דיכאון בעמק הסיליקון: החזרה לחיים של טל שי

מאת: אביב פרץ

"יש רגע שחקוק לי ממש חזק בזיכרון", שולפת לפתע טל שי, תוך שהיא מגוללת בפניי את חוויית הדיכאון אחרי לידה שלה, "אני מיניקה את איה, היא הייתה אז בת שבעה-שמונה שבועות, וזואי בת שלוש יושבת בשירותים. היא עדיין לא לגמרי גמולה, וקוראת לי שאבוא להיות איתה. אני הולכת עם איה בזמן שהיא יונקת, ומתיישבת ליד זואי, בלי שום כוח להיות לידה. אני מתכנסת לתוך הדיכאון שלי. היא קוראת לי, בוכה, מייללת, ואני במרחק של מטר ממנה, יושבת שם על הרצפה, מיואשת, לא מסוגלת לקום אליה. אין לי אפילו כוח בידיים להחזיק את התינוקת שלי מרוב תשישות פיזית ורגשית. הגוף שלי כמו מריונטה שחתכו לה את החוטים".

טל שי חיה בארה"ב כבר עשור. שישה שבועות לאחר שילדה את בתה השנייה היא לקתה בדיכאון, אך הוא לא טופל כמו שצריך, ולכן המשיך לתת בה את אותותיו. רק בחלוף כמעט שלוש שנים, שבמהלכן חוותה סבל ותפקוד שהלך והידרדר, שמעה טל על תוכנית לאנשים במצבה בבית החולים אלקאמינו שבעמק הסיליקון. שנה אחרי שסיימה את התוכנית שגאלה אותה מייסוריה, כשחייה חוזרים אט אט למסלולם, החליטה טל להיחשף על מנת לחלוק את התובנות הרבות שצברה. חשוב לה שאנשים ישמעו את הסיפור שלה וילמדו ממנו.

אנחנו יושבים בבית קפה בפאלו אלטו, טל מדברת בפתיחות ובשטף, ורק השאון שמקימה מדי פעם מכונת הקפה מאלץ אותה לדמום לכמה שניות. היא עונה לשאלות שלי תשובות מפותלות, אסוציאטיביות, עם קפיצות קדימה ואחורה בזמן ועם מאמרים מוסגרים. בעיקר, ניכר שהיא מבקשת להפקיד אצלי את הפרטים המלאים של החוויה שעברה.

טל נשואה לאיתן, ואמא לזואי (6 וחצי) ואיה (4). עד שנאלצה להפסיק לעבוד בעטיו של הדיכאון, היא עבדה בחברת ייעוץ, שם סייעה לחברות לפתור בעיות אסטרטגיות ולהגיע לתובנות עסקיות. "אם היית שואל אותי לפני שנתיים מי אני", היא אומרת, "הייתי מתחילה בלספר על העבודה. הקריירה תמיד הייתה חלק מהותי מההגדרה העצמית שלי".

הדיכאון אחרי לידה לא היה הדיכאון הראשון שחוותה טל, "זה בגנים שלי לצערי, זה התחיל בתיכון, אמא שלי טוענת שכבר בחטיבה, אבל אני לא זוכרת כלום מזה". לפיכך ידעה טל לזהות את המצב שהייתה שרויה בו, אם כי לדבריה במקרה הספציפי הזה "לא היה ספק בכלל: זו הייתה אומללות, הייתי סמרטוט שזרוק ולא מתפקד בכלל". טל פנתה לטיפול אצל פסיכותרפיסטית, וכעבור כמה חודשים התסמינים הרגשיים שלה עברו. "חשבתי שאני בסדר, שזה פשוט מה שקורה כשיש שני ילדים. כבר יצאתי מזה, והמשכתי ללכת לטיפול כל כמה זמן, רק אם היה איזשהו משבר". כשנתיים לאחר הלידה התחילה לחוות רגרסיה בתפקוד שלה.

​​איך​ ​באה לידי ביטוי​ ​ההתדרדרות?​​

"לא הצלחתי להתרכז כמו שצריך בעבודה. הייתי מתחילה לבכות באמצע יום עבודה, מבקשת סליחה ויוצאת מהחדר. הייתי פתאום מכלום נכנסת להרגשות ממש לא טובות, מכלום! פתאום מתחילה להיות מוצפת, גל של עצב שאני לא שולטת בו, ואני מתחילה לבכות כמו תינוקת. זה לא נעים באמצע יום עבודה להחביא את זה, וזה הלך ונהיה יותר תכוף. בנוסף, כשהייתי נוסעת הביתה, הייתי נכנסת לרחוב שלנו ומרגישה תחושת מחנק, תחושה של אנטי-מגנט: אתה מתקרב למקום ואתה פשוט לא רוצה להגיע… ויש לי את הבנות הכי מדהימות ביקום!"

מה ההסבר שלך לכך ​ש​זה​ ​קרה לך​ ​דווקא​ ​בדרך​ ​הביתה?

"בעבודה באותו שלב יכולתי למלא את הדרישות ממני. לעומת זאת, ידעתי שבבית תהיינה הרבה מאוד דרישות כלפיי, דרישות רגשיות שאני לא מסוגלת למלא. ידעתי שאין לי מספיק סבלנות בשביל להיות עם הבנות, כי הסבלנות שלי הלכה ופחתה, וכבר לא היה לי באפר רגשי. הייתי עצבנית עליהן. בזמנו איה הייתה בת שנתיים, והיא כל הזמן הייתה אומרת לי: 'למה את צועקת?', והייתי צועקת, מה-זה צועקת, לא צועקת כמו 'בוא כבר לארוחת ערב', אלא צורחת, כמו חיה".

התיאור של טל למושג היובשני 'דיכאון קליני' הוא חד ומצמית: "זה גיהינום. לאויבים שלי אני לא מאחלת דיכאון. זה עצב עמוק, כבדות, אתה מרגיש שיש לך חור שחור באמצע הלב עם מגנט כבד שמושך אותך. זו בדידות שאי אפשר לתאר אותה בכלל. גם אם אתה יושב בחדר מלא אנשים, וכולם אומרים לך שהם אוהבים אותך ובאים לחבק אותך – אתה עדיין מרגיש הכי לבד בעולם; אתה לא מאמין לזה, או לא מרגיש את זה, או מוצא סיבות ללמה זה לא נכון. בנוסף מלווה אותך הרגשה דומיננטית של ייאוש וחוסר תקווה. בכל עצם בגוף שלי הייתה לי וודאות טוטלית שזה תמיד יישאר ככה ולעולם לא ישתפר, אולי רק יהיה יותר גרוע, ואף ניסיון של מישהו לטעון בהיגיון אחרת לא יכול לסדוק את הוודאות הזאת. ידעתי שיש בדיכאון עיוותי מחשבה נפוצים, אבל הדיכאון הזה השפיע לראשונה על התפקוד הקוגניטיבי שלי: היו מדברים איתי, ובאמצע המשפט לא הייתי זוכרת על מה. יש שיחות שלמות שבעלי בטוח שהוא ניהל איתי ואין לי מושג על מה הוא מדבר".

איך​ ​שרדת​ ​בכלל?​ ​אני​ ​לא​ ​מבין​ ​איך​ ​אפשר​ ​לשרוד​ ​אפילו​ ​שבוע​ ​במצב​ ​כזה.

"שרדתי בגלל שרציתי לחיות. יש לי כוח רצון מטורף לחיות, וכשיש לי את הבנות, אני רוצה לחיות בשבילן".

​בתוך​ ​כל​ ​המצב​ ​הזה​ ​לא​ ​מפתחים​ ​​אפתיה ו​מאבדים​ ​את​ ​הרצון​ ​לחיות?

"בראש רציתי לחיות, אבל בלב ממש לא רציתי לחיות. אנחנו גרים שבע דקות הליכה מהרכבת, שומעים אותה ממש טוב, ובשלב מסוים הרכבת נשמעה לי כמו סירנות שקוראות לי: 'בואי לפה, תקפצי בבקשה לפסים'. רק לפני חצי שנה הסכמתי להתקרב שוב לרכבת".

טל מייחסת את עוצמת הדיכאון האחרון שחוותה גם לנסיבות חייה כמהגרת. "זו פעם ראשונה שהיה לי דיכאון, שבו לא יכולתי לתפקד לזמן כל כך ארוך, ואני די משוכנעת שזה קשור לכך שלא הייתה לי כאן מערכת תמיכה. זה משהו שאני נוטה להאמין שקיים אצל עוד ישראלים ומהגרים פה, במיוחד בהתחלה. הגעתי לעמק הסיליקון כשהייתה לי ילדה בת שנה, ועבודה שבה הייתי קורעת את התחת ונשארת לעבוד עד שתיים בלילה לפעמים, למחרת כולם היו באים למשרד באחת עשרה אבל אני קמה בשש עם הילדה שלי, היא מעירה אותי. אני בנאדם מאוד חברותי, והיו מלא אנשים שהתחברתי איתם, אבל לא היה לי אף אחד חוץ מבעלי שיכולתי לפנות אליו. הוא עזר המון בתקופת המחלה, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי התמיכה שלו, אבל יש גבול לכמה הוא מסוגל גם לתפקד עם הבנות וגם לתמוך בי וכל זה לצד העבודה שלו. יש לי חברת ילדות מאוד טובה בסן פרנסיסקו, יעל, אבל מישהו נגיש, שיתמוך בי ביום יום, שיעזור לי עם הילדות? לא היה כזה. ולא היה לי זמן לפתח יחסים עמוקים עם אף אחד, כי הייתי סביב העבודה וסביב המשפחה".

ההתדרדרות במצבה של טל נמשכה. היא הפסיקה לנהוג, כי לא הייתה מוכנה להיות סכנה לציבור, ובשלב כלשהו היא הבינה שהיכולת הקוגניטיבית שלה אינה מאפשרת לה לתפקד כמו שצריך בעבודה. "כל החברים שלי כל הזמן אמרו לי: 'למה את לא מורידה הילוך בעבודה?', וידעתי שזה מה שאני צריכה לעשות, אבל לא הצלחתי להבין איך, כי העבודה שלי תובענית, אי אפשר לעשות אותה בחצי משרה, הייתי בחברה כל כך קטנה שלאבד בה בנאדם זה משמעותי, ואלה גם היו השעות ביום שהכי זרחתי בהן". בנקודת הזמן הזו זרקה לעברה חברתה יעל גלגל הצלה, כשהפנתה את תשומת לבה לכך שדיכאון זו מחלה, ולכן היא זכאית לחופשת מחלה. נשמע מובן מאליו? "זה לא היה לי ברור בכלל", מסבירה טל, "הלכתי לשאול את הרופא שלי אם הוא חושב שאני במצב מספיק גרוע לצאת לחופשת מחלה. הרגשתי כמו מתחזה כשדיברתי אתו, כאילו אני מנצלת את המערכת. הוא אמר לי: 'הדברים האלה נועדו בשביל אנשים במצבך, את לא ממציאה שום דבר'".

איך​ ​הגיבו​ ​בעבודה​ ​כשהודעת​ ​להם​?

"הם היו מהממים. הם אמרו: 'אנחנו רואים כמה את מתאמצת וכמה קשה לך. קחי כמה זמן שאת צריכה, אל תזדרזי'. עוד קודם לכן אמרתי לצוות שלי: 'אני רוצה שתדעו שאני עוברת תקופה קשה של דיכאון, אני מנסה לטפל בזה, אבל אם אני חסרת סבלנות או נראית מאוכזבת, תדעו שזה לא אתם, זה משהו שאני עוברת כרגע'".

טל יצאה לחופשת מחלה, ובשלב הזה גם החברים והמכרים סביבה כבר היו מודעים למצבה, "אני האנטיתזה לפוקר פייס, אז כשמישהו היה שואל אותי מה שלומי, היו עולות לי דמעות בעיניים. וגם הייתי כבר כל כך חשופה, התחלתי ללכת הרבה יותר לאט והדיבור שלי היה אטי, אנשים היו שואלים אותי: 'הכול בסדר?'"

במשך כל הזמן הזה המשיכה טל להיות מטופלת על ידי פסיכיאטר, "מדהים" כלשונה, טיפול שעלה לה למעלה מעשרת אלפים דולר.

​דבר​ ​אחד​ ​ש​אומרים​ לי בעקביות על מערכת הבריאות בארה"ב​ ​הוא​ ​ש​אם אין​ ​לך​ ​ביטוח​ ​בריאות​ ​– ​הלך​ ​עליך,​ ​אבל​ ​אם​ ​יש​ ​לך​ ​ביטוח בריאות טוב – ​אין​ ​לך​ ​מה​ ​לדאוג,​ ​אתה​ ​לא​ ​תפשוט​ ​רגל.

"יש הבדל בין רפואה נפשית ורפואה פיזית. כשאתה עושה טיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי, אתה רוצה מישהו שהוא ברמה גבוהה מאוד. זה כמו שאם אתה תצטרך לעבור ניתוח מוח, אני מאמינה שאתה תחפש את הרופא הכי טוב, ולא משנה אם הוא בנטוורק שלך או לא. מאוד קשה לדעת מי טוב ומי לא, ואין לך זמן וכסף לשרוף על ניסוי וטעייה, אז אתה הולך על המלצות – ולי לא היו מספיק אנשים לשאול אותם. פרסמתי שאלה בפייסבוק, וקיבלתי המלצה על מישהו שהוא לא בנטוורק".

למה​ ​לדעתך הטיפול​ ​הזה​​ ​לא​ ​עבד?

"זה כן היה צעד משמעותי, אבל זה לא היה מספיק. לא היו בטיפול כלים של 'בואי נעזור לך לתפקד ביום יום'. זה כמו לדבר על אסטרטגיה עם מישהו שעכשיו טובע: אני צריכה לצוף קודם".

כשלוש שנים לאחר שלקתה בדיכאון זרקה לעברה יעל חברתה גלגל הצלה נוסף, וסיפרה לה על תוכנית שמתמחה בדיכאון ובחרדה בבית החולים אלקאמינו בעמק הסיליקון. "היא ידעה להגיד לי שזו תוכנית קצרת מועד שעוזרת לאנשים לחזור לתפקוד, ושהיא מסובסדת על ידי הביטוחים. למעשה, היא סיפרה לי על התוכנית עוד לפני כן, אבל זה לא שקע", מגלה טל.

התוכנית המדוברת באלקאמינו הנה תוכנית יום במתכונת של חמישה ימים בשבוע מהבוקר עד אחרי הצהריים, שמתקצרת באופן הדרגתי בשעות ובימים. למעשה, קיימות באלקאמינו כמה וריאציות של התוכנית לפי התמקצעות, למשל, תוכנית לאמהות עם דיכאון אחרי לידה (MOMS), תוכנית לבני נוער שמסייעת במניעת התאבדויות (ASPIRE) ותוכנית לגיל השלישי (OATS).

טל נרשמה לתוכנית, עברה ריאיון התאמה והתקבלה. "חשוב לי להעביר את המסר שטיפול בבית חולים הוא לא רק למצבים קיצוניים, אתה לא צריך להיות במצב כל כך מזעזע כמו שאתה מדמיין", היא מדגישה.

​מה​ ​מצליחה התוכנית הזו ​לעשות​ ​בשמונה ​שבועות​ ​שטיפול​ ​ארוך​ ​טווח​ ​לא​ ​מצליח?
"עיקר הסוד בעיניי הוא טיפול בשיטת DBT, שהיא שילוב של כלים על מנת לנהל את החוויות והרגשות שלנו בעולם. זה בעצם CBT משולב עם מיינדפולנס, וזה הכול כלים פרקטיים. הטיפול מותאם ספציפית למצב שבו אתה נמצא בו באותו היום, ובנוסף ישנו צוות אנשי מקצוע מתחומים שונים שזמין עבורך כמו רופא, אחיות, פסיכולוגים, מטפלים בריפוי בעיסוק ובאומנות. ביום יום מתחילים ממפגש בוקר קבוצתי, ועושים mood rating, כל אחד מדרג את מצב הרוח שלו באותו הרגע: 3-1 אומר 'אין לי סימפטומים, הכול בסדר', 6-4 אומר ש'יש לי סימפטומים, אבל אני מצליח לנהל אותם בעצמי', ו-9-7 אומר ש'יש לי סימפטומים, אני לא מצליח לנהל אותם בעצמי וצריך עזרה'".

מה​ ​קורה​ ​אחרי​ ​מפגש​ ​הבוקר?

"יש שני מפגשים קבוצתיים, ואחר הצהריים עוד שני מפגשים קבוצתיים. ברוב המכריע הטיפול הוא קבוצתי, אבל זה לא טיפול שבו אתה שופך את הקישקעס, אלא זה יותר כמו שיעור מאוד אינטראקטיבי, מישהו מרצה ואתה סופג, ואנשים חולקים מצבים שבהם השתמשו בכלי מסוים. למשל, יש קבוצה של ריפוי בעיסוק, שבה ניסו לגרום לנו להגיע ל-task completion, לקחת משימות מספיק קטנות שתצליח לסיים אותן – פאזל קטן או יצירת אומנות כלשהי – ואז תרגיש סיפוק. בסוף הפגישה עוברים ושואלים איך היה לאנשים, באיזה כלים הם ניסו להשתמש, מה עזר להם בכלי ומה היה להם קשה עם הכלי".

כלומר, זה​ ​סגנון טיפול​ ​אוטוביוגרפי​, ​אבל​ ​לא​ ​וידויי.

"כן. אתה גם לא חייב לחלוק כלום אם אתה לא רוצה, רק מלהקשיב לקולגות שלך אתה לומד. אתה נמצא בקבוצה שעושה לך נורמליזציה: חצי מהאנשים הם מפייסבוק, גוגל וכו', ואתה אומר לעצמך: 'וואלה, הם לא אנשים דפוקים'. כל אחד הגיע לשם מסיבות אחרות לגמרי, אבל הסימפטומים מאוד דומים".

את​ ​יכולה​ ​לתת​ ​דוגמה לכלי שניתן לך בתוכנית?

"אחד הכלים השימושיים, המטרה שלו היא לנטרל את היכולת לחשוב באותו הרגע. כשאתה לא עושה כלום, טבעו של המוח האנושי זה ללכת לעבר ולעתיד – לא להיות בהווה – ולחשוב על השלילי. כשאתה חושב מחשבה שלילית, היא מעצימה את הרגש, ואז ההתנהגות שלך נהיית יותר מרוחקת ואתה מרגיש יותר לבד. אז הכלי שנתנו לנו הוא שכשאתה בסטרס, בתוך מערבולת מטורפת, קח תפוז קפוא מהמקפיא. ניסית להחזיק פעם משהו קפוא? אין מצב שאתה חושב על משהו חוץ מאשר: 'קר לי ביד', כך שאתה כבר לא חושב: 'אף אחד לא אוהב אותי, אני אפס'. זה לא שהכול ורוד אחרי, אבל זה נותן לך את הפאוזה שבה אתה יכול לחשוב מה אתה עושה הלאה; אם זה עוצר את כדור השלג, הכלי השיג את מטרתו.

fact checking הוא גם כלי שאני משתמשת בו כל הזמן. למשל, נניח שאתה תקוע בצד הכביש עם האוטו, ואין לך טלפון להתקשר להזעיק עזרה, ופתאום אתה רואה במחלף את האוטו של החבר הכי טוב שלך, והוא לא עוצר לך. אתה מתחיל לחשוב: 'איזה חבר הוא, לא אכפת לו ממני'. אבל אז אתה חוזר אחורה ובודק את העובדות, מה בעצם אתה יודע? אתה יודע שאתה תקוע, שראית אוטו שדומה לאוטו של חבר שלך. האם אתה יודע שזה אוטו של חבר שלך? לא במאה אחוז. אולי חבר שלך לא ראה אותך? ונגיד שהוא ראה אותך, אבל יש לו באוטו ילד שחייב להגיע לבית חולים? הרי אם היית יודע את זה, לא הייתה לך שום בעיה עם זה שהוא היה ממשיך לנסוע. זה עושה צמרמורת, נכון? אתה מבין שאתה לא יודע הכול, ובעצם רוב ה'ידיעות' אלה 'מסקנות' שעברו לך בראש והביאו אותך להרגיש בצורה מסוימת".

וואו. זה​ ​אפילו​ ​לא​ ​קשור​ ​לדיכאון,​ ​זה​ ​שימושי​ ​לכל​ ​בנאדם.

"נכון. בדוק את העובדות לפני שאתה עושה כל דבר אחר".

מה קורה כשתוכנית מסתיימת?

"אתה לא יכול לסיים את התוכנית בלי שאתה מכין תוכנית שחרור, בכתב, שכוללת תיאור של מה קורה אם יש הישנות (relapse): למי אתה הולך להגיד, איך, ומה. הכנתי רשימה של ארבעה אנשים שאני פונה אליהם כשאני מתחילה לצנוח שוב, וגם טקסט, כי לחשוב על הדברים האלה ברגע עצמו זה מאוד קשה".

השתמשת​ ​בזה?

"כמה פעמים כבר".

תנאי נוסף לסיום התוכנית הוא למצוא רופא ופסיכולוג, "מוודאים שאתה בידיים טובות", כלשונה של טל. וכאילו לא היה די בכל מה שנאלצה לעבור עד כה, בשלב הזה נזרקה טל בעל כורחה לזירת קרבות עם הביטוח הרפואי. זה התחיל מהרצון שלה למצוא מטפלים בשפת האם שלה. "אני מדברת עברית, וכל השנים עשיתי טיפולים באנגלית. זה עזר, אבל זה לא באותה רמה כמו טיפול עם מישהו שאני מדברת אתו בשפה שלי שאני יכולה לזרום בה, ושמכיר את התרבות שלי ומבין למה אני מתכוונת". לעזרתה נחלצה רנה, ראש התוכנית שלה ומי שטל מכנה "הלוחשת לביטוח". רנה גילתה לה שאם היא מבקשת טיפול בעברית – גם לפסיכיאטר וגם לפסיכולוג – הביטוח חייב לספק לה את זה בתוך הנטוורק ברדיוס מסוים ממקום מגוריה, אחרת הוא נדרש לסבסד לה את הטיפול. בזכות הידיעה הזו הצליחה טל להשיג את המימון לטיפול בעברית. "האנשים שאני בטיפול אצלם עכשיו הם לא בנטוורק, אבל הם נחשבים בנטוורק: רמה רונן היא הפסיכולוגית שלי, היא מטפלת ב-DBT ואין לי מספיק מילים בשביל להגיד כמה היא מצילה אותי, ומאור כץ הוא הפסיכיאטר שלי, והוא מדהים. הוא אחראי לתרופות ורמה לטיפול, והם מתקשרים ביניהם".

נראה היה שהכול בא על מקומו, אלא שאז הגיע לפתע סירוב מצד הביטוח הרפואי לממן את המשך הטיפול. "חזרתי לרנה", משחזרת טל, "והיא אמרה לי 'הנה מה שאת אומרת להם: יש לך שני ילדים קטנים בבית, את כבר X זמן לא מתפקדת, ואת מאוד חוששת שאם תישארי בלי טיפול, את הולכת לחזור לבית חולים צ'יק צ'ק'. הנציגה בטלפון רק שמעה את המילה 'בית חולים', זה מיד הרים לה דגל, וקיבלתי אישור".

בראייה מאוחרת יודעת טל לומר שטיפול בר-קיימה בדיכאון צריך לא רק להחזיר אותך לתפקוד ולהרגשה טובה יותר בהווה, אלא גם לצייד אותך בכלים שתוכל לעשות בהם שימוש בהמשך כדי לווסת את הרגשות שלך, במיוחד כשהגוף נכנס לגל דיכאון נוסף. "בהדרגה אני מבינה שכל הקטע הזה של ההורות הוא קשה, אבל הוא עוד יותר קשה לאינטרוברטים. אני חייבת את הזמן שלי לבד בשביל להיטען, ואין כזה דבר עם ילדים, אלא אם כן את בעלת יכולת שימור עצמית גבוהה. אני מצדיעה להורים שמצליחים לשמור על עצמם. כולם אומרים לך: 'תדאגי לעצמך קודם', זה נשמע לך בולשיט, אבל זה לא בולשיט, וגם אם זה לא נשמע לך בולשיט, את אומרת לעצמך: 'יופי, אבל איך אני עושה את זה?' היום אני לומדת לעשות את זה".

לקריאת ראיונות נוספים שערך אביב פרץ עם דמויות מעניינות בעמק הסיליקון, אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלו, "זוטי דברים".