המשבר בין ישראל והתפוצות: באיזה צד אנחנו (הישראלים החיים באמריקה)?

מאת: טובה בירנבאום

ביום שני בערב יציינו יהודים בכל העולם את תשעה באב וייזכרו בשני בתי המקדש שהיו לנו וחרבו. תשעה באב מזכיר לנו בכל שנה שלמעשה רוב רובה של ההיסטוריה שלנו היא גלות. למעשה, אם נדייק, באף שלב בסיפור שלנו לא היינו מרוכזים כולנו יחד בארץ ישראל. עוד לפני שנכנסו בני ישראל לארץ בחרו שנים וחצי שבטים להישאר בעבר הירדן המזרחי; במהלך תקופת הבית הראשון גלו מהארץ עשרת השבטים בגלות אשור ובתקופת בית שני היתה בבבל קהילה יהודית חזקה ומשגשגת שממש לא התנצלה על קיומה.

Photo by Chris Yunker

עם היסטוריה עשירה כ"כ בהתפצלויות וחיים מקבילים של קהילות שונות ורחוקות זו מזו, עשויים היינו לצפות שבמרוצת הדורות והשנים נלמד כיצד להתנהל מול העובדה שהציביליזציה היהודית מפוזרת במוקדים שונים בעולם, ולנהוג בחכמה וברגישות כך שכל קהילה תשגשג במקומה, ובמקביל תקיים קשרים ענפים ומפרים עם הקהילות האחרות.

אז זהו שלא. מתחים ותחרות בין המרכזים היהודיים השונים בעולם תמיד היו. פרישתם של שנים וחצי השבטים מהישיבה בארץ לא עברה בקלות, ובימי יהושע כמעט פרצה מלחמת אחים בין שני עברי הירדן; בין קהילת בבל וארץ ישראל בתקופת בית שני היו מתחים ברורים ומלחמה מתמדת על מעמד הבכורה, ובימי הביניים יהודי אשכנז ויהודי ארצות האיסלם לא בהכרח שמרו על קשרים הדוקים בינהם.

יחד עם זאת, על אף ההבנה שמעולם לא הצטיינו המרכזים היהודיים השונים בעולם בכבוד הדדי ובהרמוניה, עדיין כואבת ומכעיסה העובדה כי ישנם יהודים רבים בעולם כיום, שגדלו כיהודים, חיים כיהודים ומגדלים את ילדיהם כיהודים; חיים אורח חיים יהודי מלא ועשיר, אוהבים את התרבות שלהם, יוצרים בה ומשמרים אותה, ועם כל זאת מדינת היהודים אינה מכירה ביהדותם.

ישנם גם יהודים, בארץ ובעולם, שהכותל המערבי הוא סמל עבורם, מרכז ונקודת עוגן זהותית, והעובדה שהכותל הוא כיום בית כנסת אורתודוכסי מונעת מהם לערוך בו טקס דתי כפי שהם מכירים, רגילים ואוהבים משחר ילדותם.

אלה כמובן שתי דוגמאות מן התקופה האחרונה של הטון הצורם המאפיין כיום את מערכת היחסים בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם- ישראל וארה"ב. שתי ההחלטות שהתקבלו לאחרונה ע"י ממשלת ישראל בעניין הענקת מונופול הגיור לבתי הדין האורתודוכסיים וביטול מתווה הכותל, שהיווה פשרה בעניין תפילה שוויונית שם, יצרו משבר חמור בין קהילות יהודיות רבות בעולם, ובעיקר זו שבארה"ב, לבין מדינת ישראל.

משבר פנימי עמוק קיים כמובן זה זמן רב בתוככי החברה הישראלית, אך זהו אינו דבר חדש; הדבר החדש הוא שעד כה, על אף המחלוקות, האופן המזלזל וכפוי הטובה בו מתייחסת ישראל ליהדות העולם, חוסר הסובלנות והבורות- יהדות העולם, ובעיקר יהדות ארה"ב, חרקה שיניים והמשיכה לתמוך במדינה הצעירה. האמא הגדולה באמריקה נהגה עד כה להתייחס להתנהגותו של הגור הצעיר והסורר כמשובת נעורים של מדינה צעירה שעוד תצטרך ללמוד איך להתנהג, אך עם כל הבעיות שרובצות תדיר על פתחה- ניתן להעלים עין ולהמשיך לתמוך הן כלכלית והן פוליטית מול הקהילה הבינלאומית.

הפעם קרה דבר חדש. לראשונה נשמעים קולות בקרב גורמים מרכזיים בארה"ב להפסיק את התמיכה האוטומטית בישראל; לראשונה מתחילה להינתן לגיטימציה למי שמצהיר כי לא יבקר בישראל, על אף שהיה נוהג להגיע אליה באופן קבוע, עד שלא יפתר המשבר. נראה כי זהו מצב תקדימי שמסמן עידן חדש ביחסי ישראל והתפוצות וכרגע העתיד נראה פסימי מאוד.

בתור ישראלית-אמריקאית, אני מתבוננת במרחש בהשתאות, בחשש ובבלבול. בתור ישראלית אני מתביישת במדינה שלי, בתור אמריקאית אני נעלבת עד עמקי נשמתי; בתור ישראלית אני נבוכה מהבורות של הישראלים בכל הקשור לחלקה המרכזי של יהדות התפוצות בהקמתה וכינונה של מדינת ישראל, ובתור אמריקאית אני כועסת על כך שאף אחד לא דואג ללמד היסטוריה כמו שצריך.

בתור ישראלית-אמריקאית שהיא, לפחות כרגע, הרבה יותר ישראלית מאמריקאית, אני חשה שעלי לעשות מעשה. אני חשה שההיכרות העמוקה שלי עם החברה והפוליטיקה הישראלית, מחד, וההבנה שלי את יהדות אמריקה, לפחות מעיניים של ישראלית שרואה עצמה חלק מהקהילה היהודית המקומית, מאידך, מאפשר לי ולחברי להשפיע.

האם עלינו לספר ליהודי אמריקה הפגועים כי לא כל הישראלים בורים וכפויי טובה וכי ישנם רבים, טובים, מוכשרים ואמיצים שפועלים יום יום על מנת להגביר את האור ולקדם פלורליזם דתי בישראל ודיאלוג אמיתי עם יהדות התפוצות? האם עלינו לנסות להעביר את המסר לחברינו בישראל שאולי לא מספיק מכירים את יהדות התפוצות? ומה יקרה אם המצב יחמיר ויתרחש נתק אמיתי? באיזה צד נבחר או כיצד נוכל לנסות ולתקן?

בתשעה באב השנה אני בוחרת להתכנס עם חברי האמריקאים והישראלים ולבכות את השבר. לאפשר לעצמינו להשתהות בתוך הכאב, הפגיעה והאכזבה ולבדוק יחד היכן בכל זאת חודר מעט אור דרך הסדקים. להקשיב זה לזה וללמוד יחד על חורבן ובניין, שבר ותיקון.

אם בכל הדורות הללו, למן תקופת יהושע ועד היום, לא למדנו כיצד מנהלים יחסים בריאים בשלט רחוק, אז אולי הגיע הזמן להתחיל. אולי נוכל ללמוד מטעויותיהם של כל הקודמים לנו ולהתחיל לאט אט ליצור דיאלוג מכבד שינסה לאחות את השברים ואף יעז להניח את היסודות למעין מקדש שלישי. לא פיזי חלילה, אלא מרחב שיח בר קיימא שמבקש לחגוג את היהדויות הרבות שקיימות בעולם שלנו ולברך על העושר הנדיר הזה דרך עשייה משותפת ויצירה חדשה.

בבניין ירושלים של כולנו נינוחם