מרק הקישואים של חיותה

בדיוק שנה עברה מאז ישבנו אחי (שהוא בעצם גיסי ולא אחי) ואני על כוס קפה בעיר הגדולה, והוא שאל אותי את השאלות החשובות באמת. השאלות שכל אדם צריך מידי פעם לשאול את עצמו ואת מי שיקר לו. שאלות שחברה טובה שואלת (אם היא אכן כזו). שאלות כגון: מה החלומות שלך? איפה את רואה את עצמך בעוד נניח, חמש שנים? מה מסב לך אושר/סיפוק/הנאה/התרגשות בחיים? כי בינינו, מתי בפעם האחרונה הושבת את עצמך ושאלת את עצמך את השאלות הללו? אני יודעת שלפחות אני, מוצאת את עצמי לא פעם זורמת בנהר החיים, מבלי לעצור לרגע ולהביט על עצמי מן הגדה. בשביל זה צריך בחיים מישהו אחד לפחות, שהאושר שלך חשוב לו. יש מי שפונה למאמן אישי, אך אני, שהתברכתי באחי (שהוא בכלל גיסי), שמעבר לעובדה שהוא איש חכם, מוכשר, יצירתי, שאפתן, מצחיק, ובשלן יוצא מן הכלל, הוא גם איש משפחה מסור ואדם שמודע לעצמו ולצרכיו, שבזמנו הלגמרי לא פנוי מתעניין בפיתוח ואימון עצמי (כלומר עצמו).

אז ישבנו אחי (גיסי) ואני על כוס קפה ועוגה והוא שאל אותי אז את כל אותן השאלות. ואני אמרתי לו: ״אה, תראה, זה לא כל כך פשוט…״. אבל כמו מאמן טוב הוא לא וויתר, והכריח אותי להתעמת עם כל התירוצים הקבועים שאני נוהגת לתת לעצמי (ואוהו, כמה שאני טובה בזה!). אך הוא לא הניח לי להתחבא יותר מאחורי כל אותם ״הסיפורים״ המונעים ממני לנסות דברים חדשים, להיפתח לחוויות לא מוכרות, לצאת מאזור הנוחות שלי ולקחת סיכונים. שהרי, כולנו מספרים לעצמנו את הסיפור של חיינו. ב״סיפור״ שלי, מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד הייתי מוקפת בספרים, תמיד המילה הכתובה ריגשה אותי ועוררה בי מחשבות, ובמקום ללמוד מחשבים, תמיד רציתי בעצם ללמוד מחשבות. נזכרתי ברגע המאושר (והיחיד) שלי בתיכון, בו המורה הנערץ עלי לספרות, חיים רוגנר, הקריא חיבור שלי בפני כל תלמידי הכיתה, ואני לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. ואפילו מבטי הלגלוג מצד חברי לכיתה (״בסוף תהיי סופרת…״ הם הפטירו בבוז), לא פגמו בזוהרו של הרגע ההוא. שנים עברו, ומאז ליוותה אותי התשוקה לכתוב, אך תמיד לצד הפחד ממה יגידו האחרים? מה יחשבו? ומה אם זה לא יהיה מספיק טוב/מעניין/מקורי? אבל בדיוק לפני שנה, עם אחי, שם בבית הקפה, משהו הבשיל בי, איזו מעטפת דהויה ומיושנת של נערה צעירה, הגותית וסוערת הוסרה ממני, ומתוכה הציצה אישה בשלה, מהוססת אך נחושה להשמיע את קולה. כן, הוא לא יהיה מושלם, לא תמיד מקורי ואולי לא טוב במיוחד, אבל הוא יהיה הקול שלי.

אני מאמינה בכל ליבי, ומציאות חיי הוכיחה לי זאת פעמים כה רבות, שכשאתה פונה בבקשה ליקום או במונחים פחות רוחניים, מכוון את עצמך למטרה מסוימת (ולכן חשוב כל כך לכוון לאן שהוא) – היקום נענה. ואכן, יומיים לאחר השיחה עם אחי (שעל אף שהוא רק גיסי, הוא לי כאח), ובעידודה של שירלי חברתי, נפגשתי עם המוחות היפים העומדים מאחורי ״בעניינים״, והן הציעו לי לכתוב באתר על כל דבר שעולה בדעתי. מאז, בכל שבוע, אני יוצאת לבדי למסע. מסע אל עבר אי קסום ולא נודע. מסע אל ה״אי-שלמות״. כל שבוע אני נרגשת מחדש, כי אף פעם אין לי מושג לאן אגיע. ובכל שבוע אני שולחת משם גלויה, מצרפת מתכון ולוחצת על send.

אז נכון שהמתכון הוא בעצם רק תרוץ, אבל זה לא אומר שהוא לא צריך להיות נהדר. ובהעדר חורף אמיתי, שניה לפני שאני נאלצת בצער רב לגנוז את כל המתכונים האהובים של מרקי החורף, הנה מתכון למרק קישואים קטיפתי ומענג. זהו מתכון שעובר במשפחה ומרוב שעבר ידיים, כבר לא ברור מהיכן המקור, אבל בשבילי הוא תמיד יהיה מרק הקישואים של חיותה. הוא מתחיל כמו הרבה מרקים אחרים עם רביכה, המכונה במטבח הצרפתי Roux – "רו", שהיא תערובת של קמח ושומן המשמשת להסמכת מרקים ורטבים.

מרק הקישואים של חיותה

מה צריכים?

2 כפות חמאה

1 כף מלאה קמח

2 שיני שום כתוש

8 קישואים צעירים חתוכים לפרוסות (עם הקליפה)

3 כפות שמיר קצוץ

2 כפות אבקת מרק עוף (או ציר מרק עוף)

פלפל שחור, מלח

אגוז מוסקט מגורר

מה עושים?

מכינים רביכה: ממיסים בסיר גדול ועל אש נמוכה את החמאה, ומוסיפים לה את הקמח כף אחר כף, תוך ערבוב מתמיד. מוסיפים לתערובת את השום הכתוש, הקישואים והשמיר. מוסיפים את הנוזלים (המים או המרק) עד שיכסו את הקישואים כליל. במידה והשתמשתם במים, יש להוסיף 2 כפות אבקת מרק עוף (הקפידו להשתמש באלו ללא חומרים משמרים כגון מונוסודיום גלוטמט,ללא נתרן והקפידו לבחור בעיקר את האבקות שכתוב על האריזה שהן מכילות רכיבים טיבעיים בלבד. השימוש בכמות מבוקרת של אבקות מרק אינו מזיק ואף יכול לפתור חוסר בתבלינים בסיסיים במטבח. חשוב לזכור שכשמשתמשים באבקות מרק אין צורך להוסיף כמעט מלח). מתבלים לפי הטעם. מבשלים עד שהקישואים מתרככים ומרסקים את המרק במעבד מזון למחית נפלאה. מקשטים בעלה שמיר ומגישים עם קרוטונים. בתאבון!

שבת שלום,

דלית