לחיי התחלות החדשות: קוקטיל מוסקטו עם ליקר קסיס ופירות יער

מאת: דלית גבירצמן

היום:

אני יושבת באוטובוס המוביל לטרמינל בשדה התעופה בסיאטל במצב של שוק מוחלט. כמו אחרי תאונה, אני בודקת לראות איפה כואב. עיניי קרועות לרווחה כמו דמות מתוך ספר אנימה יפני, זוויות פי מוטות כלפי מטה ואני מגלה שלא לקחתי נשימה עמוקה כבר ימים. ״פרופורציות דלית, פרופורציות…." אני מנסה לשנן לעצמי. הכול טוב. החיים יפים. אבל אף אחת מהסיסמאות הקבועות לא מצליחה לנחם או לפחות לפתוח את השער המפריד כרגע ביני לבין שאר העולם. האיש היקר מושיט לי יד חמה לעידוד כמסמן ״מעכשיו זה רק את ואני״.

לפני שבוע:

כבר שבוע שאני צורחת, או כמו שהאיש היקר מכנה ״נובחת״. לא מצליחה להתרכז. כל תקוותיי להיות אמא מושלמת, מתוקתקת, מתוכננת, יודעת בדיוק מה לעשות ומה לארוז כדי שלא יחסר לילדה דבר בקולג׳, התנפצו בקול רעש אדיר אל מול סלע המציאות. הגיע הזמן להודות, אני לעולם כבר לא אהיה האם הזו. מרוב לחץ ודאגה אני נעה במעגלים בחוסר יעילות משווע. ואולי זאת הדרך שלי להדחיק את המחשבה על הפרידה הקרבה, והניסיון חסר הטעם לדחות את הקץ.

אתמול בערב:

שנינו מתרוצצים עצבניים בטרוף, עייפים ולחוצים כמו צוות נואש בלילה שלפני הדד-ליין, בניסיונות אחרונים לשפר את המוצר. כמו בריצה למרחקים ארוכים שנייה לפני שמגיעים לקו הגמר. נאבקים על עוד הזדמנות להדריך, לייעץ וליעל, אך יודעים שדבר לא יעזור. מה שלא הצלחנו להנחיל עד היום, סופו להילמד באופן עצמאי, לעתים בדרך הקשה כשאנחנו כבר לא לצדה בכדי לעזור. כל אחד מאיתנו מנסה לחמש את הילדה בעצות של הרגע האחרון, לעטוף אותה בשכבת מגן סמויה של אהבה הורית ויודעים שלא תהיה ברירה  הגיע הזמן לתת לה להתמודד לבדה. הגיע הזמן שתלמד לסמוך על עצמה, לבחור ולטעות, ליפול ושוב לקום ולהמשיך ללכת.

לפני שעה:

14484751931_0add017615_k

Photo by Amy Stephenson

חיבוק אחרון ופרידה. אלוהים, איך לעזאזל עושים את זה? איך מסתובבים ופשוט הולכים ועוזבים את הילד שלך במקום זר מבלי שמישהו מתחייב לשמור לך עליו? מי יזכיר לה לקחת ז׳קט חם? ומי ידאג שיהיה לה מה לאכול אחרי יום לימודים ארוך? מי יזכיר לה לקחת ויטמין סי ומי יטפל בה אם חלילה תחלה? ומה אם תחליק במקלחת? ומי יחבק אותה כשתהיה עצובה? ומי ינחם כשתהיה בודדה? מי יזהיר אותה מפני סכנות? ומי יסייע לה לפתור בעיות? מי יתן עצה טובה ואמיתית?

אני משתדלת בכל הכוח שלא לבכות. הבטחתי לה ולעצמי. אני חוזרת ומשננת בליבי שיהיה לה טוב שם. שחשוב שתלמד לפרוס כנפיים ולעוף בעצמה. ואז אני נזכרת במילים שקראתי כשהייתי נערה צעירה, שבמקרה (או שלא) נתקלתי בהן שוב לא מזמן:

יַלְדֵיכֶם אֵינָם יַלְדֵיכֶם

כִּי פְּרִי גַּעְגּוּעֵי הַחַיִּים אֶל עַצְמָם:

בָּאִים הֵמָּה דַּרְכְּכֶם אַךְ לֹא מִכֶּם,

חַיִּים עִמָּכֶם אַךְ אֵינָם שַׁיָּכִים לָכֶם.

תְּנוּ לְיַלְדֵיכֶם אֶת אַהֲבַתְכֶם אַךְ לֹא אֶת מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם,

כִּי לָהֶם הֲגִיגֵיהֶם.

גּוּפָם יִשְׁכֹּן בְּבָתֵּיכֶם, אַךְ לֹא נִשְׁמָתָם

כִּי נִשְׁמָתָם מִסְתּוֹפֶפֶת בְּבֵית הַמָּחָר 

שָׁם לֹא תּוּכְלוּ לָבוֹא אַף בַּחֲלוֹמוֹתֵיכֶם.

אֶפְשָׁר לָכֶם לַחְפֹּץ לִהְיוֹת כְּמוֹתָם אַךְ אַל לָכֶם לַעֲשׂוֹתָם כְּמוֹתְכֶם,

כִּי הַחַיִּים פְּנֵיהֶם קָדִימָה לֹא אָחוֹר, וְהֵם לֹא יִתְרַפְּקוּ עַל הָאֶתְמוֹל.

(הילדים, מתוך ספר הנביא/חליל ג'ובראן)

 והמילים החכמות, כמו תמיד, מצליחות לחדור, לגעת, לנחם ולהביא מזור ללבי הדואב.

היום שאחרי:

הדמעות משיגות אותי. הן תופסות אותי בבוקר, ברגע של חולשה, כשאני לא מוכנה. כאילו ארבו להן בחשיכה כל הלילה וחיכו להזדמנות הראשונה שבה ארפה. והדמעות החמות שזולגות על לחיי נכונות לי ואמיתיות. הן אומרות לי שזה בסדר. שיהיה בסדר. שהחיים אכן פניהם קדימה. ואנחנו, תמיד נהיה שם בשביל ילדינו, תמיד.

השבוע שאחרי:

כל כך מוזר לחזור לבית ריק, והשקט מחריש אוזניים. כל דבר נשאר במקומו בדיוק היכן שהנחת אותו בבוקר. נדמה כאילו כל הבית נכנס להילוך איטי יותר; מדיח הכלים, מכונת הכביסה ומייבש הכביסה נושמים לרווחה. פחות קניות, פחות בישולים. הספר ״ארוחות משפחתיות״ של ג׳יימי אוליבר מפנה את מקומו על המדף ל״ארוחות מפנקות״ של בני סיידא. לראשונה בחיי אני בוחנת מתכונים של קוקטלים, כי אם כבר לבד, אז שיהיה בתנועה, שנתחמם, שלא נקפא, שלא נשתגע. ערב אחד אני מחליטה לעשות מעשה, ולראשונה אחרי 25 שנות נישואים אני מכינה לי ולאיש היקר קוקטיל לפני הארוחה.

 קוקטיל מוסקטו עם ליקר קסיס ופירות יערkasis

 מה צריכים? (ל-8 גביעים)

150 גרם פירות יער טריים

בקבוק יין מוסקטו מבעבע קר מאוד

1 כוס (250 מ״ל) ליקר קסיס

1 כוס קרח מרוסק

מה עושים?

מניחים בכל גביע מעט פירות יער. מוזגים את היין לגביעים. מוסיפים את ליקר הקסיס והקרח המרוסק ומערבבים. מגישים לצד פרוסות באגט קלויות וכמה ממרחים נחמדים.

לחיים!

שבת שלום,

דלית

תודה, דלית. על רשימה מרגשת ומעלת-דמעות. עוד לא שם, מבחינת גילאי הילדים, אבל לקרוא אותך גורם לתחושה דומה.

Reply
  • אוגוסט 29, 2015 at 8:07 am
    Permalink

    תודה רבה, ניקי, שמחה לשמוע שהתחברת. חשוב לזכור, אפילו בתוך העשייה היומיומית (והלעיתים כל כך מתישה) של גידול הילדים, שמה שהסבתות שלנו תמיד אמרו-שעם השנים הזמן רץ מהר יותר- זה אכן נכון! וחשוב כל כך, וזה לא פשוט, להזכיר לעצמנו לקחת מבט מגובה אלף רגל על הרגע הזה, עם הקטנים, ולהנות ממנו כי הוא חולף כל כך מהר…

    דלית

    Reply