סלט ברוקולי וכרובית ברוטב צ'אטני

השיחות נמשכות, הנושא משתכח

ותועה בסיבכי השיחה התועה

מסביב לשיחות העולם משוחח

כי היו השיחות לשיחת השעה

(משיחים משיחות, שוחחים, שוחחות,

השיחה משוחחת, שוחחים, שוחחות,

השיחה סיכסכה, סיכסוכי סיכסוכות

אבל זהו נושא לשיחה מיוחדת …)

מילים: נתן אלתרמן

לחן: מיקי גבריאלוב

שירה: אריק איינשטיין

בכל שנה, כשדצמבר מגיע וצובע את העולם בצבעי אדום וירוק, אני מקווה שאולי הפעם, אם הייתי טובה כל השנה, אולי אצליח סוף סוף לחמוק מזה… בסתר ליבי (וגם לא כל כך בסתר) אני מבקשת שיוותרו לי, ולו רק הפעם, מתפללת לאיזה נס – שיחגגו את מסיבת סוף השנה במקום העבודה של האיש היקר, מבלי להזמין בני זוג ואחרים משמעותיים.

אין, אין דבר שמעיק עלי יותר מלהעביר ערב שלם בחברת אנשים זרים, שלא די שהם גוזלים ממני את האיש מידי יום ביומו (ולעתים אף בערבו), הנה אני מתבקשת לבלות במחיצתם ערב שלם ואף להעמיד פנים שאני נהנית מזה. שוב לחיצות הידיים, שוב החיוכים המזויפים, שוב שיחות הסרק, שוב ה״היי, האו אר יו? סו נייס טו סי יו״, ושוב אותם הפרצופים, שאינני מצליחה לחבר להם שם על אף שאנו נפגשים מידי שנה בשנה. אך כמו תמיד, הגיע האימייל ואיתו הבקשה בזו הלשון: ״יפתי, התואילי להצטרף אלי?״, ומי יכול להגיד ״לא״ לזה?! אני מדחיקה את הנושא, בתקווה שאולי איזה וירוס קטן ולא מחייב יציל אותי ברגע האחרון מעונשו של זה, אך לשווא. התאריך והשעה היעודה מגיעים, ואני מנסה להסוות את חוסר התלהבותי בעזרת הרבה מייק-אפ וחולצה שחורה, נוצצת במיוחד. אורות מרצדים וצלילי הנקישות של כוסות היין מקבלים את פנינו. מתאבנים בינוניים לצד די ג׳יי שנתקע עמוק בשנות השמונים גורמים לי לפקפק במעט המיומנויות החברתיות שהצלחתי לגייס.

בזווית העין אני קולטת שולחן פנוי הרחק מכל ההמון הסואן ושם אני בוחרת להתמקם, בתקווה שאף אחד לא יצטרף אלינו. האיש היקר מביט בערגה לכיוון הקולות העולצים העולים מהשולחן סביבו יושבים כל עמיתיו, אבל אני מתעקשת שלא לזוז. שניות אחדות חולפות ולחרדתי הרבה, שולחננו מתמלא, ומי אם לא מנכ״ל החברה מתיישב למולי. זיעה קרה מציפה אותי, וברוב יאוש אני מפנה את מבטי לבחור היושב לצידי, מעמידה פני מתעניינת ומקווה שאולי משם יבוא עזרי. במהרה, מסתבר לי שהבחור הגיע מדנמרק ומיד אנו פוצחים בשיחה ערה על מסעדת NOMA הנחשבת היום לטובה בעולם, הממוקמת מכל המקומות בעולם – דווקא בקופנהגן. אני מקשיבה בעניין הולך וגובר לסיפוריו של הבחור על חייו, משפחתו ודפוסי החיים במקום הזר והמוזר הזה. אני מצידי תורמת לשיחה את רשמי מסרט דני מופלא שראיתי לאחרונה. מעברו השני של השולחן עולים קולות צחוק והשפה המדוברת מעוררת את תשומת ליבי. אני מפנה את מבטי אליהם ומסתבר לי להפתעתי הרבה, שהם מדברים בינהם בארמית. אני מביטה בסקרנות באישה נאה בעלת חזות מזרח תיכונית, ובדחילו ורחימו פונה אליה. מסתבר ששמה נינווה (בהן צדק!), ואני מזדרזת לשלוף את מאגר הביטויים בארמית שעולים בזכרוני (רובם ככולם מההגדה של פסח), ואנו נהנות להשוות אותם לארמית החדשה. אנו שוקעות בשיחה מעניינת על חשיבות הנחלת המסורת לילדינו ועל הצורך בשימור השפה כחלק מתרבות. אגב, היא מספרת לי ששלושת ילדיה, כולם קרויים על שם מלכים בבליים קדומים, עובדה הגורמת לי לראשונה להרגיש ממש בנוח עם העובדה שקראנו לבנינו הבכור דור, ואז בחוצפתינו הרבה הבאנו אותו לארץ בדיחות הנוק נוק…

אני ממשיכה להתוודע לאנשים מסביבי ומגלה סיני דובר ספרדית שגדל במקסיקו, בחור בריטי חינני בשם גרהאם (שממליץ לנו על מסעדת הפיש אנד צ׳יפס הכי טובה מחוץ לגבולות אנגליה) ואיש לגמרי לא צעיר שהצליח ״לייבא״ לו אישה צעירה מווייטנאם. ברגע שהמנכ״ל מתיישב לצידי, אני כבר נינוחה יותר ואני מפנה את תשומת ליבו לאוסף האנשים האקלקטי הקיים בחברה. אני שואלת אותו האם זה במקרה, והאם זה גרם למתחים או לאי הבנות הנובעות מההבדלים התרבותיים. אני סקרנית לשמוע איך הניו יורקר המגיח פעם בחודש לחוף המערבי מתייחס לעניין. וכמובן, שאי אפשר שלא לדבר על הילדים שעוזבים את הבית לקולג׳ וקשיי ההסתגלות של ההורים הנותרים מאחור.

וכך שרדתי ערב שכולו "שיחות סלון", שעל פי רוב מלחיצות אותי ונראות לי כמו טפטוף מלים משועמם ומשעמם. תמיד הערצתי אנשים, בדרך כלל כאלו שהגיעו רחוק, שעבורם זו אמנות לשמה. אנשים שפשוט נהנים להכיר אנשים חדשים, הם יודעים איך להעביר את הזמן במסיבות האלו, להתעניין, להתערות ולהראות חברותי תוך כדי (שלא כמוני). שיחת סמול טוק טובה נעשית בקלילות, באלגנטיות ובלי כל מאמץ. זאת היא אמנות הריקוד החברתי של ימינו, והיא מיומנות הכרחית להצלחה. מי ששולט בה, שולט בסיטואציה. ואני, לדאבוני, לגמרי רחוקה מלשלוט בסיטואציה, אבל למדתי שבעצם, זה לא כל כך קשה כמו שחשבתי. אני לא יכולה להגיד לכם שלגמרי ״זרמתי״, אבל בינינו, זה לא ממש משנה. במילא אף אחד לא יזכור יותר מדי עד לשנה הבאה.

אבל מה עם המתכון, אתם שואלים? ובכן, על אף שמסעדת "נומה" נהפכה להצלחה בינלאומית, וכמוה השף רנה רדזפי, אין לי כל כוונה להמליץ על ספר הבישול שלו, "Noma: Time and Place in Nordic Cuisine", שהרי גם לי יש את הגבולות שלי. אז יש לי להציע לכם הפעם מתכון נפלא לסלט שונה, אקלקטי, פרחוני ואקזוטי (שאינו מצריך חומרי גלם כגון אבקת שרימפס, קיפודי ים, פרחי בר, אפר ומספוא). שנים שלא הכנתי אותו, אבל לכבוד השנה החדשה וט״ו בשבט המבצבץ ובא החלטתי לחזור אליו.

סלט ברוקולי וכרובית ברוטב צ׳אטני 

מה צריכים?

כרובית יפיפיה חתוכה לפרחים

2 גבעולי ברוקולי טרי, חתוך לתפרחות קטנות

4-6 גבעולי סלרי חתוכים דק

1/2 כוס צימוקים משובחים

לרוטב:

1/2 כוס מיונז

1/2 כוס צ׳אטני הודי

1 כפית אבקת קארי

מלח ופלפל

מה עושים?

משרים את הכרובית, הסלרי והברוקולי במי מלח למספר שעות. מייבשים היטב ומוסיפים את הצימוקים. מערבבים את חומרי הרוטב ומוסיפים לירקות. הסלט המעניין והמיוחד הזה תמיד מעורר סקרנות והתלהבות. רצוי להכינו יום קודם לארוחה כדי שהטעמים ייספגו היטב. האיש היקר מציע לפרק את הברוקולי והכרובית לתפרחות קטנות ולערבב אותן עם הרוטב בידיים, כדי שיתעטפו היטב בטעמים. ואני, קטונתי…

שבת שלום,

דלית