בקרוב ב-OFJCC: ביקור (המלכה) ויקטוריה חנה

מאת: דלית גבירצמן

היא מהממת. היא מכשפת. היא מסקרנת. היא כבשה את ליבי כבר מהרגע הראשון, מהצליל הראשון ומהאות הראשונה שהוציאה מפיה. אני זוכרת איך הלב שלי החסיר פעימה, כשצפיתי לראשונה בסרטון הוידאו המדהים שלה לשיר ״אלף בית-הושענה״. יש בה פשוט את הכול. יש בה את הקול, את היופי, הדרמטיות, העוצמה, החוכמה והכישרון של כוכבת. יש בה את הסוד, המסתורין, הכריזמה, הטוטליות, העומק והסיפור האישי שהופכים אותה לאניגמה ולהצלחה גדולה. יש בה את חנה ויש בה את ויקטוריה. יש בה רוחניות וגשמיות, פיוס והתרסה, מרד וקבלה, ילדותיות ונשיות ובעיקר, חולשה שהופכת לעוצמה.

צילום: דוד עדיקא

מזה כשבועיים ימים שאני אפופה בה, הולכת שבי אחריה ואחר הקסם שהיא מפזרת מסביבה. אני צועדת בעקבותיה ממקום למקום, נפעמת מהאנרגיה המיוחדת שלה ומקבלת ממנה המון השראה. היא לא דומה לשום דבר ולאף אחת אחרת שפגשתי מימי. היא אחת, יחידה ומיוחדת. אני בוחנת אותה כמו אבן חן לא מלוטשת תחת עיני. אני לומדת אותה ועליה בשיחות רבות פנים מול פנים, בטלפון, כשהיא מופיעה מול קהל, מרצה מול סטודנטים, מתאמנת עם מוסיקאים ומסתגלת למקום חדש וסגנון חיים כה שונה משלה.

ויקטוריה חנה הגיעה למחוזותינו לאחר שהוזמנה להשתתף בסידרה של הרצאות באוניברסיטת ברקלי. במסגרת קורס הנקרא ״חיי הלילה ביהדות: שירה, מוסיקה ומופעי פולחן מהרנסנס ועד היום״ הניתן ע״י פרופסור פרנצ׳סקו ספנולו, ויקטוריה חנה עובדת עם הסטודנטים על רפרטואר הנקרא ״Magic Spells” העוסק בקמיעות עתיקים. כך אנו זוכים לראות ולשמוע, במרחק נגיעה, את אחד הקולות המעניינים והמיוחדים שקיימים היום במוסיקה הישראלית. את הביוגרפיה שלה ניתן כבר לקרוא בכל מקום, לכן אמסור אותה בקצרה: ויקטוריה חנה נולדה בירושלים למשפחה חרדית. בילדותה סבלה מגמגום כבד שמירר את חייה אך לא מנע מבעדה להתבטא. נהפוך הוא, היא הרבתה לשיר שכן, באורח פלא, הגמגום נעלם כאשר שרה. כנערה, נמשכה לעולם החילוני, ובעיקר לתאטרון. כששמעה שמביימים את "הדיבוק" בהבימה ניגשה לאודישנים ונבחרה לתפקיד לאה׳לה. היא נסעה לניו יורק והתוודעה לחבורת מוזיקאים שמנהיגה הסקסופוניסט היה ג'ון זורן. בניו יורק היא התחילה להופיע עם חומרים משלה ביחד עם להקה שכללה את המוזיקאי והמפיק תמיר מוסקט, שאף הפיק את אלבום הבכורה שלה שזה עתה יצא. היא נסעה ברחבי העולם, הגיעה אל שבטים נידחים במונגוליה, נפגשה עם סבתות בכפרים באוקראינה, עם אנשי דת ביפן, ואפילו שרה לדלאי למה. אחרי שנים של מסעות בעולם, חזרה לארץ והכירה את גיא בירן, בימאי ומנהל תיאטרון הזירה הבינתחומית בירושלים. שם הם חיים ומגדלים ביחד את שלושת ילדיהם.

אנחנו נפגשות פנים מול פנים במרכז מגנס לתרבות וחיים יהודיים שבברקלי, ומיד מתחברות. מאוחדות באהבתנו לשפה העברית. שותפות לתחושה שהעברית היא מתנה. היא פלא. כי בראשית היתה המילה. המילה היא מפתח, היא קוד וצופן לעולמות אחרים. העברית היא הרבה מעבר לכלי שנועד לתקשורת. השפה העברית היא גשר, היא חומר ביד היוצר. תוך שניות אנחנו צוללות לעומק, לעולמה של ויקטוריה.

– מי את ויקטוריה חנה? אמנית קול? חוקרת? מפרקת מילים? זמרת? ראפרית? מטפלת? מלמדת קול? את בלתי ניתנת להגדרה.

״אני חושבת שזה הכול. זאת שאלה שקשה לי לענות עליה במשפט אחד, באמת. אני בעצמי לא יודעת. אני חושבת שכל מה שאמרת הוא נכון, אבל אף אחד מהם בנפרד לא מספיק בכדי להגדיר אותי. קודם כל, יש אספקט ברור שהוא טיפולי, ויש אספקט שהוא מאוד לימודי. יש אספקט שהוא מאוד שפתי ויש המון דברים נוספים שנמצאים שם. ולפני כל זה, הבית שלי הוא היצירה, זאת האמנות וזאת המוסיקה״.

צילום: עינת עריף גלאנטי

– יש בך שניות רבה בכל כך הרבה מישורים. בין החדש לעתיק, בין דיבור לשירה, בין חיפוש מתמיד לבין דבקות במסורת היהודית, בין יצירה אקספרסיבית וחושנית לבין סגירות וחוסר עניין בחשיפה אישית. איך כל זה מתקיים באדם אחד?

״זה מאוד נכון. זאת שאלה עמוקה ומעניינת ורק לשמוע אותה זה מרגש אותי, כי את קולטת דברים מאוד עמוקים. לא כל אחד ישאל את זה ככה. אני חושבת שלהיות במקום של מתח, להיות במקום של שאלה וחוסר פיתרון זה מקום – שכשאתה משלים איתו – אז אתה מקבל המון תובנות. העולם שלנו כל הזמן נע, הוא כל הזמן בתנועה, והפרספקטיבה משתנה מכל זווית. מכל כיוון, המציאות נראית לנו קצת אחרת, וברגע שיש לך כמה מצלמות ביחד שמסתכלות על אותו הדבר, ולכאורה סותרות אחת את השניה, את פתאום מבינה שהמציאות היא הרבה יותר מורכבת ומכילה יותר דברים. במקרה שלי, עם כל הניגודים האלה, עברתי הרבה קונפליקטים פנימיים, אבל ברגע שהבנתי שזה בסדר, ושבמידה מסוימת זה קיים בכל אחד מאיתנו, רק שאצלי זה קיצוני מאוד, קיבלתי את זה. ברגע שהשלמתי עם הניגודים, התרחבתי״.

– מרבית האנשים לא חיים בשלום עם המתח הזה והיכולת שלך למצוא את היופי במתח הזה ולראות את האפשרויות שטמונות בו, פשוט מדהימה.

״אתן לך דוגמה מהעבודה שאני עושה עכשיו כאן, בקורס בברקלי, עם הקמיעות העתיקים. רובם אומרים משפט שחוזר על עצמו בכל מיני ואריאציות – אדם וחוה חוץ לילית – משמע הלילית צריכה להסתלק. זה בעצם אומר שיש פה סדר של אדם וחוה שמייצגים את הבית, את הביטחון, ואז יש איזושהי דמות אחרת, לא קשורה, שקוראים לה לילית. אני ניסיתי לעבוד עם זה ווקאלית, ופתאום גיליתי שהלילית הזאת מסמלת את כל מה שלא מקובל. היא מייצגת את כל המוזרות, הזרות, הטרוף, האחרות, הדחייה והפחד מהלא מובן. לעומת הסדר והבטחון שנותנים אדם וחוה, הלילית מייצגת את הפירוק ואת הערעור, שלפעמים אנחנו צריכים אותו בחיים, אבל אנחנו גם חוששים מפניו. שבירת הגבולות הזאת היא משהו חזק שגדלתי איתו מילדות ומאוד הזדהיתי עם הלילית הזאת. הרגשתי לא רצויה ושרוצים לסלק אותי. תוך כדי העבודה עכשיו, הבנתי שאלו שני צדדים, שני הפכים שנמצאים בי ובכל בן אדם. אין שחור ולבן, רע או טוב, אלא שניהם רלבנטיים לקיום שלנו״.

– אז איך אנחנו מיישבים את המתח שבין שני הכוחות הללו בחיים שלנו?

״אני לא חושבת שבהכרח צריך ליישב אותם. זה כל העניין, זה כל הזמן זז. לפעמים אני יכולה להיות במקום מסוים ולהרגיש מאוד דוסית ושאני לא יכולה אפילו להביט על גבר זר בעיניים, ואילו על הבמה יוצא ממני משהו לגמרי אחר, שהוא בלתי נשלט. לכן אני מרגישה בבית במחוזות האמנות, כי שם יש לי את החופש להיות בכל במקומות הבלתי פתורים האלה. בכלל, יצירת אמנות מציבה שאלה ולא בהכרח צריכה לתת פיתרון. בעיני, הקהל או הצופה לא בהכרח צריכים להרגיש בנוח. משהו צריך להיפתח בהם וצריכה להישאל שאלה. זה מה שקורה לי כשאני נחשפת לאומנות, זה משעמם לראות דברים פתורים״.

– אם החיים שלנו הם מסע שבו אנחנו מהלכים על גבי אבני דרך העוזרות לנו לחצות את הנהר מצד אחד למישנהו, מה תהיינה התחנות או האבנים החשובות במסע שלך?

״קודם כל, אבא שלי, זכרונו לברכה, והבית שגדלתי בו. מצד אחד הוא נתן לי תחושה חזקה של עומק ושל יציבות בתוך המסורת והדת, ומצד שני, היה גם סוג של הפחדה ותחושה של בית כלא. לא יכולתי לקום וללכת כי הייתי מאבדת את הבית שלי ואת הבטחון שלי, יחד עם העומק והחוכמה שהיתה שם והכלים שניתנו לי. מצד שני, גם לא יכולתי להישאר, כי לא הייתי מסוגלת להתבטא שם כמו שהייתי רוצה. רציתי בזה, ובו זמנית, לא יכולתי להיות שם. רציתי גם וגם, ואני בדיאלוג אינסופי עם העולם הזה״.

– אז אם האבן הראשונה היא הבית והמסורת, מה תהיה האבן הבאה?

Photo by Jacob Crawford

״האבן הבאה תהיה ניו יורק. הגעתי לשם בגיל צעיר בעקבות חבר שלי שהיה איש העולם. שם נפתח בפני עולם תרבותי שלם וחדש ושם מצאתי ביטוי חופשי, והכרתי אמנים מסצינת האוונגרד של ניו יורק כמו ג׳ון זורן. זה היה ציון דרך מאוד משמעותי, כי התחלתי להופיע איתם. שם הכרתי אמנים כמו יוג'ין האץ (הסולן של להקת גוגל בורדלו) ושם חוויתי חוויות אקסטטיות. דרכו הכרתי את מריאנה סדובסקה שהיא אוקראינית החוקרת שירה עתיקה. ואז הגעתי להופיע בגרמניה והיא באה לראות אותי ושרנו והתחברנו מיד. יצאנו ביחד לסיבוב הופעות באוקראינה ושם הכרתי קבוצה של יפנים שהזמינו אותי ליפן. כך נסעתי והתגלגלתי ממקום למקום ופגשתי אמנים מדהימים כמו אמנית הקול הספרדייה הנפלאה פאטימה מירנדה. התקשרתי אליה והיא הזמינה אותי לבוא אליה למדריד. היא הפכה להיות המורה שלי והיא המליצה לי לנסוע להודו ולהשתלם אצל המורה שלה, הזמר אודאי בהבלקר. נסעתי אליו, חייתי בבית שלו שלושה חודשים ולמדתי איתו. זה גם היה ציון דרך מאוד חשוב ומשמעותי. הופעתי רק מול הודים בכל מיני ערים ולמדתי לעומק מהו צליל. למדתי שצליל זה משהו פיזי, זאת ישות״.

– למה לקח לך כל כך הרבה זמן עד שהוצאת את הדיסק הראשון שלך?

״אני חושבת שהתחמקתי מזה. משהו בתוכי לא הסכים. אני חושבת שזה קשור לרגשי האשמה והפחד. הייתה לי תחושה חזקה שמה שאני עושה הוא לא בסדר. אולי זה גם מה שעיצב אותי מבחינה מסוימת. כל הזמן הצבתי לעצמי מכשולים. אני אדם שחי בעולמות מאוד אחרים והעולם הפרקטי לא קל לי. הייתי נתקלת פעם בעמודים. ברגע שהכרתי את בעלי ובנינו בית, פתאום לא יכולתי כבר לטוס כל כך הרבה. לפני כן, הופעתי בכל העולם, אבל היה לי ברור שלא אוכל לוותר על השירה. החומרים האלה כבר הוקלטו לפני הרבה זמן, וכשהילדים נולדו, הבנתי שאני לא יכולה להתחמק מזה. פניתי לתמיר מוסקט וידעתי בדיוק מה אני רוצה. ידעתי שאני רוצה להיות המורה והתלמידה בווידאו וידעתי בדיוק באיזו כיתה, ורציתי שיהיה שם דבש וגשם. ממש כתבנו ביחד את התסריט. הבאתי את כל האוטוביוגרפיה שלי והמחקר שעשיתי עם התנועות והאותיות אל תוך הקליפ ומהרגע שהוא יצא, פתאום התגברתי על מחסום גדול״.

– הקליפ של הסינגל הראשון מיד הפך להיות ויראלי. מתי הבנת שזהו, שההצלחה הגיעה?

״אני עד היום לא לגמרי הבנתי. אני מרגישה שיש עוד לאן ללכת, אבל אין ספק שזה פתח בי משהו. אני חושבת שכשאבא שלי נפטר, על ערש דווי, הוא נתן לי את ברכתו, ופתאום אבן נגולה מעל ליבי. זה היה לפני כניסת השבת, ישבתי לצידו וליוויתי אותו בשירה. הוא הרי לא היה מעולם בהופעות שלי. ומצאתי את עצמי משתמשת בשפה כמו חומר, כמו שאני עובדת. שרתי לו את האלף בית, את ספר היצירה, פרקי תהילים, כל החומרים שהיו שלו, בעצם. הוא לא יכול היה לדבר, אבל אני יודעת שהוא שמע את הכול. כל הפסוקים האלה קיבלו פתאום משמעות קבלית. כל אות ואות ליוותה אותו עד שנשמתו עלתה לשמיים. זכיתי ללוות את נשמתו עם הטקסטים האלה, וזה היה בשבילי שיעור מאוד חשוב להבין את הכוח של המילים. הדיבור בתור הדהוד או נוכחות פיזית היה לי מאוד ברור ברגעים האלה״.

– אז מיהי ויקטוריה ומי זאת חנה?

״אני קרויה על שם שתי הסבתות שלי, ויקטוריה וחנה. הן שני צדדים, אלו שני עולמות שקיימים בי. היום  והלילה, הפירוק וההרכבה, התמימות וההתפרקות. ויקטוריה היתה הסבתא המפרקת, המסתורית והאפלוליות יותר. חנה זאת הסבתא שהכי אהבתי בעולם. חיתנו אותה בגיל 12 והיא לא ידעה אהבה מימיה. לכן היא הסתגרה ושירתה את הסובבים אותה בהכנעה. אל חנה התייחסו בתור צדקת ואל ויקטוריה לא. בעיני, ויקטוריה היא צדקת לא פחות מחנה. היא ידעה לקחת לעצמה את מה שהיא היתה צריכה, וזאת זכות גדולה בחיים האלה. אלוהים נתן לנו גוף וחושים שלא על מנת לדכא אותם. לכן החלטתי לקרוא לאלבום ויקטוריה חנה. דוד עדיקא עשה לי שני פורטרטים והם מופיעים על העטיפה. החלק של חנה הרבה יותר מופנם ואמנותי, הוא מאוד ווקאלי והוא הוקלט באולפן אקוסטי עם רביעית מיתרים. החלק של ויקטוריה הוא החלק הקצבי, הוא מילים ואותיות״.

– האם את שרה לעצמך מחוץ לבמה?

״כל הזמן. הילדים שלי כבר אומרים לי לשתוק כי לפעמים אני לא שולטת בעצמי. למען האמת, לפני שהתחלתי להופיע הרבה, היה לי דחף גדול לשיר. היום, אני אוהבת לשיר או לדקלם (to chant) בטבע. גרנו ליד עין כרם וההריונות גרמו לי לחקור את הקול שלי בטבע. לראשונה, הרגשתי את הגוף שלי ופיתחתי קשר שמאני עם הקול בטבע, בהשראה של ספר היצירה. כיום, אני עובדת עם קבוצות של נשים דרך זה. אני מלמדת אותן להשתמש בקול ולעבוד עם הגוף, כשכל אות ממוקמת במקום אחר בגוף״.

– הגמגום הוא בעיניך ברכה או קללה? לו יכולת לחזור לאחור, היית מוותרת על הגמגום שלך?

״שאלה טובה. כשאני חושבת על הגמגום, אני חושבת על המון קושי וסבל. אני לא בטוחה שהייתי בוחרת לסבול בשביל האמנות, אבל זה מה שקרה. זה מה שנוצר. אולי הייתי בן אדם אחר. אולי היה לי יותר קל בחיים. אני לא מאלה שדוגלים בסבל״.

– האם את רואה את עצמך יוצרת בשפות אחרות פרט לעברית?

״כן, אני מתייחסת לשפה כמו לחומר. אני גם שרה בשפות אחרות. כרגע אני מוקסמת מהעברית, אבל אני משתמשת בהופעות גם בשפות נוספות כמו ארמית. אני מתייחסת אל עצמי כאל אמנית פלסטית כי הפעולה הקולית בחלל היא כמו לפסל בחלל ולכל מילה יש את הכוריאוגרפיה הספציפית שלה בפה. כל תנועה מפסלת את הקול בחלל. פתח הוא פתיחה מלאה, החיריק חורק… השפה היא מהות, היא ישות. השפה היא תדר. מבחינתי כל מילה היא פעולה בחלל. סאונד זה שפה אוניברסלית, השפה כצלילים. עברית היא שפה של מעבר, המילה מורכבת מהשורש ע.ב.ר כי זאת שפה שמעבירה. זה הד.נ.א שלנו״.

ויקטוריה חנה תופיע עד אמצע חודש דצמבר במרכז מגנס בברקלי מידי יום שלישי בסדרת המפגשים הפתוחים לקהל הרחב. היא תשתתף באירועים בבתי כנסת, תופיע במוזאונים, תיתן הופעה בסטנפורד ב-29 בנובמבר, וביום רביעי, ה-15 בנובמבר בשעה 8:00 בערב, תשתתף באירוע מיוחד הנקרא ״ויקטוריה חנה: פה בורא עולמות״ ממש כאן אצלנו ב-OFJCC בפאלו אלטו. אל תחמיצו!

שבת שלום!

שלכם,

דלית