מיינדפולנס בילט-אין: שיחה עם יונתן ניר, יוצר הסרט "אח שלי גיבור"

מאת: אביב פרץ

הבמאי יונתן ניר ממיס את לבי כשהוא מתאר לי את המפגש הראשון שלו עם גיבורי סרטו הדוקומנטרי, "אח שלי גיבור", הלוקים בתסמונת דאון. "איך שנכנסתי לחדר", הוא משחזר, "ניגשו אליי שישה חבר'ה, ובזה אחר זה חיבקו אותי, כל אחד עשרים שניות-חצי דקה, כולל נשיקות, כולל 'איזה חמוד אתה!', 'איזה כיף שבאת!' ו'איזה זקן מצחיק יש לך!' עומדים מולך אנשים בני 30, ואתה מרגיש שאתה מדבר עם ילדים. אהוד בנאי, שיצר את המוזיקה לסרט, אמר לי שבעצם כולנו ילדים בפנים, רק שעם השנים האבק של הזמן הפך אותנו ליותר קשים ומתוחכמים, אנחנו מעבירים הכול דרך הפילטר של המוח וחושבים מה יגידו עלינו. הם לא, וזה נורא כיף! יש להם את היכולת להיות ברגע. אנשים הולכים ללמוד שנים מדיטציה במערות בהודו, ולהם יש את זה בילט אין".

מיינדפולנס בילט אין.

"לגמרי. מיינדפולנס – עד הסוף, אמיתי! זה באמת הכי טהור וטבעי אצלם. הם יכולים להיות הכי עצובים בעולם או הכי שמחים בעולם, ובין לבין יכולות לעבור חמש דקות. הם פשוט ברגע עצמו, כמו ילדים".

"אח שלי גיבור" הוא סרט מרחיב לב ומעורר מחשבה. הוא מתעד טיול תרמילאים בהרי ההימלאיה בצפון הודו, שאליו יוצאת קבוצה של צעירים ישראלים עם תסמונת דאון יחד עם אחיהם, ובתוך כך נחשפות מערכות היחסים המורכבות השוררות בין האחים, הקשיים לצד רגעי הקסם. הקרנת הסרט, שהוצג עד כה ביותר ממאה פסטיבלים ברחבי העולם וקטף פרסים שונים, תהיה השנה האירוע המרכזי בפסטיבל הסרטים היהודי של עמק הסיליקון (SVJFF). רגע לפני שהוא שוב יוצא ללוות את סרטו ברחבי העולם, הצלחתי לתפוס את יונתן ניר לשיחה קצרה.

מימין: הבמאי יונתן ניר

ניר (40) מתגורר כיום בקיבוץ רמות מנשה בדרום הכרמל. הוא נולד וגדל בקיבוץ הזורע, ומעיד על עצמו שכבר מגיל מאוד צעיר התחיל להימשך לטבע ולטיולים. את שירותו הצבאי עשה כלוחם ביחידה מובחרת, המשיך לשירות קבע, וכשהשתחרר יצא לטיול המסורתי אחרי הצבא. הוא תכנן טיול קצר, אבל איכשהו הטיול נמשך ונמשך – שבע שנים. בארה"ב, שבמהלך השנים חרש ניר לאורכה ולרוחבה, התגלגל לעבוד בעסק של עגלות למכירת מוצרים במרכזי קניות. ניר הפעיל את העסק במשך ארבע שנים, כשבמהלכן כחצי שנה עבד וכחצי שנה טייל בעולם. לא מדובר בסתם עסק קיקיוני: "בשלב מסוים היו לי 40 עובדים ב-15 חנויות", הוא מדווח.

 

לא מתלבשת עליך התדמית הזו, אני חייב לומר.

"גם אז היא לא התלבשה, זה היה מאוד משתלם ומאוד סבלתי מזה. אני כן חייב להגיד שזה נתן לי הרבה: היכולת למכור, לשווק, לזהות מי עומד מולך, מה הוא רוצה ואיך הופכים את הסיטואציה לכזאת ששני הצדדים יוצאים מבסוטים ממנה – כל אלה הם כלים שאני משתמש בהם עד היום בתקשורת עם בני אדם".

תוך כדי הטיול בעולם התעורר בניר הצורך לתעד אותו, בכתיבה ובצילום. "שמתי לב לשני דברים", הוא מאבחן בדייקנות, "הראשון – כשאתה כותב ומצלם יש משמעות יותר גדולה למה שאתה חווה ברגע, אתה נדרש לנסח לעצמך יותר טוב מה הסיפור שאתה רואה: מה הסיפור שאתה רוצה לספר, ומה הסיפור שלך בתוך זה, כלומר, מי אתה ומה אתה עושה כאן; השני – היכולת לחלוק עם אנשים את מה שאתה חווה, וגם האפשרות לחזור לזה אחר כך בעצמך ולגלות איך השתנית, איך משהו שחשבת קודם שהוא הכי הכי חשוב, פתאום הזמן עבר והוא כבר לא כל כך חשוב. זה עוזר לי לשים דברים בפרופורציה, כשאני חווה חוויות קשות או חוויות שאני חושב שהן קשות".

בסופו של דבר החליט ניר לסגור את העסק הרווחי שלו, "הייתי בן 27, בנקודה שבה אני צריך להחליט מה אני רוצה לעשות בחיים. הרעיון להפוך להיות עיתונאי-צלם מאוד קרץ לי. קניתי את הציוד הכי טוב בעולם, והלכתי ללמוד אצל הצלם הכי טוב בעולם, עמוס נחום, שהפך להיות סוג של מנטור שלי ועכשיו אני עושה עליו סרט". את כתבותיו פרסם ניר במגזינים רבים בארץ ועולם, וכתבה שלו על אזור נידח בפפואה גינאה החדשה אף זכתה בפרס "הכתבה המצולמת הטובה של העשור" מטעם מגזין Asian Geographic. "בשלב מסוים חזרתי לארץ", הוא מסכם את התקופה, "עדיין הייתי על הקו, מטייל, כותב ומצלם לעיתונים, אבל החלטתי שאני רוצה להתקבע. מצאתי עבודה כצלם בריף הדולפינים וכעבור חצי שנה גויסתי למלחמת לבנון השנייה במהלכה נפצעתי. החזרה לריף אחרי הפציעה והקשר המיוחד שהיה לי עם הדולפינים, הובילו אותי לסרט הבכורה שלי, "הדולפין", עליו עבדתי במשך כמעט חמש שנים. תוך כדי העבודה על הסרט יצרתי שני סרטים נוספים אשר גם הם סבבו סביב הנושא של טראומה והחלמה ממנה והיו בעלי זיקה לטבע ובעלי החיים".

"אח שלי גיבור" החל למעשה כפרויקט קבוצתי שיזם אנוש כסל, לאחר שיצא לטיול תרמילאים בנפאל עם אחיו חנן, שנולד עם תסמונת דאון. אל כסל חבר בהמשך מדריך הטיולים איתמר פלג. "כשאני הגעתי הם כבר ידעו שהם יוצאים להודו", מסביר ניר, "היו להם פנטזיות שגם ייעשה על זה סרט, אבל הם לא מצאו את האדם הנכון. אמרתי להם שאשמח להצטרף אליהם, הם ראו את הסרטים הקודמים שלי, ואמרו: 'יאללה, נראה לנו מתאים'".

מה היה בסיפור שגרם לך לרצות להסריט אותו?

"אני לא יודע כמה זה קשור, אבל בכיתה שלי בקיבוץ הייתה ילדה עם תסמונת דאון. היא הייתה איתי לא רק בכיתה אלא גם ב'שישייה' – שישה ילדים שיש עליהם שתיים-שלוש מטפלות – וזה אומר לגור איתה מגיל אפס עד גיל שש עשרה, כך שכל הנושא של תסמונת דאון לא היה זר לי. ואז נחשפתי לסיפור של אנוש ואחיו חנן דרך כתבת טלוויזיה, והרגשתי שיש פה כל הרכיבים שמעניינים אותי: הודו, מסע, אנשים מיוחדים שרוצים לעבור תהליך, סיפורים לא פתורים שיש להם פוטנציאל להיפתר. אמרתי: 'בוא ננסה'".

מה יש ביצירה הדוקומנטרית שמצד אחד גורם לך להתחבר לסיפור, ומצד אחר מסייע למושא הצילום לעבד את הטראומה שלו?

"אני רואה מול העיניים שלי משולש: הגיבור – הבמאי – הקהל. הסרטים הדוקומנטריים שאני עושה הם סרטים שבהם הגיבור הוא בדרך כלל אנטי-גיבור, אנדרדוג שמתמודד עם הקושי שלו וחושף אותו לאט לאט בפני הצופה. בכך הוא יוצר הזדהות: כולנו אנדרדוגים, כולנו נחווה בחיינו קושי וכאב ושבר. אני אוהב להיות במקומות האלה, בעיניי מתגלה בהם הרוח האמיתית של האדם. כשאני בוחר פרויקט אני מחפש שיהיה בו שינוי. באופן כללי, מה שמניע את הקהל בסרט דוקומנטרי היא התחושה שמתחולל שינוי מול עיניו, שינוי אמיתי. בנוסף, עולם הטבע מושך אותי. אני פשוט אוהב להיות במקומות שבהם הנוכחות של הטבע היא גדולה וחזקה, כזו ששמה את האדם בפרופורציות, וקצת מקטינה את האגו של כולם, גם שלי. דווקא המקומות האלה, שאין לי בהם שליטה, הם אלה שבהם אני מרגיש מאוד חי".

מעניין, בדרך כלל מקור המשיכה של אנשים לטבע הוא היופי שלו, ולאו דווקא היכולת שלו לגמד אותם, כמעט אפילו להשפיל אותם.

"גם וגם. כשאתה בים, הוא יכול להיות הדבר הכי יפה בעולם, וחצי שעה אחרי זה הוא יכול להיות הדבר הכי אכזרי בעולם וברגע אחד הכול מתהפך עליך. זה לא שאני לא אוהב להיות בשליטה, אני כמו כולם רוצה להיות בשליטה, זה האוטומט שלי, אבל בסופו של יום לנסות להיות בשליטה זה בזבוז זמן – אין לנו שליטה. בעשייה של סרטים דוקומנטריים אני חופר לתוך הדבר הזה כל כך חזק, שזה מחבר אותי לחלקים הטובים שבי, אלה שבהם האגו פחות שולט והפחד פחות שולט. כשאתה עומד מול דוב במרחק של מטר וחצי, אין זמן לפחד, אתה פשוט מתנהל בתוך סיטואציה הישרדותית של להגיב כמו שצריך למה שקורה, ואתה הכי ברגע שאפשר".

אתה מכור לריגוש הזה?

"זה לא חייב להיות משהו מסוכן שמוביל למקום של התמכרות, זה יכול להיות לקרות גם בקשר עם בנאדם. זו לא ההתמכרות לסכנה, אלא התחושה שאני נמצא ביצירה והמודעות למה שאני חווה. הלוואי שהייתי יכול להיות מאה אחוז בחוויה הזו של ליצור. לצערי הרב, שבעים אחוז מהעבודה שלי היא בכלל לא יצירה, אלא שיווק ומכירה וגיוס כספים וניהול תקציבים. בעצם מה שאני עושה זה סטארט-אפ, רק שהאקזיטים הם מאוד קטנים באופן יחסי".

לפני שצפיתי בסרט חשבתי לעצמי שהאתגר הכי גדול בלספר כזה סיפור הוא להצליח לעשות זאת בלי לעורר בצופים רחמים, אלא להציג בגובה העיניים אנשים עם תסמונת דאון.

"ודאי שהייתי מודע לסכנה הזו, וידעתי שזה בור שאני לא רוצה ליפול אליו, אבל לא ניסיתי לטפל בזה באופן מלאכותי. אני באמת מאמין שלאנשים האלה יש מה ללמד אותנו, ושיש להם תכונות אנושיות שכולנו יכולים להתקנא בהן. כשאני מתמלא בהערכה ובאהבה לדמויות שלי, זה עובר גם לסרט. אם מישהו יקרא את התיאור הקצר של הסרט ויחליט שהוא לא רוצה לראות את הסרט, כי זה נשמע לו כמו משהו שיש בו רחמים, אז הבעיה היא אצלו, לא אצלי".

עד כמה האחים היו מודעים למצלמות או לחלופין, עד כמה הם התנהגו בטבעיות כאילו אין סביבם צוות צילום?

"הם היו מודעים לנוכחות שלנו שם, זה ברור, אבל אני לא עובד עם מצלמות ענקיות ועם צוות גדול. היינו שם בסך הכול שלושה חבר'ה, רוב הזמן שני צלמים – כל אחד יודע לעשות בעצמו סאונד ולצלם, כל אחד מתמקד בזוג אחד, ועונדים להם מיקרופונים לצוואר, כך שאפשר לצלם אותם מרחוק. עוזרים להם לעלות כשקשה, נותנים להם מים כשצריך, לוקחים מהם מים כשצמאים, ישנים איתם, אוכלים איתם, הופכים להיות לגמרי חלק מהקבוצה; מדברים איתם אוף-קאמרה כשהם רוצים, מכבדים אותם, רוצים בטובתם, וגם – מנסים להסביר להם איך המצלמה היא כלי שיכול לעזור להם לעבד את הסיפור שלהם ולספר אותו באופן יותר מדויק. אולי הדוגמה הכי טובה לאופן שבו הגיבור מבין את זה היא בחורה בשם אסנת. למעשה, כמעט כל מה שהיא סיפרה בסרט בווייס אובר – והיא סיפרה דברים לא פשוטים – צולם בכלל בארץ אחרי שחזרנו. היא התקשרה אליי ואמרה לי: 'אני חושבת שהסיפור שלי לא סופר עד הסוף, בוא ניפגש שוב'. היא פתחה את הדברים שלא נפתחו בהודו, כי היא הבינה את היכולת של הסרט לעזור לה לנסח לעצמה ולשאר העולם את הסיפור שלה, ולסגור מעגל".

הסרט גרם לי לתהות לגבי אותם מצבים בחיים שבהם, כמו שאחד האחים מנסח בסרט, 'כולם גדלים ואתה נשאר באותו מקום'. בתפיסה הנורמטיבית זה נחשב לפסול, מצופה ממך כל הזמן להיות בתנועה, להתקדם לאנשהו, אבל בעצם, בתקיעות הזו יש גם יתרונות.

"כן. אם תשים לב, בכל פעם שיש בסרט איזה רגע של סתימת אנרגיה או קושי בלתי פתור, מי שנחלץ לעזרה הם האחים עם תסמונת דאון. למשל, כשגולן אומר להראל אחרי רגע לא קל ביניהם: 'אני אוהב אותך'. מה צריך יותר בנאדם? כמה פעמים אנחנו תקועים בתוך סיטואציות קשות – עם בני הזוג שלנו, עם ההורים שלנו, עם האחים שלנו – שכל מה שצריך זה להסתכל לאחר בעיניים ולהגיד לו: 'אני אוהב אותך'. הלוואי שהייתי מסוגל לעשות את זה כמוהם – כל הזמן ובלי קשר למה היה קודם. זה כמו הילד שאומר 'המלך הוא עירום', אבל לא במובן הזה אלא במובן האחר: 'בואו תסתכלו רגע על החיים, בואו תראו כמה המלך יפה כשהוא עירום'. הם מלאים בחמלה ובאהבת אדם, וזה משהו שמאוד חסר בעולם שלנו".

 

לקריאת ראיונות נוספים שערך אביב פרץ אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלו, זוטי דברים.