ליזיסטרטה 2000: לא ללכת, לרוץ!

מאת: דלית גבירצמן

״יש להן תיאוריה מוזרה כזאת, שהמשימה היחידה של הילדים עלי אדמות היא לחיות. זה פרימיטיבי, אני יודע. אבל כאלה הן הנשים.״ (שלישידאס)

כן… אני יודעת, זה כבר לא סוד שאני צ׳ירלידרית גדולה של אנסמבל ״במה עברית״. מה לעשות, תנו לי פרויקט שבא מאהבה, שיש בו הרבה כישרון, תרבות ישראלית במיטבה, וגם קצת גישור בין-תרבותי, והריני מתייצבת אצלכם עם הפונפונים, מכנסונים קצרים וקוקיות בשיער. כזאת אני. לפיכך, הגעתי כבר בערב הבכורה כדי לחגוג את ההפקה החדשה של ״במה עברית״ – ליזיסטרטה 2000 מאת ענת גוב ז״ל – בבימויה של מיה גרינברג ותחת שרביטה של עופרה דניאל. כל כך הרבה חום ואהבה נשפכים אל תוך ההצגות של ״במה עברית״, וכל מה שנותר לנו לעשות, זה פשוט לבוא ולהנות. והפעם, כל כך קל להנות!

כל שחקן מתחיל יאמר לך שלא מומלץ ללכת לראות הצגה כבר בערב הבכורה. לוקח זמן עד שצוות השחקנים מצליח לאחות את הסצינות עליהן התאמנו לכדי דבר מה מוגמר. בעיקר בהפקה של קומדיה, ישנו איזה ריקוד שמתרחש בין הקהל לבין השחקנים, שלוקח זמן ללמוד אותו. סוד הקומדיה הטובה, הוא בעיקר בתזמון ובדיוק. למישחק הפינג-פונג הקומי שמתקיים בין השחקנים, ובינם לבין הקהל יש תפקיד מכריע בהצלחת ההצגה. אבל אנוכי, שבעוונותי לא ממש מצטיינת בדחיית סיפוקים, לא יכולתי להתאפק. לשמחתי, גיליתי כבר בסצינת הפתיחה של ״ליזיסטרטה 2000״ שהקסם אכן עובד. מילותיה החדות כתער של ענת גוב עדיין נשמעות רלבנטיות, נוקבות והו, כה-מצחיקות, לא פחות משהיו בשנת 2001 כשהועלה המחזה לראשונה בתאטרון הקאמרי.

המחזה ״ליזיסטרטה 2000״ מבוסס על קומדיה יוונית שנכתבה במאה הרביעית לפנה״ס על ידי אריסטופנס, והיא מספרת על מלחמת ספרטה ואתונה שנמשכה 27 שנים. נשות ספרטה ואתונה, שקצה נפשן במלחמה הארוכה, החליטו לעשות יד אחת בכדי לאלץ את הגברים לסיימה. בנסיון להגן על חיי בניהן הצעירים הנקראים אל הקרב, בחרו הנשים לנקוט בנשק היחיד שעמד לרשותן: שביתת מין.

בדרכה השנונה ובלשונה המושחזת מציגה ענת גוב את מלחמת המינים כשוק ״קח-תן״ – או במילים פשוטות שגם גברים יכולים להבין – מין תמורת שלום. וככה זה הולך: ליזיסטרטה (נדין מיבלום-בועז) שהיא שחקנית תאטרון אתונאית מחליטה להנהיג את המאבק להפסקת המלחמה בעידודה הנמרץ של ספרטקוסית (שביט קנר-לוינסון), אשת גנרל ספרטקוס. בשעה שהנשים מתאגדות ולומדות שיעור ממאדאם שרמוטוס (מירב גרינברג) הגברים הלוחמים מתצפתים עליהן ומנסים לגלות מה פשר תוכניתן. וזה מה שמסבירה מאדאם שרמוטוס לחברותיה הנשים:

״אז כמו שלמדנו, גברים מתחלקים לשני סוגים: אלה שמדברים על זה ואלה שעושים את זה. בדרך כלל אלה שמדברים על זה לא עושים את זה ואלה שעושים את זה לא מדברים על זה. ויש את אלה שלא מדברים על זה, ולעומת זאת, גם לא עושים את זה מי יודע מה… אז הם הולכים להרוג. הקירבה אל המוות מרגשת אותם, הם מפצים את עצמם על זה שסוד יצירת החיים נמנע מהם וניתן לנשים.״

ומוסיפה ליזיסטרטה, שמשמעות שמה הוא ׳מחסלת המלחמות׳: ״הקונקורנציה אינה קלה, להפריד אותם מהמלחמה זה כמו להפריד ילד מהצעצוע האהוב עליו, שגם אם הוא יהיה קרוע ומסריח הוא לעולם לא יוותר עליו מיוזמתו. דרוש כאן לחץ פיזי מתון…״

וכך מתחיל הקרב הגדול בין המינים, קרב הורדת הברכיים הנעולות. עוד הרבה לפני וונדר-וומן (המלבבת כשלעצמה) הפכו הנשים ללוחמות, המגויסות למאבק למען השלום ותבעו לעצמן את הזכות להשמיע את קולן ולהשפיע. מהר מאוד הן הבינו היכן בדיוק צריך לתפוס את הגברים כדי שיקשיבו להן.

בעיתוי מושלם, שהרי כבר אמרנו ששום דבר בחיים אינו מקרי, בשעה שעולה ההצגה כאן אצלנו, צועדות בישראל עשרות אלפי נשים מתנועת ״נשים עושות שלום״ בצעדת התקווה ומקימות קול מחאה בנסיון נשי דומה לשים קץ למלחמה. הן אמנם לא הציעו עדיין לפתוח בשביתת מין, אך בחרו להציג במפגשי הבית שלהן את הסרט Pray the Devil Back to Hell העוסק במאבקן האמיתי של נשות ליבריה לשים קץ למלחמת האזרחים במדינתן.

הסיפור הידוע בדבר הקשר בין פמיניזם ופציפיזם הוא, כמובן, אינו מקורי. הנשים בסיפור תמיד לוחמות למען ההגנה על החיים, בשעה שמלחמה נחשבת לעניין של גברים. נשים רבות במהלך ההיסטוריה השתמשו לא פעם בנשיותן בכדי להשיג מטרות הרבה פחות נעלות. פמיניסטיות יטענו בצדק, שאף נשים חפצות במין, אך בניגוד לבני המין הנחלש, הן מסוגלות לעמוד ביתר שאת ב״כאבי הביציות״. אחוות הנשים, מסתבר, היא כוח של ממש, המצליח לחצות גבולות, ויש לכך אף הוכחות בשטח. אין זה מפתיע שסיפורה של ליזיסטרטה מדבר אל נשים עד היום, וקורא להן לנהל מאבק למען השלום ונגד מלחמות.

ואם נחזור אל הבמה העברית, בשעה שמאדאם שרמוטוס מצביעה על הנון-צדיק החשוב בגוף האישה, מפקד צבא אתונה זיינידיס (אודי גוטליב), ושלישו הנאמן שלישידאס (אורי מבורך) אוחזים באיבריהם הנוקשים ומטכסים עצה בנסיון למצוא פתרון למשבר ״הרגליים הסגורות״.

כיצד יפתר המאבק? האם ימצאו הלוחמים מזור למצוקתם וידעו שוב עדנה בזרועות נשותיהן? האם ניצחה ליזיסטרטה? ומתי תסתיים המלחמה על הבמה ומחוצה לה? את כל זאת ועוד תאלצו לגלות בעצמכם. אני אשאר פה עם הקוקיות והפונפונים להריע לאודי גוטליב, אורי מבורך, שביט קנר-לוינסון, נדין מיבלום-בועז, שחר הרוסי, מירב גרינברג, שי זיו, אדוה הוכדורף ואדי קישנבקי, למיה גרינברג שזאת עבודת הבימוי הראשונה שלה ולעופרה דניאל, ולומר לכולם תודה רבה על העשייה המבורכת שלהם. תודה שאתם חולקים איתנו את אהבתכם הגדולה לתאטרון ומביאים לחיינו צחוק, מחשבה והמון השראה! בראבו!!  לכו, לא… רוצו לצחוק!

חג שמח ושבת שלום,

דלית