כשהפירמידה פוגשת את העין

מאת: איתי שמי

הבחירות עצמן מאחורינו, תודה לאל, אבל בזמן האחרון הכל פוליטיקה. לא שיש כאן איזה דיון אמיתי ולא שמישהו באמת מקשיב למישהו. בד"כ רובינו יורים את האג'נדה הפוליטית שלנו, חוזרים על אותן סיסמאות ולא ממש פתוחים לשמוע דעה שונה, שלא לדבר על לשנות את דעתינו. הפעם אני רוצה ללכת הכי רחוק שאפשר מאקטואליה ומהביצה הפוליטית הישראלית ולעוף הרחק לאוסטין טקסס, שנות ה-60, סמים ופסיכודליה. בטיסה הזאת רצוי לשחרר חגורות, להשעין את המושב אחורה, מותר לעשן (הכי טוב אורגני…) ויאללה ממריאים.

בחודש מאי ייערך באוסטין, כמו בכל שנה, פסטיבל מוזיקה פסיכדלית – Austin Psych Fest

Levitation-1השנה יש ליין אפ מרשים במיוחד: הפליימינג ליפס (עליהם כבר כתבתי פעם פוסט http://jokerstotherighthereiam.blogspot.com/2014/11/blog-post.html  ) ג'יזס אנד מרי צ'יין הסקוטים שמבצעים את תקליטם המצוין משנת 85' Phsycocandy ועוד רבים וטובים. המופע המרכזי הפעם הוא איחוד לאחר 50 שנה של רוקי אריקסון ומעליות הקומה ה-13 (שם הפסטיבל השנה הוא Levitation כמחווה לשיר שכתב אריקסון). אז לפני שאתם עוזבים הכל ורצים לקנות כרטיס טיסה לאוסטין אני רוצה לספר לכם קצת על הבחור.

הסיפור של רוקי אריקסון הוא בסה"כ די עצוב, מעין טרגדיה מודרנית שנמשכת על פני יותר מיובל. מדובר באחד מחלוצי הרוק הפסיכדלי שהשפיע רבות על מוזיקאים למרות שהצלחתו המסחרית הייתה די שולית. הוא גדל באוסטין וכנער מתבגר גידל שיער, שומו שמיים, לבש ג'ינס ופרש מהלימודים חודש לפני סיום התיכון. רוקי, ילד שלי מוצלח…

אחרי ניסיון בלהקת בוסר (The Spades) הוא הקים ב-1965 עם כמה חברים את ה-13th Floor Elevators. ג'ניס ג'ופלין שקלה להצטרף ללהקה ובסוף, במקום להגיע לאוסטין, היא בחרה בסן-פרנסיסקו. איך אומרים במקומותינו – אנד דה רסט איז היסטורי…

 

כשרוקי היה בן 19 בלבד הלהקה הוציאה את תקליטה הראשון. הם פעלו בסה"כ 4 שנים והוציאו רק שיר אחד שזכה לאיזושהי הצלחה מסחרית מינורית (You're Gonna Miss Me) אבל את הקול הצווחני של אריקסון ואת האנרגיה המטורפת של הלהקה קשה לשכוח.

https://www.youtube.com/watch?v=mwU4iCnWAPU

https://www.youtube.com/watch?v=gHK9vj0VE7wRocky-Erikson

סוף שנות ה-60 העליזות/סוערות היו ימי פריחה לסמי ההזיה. טימותי לירי, הכהן הגדול של האל-אס-די, השפיע רבות על הצעירים ההיפים ובאותה תקופה מסיבות אל-אס-די וסמים אחרים היו עניין שבשגרה. בניגוד למריחואנה, אותו רדפה המשטרה בקנאות, אל-אס-די היה, לפחות לתקופה מסוימת, חוקי לחלוטין (בסטנפורד אפילו סטודנטים השתתפו בניסויים של הצבא האמריקאי בהם לקחו  LSD כי הצבא רצה לבדוק את אפשרות השימוש בו לחקירת שבויים והוצאת סודות). רוקי אריקסון וחבריו לא טמנו ידם בצלחת וחגגו במסיבות סמים. באחת ההופעות ב-1968 אריקסון החל "לשכוח" את האנגלית ועבר לדבר ג'יבריש. הוא אובחן כבעל פאראנויה סכיזופרנית ונשלח לבית חולים לחולי נפש, שם טופל באמצעות שוקים חשמליים. ב-1969 הוא גם התחיל להסתבך עם החוק. משטרת טקסס (מדינה שמרנית למדי) לא אהבה, בלשון המעטה, את הביטניקים ארוכי השיער שעשו מין חופשי ועישנו סמים.

רוקי ולהקתו היו יעד נחשק ולא פעם המשטרה ניסתה להפליל אותם ללא הצלחה. פעם אחת, בעודו נוסע על איזה כביש מהיר, אריקסון עישן ג'וינט וזרק את הבדל מהחלון. הוא לא ידע שעוקב אחריו שוטר סמוי שזינק לשיחים ומצא את העדות המרשיעה. מגוחך שאחרי צריכת כמויות אדירות של אל-אס-די ושאר "מפתחי תודעה", הוא הועמד למשפט והיה צפוי לעונש מאסר של עד 10 שנים על ג'וינט אחד עלוב (האמת שעל זריקת לכלוך דרך החלון באמת הגיע לו לחטוף איזו שטוזה מהמשטרה…) עקב היותו תפרן הוא ביקש הגנה מהסנגוריה הציבורית ועורך דינו יעץ לו לטעון לאי-שפיות. שוב חזר לבית משוגעים, ושוב שוקים חשמליים על ימין ועל שמאל.

ב-1974 כשהוא שוחרר סוף סוף, אריקסון הקים להקה בשם Bleib Alien (שיבוש המילה Bible וגם צירוף מילים שבגרמנית משמעותו משהו כמו "עזוב אותי באימאש'ך"). הצלקות מימי האישפוזים הפכו אותו למנותק יותר ויותר מהמציאות. ב-1982 הוא הכריז שחוצנים (aliens) ממאדים השתלטו עליו. הוא עצמו הפך לחוצן ולטענתו סבל מהתנכלויות מנטאליות מצד בני האנוש. חבר הציע לו להכריז על היותו חוצן באופן רשמי, מה שיגרום לכך שהחוק הבינ"ל לא יחול עליו… רוקי טען שההצהרה הנוטריונית אכן עזרה ובני האדם הפסיקו להתנכל לו.

בתקופה הבאה רוקי הפך להיות צורך ומייצר אובססיבי של דואר זבל. הוא שלח מכתבים בכמויות מסחריות לכל מיני סלבס (חלקם כבר היו מתים), גנב דואר מהשכנים ואפילו נעצר על כך. הוא שוחרר אחרי שטען שמעולם לא פתח את המכתבים, רק תלה אותם 5771886277_b76cce2152_mעל קירות ביתו. בקיצור, משוגע עם תעודות.

אני הכרתי אותו בזכות יואב קוטנר ותקליט האוסף When the Pyramid Meets the Eye

בו אומנים רבים, ידועים יותר או פחות, מבצעים גירסאות לשיריו כגון: R.E.M , ZZ Top, Jesus and Mary Chain, Julian Cope, ו- Primal Scream שגם יופיעו בפסטיבל. התקליט המאוד מגוון הזה היווה הזדמנות מצוינת לפשפש בחנויות תקליטים ולהתוודע אל המקור.

ה Foo Fighters מבצעים את Two Headed Dog:

https://www.youtube.com/watch?v=5QRBUAUYBr8

בשנת 2005 יצא סרט דוקומנטרי על האיש ופועלו בשם You're Gonna Miss me  וזכורה לי שם סצינה בה אמו, שהשגיחה עליו ו"טיפלה" בו והייתה hoarder כפייתית כך שבקושי היה אפשר לזוז בביתה מרוב ג'אנק, מנעה ממנו גישה לתרופות המטפלות בסכיזופרניה, בטענה שהרופאים חותרים תחתיו בקונספירציה זדונית.

המזל החל להאיר לרוקי פנים בשנת 2001.  אחיו הצעיר זכה בבית משפט בבקשה להוציא אותו מבית אמו ולקחת עליו חסות. רוקי החל לקבל טיפול תרופתי סדיר ולאט לאט החל להתאושש. הוא גם חזר להופיע, הגיע לפסטיבל Coachella המפורסם במדבר בדרום קליפורניה והופיע בניו-יורק ובאנגלRoky-Erickson-eyeיה. להקה חביבה בשם Okkervil River (עם גיטריסטית מדהימה) אספה חומרים שהוא יצר במהלך השנים ומעולם לא פירסם, ויצאה עם אריקסון לסיבוב הופעות. יצא לי לראות אותו במועדון ה Fillmore בסן-פרנסיסקו עם חבר. סימני הזמן ניכרו על הברנש והוא התקשה לנגן בגיטרה אבל קולו הדק והצווחני נשאר כשהיה. במהלך ההופעה שאל אותו סולן הלהקה: "נו. איך זה לחזור ולנגן במועדון בו ניגנת בשנות ה-60 עם ג'ניס ג'ופלין וג'רי גארסייה?" רוקי מילמל משהו לא מחייב, והיה ברור שכמויות הסמים, השוקים החשמליים והתרופות די מחקו לו את המוח.

אבל הנה, למרות הכל, עוד חודש ומשהו, רוקי אריקסון ומעליות הקומה ה-13 יעלו לבמה ויוכיחו לעולם שגם אחרי 50 שנה הם עדיין יכולים לתת בראש. אם ראש ממשלת ישראל מצליח לשרוד קדנציה אחר קדנציה ולהתאושש כל פעם מחדש למרות שאויבים דמיוניים ואמיתיים קמים עליו, אז למה שילד רע מאוסטין שלקח קצת יותר מדי סמי הזיה לא יוכל?

למי מהשניים תעדיפו להאזין בזמנכם החופשי? זאת כבר כבר בחירה שלכם…

נ.ב.

לאוהבי הסדרה True Detective. שיר של רוקי אריקסון ומעליות הקומה ה-13 משובץ בטריילר:

https://www.youtube.com/watch?v=WMqD8BvOKiQ

המייצגים המיוחדים והענקיים של איי וייויי באלקטרז

אם לא ביקרתם באי אלקטרז עד היום, הנה יש לכם סיבה לבקר בו עכשיו, כשמזג האויר מצויין והתערוכה של איי וייויי מתקיימת.

איי וייויי הוא אמן ויזואלי שפרץ את גבולות מקום הולדתו, סין והתפרסם בעולם האמנות ובכלל, ועכשו מציג את המייצבים המיוחדים/הענקיים שלו באלקטרז. (סן פרנסיסקו, עד ה-26 באפריל)

איי (שם המשפחה) נולד בשנת 1957 בבייג'ינג. הוא אמן, אוֹצֵר, מעצב ופעיל חברתי סיני.עיקר פעילותו האמנותית של איי נעשתה החל משנות ה-90, ובשנים האחרונות הוא משמיע דעות נחרצות בעניין מצב זכויות האדם בסין. הוא השתתף בעיצוב האצטדיון הלאומי הסיני של אולימפיאדת 2008

5419928279_3dcd8da5f2_mיצירתו "זרעי חמניות" מוצגת בגלריית טייט בבריטניה. ל'חמניות' משמעות סמלית בסין; הן שימשו להאדרת שמו של מאו דזה טונג בזמן מהפכת התרבות. מייצג זרעי החמנייה הם 100 מיליון חתיכות פורצלן קטנות, מעוצבות כמו גרעינים שחורים. כל אחת נצבעה ביד בעזרת צבא קטן של אומנים. המבקרים בתערוכה הוזמנו ללכת על הזרעים, לרמוס אותם תחת רגליהם, במה שהובן כמשל על מצבם של ההמונים הסינים. האפקט הכולל הזכיר גם עיי חורבות. איי ווייוויי, מהאמנים החשובים בעולם, הופך את החיים שלו בסין ליצירות קוראות תיגר וכבר שילם על זה בעינויים ומעצר.

בנובמבר 2010 הוטל עליו מעצר בית; לדבריו, הדבר נעשה על מנת למנוע ממנו לקיים מסיבה לציון הריסתו הצפויה של הסטודיו החדש שלו בשנגחאי, בטענה שהוא מבנה בלתי חוקי. ב-3 באפריל 2011 נעצר איי על ידי השלטונות בחשד ל"פשעים כלכליים", ושוחרר לאחר כחודשיים וחצי. למרות תנאי השחרור שלו, בהם צוין כי אסור לו לבקר את המשטר הסיני למשך שנה שלמה, יצא האמן הסיני חודשיים בלבד לאחר שחרורו, ופרסם מאמר באינטרנט במגזין ניוז-וויק.

אחד המגזינים לאמנות הנחשבים בעולם, הארטריוויו, בחר באיי בנובמבר 2012 לאמן החשוב ביותר בעולם כיום, ו"טיים" כלל אותו ברשימת מאה האנשים המשפיעים בעולם. לא בגלל האמנות שלו, או לפחות לא רק בגללה, כי אם בגלל היותו הלוחם הרועש ביותר נגד המשטר הסיני, ואחד הקולות הבולטים בעולם נגד כרסום בחופש המחשבה.

איי נתון בסיכון האמיתי הזה למעשה כבר מגיל שנה. הוא נולד בבייג'ינג בתקופת השיא של הקומוניזם הסיני ותקופת האימים של אזרחי המדינה, המכונה "מהפכת התרבות". אביו, המשורר הקומוניסט הנערץ איי צ'ינג, מתח ביקורת על מאו דזה טונג, וב־1958 המשפחה כולה הוגלתה למחנה צבאי במחוז המרוחק שינג'יאנג. איי גדל שם, במחנה, ורק בגיל 17 הורשה לחזור לבייג'ינג וללמוד קולנוע. זה היה חלון הזדמנויות צר של היפתחות למערב ורוח אוונגרד שנשבה בבירה בסוף שנות השבעים, ואיי נישא עליה עד ניו יורק, שם למד אמנות בבית הספר הנחשב פרסונס. רק ב־1993, כשאביו חלה, חזר לחיות בסין, והביא איתו קריירה בינלאומית פורחת ותשומת לב צמודה לדיווחים שלו מהאימפריה. הוא מצייר, מפסל, מצלם, מפרק ובונה מחדש רהיטים עתיקים בחיבורי אבסורד, מפיק סרטים דוקומנטריים, מעצב, אוצר תערוכות של אחרים ועובד כארכיטקט של בתים פרטיים ומבנים ציבור.

5590126780_43a906c367_mהמייצגים של איי ידועים בעולם כעבודות המתריסות נגד האבחנה או ההבדל בין אמנות ופעילות חברתית או פוליטית. בתצוגה הנמצאת כרגע באלקטרז התמקד איי בתגובה להסטוריה רבת השכבות של האי, מהמבצר הצבאי של המאה 19, בית המאסר הצבא הפדרלי הידוע לשמצה, אתר תרבותי לילידים הראשונים והיום- אחד מהאתרים. פארקים שמבקרים בו הכי הרבה בארה"ב.

התערוכה באלקטרז מעלה שאלות/תהיות בקשר לחופש הביטוי וזכויות האדם באשר הוא, מעבר לקישור למקום מסויים.

עבודות הפיסול, עבודות קול ומייצגים של אמנות באמצעים [מדיומים] שונים ומעורבים מוצגים בארבעה מקומות עיקריים בכלא לשעבר. התערוכה, הנקראת את-לארג', הפכה את את אלקטרז לשטח פנוי לדו-שיח בנושאי חופש וצדק, זכויות היחיד ואחריות אישית. המייצגים, באופן ישיר ובעזרת הדמיון, ממקדים את השיחות למצבים מסביב לעולם בהם נלקחו מבני האדם זכויות חופש הביטוי לגבי השקפותיהם, דעותיהם ואמונותיהם, כפי שנלקחו מאיי עצמו.

הכניסה לתערוכה היא חופשית עם רכישת כרטיס שיט לאי. כדאי להזמין מקום בין שבועיים לשלושה מראש!

סיגל, מדריכה במוזיאון היהודי העכשוי

פרשת ויקהל- 40 שנות טירונות לפני שמקימים קהילה 

מאת: טובה בירנבאום

הלוואי וכל קבוצת אנשים שרוצים לחיות יחד הייתה עוברת בצוותא תקופת "הכשרה" במדבר כמו שעברו עם ישראל… זאת המחשבה שעלתה בי כשקראתי השבוע את הפרשה. נכון, 40 שנה זה קורס קצת ארוך אבל בכל מקרה מעניין להסתכל על תקופת הנדודים במדבר כעל תקופה שתוכננה על מנת לאמן ולהכשיר את אוסף העבדים שהפך בין רגע לעם להיות ולתפקד כקהילה. בני ישראל מתאמנים קודם "על יבש" בתרגילים שיסייעו להם, בהגיעם סוף סוף לארץ המובטחת, לבנות קהילה יוצרת, סולידרית, שמציבה את ערכיה במרכז העשייה והשיח, ושמצליחה לראות גם את צרכיו של האינדיבידואל. אולי זוהי הסיבה שהפרשה מתחילה במילה "ויקהל" ועל כן נקראת 'ויקהל'- הפרשה מזמינה אותנו להתבונן וללמוד מקורס ההכשרה לבניית קהילה שעברו ישראל במדבר.

משה מקהיל את העם לקראת השלב המעשי של בניית המשכן- בניית המבנה הפיזי, כלי המשכן, בגדי הכוהנים, רקיחת הקטורת ועוד. על בני ישראל מוטל תרגיל מאתגר בעבודת צוות, גיוס משאבים, ניהול תקציב, חלוקת עבודה וכל מה שנדרש על מנת לבנות מקום פיזי מוחשי שייבנה ע"י כולם ויהיה שייך לכולם.

באופן מפתיע משה מתחיל דווקא לא בעבודה אלא במנוחה. הדבר הראשון שהוא מורה הוא: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן" (שמות לה). המסר העצום שמעביר משה לעם הוא כי הדבר הראשון שעל קהילה להניח ביסודותיה ובתשתיתה הוא הזכויות הסוציאליות המגיעות לכל אדם; שֵגָם הַגֵר והעבד, שקולם לא נשמע בחלונות הגבוהים, גם הם זקוקים וזכאים ליום שכולו צוותא ורוח.

וזוהי, בעיני, הנקודה השנייה שמשה מורה לעם בבחירתו לפתוח את דבריו עם השבת; הבסיס השני ההכרחי לכל קהילה הוא העיסוק ברוח. הקצאת יום אחד בשבוע שבו כולם נחים מטרדות היום יום ומתפנים לעסוק בדברים שנפש האדם אינה יכולה בלעדיהם- רוח, יצירה ומשפחה; ושקהילה אינה שורדת בלעדיהם- שיח, טקס וקצת שקט.

שני היסודות הללו- העזרה לחלש והעיסוק ברוח ויצירה הם העומדים ביסוד קהילה מתוקנת. לקראת בניית מבנה פיזי שיהווה בית לעבודת ה', מזהיר משה את העם ומתריע כי אין תורה ללא גמילות חסדים ואין רוח ללא חסד. עבודת האל, אם היא נעשית בתוככי המקדש פנימה וכוהניה אינם מתבוננים החוצה ואינם מישירים מבט אל החלש והנזקק- היא אינה עבודת ה' כלל ואיננה יצירה לשם שמיים.

goldהתמונה הבאה שנגלית לעיננו שייכת לתחום גיוס המשאבים- התרומה הוולונטרית של חברי הקהילה לפרויקט. הטקסט מצייר תמונה יפהפייה ומרגשת שבה אלפי ידיים מושטות ומגישות מכל טוב: אבני חן, יריעות בד, תכשיטי זהב, כלי כסף, נחושת, שמנים ובשמים. מה שמעניין הוא כי בניגוד לרווח בתנ"ך, נעשית כאן אבחנה בין תרומתם של הגברים לתרומתן של הנשים: "וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת-הַשֵּׁשׁ וְכָל-הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת-הָעִזִּים…" בניגוד לגברים שמחזיקים ברכוש, הנשים הן נטולות רכוש ואינן יכולות לתרום כסף וזהב, אך הן יכולות לנדב את כישוריהן, זמנן ומרצן. את התכלת והארגמן שהביאו הגברים הפכו הנשים בעזרת הפלך ליריעות בד מפוארות כיאה למשכן האל.

האבחנה המפורשת והחריגה הזו באה גם להבחין בין נתינה כספית לבין נתינה פיזית, ולרמוז כי לא נכון להסתפק בנתינה חומרית בלבד, כזאת שניתנת ממרחק בטוח; על כל חבר/ה בקהילה להיות מושקע/ת בעשייה הקהילתית גם במובן הפיזי, הרגשי, הערכי והאידיאולוגי. תרומה שיש בה מעורבות ויכולת השפעה על עיצוב דמותה ורוחה של הקהילה. ולכן לא לחינם מדגיש הטקסט את השתתפות הלב בנתינה בנוסף ליד- "וַיָּבֹאוּ כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת יְהֹוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד".

שיעור נוסף בתרומה לקהילה אנו לומדים כאשר נאמר למשה כי התרומות שזורמות אל המשכן רבות  מידי ובשלב זה הן אינן מסייעות יותר אלא מכבידות. משה מיד מצווה על העם להפסיק את פרץ הנתינה ומאפשר לעם ולנו להפנים כי לעיתים התורם אינו באמת תורם עבור הקהילה אלא עבור עצמו; הוא אינו מכיר מקרוב את צרכי קהילתו ואינו טורח להקשיב ולהתבונן בה באמת; ברור לו כי הוא יודע מה הקהילה צריכה וכיצד יש לקדם אותה. הוא חש סיפוק עצום מהחסד השופע ממנו אך כמובן אין זו תרומה לקהילה כי אם לעצמו בלבד.

האמן שמנצח על העשייה כולה הוא בצלאל בן אורי שהטקסט מתאר אותו כ"חכם לב חושב מחשבות" שחונן בחכמה, בינה ודעת. מפתיע שלאומן המפורסם ביותר בתנ"ך מוצמדים סופרלטיבים דווקא מהכיוון הרציונלי, אך גם החכמה הזו טמונה בלב; על מנהיג אמיתי להיות "חכם לב"- לנקוט במנהיגות שצועדת קדימה מתוך ראייה חדה של המטרה ותוכנית פעולה ברורה, אך גם כזו שמביאה בחשבון את רגשותיהם, כבודם ורצונם של אלה ההולכים אחריו.

בתחילת הפרשה הבאה נתקל להפתעתנו בתיאור מפורט של תקציב הפרויקט וכיצד בדיוק נוצל: "וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלשִׁים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ…" (שמות לח). הרשימה ממשיכה ומפרטת מהו הסכום שנאסף בגביית מחצית השקל, איזו כמות של כסף וזהב נדרשה להכנת כל כלי וכל קרס, ומהם סוגי וכמויות הבד ששימשו להכנת בגדי הכוהנים. הנקודה הזו מרגשת וחשובה בעיני: על כספי הציבור להיות מנוהלים ביושר ובשקיפות בלתי מתפשרת; לכל אחד מחברי הקהילה צריכה להיות האפשרות לבדוק ולדעת כיצד בדיוק נוצלו המשאבים הציבוריים וכמה נותר בקופה. בימים אלה של סערות פוליטיות אין סופיות על חוסר שקיפות של ניהול כספי ציבור, בהחלט ניתן ללמוד דבר אחד או שניים מקורס הכשרת בניית הקהילה שעוברים בני ישראל במדבר.

משכן-יריעות הגגהתמונה איתה אני יוצאת אל השבת היא תיאור הרגע בו היריעות, הקרשים, אבני החושן, הבגדים, הארון, המזבחות וכל חלקיו של הפרויקט המפואר שנקרא 'משכן' מתחברים ומתקבצים לכדי דבר שלם. הטקסט מתאר כיצד חוברו חמש יריעות הבד לכדי גג אחד ע"י לולאות וקרסים: "ויַיַּעַשׂ חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב וַיְחַבֵּר אֶת-הַיְרִיעֹת אַחַת אֶל-אַחַת בַּקְּרָסִים וַיְהִי הַמִּשְׁכָּן אֶחָד" (שמות לו). בכל קהילה יש פנטזיה נסתרת שיום אחד יהיה ניתן לכנס את כולם תחת קורת גג אחת, שכולם יחזיקו בהשקפת עולם אחידה והכל יהיה פשוט כל כך; אך גג המשכן היה עשוי יריעות יריעות שחוברו זו לזו בהמון אהבה וסבלנות; וכאשר הונח הגג על הדפנות, חוזקה יתד אחת סוררת והוברקה המנורה בפעם האחרונה, היה המשכן אחד ובו זמנית ראה בו כל אחד את חלקו שלו.

שבת שלום!

שאריות של החיים….

מאת דלית גבירצמן

שאריות של החיים / עידן רייכל

מה הזמן מסמן לי

זה הכל שאריות של החיים

ולחיות את הרגע

להתחיל לאסוף את השברים

אולי אצא יותר

אתחיל קצת למהר

להתחיל להסתדר

ולעשות קצת רעש

אולי מקום אחר

מקום יותר בוער

להתחיל קצת לקלקל

ולתקן עוד פעם

אני מצוננת. כבר שבועיים שאני מצוננת. אני מסתובבת עם אף אדום ותפוח שנראה כמו שאריות של תחפושת שאפילו לא לבשתי… ככה זה אצלי כשאני כבר מתכננת משהו.  Chiholi-1

לא פעם ולא פעמיים קרה לי כבר בעבר, שכאשר יצאתי מהדפוס הדחייני הרגיל של חיי ותכננתי משהו מבעוד מועד, ברגע האחרון משהו צץ והכל השתבש… נשמע לכם מוכר? סוף שבוע, אנחנו בדרכנו לסיאטל, ואני, מצוידת כהלכה ברשימת בתי הקפה והמאפיות הכי שוות בעיר. אלא ש… חוש הטעם והריח נשארו בוואלי. והנה אני, בבירת הקפה של החוף המערבי (אם לא מעבר לזה), וכל מה שאני חולמת עליו זה כוס תה חם ומהביל… 

עכשיו תבינו, יש לי פינה מאוד חמה לעיר סיאטל, בעצם יותר מפינה, בואו נגיד בלקון. מאז שצפיתי כנערה בסרט ״סינגלס״, כבר נשביתי בקיסמה של העיר הצפונית שבה מוסיקה טובה, חבר'ה צעירים ויפים, קפה טוב וחולצות פלנל הם דרך חיים. התאהבתי בה שוב בסרט הרומנטי והמקסים ״נדודי שינה בסיאטל״ שהפך מזמן לקלאסיקה. בהמשך, סדרת הטלביזיה ״האנטומיה של גריי״ עשתה לסיאטל את מה ש״האישה הטובה״ עשתה לשיקגו והסידרה ״סקס והעיר הגדולה״ עשתה לעיר ניו יורק. לפני שנים, בילינו חופשה נפלאה עם הילדים בעיר היפה הזו (ואגב, לא ירד בכלל גשם…), וכבר אז הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב. 

Chiholi-2אז הנה אני שוב כאן. מזג האוויר אביבי להפליא ושטוף שמש (מי בכלל אמר שבסיאטל כל הזמן יורד גשם?!) והעצים בפריחה מהממת. אני מגניבה מבטים אל הצעירים ההיפסטרים, ושלל הנוער שקעקועים מוקפדים ופירסינג שונים ומשונים מנקדים ומפארים את גופם, ומנסה להיזכר איפה השארתי את הג׳ינס הקרועים וחולצת הפלנל המשובצת… מהר מאוד אני מבינה שמה שתכננתי, לא עומד לקרות וצריך לשנות כיוון. יש פשוט רגעים כאלו שאתה במקום הנכון, בזמן הלא נכון, או להיפך. אני מזכירה לעצמי, שהחיים הם הרבה פעמים מה שקורה בין התוכניות שלנו, וחשוב לזרום גם (ואולי בעיקר) כשהדברים לא בדיוק מסתדרים כפי שתכננו. ואז, רגע אחרי שאני גונזת את רשימת בתי הקפה וממירה אותה ברשימת בתי המרקחת, כשאני מפנה לרגע את המבט, אני מגלה כרזות גדולות המספרות על תערוכת ציורים של דייל צ׳יהולי ועיני נדלקות. הנה משהו שאפשר לעשות אפילו עם אף סתום! לאמן המפורסם, יליד המקום, יש בהחלט מקום של כבוד בעיר הזו. יצירות הזכוכית המרהיבות והפסלים הסביבתיים המיוחדים שלו מפארים חללים ציבוריים רבים כמו בית המשפט הפדרלי, גשרים, וכמובן, מוזאונים רבים. ואפרופו שאריות, דייל איבד את עינו השמאלית בשל פציעה והפסיק לנפח זכוכית בעצמו. הוא בחר לעצב את הפסלים שלו בעוד אמנים אחרים מנפחים אותם עבורו. כידוע, זה לא מנע ממנו להיהפך לאמן ענק ומצליח, בסדר גודל בינלאומי. כמנהגי בקודש, אני רותמת את עצמי לסיור המודרך והולכת שבי אחר קולו העמוק והמהפנט של האמן שלא מפסיק לחדש, להתנסות ולהשתעשע בצבעים, צורות וטכניקות שונות. יצירותיו מפתות את העין ומגרות את המחשבה. שילוב הצבעים היפיפה ומשחקי האור השונים גורמים אפילו למונוכרומטית שכמותי להתרגש. צ׳יהולי מדבר באהבה רבה על החומר. על הקסם שבתהליך הפיכת מוצק לנוזל, ושוב בחזרה למוצק. אני לוקחת את זה, כדרכי, כשיעור על החיים. לפעמים, חשוב לדעת לשנות צורה. להמיס משהו בך כדי ליצור משהו אחר, חדש ושונה. לעתים, אפילו טוב יותר. 

 ואם נחזור רגע לעניין שלשמו נתכנסנו, מה עושים כשהתבשיל שטרחתם עליו לא צלח, אחרי הגילוי והאכזבה ששום דבר ממה שתכננתם לא עומד להתרחש, פותחים את המקרר ורואים מה שיש. מהשאריות יוצרים משהו אחר, מפתיע ובלתי מתוכנן בעליל. אצלינו בבית, קוראים לזה קוצ׳קה פוצ׳קה. זוהי מסורת עתיקת יומין, המועברת מדור לדור (תרתי משמע!), שהאיש היקר העלה, כדרכו, לדרגת אמנות. אבל מאחר ואין מתכון לקוצ׳קה פוצ׳קה, שהרי זו סתירה בהגדרה (אם לא כפירה בעיקר!), פתחתי את המקרר וראיתי שנשאר לי מפורים המון פרג. אז מה מכינים? עוגת פרג, כמובן! קלילה, אוורירית ונהדרת כמו שלא חלמתם שאפשר. המן היה מת לכזו…  מתוך הספר הנפלא ״אם לסבתא היה מיקסר״ מתכונים של פעם – באפייה של היום, בהגשתה של קרין גורן. 

Cake-1מה צריכים? 

1 כוס פרג טחון (100 גרם)

11/2 כוסות מים רותחים (360 מ״ל) 

7 ביצים מופרדות, בטמפרטורת החדר

1/2 כוס שמן (120 מ״ל)

1 כפית תמצית וניל

קליפה מגוררת מלימון אחד

21/2 כוסות קמח (350 גרם)

2 כפיות אבקת אפיה

11/2 כוסות סוכר (300 גם)

לציפוי:

1/2 מיכל שמנת מתוקה (125 מ״ל)

120 גרם שוקולד מריר

מה עושים?

בקערה מערבבים יחד פרג ומים רותחים. מניחים בצד 10 דקות לקירור חלקי (הפרג לא יספוג את כל הנוזלים וזה בסדר). מחממים תנור ל340 מעלות פרנהייט (רצוי חום עליון+תחתון, ללא טורבו או מאוורר). בקערה הכי גדולה שיש בבית טורפים יחד חלמונים, שמן, תמצית וניל, קליפת לימון מגוררת ואת תערובת הפרג הפושרת (כולל מי ההשריה). מוסיפים קמח ואבקת אפיה וטורפים במשך דקה עד שכל הגושים נעלמים. במיקסר מקציפים חלבונים במהירות בינונית-נמוכה (שלב 4-5 במיקסר מתוך 10, לא יותר) עד לקבלת קצף לבנבן ורך- זה לוקח בערך 2 דקות. מוסיפים סוכר תוך כדי הקצפה בהדרגה, כף אחר כף, כשסופרים לאט עד 10 בין הוספה להוספה. מגבירים את מהירות המיקסר למקסימום וממשיכים להקציף עוד 3 דקות אחרי הוספת כל הסוכר, עד לקבלת קצף מבריק מאוד, אוורירי ויציב (אבל עדיין קרמי). מעבירים 1/3 מהקצף לקערה עם תערובת הפרג וטורפים לאיחוד. מקפלים פנימה את יתרת הקצף לתערובת אחידה. משטחים את התערובת בתבנית לא משומנת (חשוב! אחרת העוגה תצנח בקירור). שמים את תבנית העוגה על תבנית תנור (לא רשת) ומכניסים למדף בשליש התחתון של התנור החם. אופים כשעה, עד שהעוגה תפוחה ויציבה למגע, ושיפוד הננעץ במרכז יוצר יבש לגמרי (קיסם יהיה קצר מידי). חשוב להקפיד על אפיה מלאה אחרת העוגה תקרוס במהלך הצינון. מוציאים מהתנור ומצננים (העוגה מאבדת מעט מנפחה במהלך הקירור וזה בסדר- היא אמורה לחזור לגובה בו הייתה לפני האפיה). בסיר קטן מחממים שמנת מתוקה לסף רתיחה. מסירים מהאש, מוסיפים שוקולד ומערבבים עד שהוא נמס. משחררים את העוגה בעזרת סכין מדפנות התבנית. מוזגים עליה את ציפוי השוקולד ומעבירים למקפיא ל-5 דקות, להתייצבות הציפוי. פורסים בסכין טבולה במים רותחים ומגישים. שוקעים לתוך עננת פרג עסיסית ונימוחה, מושלמת ליד קפה (או תה).

בתיאבון ושבת שלום,

דלית