סרטים, רבותי, סרטים!

מאת: דלית גבירצמן

סבתא שלי היתה אומרת, שהכול – זה מהחיים. במיוחד אחרי שהייתה צופה בסדרות טלוויזיה, דבר שנהגה לעשות רוב הזמן בשנותיה האחרונות. סבתא שלי היתה אישה חכמה. היא ידעה דבר או שניים על החיים האלה. היא הבינה מהר מאוד, וביטאה זאת בדרכה המיוחדת, שהמציאות עולה על כל דמיון.

נזכרתי במילותיה של סבתא שלי השבוע, בשלוש הזדמנויות שונות. לראשונה, כשצפיתי בסרט קטן ונפלא בשם Maudie,  שהוא סיפור גדול על אישה קטנה, ואולי להיפך. הסרט מספר את סיפורה הלא- יאמן של האמנית הקנדית, מוד לואיס, שחיתה ויצרה בנובה סקוטיה, אחת מהפרובינציות הכי קטנות בקנדה. מוד, שסבלה ממומים קשים מלידה וחייתה רוב שנותיה בצריף רעוע ללא חשמל וללא מים זורמים, ראתה את העולם כמקום צבעוני ושמח. באצבעותיה הגרומות אחזה במכחולים וצבעה את העולם הניבט מחלון חדרה הקטנטן בצבעים עזים ומלאי חיוניות. בסרט מגלמת את דמותה של מוד השחקנית המצוינת סאלי הוקינס ואת תפקיד בעלה הנרגן וקשה-היום משחק איתן הוק, באחד מהתפקידים המרגשים ביותר שלו בשנים האחרונות. סרט קטן שממלא את הלב עד גדותיו. מומלץ!

הפעם השנייה, ששמעתי את קולה של סבתא חנה לוחש באוזני, היה כשצפיתי בסרט הדוקו המרגש Presenting Princess Shaw,  בעקבות הביקור בתערוכה של קותימן במוזאון היהודי בסן פרנסיסקו (פרטים נוספים בכתבה המצוינת של טלי שמי). בסרט, שוב המציאות מוכיחה לנו שביכולתה פשוט לעלות על כל דמיון. וכי איזה תסריטאי, מוכשר ככל שיהיה, יכול היה אי פעם להעלות במוחו הקודח את הסיפור ההזוי הבא: בקיבוץ צאלים שבישראל יושב בחור צעיר, מזוקן וחמוד ומשוטט לילות ארוכים באינטרנט בחיפוש אחר קטעי יוטיוב. יום אחד הוא מגלה זמרת מניו אורלינס, אחות סיעודית במקצועה, שמעלה לרשת סרטונים בהם היא שרה א-קפלה ומשתפת עם כל שמונים העוקבים שלה ברחשי ליבה המיוסר. הקיבוצניק הבחור הישראלי נישבה בקסם ובאותנטיות של זמרת הנשמה האלמונית ומחליט לשלב את סרטוניה עם קטעי נגינה שונים שאסף ביוטיוב ולתת להם תזמור וליווי מוסיקלי יוצאי דופן. הסרטונים הופכים ויראליים, ובין לילה, נולדה נסיכה. סרט נפלא, מרגש מאוד, מפתיע ומעורר מחשבה!

ואז, מגיעה הידיעה על אמיר פרישר גוטמן. ותגידו לי אתם, אם זה לא סיפור מהאגדות. סיפור טראגי, שמיד גורם לי לחשוב שיש אנשים שלא משנה כמה קצרים חייהם, הסיפור שלהם גדול מהחיים והוא נוגע בכולנו. בדיוק השבוע, צפיתי שוב בהפקה המצוינת של HBO למחזה האוטוביוגרפי ״הלב הנורמלי״ מאת לארי קרמר – The Normal Heart. המחזה מתאר את התמודדות קומץ פעילים במאבקם מול הממסד האמריקאי, שהיה אדיש להתפרצות והתפשטות מגיפת האיידס בתחילת שנות השמונים בניו יורק. מארק ראפלו באחד מהתפקידים הכי מרשימים שלו, אם לא המרשים ביותר, הוא האיש שהוביל את אחד המאבקים המתוקשרים ביותר והיה לגיבור התקופה, לא לפני שהודח מהאגודה שהקים, בשל אי הנכונות שלו להתפשר בנוגע להומואים בארון ולממסד השמרני; ממסד שהתעלם מהמגיפה הקטלנית שפרצה אז וקטלה אלפים. לצידו משחק מאט בומר ההורס שהשיל מגופו החטוב קילוגרמים רבים בכדי לגלם את דמותו של בן זוגו של לארי הנגוע במחלה. סרט נוקב, רגיש, מעורר מחשבה ואמפתיה ובעיקר – אמיתי!

ואם כבר בסרטים ובסיפורים אמיתיים וגדולים מהחיים עסקינן, אני חייבת להוסיף כאן מילה על שני סרטים מרתקים המוצגים במסגרת פסטיבל הסרטים היהודי של סן פרנסיסקו. האחד הוא הסרט ״בן גוריון, אפילוג״ סרטם התיעודי של יריב מוזר ויעל פרלוב, שיוצג בשבת ה-29 ביולי בסן פרנסיסקו. הסרט השני הוא על הרקדנית בובי ג'ין סמית', בוגרת בית הספר ג'וליאד, שרקדה בלהקת בת שבע ולימדה"גאגא" בשיטת אוהד נהרין, במגוון מוסדות בעולם. אחרי עשר שנים בלהקת "בת שבע", בובי ג'ין חוזרת לארה"ב כדי לחפש את דרכה כיוצרת עצמאית. בגיל 30, מבוגרת ממרבית חבריה ללהקה, היא מחפשת בית, מקום שבו תוכל לחשוף את כל כולה. היא מוותרת על מעמדה, על הפרגון של הקהל המקומי ואפילו על סיפור אהבה עם רקדן תל אביבי צעיר. החזרה לבית הוריה באיווה והניסיונות לפרוץ אל תוך עולם המחול האמריקני התחרותי מעלים בה תהיות אישיות ומקצועיות, אבל גם מובילים אותה ליצירה מקורית, נועזת וכנה יותר מכפי שהעזה לדמיין.

ולסיום, עוד המלצה חמה על קומדיה רומנטית קטנה ומקסימה, שאף היא מבוססת על סיפור אמיתי. הסרט The  Big Sick או בשמו העברי ״חולי אהבה״ (מי, לכל הרוחות, מתרגם את שמות הסרטים?!) הוא סיפור על צעיר פקיסטני המסרב למצוא זוגיות בדרך המסורתית והוא מחליט שלא להיכנע לציפיות הוריו לאחר שהוא מתאהב בצעירה לבנה. הסרט האוטוביוגרפי בכיכובם של קומיל נאנג'אני ("עמק הסיליקון"), הולי האנטר וריי רומנו הוא סיפור קטן על המורכבות הגדולה שבאהבה. מי כמונו יכולים להזדהות עם המשפחה שלו למשל, שמנסה לחיות באמריקה כאילו היא עדיין בפקיסטן, עם פערי תרבות והציפייה להינשא לאחד או אחת ״משלנו״, ועם התקווה שאהבה והומור יוכלו לרפא (כמעט) את הכל. וכמו שסבתא שלי נהגה לומר, זה הכול מהחיים.

ולכבודה, החלטתי להכין השבוע קרפלעך או כיסונים ממולאים בתפוחי אדמה ובצל מטוגן. הכי מפנק ומנחם שאפשר. סבתי היתה יושבת ובאצבעותיה הקטנות והיגעות היתה מקפלת כיסונים מושלמים. כיסים קטנים של עונג המלטפים לך את הבטן מבפנים, זה ב-ד-י-ו-ק מה שהייתי צריכה. מכירים מישהו שלא?

כיסונים ממולאים בתפוחי אדמה ובצל מטוגן

אז מה צריכים?

לבצק:

2 כוסות קמח

1 כוס מים רותחים

1 ביצה

מעט חמאה

למילוי:

3-4 תפוחי אדמה בינוניים

1 בצל גדול

מעט שמן לטיגון

מלח ופלפל שחור

 

ומה עושים?

להכנת הבצק, מערבבים היטב את הקמח עם המים הרותחים. מצננים. מוסיפים את הביצה ומעט חמאה. מתקבל בצק מ-ו-ש-ל-ם לכיסונים שניתן להכין מהם קרפלעך במילוי בשר גם כן. מבשלים את תפוחי האדמה עד שיתרככו ומסננים. קוצצים את הבצל לקוביות קטנות ומטגנים לאט במעט שמן עד שיזהיב. מתבלים במלח ובפלפל שחור ומערבבים עם הפירה. מרדדים את הבצק על משטח מקומח ובעזרת כוס קורצים מהבצק עיגולים. מניחים במרכז כל עיגול בצק כפית מילוי ובעזרת אצבעות מקומחות סוגרים היטב לכיסונים. מרתיחים בסיר מים עם מעט שמן ומלח ומכניסים בזהירות את הכיסונים. מנמיכים את האש ומבשלים 5-6 דקות עד שהכיסונים צפים. מוציאים בעזרת כף מחוררת ומניחים על צלחת מרופדת בנייר מגבת. לפני ההגשה ניתן לתת לכיסונים טיגון קצר ולקשט במעט בצל מטוגן מעל.

ביתי, טעים והכי אמיתי שאפשר.

שבת שלום,

דלית