שבועות 2017: מחשבות על גרות והגירה 

מאת: טובה בירנבאום

לתינוקת שלי יש אזרחות אמריקאית, לבן זוגי ולי יש סוף סוף גרין קארד, לאחר מסע בירוקרטי מפרך. יחד עם זאת אנחנו לא מצליחים להוציא מפינו את המילה 'מהגרים'. נכון, אנחנו שוקלים לקנות כאן בית אבל אנחנו לא מהגרים; נכון, אנחנו שוקלים למכור את הנכס בארץ אבל אנחנו לא מהגרים; אנחנו בוחרים לראות בישראליות שלנו הרבה מעבר לזהות. מדובר במרכיב מהותי פיזי ומוחשי שיבוא שוב לידי ביטוי באופן מלא בעתיד הקרוב או הרחוק. כך לפחות אנו חשים. ומה לגבי אמריקה? בינתיים אנחנו בוחרים להיות כאן גֵרים תמידיים. גם אם תהיה לנו אזרחות אמריקאית ונישבע לדגל עדין נהיה כאן, לפחות בתודעה, גֵרים ולא מהגרים.

Photo by Tinou Bao

רות המואביה דווקא עשתה מהפך דרסטי, ועשתה זאת ברגע אחד: "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי: בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְהֹוָה לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ" (רות א); כך היא אומרת לחמותה, נעמי, אם בעלה המנוח, וברגע אחד הופכת ומשנה לחלוטין את זהותה, את קבוצת השייכות שלה ואת אמונתה. רות מהגרת ממואב לארץ ישראל ללא כל כוונה לשוב על עקבותיה וברור שהיא אינה "שומרת על אש קטנה" את זהותה המואבית. רות היא סמל לגרות ביהדות כיון שנחשבת למתגיירת הראשונה בתרבות שלנו, אבל הגרות לא נשארה חלק ממנה; היא התגיירה על מנת להיטמע באופן מלא בעמם ותרבותם של חמותה ובעלה המנוח.

מגילת רות נקראת בחג השבועות, והדואליות שלי, של הרבה ישראלים שחיים מחוץ לישראל, בין החיים ב"גלות" לבין השמירה על הישראליות כמרכיב חי ודינמי, מתחברת למהפך שעשה חג השבועות עצמו במהלך הדורות:

שבועות במקורו המקראי הוא חג חקלאי שנקרא חג הקציר או חג הביכורים: "… וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דברים כו)-  פעם היינו חברה חלקאית שמרכזה הרוחני נמצא בירושלים; היינו מגיעים למקדש עם התוצרת החלקאית שהובאה כתרומה לכהנים (או יותר כמו מס), וחוגגים ברוב עם את חג הקציר. שבועות המקראי, אפוא, הוא חג של הארץ, חג של עם החי על אדמתו, קשור אליה, תלוי בה ונטוע עמוק בתוכה.

המציאות בגלות אילצה את ההנהגה שלנו למצוא רלוונטיות חדשה לחג הזה, שספוג כולו בריח של אדמה ובתרבות חקלאית, וחז"ל בגאונותם שינו לחלוטין את משמעות החג. כיון שהפכנו מלהיות עם הארץ לעם הספר, חדלנו להיות חברה חלקאית, והתרכזנו יותר ויותר באינטלקט, ברוח ובפרטי פרטים של הלכה- כך חג השבועות, באופן שמשקף בדיוק את המהפך התרבותי והדתי שחווינו כעם, הפך מלהיות חג הארץ לחג הספר: חז"ל מסתמכים על האזכור במקרא כי התורה ניתנה בחודש השלישי- חודש סיון- ומעבר לכך לא נזקקו לכלום: חג הביכורים הפך להיות חג הדיבורים, חג הקציר, אם תרצו, הפך להיות חג החפיר- אנו מציינים את מתן תורתנו בסיני, לומדים אותה כל הלילה וחוגגים את מי שהפכנו להיות- עם הספר, עם המילים, עם הרוח.

הציונות, ששאפה לחזור אל ימי התנ"ך בהם היינו עם היושב על אדמתו, החזירה עטרה ליושנה וחידשה את טקסי הביכורים. היא יצרה מסורת קיבוצית שמשיבה לשבועות את הדרו החקלאי עם הטרקטור המקושט, תהלוכת הילדים נושאי הביכורים והנפת התינוקות שנולדו השנה.

התרבות הדינמית שלנו יצרה, אם כן, שני חגי שבועות שונים בתכלית- חג הארץ וחג הגלות; חג האדמה וחג הרוח. שיבת ציון המודרנית יצרה למעשה יצור כלאיים חדש ומשובב נפש- חג המשלב שני חגים- אנו מציינים את חג מתן תורתנו לצד טקסי ביכורים בלי לשים לב שלמעשה אנו חוגגים שני חגים שונים שחברו להם יחד. המציאות המודרנית, ועוד יותר הפוסט מודרנית, מאפשרת היווצרות של יצורי כלאיים שכאלה, שלא מחייבים לבחור- ארץ ישראל או גלות, אדמה או ספר.

כך בדיוק למדנו גם אנחנו, הישראלים הדואליים, שחיים בארץ ומחוצה לה בו זמנית; הבנו שהדבר אפשרי- להיות עם הארץ ועם הספר בו זמנית; לחיות את ה'גלות' ואת הציונות בעת ובעונה אחת. כפי ששבועות החדש שנוצר חי בשלום עם זהותו הארצישראלית השורשית לצד זהתו ה'גלותית'- כך, לפחות הדור שלנו, מצליח לחיות בו זמנית את העברית והאנגלית, את יום העצמאות ואת חג ההודיה, את יהדות ישראל ויהדות אמריקה.

מדרשים רבים שואלים מדוע בחר אלוהים לתת את התורה במדבר ולא בארץ ישראל. התשובות יפהפיות ומגוונות. אחת התשובות שמקובל להזכיר כשעוסקים בסוגיית היהדות בגלות היא שהיהדות אינה זקוקה לארץ ישראל על מנת להתקיים; התורה ניתנה בחוץ לארץ וההיסטוריה הוכיחה שלא רק שהיא הסתדרה מצוין גם מחוץ לארץ ישראל, היא אף פרחה בגלות.

העידן המודרני מאפשר לנו לקבל את התורה היכן שנרצה, ולטפח שילוב מרתק של תורת ארץ ישראל ותורת הגלות. החידושים היהודים-אמריקאים שעושים עלייה מרעננים את התרבות היהודית הישראלית ועוזרים לה להתרחב ולנשום, והיהדות הצברית החילונית שמתגנבת אל בתי הכנסת בחו"ל מביאה איתה ניחוח ארץ ישראלי רענן. הישראלים הדואליים שמסרבים להית מהגרים ובוחרים בגֵרות של רגל פה ורגל שם רוצים להיות כמו חג השבועות- ספר ביד ימין וטנא ביד שמאל, לעלות כך לירושלים ואז לרדת ממנה, בידיעה שהשביל הוא דו סתרי  והבית, לא משנה היכן הוא נמצא, תמיד יחכה.

שבת שלום וחג שמח!