אנחנו נמצאים בתקופה מרתקת של תרבות המנסה להתחקות על שורשיה. כן, יש גורמים לא אותנטיים שמנסים לדחוף למקומות קיצוניים אבל אלה שזועקים 'איראן' ברגע שהם רואים זוג פמוטים רק משחקים לידיהם".

"התרבות הישראלית עוברת זעזוע של לוחות טקטונים", ג'קי ממשיך בלהט, "המונופול מתערער והמרחב הציבורי נפתח למכרז כאשר הזוכה יהיה המוכשר יותר. הפחות מוכשר מתקשה כרגע להפסיד בשקט, צועק הדתה וטוען שהכלים שמביא היריב אינם כלי המכרז. התרבות הישראלית מגלה את התלמוד, את הפיוט, וכן, יש גורמים שמנסים לתעל את הסקרנות לכל מה שיהודי למרחבים חמורים ומסתגרים; יש מי שילידיו נשלחים לבית ספר חילוני ושם הם נחשפים לתכנים יהודיים שמועברים ע"י גורמים לא ראויים, אבל זועקי ההדתה הם נכס עבור אותם גורמים קיצוניים, כי את היהדות עצמה אי אפשר להשתיק".

 

ג'קי לוי, שמבקר אותנו השבוע בעמק הסיליקון עם אשתו, נעם, ושני ילדיו, יתן את ההרצאה המרכזית בתיקון ליל שבועות המסורתי מחר בערב, ואני מנסה לגשש מה הוא מכין לנו. "אני אעסוק בהומור, ואפשר לומר שזה הולך להיות בין שיעור לסיפור", הוא מגלה, "אני אישית מרותק מהומור יהודי. בעיני ההומור אינה תכונה של יהודים אלא יסוד תרבותי שהיהדות דאגה לטפח במשך דורות. ישנם שלושה יסודות שקיימים אצל כל ילד- גמישות הגוף, אהבת הסיפור וצחוק מטורף. שלושתם נהיים קשים יותר לביצוע מגיל מסוים. בעוד שתרבויות מסוימות דואגות לשמר את גמישות הגוף, היהדות פחות התחברה ליוגה ופילאטיס אבל דאגה לשמר ולטפח את שני היסודות האחרים. הסיבה לכך היא כי ישנם אלמנטים תרבותיים שבלי ההומור אי אפשר לקיים אותם. המושג סליחה, למשל: בלי הומור לא ישכחו לך ולא יסלחו לך; וגם המושג תיקון- ההומור מאפשר לאדם להתבונן בשטויות שעשה בעבר באופן אחר. ההומור הוא מפתח לאפשרות של תיקון ואפשר למצוא סיפורים רבים בתלמוד בהם יש נגיעה ביסוד הזה- תיקון דרך הומור".

"בכלל", הוא אומר, "האווירה בה גדלתי היתה של צחוק ושעשוע סביב עיסוק בתורה ויהדות. דודי היה חברותא של הרב עובדיה יוסף; הם תמיד למדו תורה ביחד וצחקו. האווירה סביב השולחן המשפחתי כשעסקנו בנושא יהודי אף פעם לא היתה של חומרה וכובד ראש אלא של כיף, של עיסוק במשהו אותנטי מתוך חדווה. יהדות ספרדית ים תיכונית שקצת נדחקה ונשכחה, יהדות שבה חיים את מה שנאמר בתהילים "לולא תורתך שעשועי"."

לקראת סיום, לאחר שג'קי הוביל אותי בשיחה מרתקת מהישיבה התיכונית אל הקיבוץ ומהקיבוץ אל בתי הכנסת הירושלמים ומשם אל בית הספר למשחק ניסן נתיב וגלי צה"ל ואז פניה חדה אל הרב עובדיה יוסף והחברותא רוויית הצחוק, אני שואלת אותו על זהות, או יותר נכון על ערבוב זהויות. אני בודקת איתו אם יסכים איתי שיש בו תכונה שמאפשרת לו להכנס ולצאת בקלילות וטבעיות, לדלג בין עולמות שונים ואף מנוגדים, ותמיד לחוש בבית, או לפחות להפיק עניין וערך מכל מפגש. ג'קי מסכים בדרכו המשעשעת ואומר שבעיניו "אין דבר יותר מטומטם מהסלוגנים שקוראים לך לבוא ולגור עם אנשים כמוך"; "הדבר הכי מסקרן בחיים זה ערבוב זהויות. אני רוצה לגור ולחיות כל חיי עם אנשים שונים ממני. זכיתי לחיות עם משפחה מגוונת, השונות והגיוון הם מי שאני. יש בי צדדים דתיים, חילוניים, שמרניים ופורצי גבולות, ולמען האמת, כולנו כאלה אבל חלקינו משתיקים חלקים מסוימים בתוכנו".

נעם דן, זוגתו של ג'קי, שתלמד גם היא בתיקון מחר, הא אשת חינוך נמרצת ויצירתית, יוצאת קיבוץ שעוסקת ביהדות חילונית, מחשבת ישראל, מקרא וספרות עברית. בעוד ג'קי הוא אדם מסורתי שומר מצוות נעם היא חילונית. "נעם היא התיקון שלי", אומר ג'קי, "ואני לא משלה את עצמי שאף אחד מילדי יצא כמוני. אני מודה בכל יום לאלוהים על העובדה שהעיסוק המקצועי שלי הוא כזה שהייתי עושה אותו גם בחינם. הקושי היחיד שאני חווה הוא שאני מגיע לכל כך הרבה קהלים מגוונים ומרתקים אבל קשה למצוא את ההזדמנות להפגש באמת. המרחק בין הקהל לבמה והמפגש החטוף לא מאפשר את זה בדרך כלל". הבטחתי לג'קי שמחר בערב הוא יזכה למפגש אמיתי עם קהילה חמה שאף פעם לא מפספסת הזדמות למפגש בין אנושי מגוון ועמוק. צדקתי, נכון?