על זהות כפולה וגיקים של היי-טק: שיחה אופטימית עם מוחמד דראוושה

מאת: טובה בירנבאום

את השיחה שלנו מוחמד ואני עורכים לאחר ארוחת שבירת הצום. "איך הרמדאן והצום מסתדרים עם הטיסה הארוכה לקליפורניה"? אני שואלת, " עבורי צום הרמדאן הוא יותר אקט חברתי מאשר דתי, ולכן כשאין לי חברותא רלוונטית- אני מוותר על הצום", מסביר מוחמד. כבר מהתשובה שלו הבנתי שבן שיחי הוא אדם שמורכבות זהותית עבורו היא אינה דבר תיאורטי אלא עניין יומיומי שבא לידי ביטוי בכל דבר.

"נולדתי בכפר עכסאל שליד נצרת", הוא מספר, "וכבר בגיל צעיר פגשתי וחוויתי מגוון של תרבויות וזהויות; את הקו הזהותי הראשון חציתי כשעברתי מחטיבת הביניים המוסלמית שבכפר אל התיכון הקתולי בנצרת, ולאחר מכן לירושלים לאוניברסיטה העברית. אני גאה על הזכות שהיתה לי לחוות שלש תרבויות ושלש דתות בשנים המעצבות של חיי, אבל יותר מכך, שזכיתי ללמוד איסלם ממוסלמים, נצרות מנוצרים ויהדות מיהודים. חשיפה לנקודת המבט הפנימית של כל קהילה היא המפתח, בעיני, למפגש תרבותי והיא זו שיצרה אצלי פרספקטיבה אחרת על העולם".

מוחמד דראוושה הוא איש מעשה ומשרת ציבור בכל רמ"ח איבריו עם היסטוריה של עשייה מפוארת בתחומים של חברה משותפת וקידום החברה הערבית בחינוך, תעסוקה ומנהיגות. במשך שמונה שנים היה מנכ"ל שותף של קרן אברהם- עמותה יהודית-ערבית לקידום שוויון בין יהודים וערבים, וכיום הוא מנהל תחום שוויון וחברה משותפת במרכז גבעת חביבה ועמית מחקר במכון הרטמן. יש לו גם ניסיון עשיר בתחום הפוליטי: הוא כיהן כרכז ודובר הרשימה הערבית המאוחדת בכנסת (מפלגת רע"ם) וניהל במשך שנים את מערכות הבחירות שלה.

אני סקרנית להבין כיצד צמח מוחמד להיות מומחה לישוב סכסוכים ודובר רהוט בנושא בכל העולם, ושואלת אותו על הפעם הראשונה שבה למעשה פגש יהודי. הוא מספר לי על תוכנית בה השתתף בגיל 16 במסגרתה בני כיתתו נפגשו עם קבוצת תלמידים בני גילם מקיבוץ מזרע: "הופתעתי לגלות שהילדים היהודים הם בני אדם; שהם לא רק ישות פוליטית או בטחונית, אלא ילדים כמוני שאפשר לשחק איתם כדורגל ולאכול איתם מאותה הצלחת מבלי לחשוש שהם ירעילו לי את האוכל. אני חושב שבאותו מפגש מטלטל החלטתי להקדיש את חיי לשני נושאים: קידום היחסים בין היהודים והערבים במדינת ישראל ברמה האישית, התרבותית, הכלכלית והפוליטית, ובמקביל- העצמה של החברה הערבית שאותה חוויתי כחברה מרוסקת בה חסרה מאוד מנהיגות פוליטית, כלכלית ותרבותית. המציאות היום מאתגרת מאוד: סבי היה המוכתר של הכפר; מילה שלו היתה מסיימת איבה ארוכת שנים בין משפחות וחמולות. היום, לצערי, ההנהגה המקומית לא יכולה לעשות דבר מול ילד בן 13 שמשתולל על וספה בכפר ונושא איתו אקדח. המנהיגות מתרכזת בתחומים הפוליטיים והלאומיים ומשאירה חלל בעייתי בתחומים הכלכליים והחברתיים; היא מזניחה את החלק של עידוד הישגיות בחינוך והצלחה כלכלית".

אני מופתעת לשמוע את הדברים האחרונים של מוחמד ובודקת בעדינות אם הוא לא מנסה להחיל ערכים מערביים על חברה שלא בהכרח מעוניינת להטמיע בתוכה שיח הישגי ותועלתני. הוא ממש לא מתרגש מהשאלה ושולף את המספרים: "82% מהאזרחים הערבים במדינת ישראל מעידים על עצמם שירצו להמשיך לחיות במדינת ישראל גם אם תקום מדינה פלסטינית; 78% אומרים במפורש כי הם מעוניינים בשיוך לתרבות המערבית. לאחר החשיפה לתרבות המערב אין דרך חזרה; זוהי המציאות במדינת ישראל ואנחנו חלק ממנה. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא האחוז העולה של הסטודנטיות הערביות. הנשים בחברה הערבית מעוניינות בהשכלה, בהזדמנות תעסוקתית, בעצמאות כלכלית וקריירה. זה מתבטא גם באחוזי הגירושין שעולים כיון שהנשים הערביות מתחילות להשמיע את קולן ולדרוש את מקומן. כבר 70 שנה אנו חיים את הישראליות, וחלק בלתי נפרד מכך היא המודרנה על כל המשתמע מכך".

כאן אזרתי אומץ ושאלתי עוד שאלה שנתפסה בתודעתי כנועזת, אבל מוחמד, שחי את שאלות הזהות הישראלית- ערבית כל ימיו שוב הפתיע בפשטות ובישירות שלו. ביקשתי לדעת מה הוא חושב על הפער שקיים אצל חלק מהערבים הישראלים בין הזהות האזרחית לזהות הלאומית- שרואים עצמם אזרחי ישראל אך זהותם הלאומית היא פלסטינית.

"פעם חשבתי שהזהות הכפולה שבה אני מחזיק היא סוג של נכות. חשתי את כובד המשקל של היותי ישראלי, אבל לא במאה אחוז, ופלסטיני, אבל לא במאה אחוז. אני ושכמותי התביישנו בישראליות שלנו מול הפלסטינים וחששנו מהפלסטיניות שלנו בקונטקסט הישראלי. היום אני מבין שהזהות הכפולה, לא רק שהיא אינה נכות אלא היא נכס. אנחנו מממשים את הישראליות שלנו באופן שמרחיב את גבולותיה ומאתגר אותה; אנחנו מזמנים לשיח הזהותי הישראלי את העובדה כי גם מי שאינו יהודי יכול להיות ישראלי באופן מלא, ואם פעם חשנו פיצול בין הישראליות לבין הפלסטיניות שבנו, היום אנו מתחילים להבין כיצד ניתן להכיל את שניהם ואף להרויח מכך".

מוחמד מגיע לבקר אותנו ביום שני הקרוב לרגל תוכנית חומש תקדימית שיוצאת לדרך בימים אלו, שבמסגרתה הוקצו מליארדי שקלים לצמצום הפערים בין יהודים לערבים בישראל. אני סקרנית להבין את הדינמיקה הפנים ערבית ושואלת לגבי ההתקבלות של התוכנית הזו: האם החברה הערבית מביטה בה בחיוב. מוחמד מדבר על שני חצאי הכוס- המלאה והריקה: "בעיני צריך קודם כל לראות את חצי הכוס המלאה- יש כאן מהלך חיובי מאוד אבל זוהי רק ההתחלה. אני תומך בתוכנית ומחזק מאוד את ידי המובילים אותה כיון שהצלחה שלה תוביל לתוכניות דומות נוספות, אך חשוב להבין כי מדובר ב15 מליארד שקל על פני 5 שנים בעוד הפער בין המגזרים עומד כעת על 60 מליארד שקל. יש להשקיע רבות על מנת להוציא את האנשים ממעגל העוני ולצד זאת אף לשפר את רמת התשתיות, כך שתהיה הולמת את המציאות ותסייע בהעלאת איכות החיים. לצערי התקשורת בארץ לא נותנת במה לסיפורי ההצלחה ומעדיפה את הייצוג של הערבי המתלהם, הכועס והאלים. חשוב מאוד שנייצר איים של הצלחה ואלה יביאו להמשך עשייה והמשך פריחה".

מוחמד מספר בסיפוק כי אחד החידושים של התוכנית הוא יצירת דיאלוג ועבודת עומק יחד עם ההנהגה הערבית המקומית. "חברי הכנסת הערבים נמצאים במילכוד כיון שהם חוששים להצטייר כמי שמחזקים את השילטון, אבל ברמת הרשויות המקומיות- לאט לאט ההנהגה מפתחת כישורים ויכולת לעבוד מול משרדי הממשלה וזו התקדמות משמעותית. הלעומתיות שאפיינה את המנהיגות המקומית מפנה את מקומה לשיתוף פעולה מול מוסדות המדינה וזה פתח גדול לאופטימיות".

מוחמד מדגיש שוב ושוב במהלך שיחתנו את חשיבותו של חינוך איכותי שמניע למצויינות והישגיות לצד חינוך לחברה אזרחית. הוא מיצר על כך שהיהודים והערבים לומדים במערכות חינוך נפרדות, דבר שמייצר מרחב לגזענות, בורות וקיצוניות, ועל מנת להילחם בתופעות הללו הוא יזם תוכנית שמשלבת מורים ערבים במערכת החינוך היהודית ולהפך- מורים יהודים במערכת החינוך הערבית. מבחינה לימודית רמת העברית של התלמידים הערבים יוצאת נשכרת ומאפשרת הצלחה משמעותית יותר באקדמיה ובתעסוקה ובנוסף- המפגש התרבותי יוצר שינוי עמדות ומסייע בהורדת רמת הניכור והפחד בקרב שני הצדדים. מוחמד אפילו הקים תנועת נוער ערבית שבה חברים כמעט 4,000 בני נוער ועוד היד נטויה בכל הקשור להכשרת מנהיגות וקידום השיח המשותף בין המגזרים.

אני לא יכולה שלא להבחין בגישה הפרגמטית, שמבקשת ליצור שינוי דרך עשייה ועוד עשייה ואני חשה שאני מוכרחה לשאול אותו לסיום אם קורה לפעמים שהוא מתייאש. אנחנו יודעים הרי שהשיח הציבורי בארץ לא משקף את העבודה המבורכת של מוחמד ושותפיו, ולעיתים הפער בין העשייה וההתכווננות החיובית הזו לבין השיח ברחוב הישראלי הוא כמעט בלתי נסבל.

"לפחות פעם בשבוע אני מתייאש", הוא עונה בחיוך, "התבטאות עם אלמנטים גזעניים של פוליטיקאי מסוים או חקיקה שמקטינה את רמת הדמוקרטיה בארץ עלולות למחוק במחי יד עבודה מאומצת של שנים. לפני כמה שנים ממש עמדתי להרים ידיים ומה שעודד אותי להמשיך הלאה היה השתתפות שלי במפגש בין 200 ילדים ערבים ויהודים שבסיומם של שלושת ימי התוכנית פשוט לא רצו ללכת הביתה. זה היה בתקופת האינתיפדה השנייה והם ידעו שכנראה לא תהיה בקרוב עוד הזדמנות להפגש זה עם זה ולראות שאדם הוא אדם ומותר לו לחיות פה, ולא, לא צריך להגיע לעמק השווה מבחינת הנרטיבים של כל קבוצה- לזה נגיע רק עוד כמה דורות, אבל אפשר לשוחח ולהתווכח. באותו יום הבנתי שאם אני ושכמותי נתייאש ונעזוב- החלל הריק שיווצר עלול להתמלא בקיצוניות. נכון, זה קשה, בקלות יכולתי לעבור למדינה אחרת כפי שעשו שלוש מאחיותי שחיות בארצות הברית, אבל מיד מגיעה השאלה מה אשאיר פה אחרי ולמי אשאיר את השטח? אני חש אחריות ומעדיף לא ללכת על הפיתרון הקל והנוח עבור עצמי. זה חוסר אחריות בעיני. מה אני כן עושה? שותה כוס קפה, קורא שיר טוב וממשיך הלאה".

ומה מעודד אותך?

"מה שמעודד הוא שרואים תוצאות גם כשהחושך שולט. לאחרונה הצלחתי להביא למגזר הערבי תוכנית של פרחי היי-טק שמאפשרת לימודי תואר ראשון במחשבים לתלמידי תיכון. אני מצליח להצמיח גיקים חדשים בחברה הערבית- אז איך לא אתעודד?"

האמת היא שכ"כ רציתי להמשיך לשוחח  ולשמוע עוד, אבל ריחמתי על בן שיחי שצם כל היום ובטח ישמח להניח כבר את הראש על הכרית. מחכה מאוד לשמוע עוד ביום שני ולהסניף עוד קצת מהאופטימיות הפרגמטית שמוחמד דראוושה מפיץ סביבו.

שבת שלום!