עשר פינות חמד מומלצות בברקלי

מאת: דלית גבירצמן

הן תמיד נראות לי כמו שתי אחיות, קרובות זו לזו, אך כה שונות. האחת צבעונית ותוססת, אוהבת לחגוג ולבלות ולא ממש עושה חשבון לאף אחד. היא נהנתנית, חסרת מעצורים ומרהיבה ביופיה, ובשל כך מושכת אליה רבים העולים אליה לרגל ונשבים בקסמה. ואילו השניה, היא האינטלקטואלית מבין השתים. היא אשת הרוח ודעתה פחות נתונה לחיצוניות. היופי שלה מוצנע ופחות גלוי לעין, אך תחת הבגדים הזרוקים והשערות על הרגלים מסתתרות פינות חמד רבות. היא רדיקלית, היא פרועה, בועטת ולא מתנחמדת. סן פרנסיסקו וברקלי, לא תאומות אבל בפירוש מאותה משפחה. פיזית, הן שוכנות זו מול זו, מופרדות ומחוברות בגשר. אף שהן שונות מאוד במראה, שתיהן ערים יפהפיות, כל אחת בדרכה היא.

ואהבתי את שתיהן, אלי.

זו שלי היתה, וזו שלי

ככה באו לי צרות טובות,

שתים הן ולא יודעות

זאת על זו, וזו על זאת.

אז מה קורה כשאת בזוגיות טובה, במערכת יחסים יציבה ובטוחה ולפתע את מתאהבת? בשאלה הזאת אני מתחבטת כבר מספר שבועות. לפני כשנה וחצי נשבעתי אמונים לסן פרנסיסקו, האחות היפה. העיר הידועה, ששמעה יצא למרחוק על כל גשריה, פסטיבליה, תערוכותיה, מסעדותיה ושלל טיפוסיה כבשה את ליבי בסערה. אך עוד בטרם באתי על סיפוקי, בעודי כובשת אותה בצעדי, מגלה שכונה אחר שכונה, החלה לקרוץ לי אחותה, זו שמעבר למפרץ, בעודה מנצנצת אלי בשלל אורותיה. באצבעה הארוכה החלה לטפוח על כתפי ולקרוא בשמי. בואי דלית, היא אמרה, אל תראיני שאני מחאתית ופוליטית, שהמראה שלי כפרי וזנוח, סורי אלי ואגלה לך את סודותיי. ותגידו לי אתם, איך אפשר לסרב להזמנה אישית שכזאת?

אז הפניתי עורף לקו החוף היפה בעולם ולאורבניות הממכרת של עירי, וכאשת לוט, מבלי להפנות את מבטי לאחור, חציתי את הגשר לכיוון העיר ברקלי. ומה חיכה לי שם, אתם שואלים? אוצרות של ממש!

אז הנה לכם רשימת חלקית, כמובן, של עשרת הדברים שאתם פשוט חייבים לנסות בברקלי:

Fournee

ראשית, בעקבות המלצה של חברה אנינה במיוחד, אני מגיעה ל-Fournee מאפייה צרפתית קטנה, קסומה ומשובחת במיוחד, הנמצאת בבעלות השף קונדיטור פרנק סאלי. מבט אחד ואני מאוהבת. מיד ברור לי שנחתתי במעוז ארטיזניות ואיכותיות. אני קונה וקונה, טועמת מכל הבא ליד, ולא די לי. ממאפה העגבניות וגבינת העיזים והפיצות המעולות, דרך הלחמים המצוינים והעוגות היפיפיות. חגיגה של ממש!

Fournee Bakery, 2912 Domingo Way, Berkeley, CA 94705

TCHO Chocolate

אני לא יודעת מה אתם הייתם בוחרים לעשות כשלפתע התפנתה לכם שעה קלה בבוקר יום שני. אני, נסעתי אל מפעל השוקולד של TCHO. המפעל החדש-דנדש פותח את שעריו לציבור הרחב ומציג בגאווה רבה את תהליך ייצור השוקולד; מבחירת הפולים דרך תהליך ההכנה הקפדני ועד לסיור בפס הייצור. כמובן, שיש גם טעימות ואפילו תקבלו $10 הנחה ברכישת שוקולד. מי אמר שוקולד ולא קיבל? ט-ע-ייייי-ם!

TCHO Chocolate, 3100 San Pablo Avenue, Berkeley, CA 94702

Ippudo

מיד כשיורדות הטמפרטורות ומתחיל לטפטף, אני חולמת על ראמן. כבר שנים שיש לי רומן עם ראמן. לכן מיד כשאני שומעת שמסעדת הראמן המפורסמת Ippudo פתחה סניף חדש בברקלי, אני עושה אליו פעמי. היא נפתחה לראשונה ביפן בשנת 1985 וזכתה בפרסים רבים ובהכרה בינלאומית, ומאז נפתחו סניפים בכל רחבי העולם. עכשיו, היא הגיעה עד אלינו. בבקשה, אל תבהלו מהתורים! בסוף ההמתנה, מצפים לכם Buns מעלפים וקערה מהבילה של ראמן עשיר וארומטי. מושלם ליום סתיו גשום!

Ippudo, 2015 Shattuck Ave., Berkeley, CA 94704

The Magnes Collection of jewish Art and Life

למי שחשקה נפשו גם בקצת תרבות, מוזמן לבקר במוזאון היהודי Magnes, שהגעתי אליו בעקבות ויקטוריה חנה החלומית. אמנית הקול יוצאת הדופן ממשיכה לשתף ולחלוק איתנו את עבודתה עם הסטודנטים מברקלי, מידי יום שלישי בשעה 5:30 במהלך שלושת השבועות הקרובים. ההופעות פתוחות לקהל הרחב. מומלץ בחום!

The Magnes Collection of jewish Art and Life, 2121 Allston Way, Berkeley, CA 94720

Urban Adamah

על Urban Adamah שמעתי לא פעם כאשת חינוך, אך מה שהביא אותי לשם, בסופו של דבר, היה אירוע שכלל… אוכל, כמובן. אורבן אדמה היא חווה חקלאית חינוכית ומרכז קהילתי שהוקמה על ידי יזם, איש עשייה מרתק ואיש מקסים בשם אדם ברמן. הרעיון העומד מאחורי החווה הוא שילוב של תוכנית חינוכית למנהיגות, חקלאות אורגנית ויהדות מתקדמת. במקום מוצעות הרצאות, סדנאות, פעילויות ותוכניות נפלאות לילדים לפי מעגל השנה היהודי, תוכניות קיץ לנוער ועוד. בהחלט שווה ביקור !

Urban Adamah, 1151 Sixth Street, Berkeley, CA 94710

The Cheese Board Collective

ואחרי כל התרבות והעבודה הקשה, צריך גם לאכול משהו, לא ככה? ביקור בברקלי לא יהיה מושלם מבלי להגיע ל- Cheese Board. כל חובב גבינות באשר הוא, חייב לעצמו ביקור בקואופרטיב המצוין הזה הכולל מבחר אדיר של גבינות איכותיות, לחם מצוין, וגולת הכותרת, היא הפיצה הנמכרת ממש בצמוד. היא נבחרה, ולא בכדי, לאחת מהפיצות הטובות באמריקה. שווה להגיע מוקדם ולתפוס מקום בתור. לא פעם כשהגענו, לוותה החוויה הטעימה הזאת במוסיקה חיה. לחם טוב, גבינה מעולה, פיצה משובחת ומוסיקה חיה –  וכי מה עוד צריך הבן אדם? שלמות! שימו לב, הם סגורים בראשון ובשני.

The Cheese Board Collective, 1504 Shattuck Ave., Berkeley CA

Berkeley Bowl Marketplace

כבר לפני מספר שבועות פצחתי בווידוי מרגש ובו חשפתי את השריטה שלי ושל האיש היקר בעניין סופרמרקטים. כן, זה לא קל ואפילו גובל במבוכה, אבל היי, אף אחד לא מושלם. בהמלצת חברותי הברקלאיות המקסימות, הגעתי להיכל הקודש, סופר הסופרים, הלא הוא ה- Berkeley Bowl. חברים, ילד בחנות צעצועים זה אנדר סטייטמנט. לרגע הרגשתי שהגעתי לגן עדן, לעולם שכולו טוב. שפע המוצרים והמבחר, פשוט המם אותי. כל מה שפודי שרוף, בשלן וחובב אוכל יכול רק להעלות בדעתו – יש שם. אל תגידו שלא אמרתי. סופר-סטאר!

Berkeley Bowl Marketplace, 2020 Oregon Street, Berkeley, CA 94703

Ippukku

גבוה גבוה, ברשימת המאוים הכמוסים שלי, נמצאת יפן. אני חולמת על טיול ליפן כבר המון שנים.  קוראת ספרים, שומעת חוויות, אוספת המלצות וחולמת על היום שבו, סוף סוף, אגיע לשם גם אני. ובינתיים, אני מקפידה לבקר במסעדת Ippuku הנהדרת, יושבת על המחצלת ומתענגת על המנות המוקפדות והאותנטיות. איך אמרנו פעם? יותר יפני מיפני!

Ippukku, 2130 Center Street, Berkeley, CA 94704

Grégoire

ברקלי מתגאה, ובצדק, ב-Gourmet Getto שלה. על אף השם הבעייתי-משהו, כולל האזור יופי של מקומות לכל מי שהמילה גורמה עושה לו את זה. מהדליקטסן היהודי המעולה Saul’s ל- Epicurious Garden. אבל הייתי רוצה דווקא להמליץ לכם על מקום קטן ומקסים שנפתח בשנת 2002, הידוע בעננות קטנות וממכרות עשויות מתפוחי אדמה. אלו הן בצקניות מהבילות ומענגות, שאין שניות להן מכל מליוני הבצקניות. מי שאחראי לעונג הזה הוא השף Grégoire Jacquet, ועל שמו קרויה המסעדה. חובה!

Grégoire, 2109 Cedar Street, Berkeley, California, 94709

Chez Panisse

Photo by City Foodsters

אף כתבה רצינית על ברקלי לא תהיה שלמה מבלי להזכיר את מסעדת Chez Panisse. בשנת 1971 פתחה אליס ווטרס, אקטיביסטית מזון ובעלת דעות מהפכניות לזמנן בתחום המסעדנות והתזונה, מסעדה הידועה בכך שהיא מקפידה להשתמש ברכיבים אורגניים ומקומיים ומנהלת רשת קשרים ענפה עם חוואים ומגדלים מקומיים על מנת להבטיח את איכות המזון. המסעדה זכתה בשלל פרסים (ביניהם כוכב מישלן במדריך של איזור סן פרנסיסקו). ווטרס נחשבת בין היתר למייסדת המטבח הקליפורני, כתבה שמונה ספרי בישול והיא מרבה לתת הרצאות על מפעל חייה. מוסד קולינארי של ממש!

 Chez Panisse, 1517 Shattuck Ave. Berkeley, CA 94709

זהו להפעם, חברים. אז לפני שהימים ממש מתקצרים ומתקדרים לנו, שימו פעמיכם אל האחות השנייה. נכון, יש מי שחושב שהדבר הכי טוב בברקלי זה הקירבה שלה לסן פרנסיסקו, אבל תאמינו לי – היא הרבה יותר מזה.

שלכם בהנאה,

דלית

מה שעובר עליו: ראיון עם חמי רודנר

מה שעובר עליו: ראיון עם חמי רודנר

מאת: איתי שמי

בתחילת שנות התשעים ביליתי זמן ארוך בנדודים תרמילאיים ברחבי העולם. זו היתה תקופה של טרום אינטרנט והקשר עם הבית נעשה בכתיבת מכתבים או גלויות (כאלו שכותבים על נייר ואח"כ מדביקים בול, זוכרים?). בזמן הטיול היינו מתעדכנים מוזיקלית רק כשהחלפנו קסטות עם מטיילים אחרים (אפילו צורבי הדיסקים נכנסו לשוק מאוחר יותר) אבל באופן כללי היינו מנותקים. כשחזרתי ארצה הופתעתי לגלות סצינת רוק חיה ובועטת. להקות צעירות שלא הכרתי היו הדבר הכי לוהט בשוק. מופע הארנבות של ד"ר קספר, זקני צפת, כרמלה גרוס ווגנר, כנסיית השכל, אביב גפן והתעויוט וזאת רק רשימה חלקית. האלבום של איפה הילד, זמן סוכר, ישר תפס אותי. רוק ישראלי של חבר'ה קיבוצניקים בני גילי פחות או יותר, שיצאו לעיר הגדולה ונתנו בראש.

מים רבים עברו בירקון מאז, אבל איפה הילד כאן איתנו. לא מדובר בלהקה שמתאחדת לסיבוב הופעות נוסטלגי סטייל "כוורת חוזרת", מדובר בלהקה חיה שממשיכה ליצור ואף הוציאה השנה אלבום חדש בשם "מתוק בחשכה". לפאלו אלטו הם יגיעו ב 18 לנובמבר וזאת הזדמנות מצויינת לתפוס את חמי רודנר לראיון.

צילום: עידו סימן טוב

השיר הראשון באלבום החדש נפתח ב:

לך   

לך מארצך     

לך מאשתך     

ואיפה הוא ביתך

רוץ  

חזור אל הקיבוץ       

איבדת כל תירוץ   

תתחיל מהתחלה

מעבר לקישור התנ״כי המתבקש מהשורות הראשונות. האסוציאציה הראשונה שעברה לי בראש היא דוקא השיר Once in a lifetime של טוקינג הדס בו דיויד ביירן תוהה איך הוא הגיע לכאן והאם זה אכן ביתו היפה והאם זו אישתו היפה. בהמשך אתה כותב: רוץ, חזור אל הקיבוץ. אתה עצמך הרהרת באפשרות של החזרה לקיבוץ? לתת לילדים לרוץ יחפים כל הקיץ על הדשאים…

לא. את השיר הזה כתבתי בהשראת חברים שעברו איזה משבר באמצע החיים, התגרשו, חלקם חזרו לקיבוץ, עזבו את תל אביב. ניסיתי בהרבה משירי האלבום לכתוב על הקהל שלנו, על החיים שלהם, אנשים בני ארבעים או חמישים שחלקם מתמודדים עם כל מיני דברים כמו גירושים, נישואים שניים, עוברים שינוי, בוחנים את החיים שלהם ומתחילים מהתחלה. אני אישית לא רוצה לחזור לקיבוץ.

אסף שריג חזר לקיבוץ, לא?

כן, אסף חזר וגם אופיר (אופיר בן עמי, גיטריסט, חבר הלהקה, א.ש.) חזר לקיבוץ. הוא גר בחניתה.

יש לך שריטות מהלינה המשותפת?

ודאי, כל החבילה, מה שאתה רוצה…

רוב השירים באלבום החדש עוסקים בזוגיות, בשחיקה לאורך השנים ובנסיון לשמור על הניצוץ. עושה רושם שהתכנסתם פנימה בעוד שהכל בחוץ בוער. זו בחירה מודעת? ניסיתם בכוונה להתרחק מפוליטיקה ומ"המצב"? אפילו שם האלבום יכול לרמז על המגמה הזאת, חשוך בחוץ אבל בואו ננסה למצוא קצת מתוק…

אני חושב שכן. שירים שרוצים לבוא ולהיוולד, אני לא שואל אותם מה הם רוצים. עניין אותי לכתוב על מה שמתרחש בתוך בית, בתוך הזוגיות, בתוך משפחות. בדיוק עכשיו אני עובד על אלבום משלי והוא בהחלט פוליטי ומתעסק לגמרי עם מה שקורה בחוץ. זה עוד בשלבים ראשונים של הקלטות, ממש אחרי שאני מסיים לדבר איתך אני נפגש עם הנגנים פה אצלי בסטודיו כדי לעבוד על זה. מדובר במשהו מאוד שונה, תהיה מוזיקה אלקטרונית, יהיה היפ הופ, ועוד כל מיני דברים.

עוד בענייני האלבום האחרון, השיר "היא אוהבת" מאוד הזכיר לי את Norwegian wood של הביטלס. יש בו צליל קצת פסיכדלי, סיקסטיז כזה. על איזו מוזיקה גדלת?

אני גדלתי לגמרי על סיקסטיז וסבנטיז. על הביטלס בראש ובראשונה, וגם על כל האמנים והלהקות הגדולות, אתה יודע, בוב דילן, סטילי דן, ניל יאנג, פול סיימון, גם מאוד אהבתי פאנק. הזכרת את טוקינג הדס, היתה לי תקופה שהם מאוד השפיעו עלי. "היא אוהבת" הוא בהחלט קריצה ל Norwegian wood, אתה תראה בהופעה שאנחנו מעצימים את זה…

מה אתה שומע היום? יש משהו שאתה יכול להמליץ לי?

בגלל שאני עובד הרבה עם נגנים ועם מוזיקאים לא יוצא לי לשמוע הרבה מחוץ לעבודה. אני מאוד אוהב את LCD Soundsystem החדש, קנדריק למאר אדיר, אני שומע את סולאנג' (אחות של ביונסה). בארץ יש הרבה דברים טובים, למשל אלון עדר. הייתי ממליץ לך לשמוע את המסך הלבן. חבר'ה צעירים שעושים מוזיקה נהדרת, פאנקיסטית כזאת.

אם היית צריך לבחור לפגוש ולנגן עם כל אחד בעולם, במי היית בוחר?

אני מניח שזה היה פול מקארטני.

היום לא מעט להקות רוק (ולא רק רוק) ישראליות בוחרות לשיר באנגלית. חשבת פעם לכתוב ולשיר באנגלית? לנסות אולי את מזלך בשוק הבינלאומי?

אף פעם לא היתה לי מחשבה כזאת. אני חושב שאמן יכול להתבטא רק בשפה שיש לו מה להגיד בה. רוב הישראלים שכותבים בה אין להם ממש מה להגיד, כי זה לא שפה שהם נושמים ברחוב, או דוברים וחושבים בה.

ספר קצת על התקופה הראשונה של איפה הילד, כשהכל התחיל. אתה מתגעגע?

אני מאוד מתגעגע לתקופה לפני שיצא האלבום הראשון. אני לא בנאדם שכל כך מתגעגע או עסוק בעבר, אבל התקופה לפני שיצא "זמן סוכר" היתה נהדרת כי היא היתה תקופה מאוד יצירתית. המון אנשים יצרו והיו ג'אמים כאלו בבתים בתל אביב. בקעו אז הרבה להקות ומוזיקאים שהם עדיין פה בסביבה. כשיצא האלבום הרבה דברים התחילו מאוד להתמסחר ואני באופן אישי לא זוכר את תקופת התהילה של איפה הילד ב 93 ו 94 כתקופה טובה. לא הרגשתי כל כך נח עם כל המהומה הזאת. גם הייתי מבוגר יותר. אני מבוגר בעשור מאמנים דוגמת אביב גפן ומאור כהן והייתי במקום אחר. אני גם חושב שמה שהלך בניינטיז זה היה קצת תופעת עדר. אמרו לחבר'ה הצעירים שמה שהולך זה רוק, אז הם באו להופעות אבל לא היתה שם באמת אהבה והקשבה אמיתית למוזיקה. היו המון מופעי עירייה כאלה, שהביאו לציבור בבימות ואירועים.

אני מרגיש שאלו שמגיעים כיום להופעות, המוזיקה שלנו אומרת להם משהו. מדובר באנשים יותר מבוגרים והפידבק שאני מקבל מהקהל הוא הרבה יותר אותנטי.

היתה תקופה בה עבדת כקופירייטר במשרד פרסום. האם תכננת לשים את פרק הרוקנרול מאחוריך ולעבוד בעבודה "מסודרת" או שידעת שתמיד תמשיך ליצור ולהקליט?

באמת באותה תקופה ממש לא הייתי בטוח שאני אמשיך לעשות מוזיקה.

צילום: עידו סימן טוב

יש הרבה מאוד אהבה והכרה במזל שיש לנו שאנחנו עדיין יכולים בגילנו לנגן ושיש אנשים שאוהבים את מה שאנחנו עושים וזה מעניין אותם. כולנו כבר סביב החמישים, יותר או פחות, ובלי שום ספק זה אחרת. אבל התשוקה כשאנחנו מנגנים היא אותה תשוקה.

ספר קצת על האיחוד המחודש של איפה הילד. איך זה לחזור ולנגן יחד? עכשיו כשיש משפחה, ילדים ומחויבויות של אנשים "גדולים", עדיין יש אנרגיות?

יש הרבה מאוד אהבה והכרה במזל שיש לנו שאנחנו עדיין יכולים בגילנו לנגן ושיש אנשים שאוהבים את מה שאנחנו עושים וזה מעניין אותם. כולנו כבר סביב החמישים, יותר או פחות, ובלי שום ספק זה אחרת. אבל התשוקה כשאנחנו מנגנים היא אותה תשוקה.

הילדים מתעניינים במוזיקה? הם רוצים ללכת בעקבות אבא?

אני אבא "זקן", התחלתי מאוחר (חמי נשוי לקרן, שהיא אוסטרלית ויש לו שתי בנות ובן, א.ש) והם עדיין קטנים. הגדולה בת תשע והיא לומדת לנגן ויש לי הרגשה שאולי היא תתפתח בתחום, אבל אתה יודע, אני בשום אופן לא לוחץ עליהם, כמו שאף אחד לא ניסה ללחוץ עלי או לנסות לשכנע אותי לנגן.

חשבת\חשבתם  פעם על האפשרות של חיים בחו"ל?

תמיד יש את השאלה איפה אנחנו הולכים לגור. היום איפה שאתה גר בעולם זה לא כמו פעם, אתה יכול לחלק את זמנך בין כמה מקומות. מה שחשוב זה התרבות, ולא כל כך המיקום הגאוגרפי. אני חי ומתפרנס מעברית, וזה דבר שיש לו בהחלט משמעות. בינתיים אנחנו בארץ.

אתה יוצר בתחומים אחרים מלבד מוזיקה?

אני כותב כל הזמן. מנסה גם לכתוב תסריטים. בנוסף אני מלמד כתיבה והלחנה ועושה הרבה מאוד דברים.

אם כן עוד מעט הם אצלנו. חמי הבטיח שמי שיגיע להופעה יקבל חוויה נהדרת של רוק ישראלי ואני סומך על המילה שלו, אז יאללה בואו. כל הפרטים כאן

חג ההודיה: הסיפור מאחורי תרנגול ההודו והפאי הריחני

מאת: טובה בירנבאום

ממש כמו פסח, שבועות וסוכות היהודיים, גם חג ההודיה האמריקאי, ה-Thanksgiving, מקורו בלוח השנה החקלאי. המתיישבים הבריטים בתחילת המאה ה17, הביאו איתם מאנגליה את חג האסיף, שהיה נהוג בכנסיה הפרוטסטנטית. אבל לקח זמן עד שלמתיישבים החדשים הייתה סיבה לחגוג: לפי הסיפור, החג נחגג לראשונה ב״עולם החדש״ לאחר הצלחה ראשונית בגידול התבואה המקומית, שהביאה לסיומה של תקופה קשה של סבל וחרפת רעב. עד שפיצחו את סודות החקלאות של האדמה החדשה והלא מוכרת, בעזרתם הנדיבה של השבטים המקומיים, הם איבדו כמחצית מחבריהם, איתם הגיעו בספינת הראשונים המפורסמת, המייפלאואר.

לסעודה ההיסטורית הוזמנו בני השבט האינדיאני המקומי, הוואמפאנואג, כאות תודה על שלימדו אותם את סודות החקלאות והדיג המקומיים, ואשר בזכותם הצליחו סוף סוף לגדל חיטה, תירס, דלעת ותפוחי אדמה. אבל האידיליה שנושבת מן הציורים של סוף המאה ה19, בהם המתיישבים החדשים מסובים לשולחנות עמוסי כל טוב לצד האינדיאנים המקומיים, לא בהכרח מוסכמת על כולם; אנחנו יודעים היטב כי שבטים אינדיאנים שלמים נמחקו תחת ידם הכובשת של המתיישבים החדשים, וגם החברה האמריקאית עברה תהליך התבגרות והכרה בסיפור ההיסטורי האמיתי. גרסאות קצת פחות עליזות על מקורו של החג מייחסות אותו לחגיגות שנערכו לאחר ניצחון המתיישבים החדשים בקרב עקוב מדם עם שבט הפקוט האינדיאני, בקונטיקט בשנת 1637.

החג נחגג מתחילת המאה ה17 בווריאציות שונות, אך קיבל את תוקפו הרשמי רק בשנת 1941 ע״י הנשיא רוזוולט, שקבע כי חג ההודיה ייחגג בכל שנה ביום חמישי הרביעי של חודש נובמבר. התפריט של ארוחת הערב, שנאכלת בסיומו של אחר צהריים משפחתי ארוך וחמים במיוחד, כוללת, בנוסף לצלי תרנגול ההודו המפורסם, מאכלים שאופייניים לגידולים של המתיישבים הראשונים: רוטב בשר, מחית תפוחי אדמה, בטטה, שעועית ירוקה, רוטב חמוציות, וכמובן לקינוח- פאי דלעת מהביל.

חג ההודיה, שהחל כחג דתי, הפך עם השנים לחג אמריקאי לאומי חילוני, ולפיכך, הוא מאפשר לצקת לתוכו תכנים תרבותיים נוספים: אם בחרתם לציין את החג, ותרצו להוסיף לו נופך אישי משפחתי, תוכלו להציע למסובים לערוך סבב בו כל משתתף חולק עם חבריו דבר אחד עליו הוא או היא מכירים תודה הערב.

אם חשקה נפשכם להוסיף טקסט מהתרבות היהודית, אפשר לשיר קטעים מתוך תפילת ההלל המסורתית, שרצופה במנגינות מוכרות וטקסטים שאומרים במילים יפות  ופיוטיות, פשוט- תודה. אפשר להוסיף שירי תודה עבריים מודרניים כמו ״לעבודה ולמלאכה״ של ביאליק, ״תודה״ של עוזי חיטמן, ״מודה אני״ של מאיר אריאל, "כולנו זקוקים לחסד", "אלוהים נתן לך במתנה", "אנשים טובים באמצע הדרך", ואיך אפשר בלי- “What a wonderful world” , או בגרסה העברית המקסימה של עלי מוהר ומאור כהן- "איזה אחלה עולם".

מאחלת לכולנו ימים יפים, ושרק יהיה לנו על מה להודות!

על תקשורת, פוליטיקה והטַרְלֶלֶת של יו"ר אגודת העיתונאים יאיר טרצ'יצקי

על תקשורת, פוליטיקה והטַרְלֶלֶת של יו"ר אגודת העיתונאים יאיר טרצ'יצקי

מאת: אביב פרץ

"החיים שלי בחמש-שש שנים האחרונות הם טַרְלֶלֶת מוחלטת", מתוודה בפניי יאיר טרצ'יצקי, יו"ר ארגון העיתונאים, "כל כמה חודשים יש איזה מאבק מטורף אחר: נגד הקריסה של 'מעריב', נגד ניסיונות החיסול של ערוץ 10, נגד הסגירה של החדשות מקומיות, נגד כל מיני ניסיונות השתלטות על 'גלובס', הסיפור של תאגיד השידור הציבורי… עכשיו פיצלו את ערוץ 2, וגם זה מייצר המון דרמה – זה לא נגמר".

טרצ'יצקי (37), שירצה ב-OFJCC על מערכת היחסים בין הפוליטיקה והתקשורת בישראל, הוא עיתונאי מזה תריסר שנים ועומד בראש ארגון העיתונאים מאז הוקם ב-2012. "אף פעם לא חלמתי להיות עיתונאי", הוא עונה כשאני שואל אותו איך התגלגל למקצוע. "התחלתי לכתוב בתקופה שבה הייתי בטיול בחו"ל, וגיליתי שאני מאוד נהנה מזה ומבטא את עצמי היטב באמצעות המילה הכתובה. כשחזרתי לישראל, ניסיתי לחשוב איך אני משלב את זה בחיים – מצד אחד רציתי להתעסק בחינוך, ומצד אחר בכתיבה – ופתאום זה נחת עליי, הבנתי שעיתונות היא בדיוק החיבור בין השניים".

אבל עיתונאי בדרך כלל לא נהיה פובליציסט מהיום הראשון אלא מתחיל כריפורטר, תפקיד שבו הוא פחות מביא מעצמו ויותר מסקר את השטח. זה לא ניפץ לך קצת את החלום?

"אין ספק שכשאנשים חולמים על עיתונות, הם בדרך כלל מחפשים לכתוב את דעתם, ואין ספק שגם לי הייתה הנטייה הזו כשנכנסתי לתחום. אבל אני חושב שההשפעה המרכזית היום של העיתונות היא דווקא לא בפובליציסטיקה, אלא בסיקור של הנושאים. למשל, אחד מהדברים שדחפו את העבודה המאורגנת בישראל היה שהתחילו לכתוב יותר על הנושא והעלו שאלות. כלומר, הבעיה המרכזית לא הייתה שכתבו טורי דעה נגד מאבקי עובדים, כמו שפשוט לא סיקרו את זה. ברגע שמשהו לא מסוקר, הוא פשוט לא קיים, ואנשים לא רואים אותו כאופציה. לכן אני חושב שהיכולת העיקרית להשפיע בתור עיתונאי היא לא להגיד לאנשים מה לחשוב, אלא להגיד להם על מה לחשוב ואיך לחשוב. למשל, כשעושים כתבה על מאבק עובדים, האם ההתייחסות בה היא רק ל'איזה באסה, השביתו את נתב"ג', או שמתעסקים גם בשאלות כמו למה העובדים האלה שובתים, ומה היו האלטרנטיבות. בגלל זה כעורך חדשות ההשפעה שלי הייתה לא פחותה מאשר לו הייתי פובליציסט שמהגג".

את דרכו העיתונאית התחיל ב"הארץ", במרוצת השנים עבד בגופי תקשורת שונים והתמקד בעריכת חדשות ובכתיבה על נושאים חברתיים. אלא שדי מהר הטיל טרצ'יצקי את עצמו לתוך המאבק על דמותה של העיתונות בישראל. "מהרגע שנכנסתי לתחום הרגשתי שהעיתונות לא יכולה למלא את התפקיד שלה כמו שצריך במצב הנוכחי בחברה הישראלית", הוא משחזר, "אחד הדברים שהרגשתי על בשרי היה שאנחנו העיתונאים פשוט מאוד חלשים, גם בכל מה שקשור בתנאי ההעסקה וגם בהיבט של החופש העיתונאי, כשהמערכת מלמעלה מנחיתה כל מיני פשרות אתיות, ועיתונאי יודע שאם יגיד 'לא', יפוטר. כל זה מייצר עיתונאים חלשים יותר ועיתונות חלשה יותר. חשבתי שהדרך לשנות את זה היא לאגד את העיתונאים ולתת להם כוח גם לשפר את תנאי ההעסקה שלהם וגם להיות אנשי מקצוע טובים יותר, שלא צריכים להיכנע לכל לחץ חיצוני". ב-2007 חבר טרצ'יצקי לכמה מעמיתיו ב"הארץ" ויחד הקימו ועד עיתונאי בעיתון. "זה היה ועד תקדימי", הוא מבהיר, "אחרי שעשרות שנים בתחום העיתונות לא הקימו ועדים. עשינו את זה במסגרת גוף שנקרא 'אגודת העיתונאים'. עמוס שוקן, המו"ל של הארץ, היה ידוע כמי שלא מאוד חובב עבודה מאורגנת, והשקיע הרבה מאוד מאמצים כדי לפרק התארגנויות שהיו אצלו בעיתון".

אז כשניסיתם להקים את הוועד, הוא ניסה לעצור בעדכם?

"לא, בפועל לא הייתה התנגדות. לפעמים – וזה משהו שאני חושב שנכון לגבי הקמת ועדים בפרט ובחיים בכלל – החשש ממשהו הוא הרבה יותר חזק מהמציאות עצמה. אבל האתגר המרכזי היה לגרום לאנשים להבין שהם צריכים לעשות את זה, והם יכולים לעשות את זה, ושזה לא יפגע בהם".

דרך אגודת העיתונאים ב"הארץ" הצטרף טרצ'יצקי לאגודת העיתונאים, גוף שנוסד בשנות השלושים ומאגד עיתונאים רבים בישראל, ובמשך ארבע שנים ניסה להופכה לאיגוד מקצועי פעיל. כשמאמציו העלו חרס הוא הגיע למסקנה שלאגודת העיתונאים אין תקומה. טרצ'יצקי גיבש סביבו כמה עיתונאים ויחד הם נפגשו בשלהי 2011 עם יו"ר ההסתדרות דאז, עופר עיני. "הצענו לו להקים איגוד מקצועי חדש בהסתדרות, שייקרא 'ארגון העיתונאים'", הוא מספר, "ביקשנו את הגב של ההסתדרות למהלכים שאנחנו רוצים להניע, ובה בעת ביקשנו להקים את הארגון באופן כזה שהוא יהיה מאוד עצמאי. כך הוסכם, ויצאנו לדרך". הארגון הוקם בתחילת 2012 ותוך פחות מחודש כבר היו חברים בו כ-500 עיתונאים. לאחר כשלוש שנים המספר הזה נסק ל-3,000, והארגון הקים ועדים ביותר מ-25 כלי תקשורת, בהם הגדולים והמשמעותיים בישראל. "ארגון העיתונאים היה הצלחה חסרת תקדים בתחום העיתונות ואף בעבודה המאורגנת בישראל", מסכם טרצ'יצקי את סיפור ההקמה, "מענף ששיעור ההתאגדות בו היה פחות מעשרה אחוז – למעשה רק ברשות השידור ובגלי צה"ל עיתונאים היו מאוגדים – לארגון המייצג כיום קרוב ל-80 אחוז מהעיתונאים בישראל".

ארגון העיתונאים, שקם בסך הכול לפני פחות משש שנים, הפך לגורם מרכזי בתחום העיתונות בפרט ובחברה הישראלית בכלל, וקולו נשמע במאבקים רבים. הנה שתי דוגמאות על קצה המזלג: כשניסו לסגור את ערוץ 10, הארגון ייצג את העיתונאים, והיה בראש החץ של המאבק נגד הסגירה. בסופו של דבר הערוץ לא נסגר וקיבל רישיון שמאפשר לו לשדר למשך 15 שנה; במאבק נגד הסגירה של 'מעריב', שנכנס להקפאת הליכים, הארגון היה מעורב בתהליך המכירה, וחתם על הסכם קיבוצי עם מי שבסופו של דבר רכש את העיתון. ואולם המאבק הבולט ביותר של הארגון בשנתיים האחרונות הוא על השידור הציבורי. כידוע, מדינת ישראל הובילה תהליך של סגירת רשות השידור והקמה של גוף שידור חדש, תאגיד השידור הציבורי. כשנה וחצי לאחר שעבר החוק, המדינה שינתה כיוון והחלה לדחוף לסגירת התאגיד. "מרגע שהתאגיד קם איגדנו את העיתונאים שם והפכנו להיות הארגון היציג שלהם", מספר טרצ'יצקי, "ניהלנו הרבה מאוד מאבקים, ברמה הציבורית, הפרלמנטרית והמשפטית, והצלחנו – במסגרת מאבק ציבורי נרחב ובשיתוף פעולה עם עוד כמה גורמים – למנוע את הסגירה של התאגיד".

אלא שזמן קצר לאחר מכן העלילה הסתבכה. "שר האוצר, משה כחלון, ונתניהו הסכימו על מתווה של פשרה ביניהם: תיקון לחוק שבמסגרתו יתפצל את התאגיד לשניים ויוקם תאגיד נפרד של חדשות. אם אתה שואל אותי למה", מנדב טרצ'יצקי את פרשנותו, "נתניהו הבין שהוא לא יכול לשלוט בתאגיד. השינוי המהותי בין התאגיד לבין רשות השידור הוא שברשות השידור המנכ"ל היה צריך להיות מאושר בממשלה, ואילו בתאגיד שר התקשורת צריך לבחור שופט בדימוס, שמקים ועדות איתור, שבוחרת מועצה – ורק המועצה בוחרת את המנכ"ל. באופן הזה לממשלה יש קושי להשפיע על זהות המנכ"ל, ודרך זה להשפיע עליו גם ביום יום. אני חושב שברגע שנתניהו ראה שהוא לא יכול להשפיע, לא על ראש המועצה של התאגיד ולא על המנכ"ל, הוא ניסה לסגור את התאגיד, וכשהוא הבין שהוא לא יכול, החליט שהוא לוקח מהתאגיד את החדשות, ומעביר אותן לתאגיד חדש. בסופו של דבר מה שנתניהו רוצה זה לשלוט, ולכן מה שמעניין אותו זה החדשות ולא איזו דרמה תהיה משודרת או איזה שירים ישימו בקול המוסיקה".

הארגון ניסה להיאבק נגד תיקון החוק, לשווא. "כל מי שנפגשנו איתו, כולל אנשים מהליכוד, היה נגד תיקון החקיקה, כולם אמרו: 'אין לנו בררה, אנחנו חייבים לתמוך בזה'", מנתח טרצ'יצקי את חוסר ההצלחה, "היה מכבש לחצים מאוד גדול מכיוון נתניהו, היה פחד מאוד גדול שהוא יפיל על זה את הממשלה. הרי הממשלה הקודמת נפלה בגלל חוק 'ישראל היום', מה שמראה שאחד הנושאים המרכזיים שמשפיעים היום על הפוליטיקה, הוא כל מה שקשור ליחס שבין עיתונות ובין פוליטיקה". לאחר שתיקון החוק עבר, הגיש הארגון עתירה לבג"צ נגד הפיצול. ביום שבו התאגיד היה אמור לעלות לשידור כמפוצל הוציא בג"צ צו ביניים, שהקפיא את הפיצול. כיום התאגיד משדר כרגיל לפי החוק הישן, ותיקון החוק מוקפא. בדיון שהתקיים בתחילת נובמבר, התקשתה הפרקליטות לשכנע בנחיצות התיקון בחוק, ובסוף הדיון בג"צ, בהרכב מורחב של שבעה שופטים, הציע למדינה לשקול שינוי בעמדתה.

איך נראה המקצוע של עיתונאי כיום?

"אין ספק שהעיתונות מתחילה להכיל את אלמנטים של מקצוע סטודנטיאלי. לא כולה, אבל יש זרם מאוד מרכזי בעיתונות של עוברי אורח: באים, עובדים שנתיים-שלוש בזמן התואר, אולי קצת אחרי, וממשיכים הלאה. היכולת היום להתפרנס מעיתונות בישראל היא מאוד בעייתית. הרבה מאוד אנשים אומרים: 'אעבוד קצת בשכר לא מאוד גבוה, זה יוסיף לי שורה יפה לקו"ח ויאפשר לי להכיר הרבה מאוד אנשים'. מצד אחד יש חוסר יציבות קיצונית, אתה לא יודע מתי יפטרו אותך או יחליפו אותך, ומצד אחר שכר לא גבוה. בשלב מסוים בחיים אנשים רוצים להתבסס ולא לעבוד מסביב לשעון, אז הם הולכים להיות דוברים או עורכי דין, מקצועות שהקשרים שלך כעיתונאי מאוד עוזרים בהם, ועם זאת השכר בהם הוא הרבה יותר גבוה, ויש יותר אפשרויות קידום.

אין אופק קידום בעיתונות?

יש, אבל לא מספיק. אפשר להתקדם ולקבל שכר יותר גבוה, אבל יש מעט תפקידים כאלה ורוב האנשים יודעים שהם לא יגיעו לשם. אנחנו נאבקים באופן כללי על תנאי העסקה על כל המשתמע מכך: ימי חופשה, ימי מחלה, קרנות השתלמות והפרשות לפנסיה. גם ברמת השכר עצמו. זה הכול כמכלול, גם יצירת מנגנונים שיגנו על עיתונאים מפיטורים. חתמנו הסכמים קיבוציים כבר בכמה כלי תקשורת".

נושא אחר שקשור ליוקרה של המקצוע הוא אמינות הדיווח. בעיתונים נחשבים, למשל ב"ניו יורק טיימס", יש מחלקה שאמונה על בדיקת עובדות. תוכל לשפוך אור על הנושא ביחס לגופי התקשורת בישראל?

"כלי התקשורת בישראל היום עובדים עם תקציבים מאוד בעייתיים, ואחד הדברים הראשונים שקל לוותר עליהם הוא בדיקת עובדות. להערכתי, אין היום בשום גוף תקשורת מישהו שאחראי על בדיקת עובדות, זו פשוט עוד מטלה שנופלת על העורכים. אין ספק, שכשעורך צריך לשכתב את הטקסט, לשדרג אותו, לבחור צילום, ולעשות עוד מיליון ואחד דברים אחרים, וכל זה כשהוא עובד על כמה טקסטים במקביל, אם הוא גם צריך להתחיל לבדוק כל מיני עובדות בתוך הטקסט, מטבע הדברים זה פוגע בתהליך, ולא בדיוק הופך את העיתון למדויק יותר".

אלא שיש גם כמה קרני אור באפלה, למשל המיזם האחרון של טרצ'יצקי, "התנועה לעיתונות ציבורית". "הקמתי אותו ביחד עם עוד כמה עיתונאים", הוא מפרט, "הרעיון שלו הוא לייצר עיתונות שהיא ללא מטרות רווח בישראל. כרגע נמצא המיזם בצעדיו הראשונים, אבל השאיפה שלנו שזה יהיה גוף מאוד גדול ומשפיע". אחד הפרויקטים שכבר יצאו לפועל הוא 'העיתון', ניוזלטר שנשלח פעם ביום (גרסה אנגלית שלו נשלחת פעם בשבוע), ומאגד תכנים בנושאים חברתיים שהתפרסמו במקומות אחרים, "זה מעין 'דף הבית' לכל מי שמתעניין בנושאים החברתיים, שבו הוא יכול לסקור את הדברים הכי איכותיים שהתפרסמו, כשיד של עורך מטפלת בזה. הרעיון הוא שיש היום המון מידע, והבעיה היא בצריכה שלו. למשל, ב'דה מרקר' בדרך כלל מסקרים דברים מאוד מסוימים ואם אתה לא קורא 'דה מרקר' אלא 'גלובס', אתה תיחשף לדברים אחרים לגמרי. בין היתר זה נובע מכך שכלי התקשורת נמצאים בתחרות עסקית, ולכן כל אחד מבליט את מרכולתו ומנסה כמה שיותר להתעלם ממרכולתם של אחרים. יש לזה היגיון עסקי, אבל אין לזה היגיון חברתי, אם חושבים על עיתונות שאמורה לשרת את הציבור. חלק מהרעיון של 'העיתון' הוא לחשוב איך בתוך הסיטואציה הזו הציבור לא ייפגע". טרצ'יצקי מציין בעיה חשובה נוספת ש'העיתון' מנסה לתקן. "היום רוב האנשים צורכים את המידע דרך מנגנונים של אגרגציה, המרכזי שביניהם הוא פייסבוק. בפייסבוק אתה קודם כל כבול לאלגוריתם תעדוף תכנים, ובנוסף, מאחר שזו רשת חברתית, אתה תיחשף בעיקר לדברים שחברים שלך משתפים‏. זה מייצר בעיה חברתית קשה, כי אנשים פחות נחשפים למידע שמשרת את תפיסת העולם שלהם, ומקבלים איזושהי תמונת מציאות מעוותת".

איך אתה רואה את עתיד העיתונות?

"אני מודאג מאוד. אני חושב שאם העיתונות תמשיך בקו שבו היא הולכת, בטח העיתונות הישראלית, בקרוב לא יישאר ממנה כלום. פעם לעיתונאים היה מונופול על איסוף מידע ועל פרסום מידע. היום המונופול הזה נפרץ, ואם העיתונות לא תתאים את עצמה למציאות החדשה, אז אנשים פשוט יפסיקו לצרוך אותה. יש פה אתגר מנהיגותי מאוד גדול לקחת את העיתונות למקום אחר: לחזק את העיתונאים, לחזק את הקו שעיתונות היא שליחות ציבורית, ולהצליח לייצר כל מיני אלטרנטיבות כמו התנועה לעיתונות ציבורית. אני לא פסימי. הכיוון הוא שלילי, אבל אני אדם שמאוד מאמין ביכולת לחולל שינוי. לפני שהקמנו ועד ב"הארץ" אף אחד לא האמין שיקום שם ועד, וכשאמרנו שנקים ארגון עיתונאים ונאגד את העיתונאים במשק, אף אחד לא האמין שזה יקרה. וזה קרה. אני מאמין שאפשר לשנות הרבה מאוד דברים באופן שבו העיתונות בישראל נראית. זה אתגר שדורש הרבה מאוד מאמץ, ואני לקחתי על עצמי את האתגר הזה".

 

לפרטים נוספים על הרצאתו של יאיר טרצ'יצקי שתתקיים ב-OFJCC ב-16 בנובמבר לחצו כאן.

לקריאת ראיונות נוספים שערך אביב פרץ אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלו, זוטי דברים.

נכנסים לנעליהם: ביקור בתערוכת הנעליים של אמני בצלאל בסן פרנסיסקו

מאת: אביטל משי

כאשר אנחנו חושבים על נעליים מיד עוברת בראש המשמעות השימושית שלהן. אך מה קורה כאשר משחררים את הנעליים מן המציאות היומיומית שלהן? מה אם לא חייבים לחשוב עליהן במונחים של נוחות או שיווי-משקל או אפילו שיווק? סטודנטים ובוגרי בצלאל מציגים נעליים שכמותן עוד לא ראינו.

נעל בעיצובו של גל שובל. צילום: טליה קרודו

האם נעל יכולה להיות יצירת אמנות? האם נעל שאי אפשר ללכת איתה היא עדיין נעל? כל אלה הן רק חלק מן השאלות העומדות מאחורי תערוכת הנעליים החדשנית המגיעה אלינו מהארץ לביקור בסן-פרנסיסקו. התערוכה, באוצרותה של יערה קידר, מציגה כ-60 נעליים שעוצבו על-ידי 39 סטודנטים ובוגרים של בצלאל אשר מזמינים אותנו להשתחרר מכל מה שחשבנו עד היום על נעליים.

אז איך בעצם נעליים "צריכות" להיות? ברוב המקרים הנעליים שאנחנו משתמשים בהן מיוצרות מחומרים עמידים כגון בד, עור ופלסטיק. מן הסתם נרצה שהנעליים שאנחנו צועדים איתן יחזיקו מעמד לאורך זמן, ישמרו על כפות הרגליים שלנו מפני כל מיני חבלות, יהיו נוחות, יאפשרו לנו שיווי-משקל ואם אפשר, גם שתהיינה מעוצבות ואפנתיות. יש בינינו שיגידו שקודם כל אפנתיות ורק אחר-כך כל השאר.

נעל בעיצובה של ספיר צידון. צילום: אמיר איסוביץ'

האמנים המציגים בתערוכה בוחנים את הקונבנציות המוכרות ומנסים לחשוב על מציאות אחרת וחווית משתמש חדשה. נתחיל מכך שחלק גדול מן הנעליים המוצגות בכלל לא באות כזוג. חלקן בכלל לא מעוצבות כפריט שמאפשר הליכה. הרבה מהן עשויות מחומרים שבדרך כלל לא מייצרים מהם נעלים. סיגלית לנדאו לדוגמא, מציגה נעליים אשר טבלה בים המלח לזמן ממושך עד שכוסו לגמרי בגבישי מלח. איתן ברטל מציג נעליים שהן "יפות לכדי כאב" ובוחנות עקבים שממוקמים במרכז הסוליה ולא בקצה שלה. קובי לוי, אמן שעיצב נעליים לליידי גאגא בכבודה ובעצמה, מציג בתערוכה נעליים בצורת תוקן. בקיצור, לא מה שחשבתם.

כל נעל ונעל בתערוכה מציגה תהליך של חשיבה חדשה על מושג הנעליים. באופן מעניין ובאותה נשימה, חשיבה חדשה על נעליים מאפשרת לנו לחשוב מחדש גם על מושגים אחרים. הנעליים המהפכניות מעוררות הסתכלות חדשה גם לגבי הגוף שלנו, היחסים שלנו עם אנשים אחרים, האינטראקציה שלנו עם הסביבה והצורה שבה אנחנו חושבים על ההיסטוריה. חשוב לציין, שלמרות שהנעליים בתערוכה אינן מעוצבות לשם כך, קטלוג התערוכה מוכיח לנו שבכל זאת ניתן לנעול את כולן, כך שעד כמה שהן פנטסטיות, מוזרות ושונות, בסופו של דבר, הן עדיין נעליים.

התערוכה, המציגה ב-Refusalon Gallery שבסן פרנסיסקו, פתוחה לקהל בכל יום עד ה-21 בנובמבר, כולל סופי שבוע, מהשעה 11 בבוקר ועד שבע בערב. בואו להגיד שלום.

A WALK OF ART Visionary Shoes

Refusalon Gallery