תמונת חייו: האתגר שהציב לעצמו צלם הטבע עמוס נחום הפך לסרט

תמונת חייו: האתגר שהציב לעצמו צלם הטבע עמוס נחום הפך לסרט

מאת: דלית גבירצמן

בואו, קודם כל, נשים את כל הקלפים על השולחן. אני לא בן אדם של טבע וחיות. בעצם, תמחקו את זה. אנסה לומר זאת בצורה קצת יותר אמממ… חיובית. אני אוהבת בעלי חיים, אבל לא בביתי ולא על צלחתי. לא, גם זה לא נשמע משהו… אני באמת מעריצה אנשים שיש להם תשוקה. או, זה כבר נשמע יותר טוב. אז נכון שהסביבה הטבעית שלי היא עירונית להחריד, וכל יציאה מרדיוס של בתי קפה ארטיזניים מכניסה אותי לחוסר שקט ומוציאה אותי לגמרי מאזור הנוחות. ונכון שקמפינג, הייקינג, ג’וגינג ובייקינג (בפתח ולא בצירה…) הן לא צורות הטיול והבילוי המועדפות עלי ביותר, אלא אם כן מבטיחים לי כפיצוי איזה ביקור במסעדה טובה או מאפייה משובחת בסוף המסלול. ואף על פי כן, סרטם המשותף של הבמאים דני מנקין ויונתן ניר על צלם הטבע בעל השם העולמי, עמוס נחום, פשוט שבה את ליבי ביופי ובכנות האנושית שבו.

הסרט ״תמונת חייו״ מתעד את המסע של עמוס נחום בחיפוש אחר התמונה היחידה שעדיין חסרה לו – זאת של דוב הקוטב. אחרי שבמשך שנים הצליח צלם הטבע הישראלי-אמריקאי הנודע לתפוס במצלמתו רגעים נדירים, פנים אל פנים, אל מול כרישים מאיימים ולוויתנים עצומים, הוא החליט בגיל 65 להתכונן לאתגר של חייו. הוא תכנן לנדוד אל קנדה הארקטית, הקפואה, ובעזרתם של קומץ ילידים מקומיים לנסות ללכוד במצלמתו את הדוב הלבן, הידוע חרף מראהו הפוטוגני, בחיבתו לנישנוש בשר אדם. המסע המרתק כשלעצמו והאתגרים הפיזיים הכרוכים בו הם רק התפאורה והרקע לסיפור האמיתי. סיפור חייו של עמוס נחום נטוע היטב בנרטיב האישי וכן ההסטורי של מדינת ישראל. מבלי לחשוף יותר מידי, אומר רק שכאב עמוק ויופי עצום, פחד גדול וחלום גדול אף יותר משמשים כחומרי הבעירה לסרט בלתי נשכח.

אחרי שצפיתי פעמיים(!) בסרט המצוין, ישבתי לשיחה עם דני מנקין ואורי אייזן כדי ללמוד קצת יותר על האיש האניגמטי שמסתתר מאחורי עדשת המצלמה ולתת הצצה אל מאחורי הקלעים של הסרט והמסע. יש משהו שובה לב במפגש עם אנשים שעושים את מה שהם הכי אוהבים לעשות, ושעושים זאת באהבה. אפשר כמעט להרגיש את זה באוויר. הקשר, הכבוד ההדדי והכימיה בין דני לאורי הקסימה אותי והשיחה קלחה וזרמה בטבעיות, כשבמרכזה עמדה הערכה גדולה ליצירה הקולנועית ולסיפורים אנושיים מרתקים.

דני מנקין

דני מנקין הוא במאי קולנוע וטלוויזיה, תסריטאי ובעל חברת הפקות ישראלי. סרטו ״18 קילו של אהבה״ זכה בפרסים רבים, ביניהם הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר בתחרות האקדמיה לקולנוע בשנת 2005, הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים רינו בקליפורניה, והיה מועמד לאוסקר האמריקני בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר. הסרט אף נרכש לשידור על-ידי HBO. ב-2012 דני ביים והפיק ביחד עם שותפו ליצירה, יונתן ניר, את הסרט הדוקומנטרי הנפלא ״הדולפין״. הוא בעל חברת הפקות בשם Hey Jude, ששמה לה למטרה, כדבריו: ״to take a sad song and make it better”.

 

אורי אייזן

אורי אייזן הוא איש השקעות, איש הייטק, ממציא, מנכ״ל, יזם ובעל שם עולמי בתחום אבטחת סייבר. הכינוי הכי מקורי ששמעתי עליו הוא Cyberpreneur. אורי נמצא בארצות הברית כבר עשרים ושמונה שנים והוא חי עם משפחתו באריזונה. מאחוריו רקורד מרשים ביותר של הצלחות עסקיות והסטארט-אפ השלישי איפשר לו להקדיש זמן ומשאבים לאהבתו הגדולה לעשייה הקולנועית. דני ואורי הכירו לראשונה בפאלו אלטו, ומאז – כמו שאומרים – לא נפרדו דרכיהם.

– אז ספרו לי איך התחיל הכול? איך נוצר הקשר הראשוני עם עמוס?

דני: אחרי שסיימתי את הסרט ״18 קילו של אהבה״ פנו אלי המפיקים של גולן-גלובוס וסיפרו לי על עמוס ובקשו שאעשה עליו סרט. תוך כדי הנסיון להרים את הפרויקט השאפתני הזה, הכרתי את שותפי ליצירה יונתן ניר, שעמוס היה המנטור שלו, כי יונתן הגיע מהתחום של צילומי טבע. אני פשוט הוקסמתי מעמוס, מהרגע כשפגשתי אותו לראשונה בבית קפה בסן רפאל. ריתקה אותי העובדה שהבן אדם הזה הולך עד הסוף עם החלומות שלו. הוא לא מתפשר לשנייה אחת ולא סוטה ימינה ושמאלה. המטרה שלו בחיים היא להראות לעולם שבני אדם ובעלי חיים, אפילו אלו שלכאורה נחשבים למסוכנים, יכולים לחיות בהרמוניה. אחרי שסיימנו לעבוד על הסרט ״הדולפין״ רצינו מאוד לספר את הסיפור של עמוס וחזרנו לפרויקט הזה.

– מה היה עבורכם הדבר הכי מאתגר במסע הזה? 

דני: מעבר ללוגיסטיקה ולגיוס הכסף, המסע עצמו כלל שלוש טיסות ואחריהן היה צריך לשכור מטוס פרטי רק כדי להגיע לאזור בו גרים הדובים. האתגר ברוב הסרטים שאני עושה הוא לספר סיפור טוב ולהשאר בתקציב. כאן האתגר היה לספר סיפור טוב, להישאר בתקציב ולהישאר בחיים. לאו דווקא בסדר הזה. היינו צריכים לשמור על עצמנו כי פחדנו שבאמת יגיע לשם פתאום איזה דוב. במשך שבוע, לכל מקום הלכנו עם מלווה ששמר עלינו עם נשק להגנה עצמית, כך שזה בהחלט היה לקחת את זה לקצה.

– הסרט ״תמונת חייו״ הוא סיפור מאוד אישי של איש המתמודד עם הפחדים הגדולים ביותר שלו. מה הוא מסמל באופן אישי עבור כל אחד מכם? 

דני: שאלנו את עצמנו מה לעזאזל מביא את עמוס להשקיע את כל כולו בעניין הזה, לא להקים משפחה, לנסוע למקומות הכי נידחים ומסוכנים, ויתרה מזאת, שאלנו את עצמנו כאנשי קולנוע, מהו הדבר האחד אותו הוא עדיין לא הצליח להשיג. הוא אמר לנו שהחלום הכי גדול שלו הוא לצלם את דוב הקוטב שוחה. זאת היתה החיה היחידה שאיתה עמוס לא הצליח להגיע להרמוניה, והוא אפילו חווה נסיון כושל בעבר. אז החלטנו לספר את הסיפור שלו כסרט מסע, ואחרי שצילמנו את עמוס בסן פרנסיסקו, אכן יצאנו למסע. היתה ליונתן ולי תחושה, שיש הרבה מעבר לעניין הזה, ושהדוב מסמל עבור עמוס משהו אישי שהוא עבר בחיים. ידענו שיש פה איזה עניין לא פתור, ורצינו לחבר אותו לנרטיב של הסרט שהיה השגת תמונת חייו.

אורי: כאשר עושים סרט על אדם כמו עמוס, תמיד תוהים לגבי מה שעבר עליו בחייו, מהו הדבר שהביא אותו לעשות את מה שהוא עושה. במהלך העשייה של סרטים דוקומנטריים קורה שהאדם חווה את חייו שוב דרך המצלמה. ישנה תופעה שנקראת דוקו-תרפיה, ובה דרך ההתעמתות עם העבר חל תהליך תרפויטי. בסרט ״תמונת חייו״ ישנה סצינה שבה עמוס שוכב על הגב אחרי שהוא לא הצליח לצלם את הדובים, והוא חווה איזושהי נקודת שפל. ואז, פתאום יש ניצוץ של התעמתות עם הפוסט טראומה שלו. עליו וגם עלינו כצופים, עובר תהליך של הירפאות שאי אפשר לעשות בשום דרך אחרת. ואני בטוח שדני יכול לתת דוגמאות נוספות מסרטים שהוא עשה, איך התהליך הזה גורם לאנשים להגיע למקום הזה.

– במהלך הסרט, אחותו של עמוס אפילו מדמה את המצלמה לרובה. האם אתם מתחברים לההקבלה הזאת לעולם הצבא? 

דני: לגמרי, אנחנו גם באנו משם. היינו חיילים בצבא, ואני חושב שגם יונתן באופן אישי חווה סוג של טראומה בלבנון שהוא סוחב איתו עד היום. העובדה שאדם עובר טרנספורמציה כזאת ויש לו סיפורים עלומים שאנחנו לא יודעים עליהם, והעובדה שמחיר המלחמה הוא משהו שקיים ועובר בסרט הזה, היו חלק מהסיבות שיצאנו לפרויקט הזה. כל אחד בחיים חווה סוג של טראומה. אני חושב ומאמין שתוך כדי עשייה של סרטים כולנו עוברים סוג של תרפיה, ודרך הפריזמה הזאת גם הצופים עוברים תהליך דומה.

אורי: היו לנו מספר רעיונות לשם הסרט, ואחד מהם אפילו היה The Shot of His Life, בנסיון באמת להעביר את הרעיון של ההקבלה בין עדשת הרובה לעדשת המצלמה. בסופו של דבר, אהבנו יותר את דו המשמעות שיש בשם ״תמונת חייו״. עמוס יצא למסע במטרה לצלם את התמונה היחידה שחסרה לו, אך בדרך הוא גם התעמת והשלים את החתיכה החסרה בסיפור האישי שלו ובתמונה המשפחתית של חייו.

– יש בתהליך היצירה של סרט תיעודי התרחשות שאין שליטה עליה, וכיוצרי הדוקו אתם לא תמיד יודעים לאן הדברים יתגלגלו. כמה שליטה היתה לכם על ההתהוות הסרט ״תמונת חייו״ ועד כמה הסרט סיפר את עצמו? 

אורי: זאת שאלה שגם אני שואל את עצמי כשאני עומד להשקיע בסרט שיוצריו אפילו לא יודעים כיצד הוא יגמר. אז מה שהבנתי מלהיות מעורב בתהליך, זה שלפעמים אתה מרגיש שיש התערבות של מה שנקרא ״אלוהי הדוקומנטרי״ שבאים לעזור לך. אנחנו באמת לא יודעים מה יקרה בסוף, אבל מקווים ומצפים לו. לכן לקח לעשות את הסרט הזה לפחות עשר שנים, כי צריך להחליט מתי הגענו כבר לנקודה שיש את כל החלקים שירכיבו את הסרט. זה חלק מאמנות העשייה של סרטים תיעודיים, כי אתה באמת לא יכול להכתיב את הסוף והבמאי צריך להיות עם ראש פתוח.

דני: הייתי אומר שבסרטים עלילתיים אנחנו זקוקים לאלוהי התסריט, ויחד עם זאת, עדיין צריכים להיות הרבה רגעי קסם במהלך הצילומים. הרבה מאוד מהבמאים הגדולים של עולם הקולנוע העלילתי עושים גם סרטים תיעודיים, כי יש בהם סוג של אמת ואתה ממש תלוי בגורמים סביבתיים שמכתיבים לך את התסריט. למשל, מרטין סקורסזה ורון האוורד משתמשים באלמנטים דוקומנטריים בסרטים העלילתיים שלהם, ולהיפך. אנחנו גם השתמשנו באלמנטים עלילתיים בסרטים הדוקומנטריים. כן, היה לנו תסריט, ששימש לנו סוג של דמיון מודרך, ואתה אכן מנסה להביא את המציאות כמה שיותר קרוב לדמיון. הסרט ״תמונת חייו״ מסתיים במשפט של ליאונרד כהן שאומר ״There is a crack in everything. That’s how the light gets in”, וזה פחות או יותר מסכם את המסע של עשיית סרט. הרבה פעמים אתה לא יודע איך זה ייגמר ואתה לא רואה את הסוף, אבל המטרה היא שבסוף אנשים ירגישו טוב ושיראו את האור.

– מה השיעור הכי חשוב שלמדתם מהמסע הזה?

אורי: קודם כל, זאת שאלה מאוד עמוקה. אפשר להסתכל על מה שעמוס עושה בצורה מאוד פשטנית, ולומר שהוא בסך הכול מצלם חיות, אבל להביא אותו למקום הזה שבו הוא מגשים חלום, זה כל היופי. בשבילי, ללוות את דני ויונתן במסע הזה, זאת היתה הזדמנות לעזור להם להגשים את החלום. התפקיד שלנו היה לתעד ולספר את הסיפור של עמוס בצורה הכי טובה, ולפי דעתי, לעזור למישהו להגשים את הדבר שהכי משמעותי וחשוב לו בחייו, זאת המתנה הכי גדולה שאפשר לתת למישהו. בעיני, זה חשוב יותר מכל ההצלחה ומכל הפרסים שהסרט זכה בהם.

דני: לסרט יש הרבה רבדים, וכל אחד לוקח ממנו משהו אחר. וכשאני חושב על הסרט ועל עמוס, אני חושב על אדם שהחליף את הרובה במצלמה. דרך עדשת המצלמה הוא בורא חיים וזה מסר שמאוד אהבתי במהלך העשייה של הסרט. לפעמים בחיים אנחנו שואלים את עצמנו האם אנחנו עושים את הדבר הנכון, כי יש משפחה, מחויבויות ומשכנתה. אני חושב שהחיבור שלנו לעמוס נבע מהעובדה שהוא באמת פועל מהלב. הוא לוקח את הדברים עד הסוף והוא מוכן אפילו לסכן את חייו בשביל מה שחשוב לו באמת.

אני חייב להגיד לך שאני מוקסם ונרגש מהעובדה שהקהל מגיב לסרט בצורה כל כך חמה ומדהימה. זכינו עכשיו בפרס הסרט חביב הקהל בפסטיבל הסרטים היהודי שבסן פרנסיסקו, וזה לא רק הכרת כבוד מטעם הקהל אלא הכרה בכך שהסרט נוגע בצופים במקום אישי. בכלל, המטרה של הסרטים שלנו היא להציג סיפורים אנושיים ולהראות את ישראל מזוויות חיוביות, בעידן שבו לא תמיד שומעים דברים טובים על המדינה שאנחנו אוהבים. אנחנו מביאים לקהל הרחב את הסיפורים שלא מגיעים לחדשות. אני מקווה ומאמין, שהסרט יגרום לצופים להיות בני אדם טובים יותר, וכל זאת בדרך מעניינת ומעוררת מחשבה.

הסרט ״תמונת חייו״ יוצג בהקרנה חגיגית בערב הפתיחה של פסטיבל הסרטים היהודי של הסיליקון וואלי ביום ראשון ה-27 באוקטובר בשעה 6:30 בג׳יסיסי בפאלו אלטו. בתום הסרט יתקיים דיון בהשתתפות הצלם עמוס נחום, הבמאי דני מנקין והמפיק אורי אייזן ולאחריו תהיה קבלת פנים. לרכישת כרטיסים

לחצו כאן.

קישור לקדימון https://m.youtube.com/watch?v=luBHj63Eryc

קישור לאתר של דני מנקין   http://heyjudeproductions.com/donate/

להתראות בפסטיבל!

שלכם,

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsman.com

המסע אל האמת של העיתונאי עמרי אסנהיים

המסע אל האמת של העיתונאי עמרי אסנהיים

מאת: אביב פרץ

אתה מבין שהייתה רעידת אדמה תוך כדי שאנחנו מדברים?

״באמת? לא, לא ידעתי. איך הרגשת את זה?״ 

לא שמת לב שהספלים רטטו?

״זה כי אני מזיז את השולחן״. 

לא, לא.

״באמת? יש פה כל הזמן?״

לא יודע אם כל הזמן, אבל זה קורה.

נרעדנו כך, בבית קפה בפאלו אלטו, עמרי אסנהיים ואני. אסנהיים, שהתפנה לפגוש אותי בירכתי הלו״ז שלו – תשע וחצי בלילה – בדיוק חזר מאוניברסיטת סטנפורד, שם הוא מבלה את ימיו במסגרת התוכנית היוקרתית לעיתונאים, JSK. לגמרי מבלה, או כלשונו ״אני הולך על ענן, מאוד-מאוד כיף פה״.

צילום: אלדד רפאלי

לפני חודשיים ארזו אסנהיים, אשתו וארבעת בניהם את מטלטליהם, ועברו להתגורר בעמק הסיליקון למשך השנה הקרובה. עד אז, ובמשך כמעט שני עשורים, שימש אסנהיים ככתב בכיר של תוכנית התחקירים ״עובדה״. הוא זכה בפרס ״סוקולוב״ לעיתונאות חוקרת על תחקיר הניסוי הסודי של חיסון האנתרקס בחיילי צה"ל, ואילו פרס ״פרימור״ הוענק לו פעמיים בעבור תחקיריו – על תעשיית הלוביזם בכנסת ועל מחדלי המכון לרפואה משפטית. לפני כמה שנים, כשנבחר לאחד מאנשי השנה של ״מקור ראשון״, תיארה אילנה דיין את פועלו על ידי שרשרת הפעלים הבאה: ״חופר בעקשנות סביב כל רמז, מושך כל קצה חוט, תופס חזק כל רסיס מידע, מתרוצץ בין מקורות, מצליב, מדובב, מתחבב, ומשכנע אנשים לעשות איתו את הדרך במסע הגדול אל האמת״. 

אם כן, בשבוע הבא יגיע אסנהיים עם הרצאתו, ״מסע אל האמת״, ל-OFJCC (פרטים כאן). בהרצאה ידבר על התחקירים שערך במרוצת השנים, על מה זאת אמת – אם יש בכלל אמת בתקופה המבולבלת והטראמפית שאנחנו חיים בה – ועל המכשולים שצריך לעבור עיתונאי חוקר בדרך אליה. 

כתבותיו של אסנהיים הסעירו לא אחת את המדינה. מקבץ דוגמאות חלקי בהחלט כולל את התחקיר על גנדי, שבו הובאו עדויות מפי נשים ששירתו תחת פיקודו על מעשים של אונס, נסיונות לאונס ותקיפות מיניות קשות; את הסרט ״המרוץ אחרי הגלימה״ על אחורי הקלעים של מינויי השופטים בישראל; ואת התחקיר שומט הלסת אודות שמעון קופר, ששתי נשותיו מצאו את מותן בנסיבות דומות ומשונות, תחקיר שבסופו של דבר הביא לפתיחת חקירת משטרה ולהרשעתו של קופר ברצח כפול. 

״תחקירים הם סיירת המטכ״ל של עולם העיתונות״, מכריז בפניי אסנהיים, ואז כמו היה קריין בפרסומת, הוא מקריא בעל כורחו את האותיות הקטנות, ״הבעיה היא שצריך סבלנות, שאין להרבה עיתונאים, צריך אורך רוח מצד המערכת לזמן עבודה שבו אתה לא מייצר, ודרוש איזשהו עומק שלא לכל עיתונאי יש. וגם, לא לכל עיתונאי זה מתאים – יש כאלה שהם סקופרים מדהימים; אני לא אוהב לרוץ אחרי החדשות, אלא להעמיק בתוך נושא ולייצר ממנו איזשהו אפוס״.

למה רצית להיות דווקא עיתונאי חוקר?

״זה איזשהו גלגול. התחלתי לעבוד בעיתון ׳העיר׳, נורא רציתי להיות כתב חדשות, אבל אחרי כמה זמן ראיתי שאת ההשפעה הגדולה, את השריטה הקטנה הזו בחיים שלנו, אפשר לעשות באמצעות תחקירים. הפעם הראשונה שבה הבנתי שאני כתב חוקר, ושזה מה שאני באמת רוצה לעשות, הייתה בפרשת האנתרקס. שם ראיתי שתחקיר יכול להביא לשינוי מציאות, שלא יהיו יותר ניסויים, ולראשונה חשבתי לעצמי: ׳וואלה, זה המקצוע שלי׳״.

ובפעם הראשונה שבה עשית תחקיר עיתונאי, מה היה אז הדחף שלך?

״סקרנות. התחקיר הגדול הראשון שלי היה ב׳העיר׳, על איזשהו אירוע שקרה בשנות השישים שבו היה מעורב גנדי, שלימים עשיתי עליו תחקיר ב׳עובדה׳. הסיפור היה כזה, שהיה צריך לחפור בו הרבה כדי להגיע לתוצאה. היה קשה מאוד להגיע לאנשים, והייתי צריך להפוך כל אבן. עבדתי על התחקיר הזה שנה, והוא נולד עם צירי לידה מאוד כואבים. היום הייתי עושה אותו הרבה יותר קצר והרבה יותר מקצועי, אני מקווה. אבל ראיתי שזה מאוד כיף לי, והבנתי שזה משהו שאני יכול להיות טוב בו״. 

כשאני צופה בראיונות בתחקירים, הרבה פעמים יש לי מין תחושה שלא כל מה שאתה יודע, אתה יכול לספר.

״נכון, יש דברים שמרואיין אומר לי שהם אוף רקורד וזה לא ייכנס בחיים; יש דברים שאני יודע, כמו התהליך שלקראת הריאיון: ממה המרואיין חושש, מה מפריע לו, על מה הוא צריך להתגבר – כל הדברים האלה לא באים בסופו של דבר לידי ביטוי בריאיון עצמו. זה לא אומר שהצופה לא מקבל את האמת, הוא מקבל, אבל מטבע הדברים… בסך הכול מה אנחנו? אנחנו דוכן פלאפל קטן שקיים כמה שנים, ואני רוצה שיהיה לו מוניטין לחיות עוד כמה שנים. אז אני לא אפגע בחיים בהסכם שיש לי עם מישהו שאני מראיין. כמובן, אנסה לדחוף אותו אל הקצה שלו, כדי שהוא ייתן ריאיון כמה שיותר אמיתי – אפרופו ״מסע אל האמת״ – אבל כן אכבד כל הסכם שיש לי איתו״. 

איך מנהלים חיי משפחה לצד עבודה כל כך תובענית? 

״אתה מנהל אותם לא מספיק טוב. אתה לא רואה מספיק את הילדים, לא רואה מספיק את הבית, הראש שלך כל הזמן בסיפורים. עכשיו שאני כאן, אני מבין שאפשר לנהל אותם יותר טוב. השנה הזו עוברת לי נורא מהר, אבל יש דבר אחד שהבנתי ממנה, ואני חושב שהבנתי אותו כבר בשבועיים הראשונים. כשאחזור ארצה, לחיים הרגילים, אני מקווה שהשנה הזו לא תיגמר במובן הזה, שאקח מפה הרבה מאוד עקרונות של איך לחיות יותר נכון לצד העבודה. החיים שלי בארץ היו מצוינים, התפרנסתי יפה ועשיתי דברים שאני גאה בהם, אבל כנראה הרגשתי שצריך לעשות בהם עוד איזה שינוי. אני לא יודע להצביע לך בדיוק מה, אבל הנה, כשאתה אומר ׳חיי משפחה׳, אז אני רואה כמה הרבה יותר כיף לי עכשיו, כשיש לי יותר זמן לזה. נכון, זו שנה שלא מייצגת שום דבר ולא אוכל להגיע כל יום הביתה כמו שאני מגיע עכשיו, אבל אפשר לחיות את זה אחרת. למשל, אתה יודע כמה זמן אני עמדתי בפקקים בארץ? שלוש שעות ביום. זה לא יקרה יותר. אגיע לעבודה בשעות שאין בהם פקקים, או אסע ברכבת, או באופניים חשמליים – הזמן הזה לא יבוזבז יותר. אני מקווה שלא אעבוד יותר בשישי-שבת או בלילות, מה שהייתי עושה הרבה. אלה דברים שאני חושב עליהם היום, והם נראים לי מטורפים״.  

גלריית התמונות של אסנהיים, שעולות בחיפוש גוגל, אינן עושות עמו חסד. במפגש פנים אל פנים הוא נראה צעיר יותר, והבעות הפנים שלו מרוככות. בעיקר, הוא מרבה לחייך, דבר שכמעט שאין לו עדות בתמונות. או שאולי – עולה בי תהייה – הוא מרבה לחייך בעיקר מאז שעבר לקליפורניה? 

אסנהיים מבעבע כולו כשהוא מספר לי על התוכנית שהתקבל אליה, ״סטנפורד לוקחת עיתונאים מכל העולם – אנחנו שבעה בינלאומיים ושנים עשר אמריקאיים – ובעצם מקבלים שנה לצאת מהשגרה, ללמוד מה שאנחנו רוצים באוניברסיטה, אנחנו ובני או בנות הזוג שלנו. אני נמצא עם אנשים מעוררי השראה – לא מן השפה ולחוץ, אלה באמת אנשים שאני מסתכל עליהם ואומר: ׳וואו, מכל אחד אפשר ללמוד המון׳״. למשמע ההכרזה הזו, אני מרים גבינים ספקניים ומבקש להבין באיזה קליבר מדובר, אך חיש מהר גבותיי צונחות בהכנעה ופי נפער, ״זוכי פרס נובל, חתני פרס פוליצר, אתמול שלחתי מייל לג׳ורג׳ שולץ, שר החוץ האמריקאי בשנות ה-80 שיושב בקמפוס, קונדוליסה רייס מסתובבת פה… אלה האנשים שאני בא איתם במגע״. 

אסנהיים ממשיך לדבר במרץ, ״אנחנו צריכים לפתח איזשהו פרויקט עיתונאי שצריך לסייע לעיתונות בשנים הבאות עם האתגרים הבאים שהיא עומדת בפניהם. הפרויקט שלי עוסק באיך הכתב החוקר יכול לעזור לאינטואיציה שלו לקבל החלטות טובות יותר לגבי על איזה מהסיפורים הוא בוחר לעבוד. אני כעיתונאי עובד רק עם האינטואיציה שלי, זה הכלי שלי. ככתב חוקר ב׳עובדה׳, אני עושה חמישה-שישה פרויקטים בשנה, וכדי להפיק מעצמי את המיטב, אני צריך לוודא שאני עושה את חמשת-ששת הפרויקטים הנכונים ביותר: החשובים ביותר, המעניינים ביותר ובעלי ההיתכנות הרבה ביותר. טלוויזיה היא מדיום מאוד איטי, מאוד יקר ועם זמן מאוד מוגבל, ולכן ככל שהמסננת שלך יותר מקצועית בשלבים הראשונים, כך תהיה עיתונאי יותר טוב. אם יהיה לך איזשהו כלי שיעזור לך לקבל את ההחלטות הנכונות, אתה תהיה עיתונאי יותר טוב. אגב, אני לא יודע אם זה יהיה כלי טכנולוגי, זה יכול להיות ספר הדרכה. היום, למשל, דיברתי עם אדם שמתמחה בחקר המוח ובמה מביא אנשים לקבל החלטות אינטואיטיביות מסוימות״.

שתי דקות אחרי לחיצת היד בהיכרות, כבר מספיק אסנהיים להצליב איתי מכרים משותפים – בין היתר, בת כיתה שלי בחטיבת הביניים שהוא יצא איתה פעם, ושמה לא ביקר בתודעתי כשלושה עשורים. אין ספק, המוכר באותו דוכן פלאפל מטאפורי, שופע חן וחותר לקרבה עם בני שיחו. ביני לביני אני מנחש שהמרכיב האישיותי הזה עוזר לו לרכוש את אמונם של מרואייניו. ״אני צריך להיות חזק במגע הבינאישי, לדעת לעורר אמון במקורות שנותנים לי את המידע״, הוא אומר כקורא את מחשבותיי אבל מדגיש, ״אמון אמיתי! כזה שאני גם מאמין שהוא אמון״.

איך מעוררים אמון?

״או…! אני לא חושב שזה כתוב באף ספר. זה דבר ששכללתי כשעברתי לטלוויזיה, שם אתה צריך להביא את האדם למצלמה, לגרום למישהו שלא חלם בחלומות הכי פרועים שלו שיבוא לדבר מול מצלמה – לא בפנים מוצללות ובטח שלא בפנים גלויות – ויספר את הסיפור שלו. כשהייתי בעיתונות הכתובה הרבה פעמים לא הבנתי למה בכלל אנשים רוצים להתראיין, כל פעם חשבתי שזה מדע בדיוני. בטלוויזיה, כשכבר הייתי צריך להביא אותם למצלמה לספר את סיפורם, לאט לאט הכנסתי את עצמי להלך רוח שבו ׳אין מצב שזה לא טוב להם לדבר׳. בעוד שבעיתון לא הבנתי למה הם מדברים – בטלוויזיה אמרתי ׳למה הם לא מדברים׳. ואיך השתכללתי? הבנתי בתוכי, שאדם שאני לא מאמין שיש פרומיל של צורך או רווח שלו מלהגיע למצלמה, לא אצליח להביא אותו. החדשות הטובות הן, שלרוב האנשים ישנו הסדק הזה שבו האינטרסים יכולים להיפגש, אתה רק צריך למצוא את הסדק הזה – לפעמים הוא צר מאוד – ולהיכנס דרכו. זו כל העבודה״.

מעניין. מה לדעתך היה הסדק אצל אפי נווה ב״מירוץ אחרי הגלימה״? 

״אני לא מת על להיכנס לנבכי הנשמה של המרואיינים, אבל אני חושב שאפי נווה – של לפני ההסתבכויות, כן? – זיהה הזדמנות להיות מוכר. היו לו אספירציות גבוהות מאוד, שאינן מסתכמות בלהיות יו״ר לשכת עורכי הדין, וכשתוכנית כמו ׳עובדה׳ פנתה אליו ללוות אותו, אז אפילו אם אפריורית הוא חשב שהכתבה יכולה לעשות לו צרות פה ושם, היא עדיין יכולה להביא אותו לתודעה של הציבור הרחב, ואולי תעזור לו בעתיד להגשים את האספירציות שלו. אני חושב שהוא קיבל החלטה תקשורתית מאוד נכונה מבחינתו, כך האמנתי אז וכך אני מאמין היום. נכון, הכתבה סיבכה אותו עם כמה שופטים ואנשים פתחו עליו עיניים יותר, אבל הוא השיג את מה שהוא רצה״.

ולמה לדעתך איילת שקד הסכימה שתצלמו אותה באותה כתבה בחדרי ישיבות, כשהיא מתאמנת על הנאומים שלה?

״אני חושב שהיא סמכה עלינו, ואני לא חושב שהיא הצטערה על זה״.

אבל איך זה קידם אותה?

״אני חושב שאיילת היא שרת משפטים…״, אסנהיים מסגיר פמיליאריות ואז נבוך קמעה ומשנה, ״איילת שקד היא שרת משפטים שרצתה שהעבודה שלה תוכר. אתה יכול לאהוב אותה או לא, אבל כשרת המשפטים היא הייתה האקזקיוטורית הכי טובה שהייתה במדינת ישראל. לדניאל פרידמן, למשל, היו גם רעיונות גדולים כשהיה בתפקיד – רעיונות דומים לשלה ויש שאומרים שהוא אפילו המנטור שלה – אבל בתור מוציאה לפועל היא הייתה יעילה ממנו; איילת שקד באמת שינתה את מערכת המשפט. היא לא יזמה את הכתבה, אבל מרגע שהיא הבינה שהכתבה על המסלול, היא חשבה שאולי יהיה נכון מבחינתה להציג לציבור את השינוי שהיא הצליחה להביא למערכת המשפט״. 

בתחילת החודש עלה ב״קשת״ המיזם החדש של אסנהיים, הסדרה הדוקומנטרית ״הליכודניקים״. הסדרה בת שלושת הפרקים מתחקה אחר קורות מפלגת ׳הליכוד׳, כשהיא מנסה לפצח את הדנ״א הליכודי. כצרכן כבד של פוליטיקה ישראלית גמעתי אותה בשקיקה ולא רוויתי, רציתי עוד. במהלך הפרקים מבליחים בה כמה וכמה נותני עדות מקרב אושיות המפלגה, אבל העדה המצטיינת – ללא עוררין – היא לימור לבנת, אשר מגלה יכולות מרשימות כמספרת, ומעלה באוב סיפורים מסמרי שיער. 

ראיתי שרִטְווטת את התגובה של אלירז שדה, שאמנם החמיא לסדרה אבל הוסיף: ״לאחר הצגת ההיסטוריה הליכודית בתמציתה דרוש פרק נוסף, המתאר את הליכודניקים שלא מחפשים ג'ובים חדשים ולא מתוסכלים מאובדן הכח הישן. אלה הם רוב ה׳ליכוד׳״. מה חשבת על הטענה הזו?

״אני לא חושב שדרוש לכך עוד פרק. אולי זה לא הודגש מספיק בסדרה, אבל לליכוד יש אידיאולוגיה, אתן לך שתי דוגמאות: הראשונה, שהיו אנשים שעמדו בצורה מאוד חזקה מול אריק שרון נגד ההתנתקות. השנייה, נתניהו, שאפשר להגיד הרבה דברים נגדו, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו: הוא יישם את ההתנגדות העזה של ׳הליכוד׳ להסכמי אוסלו, הוא עושה את זה במשך עשרים שנה, ולפעמים עומד מול כוחות מאוד חזקים. אז במובן של שירות האידיאולוגיה הימנית של הליכודניקים, הוא עושה עבודה מצוינת״.

בתור ליכודולוג, אתה יכול לנסות ולהמר מה יעלה בגורל המפלגה, ואם יעלו מתוכה קולות המרי?

״אני חושב שהם כבר עולים, יש תחושה שעידן נתניהו לא יימשך לנצח, ואפילו הרבה פחות מכך. גדעון סער לא היה כותב בטוויטר ׳אני מוכן׳ לפני חצי שנה – אלה ניצני המרד; וכשבאים לאשרר שנתניהו הוא מנהיג ׳הליכוד׳ לכנסת הבאה, ומגיעים מעט מאוד אנשים ובכירי ׳הליכוד׳ לא נוכחים – זו אמירה; אני גם לא מאמין שניר ברקת היה נותן ריאיון כמו שהוא נתן עכשיו ב׳שבעה ימים׳. אני יודע שהוא אמר שהוא יהיה המנהיג רק אחרי עידן נתניהו, אבל הוא לא היה מרשה לעצמו להגיד דבר כזה בווליום כזה – ׳אני האיש שאחרי נתניהו׳ בכתבת שער – לפני חצי שנה. בחיים לא. הרי נתניהו, לא חושב שיש איש אחרי נתניהו: מה פתאום אחרי נתניהו? מאיפה בא בכלל המושג הזה, ׳אחרי נתניהו׳? אנחנו עוד לא עשר שנים קדימה. אז השיח הזה מעצב את התודעה: רגע, יש אחרי נתניהו? בכלל קיים הדבר הזה?״ 

 

לקריאת ראיונות נוספים שערך אביב פרץ אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלו, זוטי דברים.

אל תפספסו את אירוע ה-Trolley Dances שייערך בסוף השבוע

אל תפספסו את אירוע ה-Trolley Dances שייערך בסוף השבוע

מאת: איתי שמי

בכל שנה, בסוף השבוע השלישי של  אוקטובר נערך בסן פרנסיסקו ארוע מקסים בשם Trolley Dances. לפני יותר מ-12 שנה, כשעוד היינו ממש טריים באזור, עוד עם הכיסוי של הניילונים, התגלגלנו די במקרה לארוע המדליק הזה ומאז אותו ביקור, כל שנה אנחנו מסמנים ביומן ומשתדלים לא להחמיץ אותו.

אז מה זה הטרולי דאנס? מדובר באוסף של ריקודים קצרים שהם Site Specific כלומר כל ריקוד מתאים את עצמו לחלל בו הוא מתקיים או שהחלל נבחר, באותה שכונה ספציפית, בהתאם לאופי הריקוד. כל שנה נקודת המפגש היא בשכונה אחרת (השנה היא ב-Mission Creek Park) ובערך כל חצי שעה יוצאת קבוצה (עם סרטים על היד ומדריכים מלווים) לסיור בעיר שכולל כששה-שבעה קטעי מחול קצרים ומאוד מגוונים. זה יכול להיות מופע קאפאוורה בכנסייה, מחול מודרני בחלל משרדים שננטש לסוף השבוע, דמויות מחופשות שנעות בתוך חלון ראווה או קטע קאברטי על אי תנועה ברחוב סואן. פעם אחת אפילו ראינו מופע אופרה תוך כדי ירידה בסנפלינג מבניין גבוה ופעם אחרת מופע שחייה צורנית בבריכה במתנ"ס סטייל אסתר וויליאמס. הארוע כולל גם מעבר בתחבורה ציבורית (MUNI או BART) לשכונה אחרת בה נערך החלק השני של הריקודים/מופעים/מיצגים או איך שאתם רוצים לקרוא לזה.

באחת הפעמים נפגשנו ליד חנות ירקות מקומית ב-Noe Valley, ראינו חבורת בנות לבושות שחור שעשו מופע במגרש כדורסל של ביה"ס מקומי וניצלו בעיקר את קיר הבטון בשיפולי המגרש. משם עברנו למופע ריקודים קובני חושני ברחוב כשהזוגות הרוקדים יוצאים מחצר בית עם גדר מעוטרת בציורים צבעוניים.

אח"כ צפינו במופע שנערך כך שהקבוצה נמצאת בפינת רחוב אחת והרקדנים מהצד השני של הצומת ובאמצע עוברות מכוניות והולכי רגל אקראיים שלא מבינים לאן הם נקלעו. לקחנו את החשמלית לאזור אחר בעיר ובתוך קולג' מקומי ראינו חבורת סטודנטים שניצלה את המדשאה של הקמפוס ורקדה לצלילי להקה מקומית, רקדניות פלמנקו, ולסיום מופע בכריאוגרפיה של מפיקת הארוע – קים אפיפני ובו זיהינו כמה רקדנים מהשנים הקודמות כולל רקדן שחום עור וגבוה שלמרות היותו חרש יש לו חוש קצב מדהים. בסוף קים סחפה את הקהל לרקוד עם להקת הרקדנים.

כל הארוע הזה הוא פרוייקט של אשה אחת שיום אחד החליטה לעשות מעשה. קים אפיפני ביקרה בסן דייגו וראתה ארוע דומה שנערך על קרונות הTrolley המפורסמים והחליטה להתאים את הקונספט לסן פרנסיסקו. היא שילבה את אהבתה למחול עם אהבתה לעיר ובזכותה אנחנו נפגשים לא רק עם אמנים שלא היה שום סיכוי שהיינו פוגשים אחרת, אלא גם עם שכונות מעניינות בעיר שלא נמצאות על מפת התיירות הסטנדרטית. כל הארוע הוא חינם ומבוסס על התנדבות הרקדנים, שותפות עם הקהילה המקומית וכמובן זמנה, מרצה וכשרונה של קים.

אז אל תשכחו לתרום להם בסוף המופע כשהרקדנים עוברים עם הכובע….

בקיצור חויה מאוד סן-פרנסיסקואית ומומלצת לכל המשפחה.

האירוע יתקיים בשבת ובראשון בשעות:

 11 am, 11:45 am, 12:30 pm, 1:15 pm, 2 pm, 2:45 pm

אורכו של כל סיור הוא כשעתיים ונקודת היציאה השנה:

International Art Museum of America, 1023 Market Street, San Francisco

מומלץ מאוד להרשם מראש! להרשמה ולפרטים נוספים לחצו כאן

שבת שלום.

אוקטובר 2019: תערוכות אמנות מומלצות בעמק הסיליקון והסביבה

אוקטובר 2019: תערוכות אמנות מומלצות בעמק הסיליקון והסביבה

מאת: אביטל משי

תערוכות החודש בוחנות את החיים שלנו ומציגות שאלות קיומיות חשובות. איך הטכנולוגיות החדשות משפיעות על הזהות שלנו? איך מתרגמים רגשות למילים? איך אפשר לקחת משהו שבור ולתת לו חיים חדשים? ולבסוף – איך אפשר לחוות את פסטיבל ברנינג-מן גם בלי לנסוע למדבר בנבאדה?

The Body Electric

Juliana Huxtable Lil’ Marvel, 2015

התערוכה הנוכחית של המרכז לאמנות Yerba Buena עוסקת בשאלות של זהות וטכנולוגיה. כיצד טכנולוגיות חדשות משנות את הדרך שבה אנו מבינים את הגוף ואת תחושת העצמי. התערוכה מציגה יותר מ-70 עבודות אשר שמות דגש מיוחד על הקשר שבין טכנולוגיה ומגדר, מיניות, גזע ומעמד.

Yerba Buena Center for the Arts

התערוכה פתוחה לקהל עד ה-26 בינואר, 2020

Fired, Broken, Gathered, Heaped

האמנית אנאבת׳ רוזן שואבת השראה מהסביבה שבה גדלה אשר השרישה בה ערכים של תושייה, סיבולת ומוסר עבודה חזק. במסגרת עבודתה האמנית מציגה אתוס שטוען שכל דבר שבור הוא בר תיקון. עבודות הקרמיקה, המוצגות בתערוכה זו, נוצרו מתוך הדחף של האמנית להציל או להחיות שוב חלקי קרמיקה שבורים.

Contemporary Jewish Museum

התערוכה פתוחה לקהל עד ה-19 בינואר, 2020.

Almost Human

הטכנולוגיות המתפתחות בעמק הסיליקון מעניקות השראה לניסויים אמנותיים במשך יותר משלושה עשורים וסוללות דרך לעתיד חדש. תערוכה זו, מציגה עבודות מן האוסף הקבוע של המוזיאון ומתרגזת באמנים המשתמשים בטכנולוגיות דיגיטליות חדשניות החל מהמחשבים המוקדמים, דרך רובוטיקה, מציאות מדומה ובינה מלאכותית.

Image: Tony Oursler, Slip, 2003.

San Jose Museum of Art

התערוכה פתוחה לקהל עד ה-9 באוגוסט, 2020.

Getting Changed

מרטין קריד הוא אחד האמנים האהובים עלי ולכן אני ממליצה על ההופעה החדשה שלו במתחם המעבדה שבסן פרנסיסקו. יחד עם זאת, אני מזהירה מראש שזוהי לא צפוייה להיות הופעה שגרתית או קלה לעיכול. קריד הוא אמן שבונה פסלים עם מילים, שיחות ושירים. תוך שהוא עומד על הבמה, מדבר, מנגן ושר הוא נוגע בנושאים כגון גבולות אישיים ולאומיים, ביגוד כאמצעי תקשורת, מילים כבגדים לרגשות ועוד נושאים שהולכים ומסתבכים להם בחופשיות במופע מרתק של איש אחד.

 The Lab

המופע יתקיים ב-24 באוקטובר ב-8 בערב (יש לרכוש כרטיסים מראש).

No Spectators: The Art of Burning Man

לכל מי שיצא לו לנסוע לברנינג-מן ולכל מי שלא – הנה תערוכה במיוחד בשבילכם. פסטיבל הברנינג-מן הוא אחד מאירועי התרבות המפורסמים בעולם. בכל שנה מגיעים למדבר בלק-רוק שבנבאדה כ-70,000 משתתפים אשר בונים יחד מטרופולין זמני ובו מיצבי אמנות ניסיונית אשר בדרך כלל מועלים באש ונשרפים עד היסוד בסופו של הפסטיבל. התערוכה סוקרת את ההיסטוריה של הפסטיבל תוך תצוגה של מיצגי אמנות ניסיוניים, רכבי מדבר, צילומים ועבודות וידאו. התערוכה מתמקדת ב-10 ערכי הליבה של הברנינג מן: הכללה רדיקלית, נתינת מתנות, התפייסות, הסתמכות רדיקלית על העצמי, ביטוי עצמי קיצוני, מאמץ קהילתי, אחריות אזרחית, העלמת עקבות, השתתפות ומיידיות.

Oakland Museum of California

התערוכה פתוחה לקהל עד ה-16 בפברואר, 2020.

ציטוט לסיום מפיו של מרטין קריד: ״הכל הולך להיות בסדר״.

למחשבות נוספות, צילומים מתערוכות וצילומים של האמנות האישית שלי – avitalix@

פסטיבל הסרטים היהודי 2019: רשימת הסרטים שלא כדאי להחמיץ

פסטיבל הסרטים היהודי 2019: רשימת הסרטים שלא כדאי להחמיץ

מאת: דלית גבירצמן

אמרו שעבר זמנו. אמרו שהוא פאסה. אמרו שאין לו סיכוי, אבל אולם הקולנוע ממשיך למשוך אליו מליוני צופים נאמנים בשנה. אלו הם אותם האנשים, ואני בינהם, שלא מוכנים לוותר על החוויה של להיבלע בתוך אולם קולנוע חשוך אל מול מסך עצום ולהשאב אל תוך פנטזיה למשך שעה וחצי, ולא משנה כמה גדול המסך הביתי שלהם. יש משהו ממכר בניתוק מכל רעשי הרקע וההתמסרות הטוטאלית לחוויה, שקסם לי כשהייתי בת שש עשרה והיה לי מנוי בסינמטק תל אביב, והוא עדיין קוסם לי עד היום הזה.

אנחנו חיים בעולם המוצף בתוכן. כל תחנת טלוויזיה, כל ערוץ תקשורת ופלטפורמה אינטרנטית מייצרים כיום תוכן משלהם. הזמינות והנגישות לסרטים ולתוכניות ברשת היו אמורות לסתום את הגולל על היציאה מהבית לצורך ישיבה בצוותא עם אנשים זרים וצפייה בסרטים תוך לעיסת פופקורן ושתיית קוקה קולה, אך הפלא ופלא, אולמות הקולנוע נעשים נוחים יותר ומפנקים יותר, פסטיבלי הסרטים מעולם לא היו פופולריים יותר, סרטי הקולנוע – ובעיקר סרטי הדוקו – מעולם לא היו טובים יותר, והתעשייה ממשיכה לגלגל מאות מליוני דולרים ברחבי העולם. ואפילו עוד לא דיברנו על המהפכה של סדרות הטלוויזיה והקולנוע הישראליים בעשורים האחרונים. מסתבר שלפחות בעניין הזה אנחנו לגמרי לא חיים בסרט.

מזה עשרים ושמונה שנים, פסטיבל הסרטים היהודי של הסיליקון וואלי מקשט לנו את הסתיו ומביא לפתחנו את מיטב הסרטים, האורחים והאירועים הקולנועיים. השנה, יפתח הפסטיבל ב-27 באוקטובר ויסתיים ב-17 בנובמבר, ובמהלכו יוקרנו מספר שיא של 31 סרטים ב-51 הקרנות, כולל שלוש הקרנות חינמיות לבני נוער בשלושה בתי קולנוע שונים. ״בפסטיבל השנה יתארחו יותר דוברים, במאים ואנשי קולנוע מאשר אי פעם בעבר״ אומרת צביה שלף, המנהלת הכללית של הפסטיבל. ״בפסטיבל השנה יוקרנו סרטי דרמה מצוינים, סרטי דוקו נפלאים וכן קומדיות משעשעות״. לוח ההקרנות המלא כאן.

כאמור, ערב הפתיחה החגיגי יתקיים ב-27 באוקטובר בשעה 6:30 בערב, בג׳יסיסי בפאלו אלטו עם הקרנה של הסרט התיעודי המרהיב ״תמונת חייו״ (Picture of His Life). הסרט המתעד את סיפור חייו ומפעלו של צלם הטבע הנודע עמוס נחום, יוקרן בנוכחותם של עמוס נחום עצמו, דני מנקין הבמאי עטור הפרסים ואורי אייזן המפיק.

במסגרת האירוע המרכזי של הפסטיבל שיתקיים ב-6 בנובמבר בקולנוע CinèArts וב-7 בנובמבר בקולנוע AMC, יוקרן סרטה של מיכל אביעד ״אישה עובדת״. זהו סיפורה של אישה שמוצאת את עצמה בדילמה בין האמביציות שלה והצורך לפרנס את משפחתה לבין ההתמודדות עם הטרדה מינית במקום העבודה. בתום ההקרנה, תתקיים שיחה בפאנל מכובד הכולל את אילנה שושן-דיאמנט, מלכת היופי של ישראל, העומדת היום בראש ארגון הפועל למען העצמה של נשים (WEF (Women’s Empowerment Foundation ואן ראוול שהיא מרצה למשפטים באוניברסיטת UC Berkeley ומשמשת כיועצת במשרד לעורכי דין המתמחה במקרים של הטרדה מינית.

בערב הנעילה יוקרן הסרט התיעודי “Fiddler: A Miracle of Miracles” העוסק בתופעה הסנסציונית של המחזמר המצליח ״כנר על הגג״ וההשפעה האדירה שלו ברחבי העולם. הבמאי מקס לבקוביץ׳ והשחקן מייקל ברנרדי יהיו אורחי הכבוד ויענו על שאלות עם תום ההקרנה.

פסטיבל הסרטים היהודי של הסיליקון וואלי 2019 יוצא לדרך, והוא יכלול השנה מספר שיא של סרטים מצוינים. הנה רק כמה מהם:

הד (Echo) -סרטם של עמיקם קובנר ואסף שניר מתמקד באבנר (יורם טולדנו) מהנדס מנהרות חיפאי, החושד שאשתו אלה (יעל אבקסיס) בוגדת בו. הוא מקליט את שיחות הטלפון שלה וצולל אך תוך מסע אובססיבי לגילוי המאהב המסתורי (גורי אלפי).

גאולה (Redemption) – סרטם של יוסף מדמוני ובועז יהונתן יעקב עוקב אחר מנחם, סולן להקת רוק בעבר וחוזר בתשובה, המנסה לאחד את להקתו לסיבוב הופעות אחרון כדי לממן טיפול חדשני ויקר לבתו החולה. הסרט זכה בשלושה פרסים בפסטיבל ירושלים ומשה פולקנפליק זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל טורונטו.

שרוכים (Shoelaces) – סרטו של יעקב גולדווסר משנת 2018 בכיכובם של דב גליקמן, נבו קמחי ואוולין הגואל, מספר את סיפורו של גדי (נבו קמחי) בן ה-36 שהוא אדם בעל צרכים מיוחדים הנאלץ לעבור לגור עם אביו ראובן (דב גליקמן) לאחר מות אמו בתאונת דרכים. הסרט היה מועמד לשמונה פרסי אופיר בשנת 2018 ודב גליקמן זכה בפרס שחקן המשנה הטוב ביותר.

סיפור אחר (The Other Story – סרטו של אבי נשר משנת 2018, בכיכובם של ג׳וי ריגר, נתן גושן, מיה דגן, יובל סגל וששון גבאי, עוסק בזוג צעירים ישראלים שחזרו בתשובה ועומדים להתחתן, ובנסיונם של הורי הכלה למנוע את הנישואים.

משפחה בטרנס (Family in Transition) – סרטו התיעודי של אופיר טריינין עוקב אחר משפחה שבה אב המשפחה, עמית צוק, עובר ניתוח לשינוי מין. הסרט מלווה את עמית לכל אורכו של התהליך ומתאר את הקשיים הרבים איתם נאלץ להתמודד הזוג. הסרט זכה בפרס דוקאביב לסרט הטוב ביותר בשנת 2018.

היום שאחרי לכתי (The Day After I’m Gone) – סרטו של הבמאי והתסריטאי נמרוד אלדר עוקב אחר דמותו של יורם גולן (מנשה נוי), וטרינר אלמן בגיל העמידה המתמודד עם רצונה של בתו המתבגרת רוני (זוהר מידן) לשים קץ לחייה.

עמוס עוז: ישר אל תוך השמש הקיצית (Amos Oz:The Nature of Dreams– סרטם של יונתן ומאשה צור יוצא למסע בעקבות כתיבתו הספרותית ומשנתו הפוליטית של אחד מטובי הסופרים הישראלים. הסרט עשיר בקטעי ארכיון ומלווה במפגשים של עוז עם אישים מעניינים כגון סלמן רושדי, פול אוסטר, סרי נוסייבה, גדי טאוב ושמעון פרס. הסרט זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל Film for Peace שבאיטליה.

המחתרת היהודית (The Jewish Underground) – מותחן בלשי-פוליטי של הבמאי שי גיל, המתחקה אחר חקירת השב״כ הדרמטית שהובילה למעצר חברי המחתרת היהודית. הסרט כולל תמונות, הקלטות, עדויות וחומרים שטרם פורסמו.

אתה מת רק פעמיים (You Only Die Twice) – סרטם התיעודי של דוד דרעי ויאיר לב מתחקה אחר זהותו הכפולה של לא אחר מאשר סבו המנוח של יאיר. לאחר שאימו גילתה שהיא היורשת החוקית של בית בלונדון, הסתבר לתדהמתה שבאוסטריה נחשפה דמות נוספת העונה על אותו השם בדיוק ובעלת אותו מספר זהות. הסרט זכה בפרס חביב הקהל ופרס התחקיר בפסטיבל דוקאביב.

שייקה: החיים הנסתרים של שייקה אופיר (.Shai K)- סרטו של ארי דוידוביץ׳ מהווה דיוקן תיעודי המציג את כשרונו הכביר של שייקה אופיר. הסרט עוקב אחר חייו האישיים והוא כולל שלל מרואיינים וקטעי ארכיון ישנים מראשית דרכו של שייקה אופיר בצ׳יזבטרון ועד להופעתו האחרונה ב״המלך מתיא הראשון״.

הבלתי רשמיים  (The Unorthodox) – סרטו של אלירן מלכה, עוסק בסיפור הקמתה של מפלגת ש״ס בשנות השמונים בירושלים והוא מבוסס, כמובן, על סיפור אמיתי. שולי רנד, יעקב כהן ואחרים מספרים את סיפורו של יעקב כהן (שולי רנד) המתרעם על האפליה נגד הספרדים והגזענות במוסדות החינוך של בית יעקב ואגודת ישראל, ומחליט להקים רשימה חרדית-ספרדית שתרוץ לראשות עירית ירושלים, ובהמשך מריץ רשימה לכנסת, ואת הסוף כולם יודעים. הסרט זכה בארבעה פרסי אופיר בשנת 2019.

אז למה אתם מחכים? בקרו באתר הפסטיבל www.svjff.org והזמינו כרטיסים לכל הסרטים והאירועים.

להתראות בקולנוע!

שלכם,

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsman.com