שמו הולך אחריו: שיחה עם עמיר, בנו של אפרים קישון

מאת: דלית גבירצמן

כבר שבוע ימים שאני נושמת, חושבת, וחולמת בקישונית. אפילו החי״תים שלי נעשו לפתע רפות יותר. מאז שצפיתי בסרט ״קישון״, אפשר לומר שגיליתי מחדש את האיש המוכשר והמופלא הזה, שהמציא את ההומור הישראלי. עוד לפני חנוך לוין, לפני ״החמישייה הקאמרית״ ו״ארץ נהדרת״, היה זה דווקא העולה החדש מהונגריה, ניצול השואה בעל החזות האירופאית, שלימד אותנו שהחיים – קשים ככל שיהיו – יכולים להיות גם מצחיקים. או שמא עלי לומר מצהיקים…

כמו כל ניצול שואה, זקוק היה קישון לשלושה ניסים לפחות כדי לשרוד, ויחד עם כישרון כתיבה יוצא דופן, נחישות גדולה והרבה תעוזה, הוא הצליח לעשות את מה שרבים אחריו עדיין מנסים.

היה לו טור יומי בעיתון ״מעריב״ במשך שלושים שנה.

סרטו ״סלאח שבאתי״ היה הסרט הישראלי הראשון שזכה בפרס גלובוס הזהב.

הוא היה מועמד פעמיים לפרס האוסקר וזכה בשני פרסי גלובוס הזהב.

הוא סרב להשתקע בהוליווד, אפילו תמורת מליון דולר.

היו תקופות בחייו שמחזותיו הוצגו בשתים עשרה ערים שונות באירופה.

הוא קיבל את פרס ישראל על מפעל חיים.

ספריו תורגמו ליותר מ-30 שפות כולל כתב ברייל.

אפרים קישון הוא סופר, סאטיריקן, במאי, מחזאי וגם צורף. הוא נולד בשם פרנץ (פריקה) הופמן, שינה את שמו לפרנץ הונט, קישהונט, קישוני, ורק על גילגולי שמו אפשר היה לכתוב מערכון שלם. והוא, כמובן, כתב:

״על ארגז תפוזים ישב לו פקיד קשיש לעייפה שכולו חאקי, יידיש וותק״, כתב קישון. "הביט בי בעצב מעל משקפיו השמוטים מטה על אפו. 'שמך?'. קישהונט. הוא רשם קישוני. 'שמך הפרטי?'. פרנץ. אז הוא אמר: 'אין דבר כזה!'. הוא רשם אפרים. זהו". וכך הפך לאפרים קישון.

כשעלה קישון לארץ, הוא נשלח מהמעברה לקיבוץ כפר החורש, ושם ביקש קישון לעבוד כסניטר ולנקות שירותים… פשוט כדי שיהיה לו זמן ללמוד עברית. את קריירת הכתיבה בשפה ההונגרית השאיר מאחוריו, ולכן שם לו למטרה ללמוד את השפה העברית על בורייה על מנת להפוך לסופר עברי; הכל כדי "להציל את עצמו מהגורל המר של מהגר נצחי". קישון היה נשוי שלוש פעמים. מאשתו הראשונה נולד בנו רפי, כיום וטרינר בתל אביב, ומאשתו השנייה נולדו ילדיו עמיר ורננה.

בשנות התשעים קיים ירון לונדון ראיון עם אפרים קישון בעיירה השווייצרית אפנסל, שם שהה קישון חלק ניכר מזמנו. אותו ראיון לבש דמות וצבע והפך לסרט אנימציה שובה לב על חייו של היוצר הפורה והמצליח הזה. במבטא הונגרי כבד, בו חית והא משמשות חליפות, ומילים רבות הופכות בפיו ממלרע למלעיל, מספר קישון את סיפור חייו כהופמן פריקה, ילד ונער הגדל תחת המשטר הנאצי. דמויותיהם המצוירות של לונדון וקישון פוסעות על הגשר מעל לדנובה, צועדות בשיירות עם יהודי בודפשט המגורשים מן העיר עדויי טלאי צהוב, ופוסעות בכל אחת מתחנות חייו. האיש, שהיה ״נרקומן של כתיבה״ מעולם לא העלה על הכתב את זכרונותיו. זו לנו הפעם הראשונה שבה אנו נחשפים לסיפור חיים מרתק, מעורר מחשבה וצחוק. השבוע, שוחחתי עם בנו של קישון, עמיר, על הסרט ועל החיים כקישון. עמיר בן ה-55, גר בניו יורק, הוא בעל תואר שלישי במחשבים והוא מנכ״ל חברת  RMDY Health, המציעה פלטפורמה של שרותי ענן לצרכים רפואיים.

עמיר, מה זה אומר בשבילך להיות קישון?

אני לא חי את זה מבחינה מיתולוגית, ואני גם לא מנסה לעשות את הקשר, כי אני חי בארצות הברית. קישון מאוד מפורסם באירופה ובישראל, אבל כאן לא. מעניין לדעת בהקשר הזה, שבשנות ה-60 אחרי ההצלחה של הסרט ״סלאח שבתי״, הציעו לאבי לעבור להוליווד והוא סרב. זה מדהים לאור העובדה, שזה היה הסרט הראשון שהוא עשה מבלי שהיה לו כל נסיון קודם, והסרט היה מועמד לאוסקר. זה קרה טרם ההצלחה שלו באירופה, כך שהוא בהחלט יכול היה לקדם את עצמו בארצות הברית, ובכל זאת הוא בחר שלא לעשות זאת. הוא היה אירופאי באופיו ובמהותו, והעדיף לחזור לחלקת האדמה הקטנה שלו.

תאר לי את אביך בחמש מילים.

תראי, במקום לתאר אותו בחמש מילים, אני בוחר לציין ארבעה שיעורים שלמדתי מחייו של אבי:

1. השואה- השואה היא כוכבת בסרט ״קישון״, וחשוב להבין, שרוב שנותיו, הנושא של השואה לא היה קיים. עד תוכנית הטלוויזיה ״חיים שכאלה״, אנשים לא ידעו שהשואה שיחקה תפקיד כל כך מרכזי בחיים של אבא שלי. הוא הרי כתב על הכול, פרט לסיפור חייו. זאת היתה תיבת פנדורה שהוא סרב לפתוח בפנינו, ולכן היינו כל כך מופתעים שכאשר הוא נפגש בהונגריה עם האדם שהציל את חייו, הוא פרץ בבכי בלתי נשלט, כמו תינוק. אז הבנו שהוא הסתיר מאיתנו את הפרק הזה בחייו. רק בערוב ימיו, השואה חזרה להיות שוב דבר מרכזי, והוא חזר לסרטי התעודה על הנאציזם. כפי שאמרתי בסרט, מבחינת הנרטיב של חייו, השואה היתה הפרק הראשון וגם האחרון. כך למדתי, שאין ניצול שואה שלא סוחב אחריו מטען שהוא לא יכול להיפטר ממנו.

אין בזה כל הגיון / אפרים קישון

– יתכן – אמרתי לאזרח האובייקטיבי – אבל אינני יכול לסבול סרטים גרמניים בישראלהם מעוררים בי בחילה.

– רגע אחד! גם הסרטים האוסטריים?

– גם הם.

– ובכן, אתה דוגל ברעיון הלאומניות.

– לא.

– אתה יודע שהרצל נאם בגרמנית?

– אני יודע.

– האם גיתה אחראי למעשי הנאצים?

– לא אחראי.

– אתה מודה בכך, שהיו גרמנים טובים שחרפו את נפשם כדי להציל יהודים?

– אני מודה בכך.

– הידוע לך, שגרמניה משלמת פיצויים ושילומים אישיים בדייקנות ובהגינות?

– ידוע לי.

– גרמניה המערבית, היא אחת המדינות המועטות התומכות בנו בזירה הבינלאומית.

– נכון.

– אנו זקוקים לעזרתם, לא כן?

– בהחלט זקוקים.

– כלום אפשר לשנוא עם שלם לעולמים?

– אי אפשר.

– אם כן, הגד לי עכשיו את עמדתך לגבי הסרטים הגרמניים

– אינני יכול לסבול אותם. הם מעוררים בי בחילה.

– איפה ההגיון שלך?

– נשרף באוושויץ.

2. סליחה- כשמסתכלים על מהלך חייו של אבא, רואים שחשוב ללמוד לסלוח ולהמשיך הלאה. למעשה, היו לו את כל הסיבות שלא לגעת בנושא של גרמניה ומזרח אירופה. מצד שני, במחצית השנייה של חייו הוא התחיל לעבוד בגרמניה, באוסטריה ושוויץ והוא סלח לעם הגרמני, והעם הגרמני קיבל אותו אליו. הוא הראה לנו שאפשר לראות את האור בקצה המנהרה כשזה מגיע לסליחה בין עמים. אבא תמיד ידע כיצד לשים את הדברים בצד ולהתקדם הלאה. הוא בהחלט ראה את ההצלחה שלו בכך שהנכדים של אלו שרצו להשמיד אותו בעבר, עומדים כעת בתור כדי לזכות בחתימה שלו.

Follow your dreams. 3- אדם מגיע מהונגריה, בקושי שולט בשפה העברית, לא למד דבר על קולנוע, והנה הוא מחליט לעשות סרט. הוא קונה שניים שלושה ספרים ולומד לעשות סרטים. הוא עושה סרט ראשון ומגיע איתו להוליווד. כך הגיע לארץ, מבלי לדעת מילה בעברית, והחליט להיות סופר עברי, ולשם כך הוא למד את המילון העברי. אחרי שלמד את המילון, הוא התחיל אפילו להמציא מילים כמו ״לגמוז״. אז למדתי ממנו את הנושא הזה, שאם אתה רוצה לעשות משהו, תעשה אותו עד הסוף. זה רק עניין של מאמץ. כמובן, גם של כישרון, אבל זה קודם כל דורש מאמץ.

4. הילחם בשדים שלך- לפני כמה חודשים שמענו בחדשות על התאבדויות של אנשים מפורסמים כמו קייט ספייד ואנתוני בורדיין. לאבא שלי היו כל הסיבות להתאבד, כי הוא היה בדיכאון כרוני, אבל הוא נלחם בזה. עד שלוש השנים האחרונות של חייו, הוא לא נתן לשדים שלו לנצח, או לחדור למגרש שלו. אגב, ארט בוכוואלד היה ה״אפרים קישון״ של ארצות הברית. הוא גם היה יהודי ממוצא הונגרי שכתב בוושינגטון פוסט, וטוריו התמקדו בסאטירה פוליטית, וגם בוכוואלד סבל מדיכאון קשה. כך שכל אחד מאיתנו מקבל את הקלפים שלו בחייו, ואיתם הוא צריך לשחק. אבא שלי לא קיבל קלפים טובים בהתחלה והוא לא וויתר. אני גאה בו שהוא היה מסוגל לקחת את הפרידיספוזיציה שלו ולהביא אותה לגבהים, שכל אדם אחר עם רקע יותר טוב, היה שמח להגיע אליהם. הוא שיחק היטב עם הקלפים שלו, תוך שהוא נלחם בדיכאון הכרוני שלו, והמשיך ליצור. זה מעורר השראה.

נדמה שמעולם לא הייתה, וככל הנראה, לעולם לא תהיה עוד דמות כמו של קישון. מה בעיניך ייחד אותו?  וכיצד הוא תפס את עצמו בעולם התרבותי של ישראל?

בחגיגות השבעים לעצמאות ישראל, הוא נבחר כיוצר מספר אחת על ידי קוראי ידיעות אחרונות. וזה דבר מדהים, כי מדובר באדם שנפטר לפני שלוש עשרה שנה. אני חושב שההשפעה שלו על התרבות הישראלית היא מז׳ורית, כי הוא הביא את ההומור לארץ. הוא הגיע בתקופה שהכול היה מאוד קודר; אחרי השואה ומלחמת העצמאות, והוא הכניס את הצד היותר הומוריסטי-ציני לתרבות הישראלית. כשאנחנו מסתכלים כיום על ״ארץ נהדרת״ וכל הדברים הנהדרים שקורים בארץ מבחינה הומוריסטית וסאטירית, חשוב לזכור שהוא היה הראשון. באשר לתפיסה שלו את עצמו, הוא התנהל כמו ידוען, עוד בעידן שלא ידעו אפילו מה זה סלב. תמיד היה לבוש בחולצה שחורה, והוא היה מקבל את פני האנשים בחלוק שחור. כך הוא יצר לעצמו תדמית מסתורית כזאת, כחלק מניהול מדויק של הפרסונה הציבורית שלו.

מהו זכרון הילדות הראשון שלך?

עמיר קישון

תראי, החיים עם אבא שלי התנהלו בשתי קומות. גרנו בבית באפקה ובקומה העליונה היה המשרד שלו. שם היה החדר שלו ושם התנהלו החיים שלו. שם הוא יצר ושם היתה לו גם מיטה. כך שהחיים שלנו התנהלו בשני מישורים. בקומה התחתונה היתה המשפחה האמיתית, ושם היו מתנהלים כל החיים האמיתיים עם כל הצרות והבעיות. הוא ישב למעלה וכתב על המשפחה אבל במישור אחר. שם אנחנו אחרים. היום, כשאני מסתכל על זה, נראה כאילו גדלתי בשתי משפחות. אחת היתה המשפחה האמיתית והשנייה הייתה המשפחה שחייתה בראש שלו ואותה הוא תיאר. נשאלת השאלה, איזו משפחה היא האמיתית? המשפחה שקרתה או המשפחה שרצה שתהיה? אני החלטתי שזה איפשהו באמצע. אני לאו דווקא בוחר במשפחה של היומיום. יש את המושג של הנרטיב של חיינו, וכשאדם נפרד מהוריו, הוא שואל את עצמו מה הם באמת חשבו. לנו יש תיעוד של מה שהוא חשב, דרך הכתיבה שלו. זה מישור נוסף שבו הוא התקיים.

עד היום זוכר אני בגעגועים כיצד נהג אבי המנוח לכבות את מקלט הרדיו עם שובו הביתהכדי להשתיק את השאון המעורר עצבנותבימים אלה אני עד לתהליך הפוךכל אימת שראש המשפחה,כלומרבני עמירחוזר מבית הספרהוא מסובב בדרכו אל חדרו את כל הכפתורים העשויים להפיק רעש כלשהוהוא עושה זאת בהיסח הדעת וכלאחר ידואין זה משנה אם זהו כפתור של פטפון אורדיוטרנזיסטורטלוויזיה או מערבל הקרוי מיקסרהעיקר הרעש

(מתוך השאון המעורר / אפרים קישון)

ההתרשמות שלי מהסרט היתה שההומור הוטבע באופן שבו אתהרננה ורפי מביטים על החייםאפילו קטעי חיים טרגיים כמו התאבדותו של הסבארבא שלכם שקפץ מהחלון או ההתמודדות עם זכרון השואה קיבלו אצלכם בבית עיבוד קומי

כן, אנחנו נולדנו אל תוך ההומור. זאת הייתה השפה אצלנו. כלומר, במשפחת קישון אין דבר כזה שמדברים בלי ספין מסוים. הכדור תמיד נוגע במחבט במסובב, ואתה צריך לדעת שאתה מקבל כדור מסובב. ככה תמיד דיברנו. הנושא של ההומור עבר גם לדור של הילדים שלנו, ולכן אנחנו תמיד מסתכלים על החיים בצורה קצת הומוריסטית וסאטירית.

כמורה לעברית לא יכולתי שלא להתרשם מהאופן שבו למד אביך את השפה העברית על בוריההעבודה בניקוי אסלות בקיבוץ איפשרה לו למעשה לפנות את מרבית שעות היום ללימודוהספק של עשרים מילים חדשות ביום הוא חלומה הרטוב של כל מורה

לפי דעתי, הוא למד הרבה יותר מעשרים מילים ליום, כי הוא למד את כל המילון. זה חוזר לעניין של המסירות והטוטאליות שלו. אם אתה עושה משהו, תעשה אותו עד הסוף. ובשביל לחדד את הנקודה הזאת, חשוב להבין שלא היתה לו שום משיכה ליהדות או לישראל. זאת היתה החלטה פרקטית. אחרי השואה, הוא התחיל לחוות את הקומוניזם, ואז הוא החליט שהוא עוזב. הוא הגיע למדינה שהוא לא היה קשור אליה מבחינה אידיאולוגית. הוא הרגיש את עצמו הונגרי בכל רמ״ח אבריו, אך זה הפך לסיפור אהבה. זאת לא היתה אהבה ממבט ראשון, אבל הוא הגיע לארץ ופשוט התאהב בה. הוא תמיד אמר שאירופה זה בשביל העבודה, וישראל זה הדבר האמיתי. ישראל זה הבית והכבוד שהוחזר לו, כיהודי.

לאחר גירושיו מאשתו הראשונה, התחתן קישון בשנית עם שרה ליפוביץ, אותה כינה בטוריו ובספריו ״אשתי הקטנה״. 44 שנים ארכו חיי הנישואים בין אפרים לשרה, עד שנפטרה לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. אז נישא קישון בשלישית לליסה ויטאסק, אוסטרית תושבת וינה, שהיתה צעירה ממנו בשנים רבות.

יש בכם המון סלחנות כלפיואתם לא נוטרים לאביכם על שעזבאתם לא נוטרים לו על ניאופיוואתם לא נוטרים לו על כך שלא סעד את אימכם בימיה האחרונים

אני יכול להגיד לך, שהחיים לא היו אידיליה, אבל הוא עשה כמיטב יכולתו. אי אפשר לבקש מהבן אדם יותר מזה. הוא התמודד עם השדים שלו, והיה לו את המשפחה השנייה של היצירה, ויחד עם זאת, אני מרגיש שהוא עשה את הכי טוב שהוא היה יכול. מכאן נובעת הסליחה. שלושתנו מאוד שונים בגישה שלנו וכל אחד מאיתנו נותן זווית אחרת בסרט. רפי הוא ההיסטוריון של קישון. הוא יודע כל דבר על הכתיבה שלו, והוא גם המעריץ הגדול ביותר שלו. אגב, יש לו מופע בארץ שבו הוא מספר על חייו של קישון. רפי חי בתוך יצירתו של קישון, והוא גם חי בביתו באפקה. רננה, שאנחנו קוראים לה ננה, היא מתייחסת לכל זה ברמה האמוציונלית, אולי ברמה הכי אמיתית, כמו בת שמתייחסת לאבא. הקטעים שלה בסרט, הם הקטעים הכי מרגשים. ואני, עושה נסיונות נואשים לקחת את הצד האנליטי, בנסיון לנתח את חייו. כל אחד מאיתנו נמצא בתוך או מחוץ ליצירה, ואני בחרתי להסתכל עליו כבן אדם. היו לנו כל הסיבות לכעוס, אבל אנחנו אוהבים אותו. שלושתנו ילדים של יוצר טוטלי, ועבורנו היצירה היא ילד נוסף או משפחה נוספת. הוא לא היה אבא רגיל שיושבים להכין איתו שיעורים ביחד. בגלל השואה והרקע שלו, היו לו את המוגבלויות שלו מבחינת נתינת אהבה, ולמרות כל הדבר הזה, אני מבין שהוא עשה את המיטב.

מה היה התסכול הכי גדול או האכזבה הכי גדולה שלו?

הוא היה אומר שזה חוסר ההערכה של הממסד האמנותי כלפיו. תמיד שמו אותו במשבצת של הומוריסטן ואילו הוא התייחס אל היצירה שלו ברצינות גמורה. כמו מתמטיקה או משחק שחמט. אני חושב שזה כאב לו שלא התייחסו אליו כאל סופר אמיתי. חשבו גם שהוא היה ימני, וזה לא נכון, אבל הוא קיבל כל כך הרבה אהבה ואני לא חושב שהיה לו חסך.

עמיר מספר לי בהמשך שיחתנו על חלומו להפיק שוב את קישון בברודווי וכן לעשות גרסה מחודשת לסרט ״השוטר אזולאי״. כל זה יקרה, הוא מקווה, אחרי שהחברה שלו תעשה אקזיט.

ז׳אנר סרטי הדוקו נתן בשנים האחרונות קפיצה אדירה, ומז׳אנר מנומנם הפך לפופולרי מאוד. הבחירה האמנותית לשחזר את הראיון בין ירון לונדון לאפרים קישון ולהציגו כסרט אנימציה המשלב קטעי ארכיון וראיונות עם בני המשפחה הקרובים, הופכת אותו, בעיני, לפנינה קולנועית וגורמת לו להיכנס לרשימת הסרטים המומלצים שלי בפסטיבל הסרטים היהודי 2018 הנפתח בסוף השבוע הקרוב ב-OFJCC.

 

שבת שלום!

שלכם,

דלית

dalit@gvirtsman.com

מעונינים בעדכונים והמלצות נוספות?

הצטרפו לרשימת התפוצה

https://paloaltojcc.org/Subscrib

 

 

טיול ב-Indian Grinding Rock State Historic Park

טיול ב-Indian Grinding Rock State Historic Park

מאת: טלילה גולן

הם היו כאן לפנינו- האינדיאנים של קליפורניה. הם עדיין כאן, רק שהם כבר לא חיים כמו שהם חיו פעם. קליפורניה עברה פיתוח מואץ ושינויים משמעותיים במהלך שנות ההיסטוריה המודרנית הקצרות שלה. ורק בתקופה האחרונה נזעקו לכבד ולשמר גם את עברה הפרהיסטורי, שבסך הכל היה כאן עד לפני לא יותר מ-250 שנה.

בשיפולי הסיירה נבדה, ה-Foothills, בארץ הזהב, ישנו פארק של הסטייט שנקרא Indian Grinding Rock. ואני ממליצה לבקר בפארק הזה גם בשל העניין ההיסטורי/תרבותי, וגם כי יש בו כמה מסלולי טיול חמודים ונוחים עם צמחיה יפה ושפע הזדמנויות לתצפיות על בעלי חיים.

השבט שחי באזור הוא שבט המיווק והמקום בו נמצא היום הפארק הזה היה מרכז אזורי חשוב של השבט הזה. 'כפר הבירה', אם תרצו. במקום הזה נמצא סלע מכתשי הטחינה הגדול ביותר בקליפורניה, וסביבו שוחזר הכפר האינדיאני המסורתי של המיווק בו עד היום השבט עורך כנסים וטקסים.

כמו רוב שבטי קליפורניה, אחד ממרכיבי המזון החשובים ביותר של האינדיאנים המקומיים היו בלוטי אלונים. את הבלוטים היו אוספים בסתיו ומביאים אותם אל מקום הטחינה, שם היו כותשים את הבלוטים במכתשי האבן לקמח, אותו היו שוטפים מספר ימים במים על מנת לסלק את המרירות. אחר כך היו מייבשים את הקמח ומאפסנים אותו לשימוש לאורך השנה. כתישת הבלוטים היתה ארוע מרכזי בחיי השבט – כל החמולות היו מתכנסות יחד, כותשות יחד, מנהלות דיונים, משחקות משחקים, מחזרות ומתחתנות. זה יפה לבקר ולראות את הסלע הזה המחורר במכתשי טחינה ולראות בעיני רוחכם את אנשי השבט יושבים יחדיו וכותשים את אסיף הסתיו עליו התקיימו במהלך השנה.

חוץ מלראות את הכפר המשוחזר ואת התצוגה במרכז המבקרים של הפארק, אפשר גם לטייל שם – זהו לא פארק גדול ומערכת מסלולי ההליכה שם קטנה יחסית – יש שני מסלולים טבעתיים שאורכם המשותף פחות משלושה מיילים. המסלולים שניהם ברמה קלה אם כי לא ממש עבירים לעגלות, ויש להזהר מנוכחות אוג ארסי (poison oak) לאורך השביל. הצמחיה אופיינית לגבעות שיפולי הסיירה ומורכבת מיער יפה של אלונים וקטלבים ומקרחות יער שבחלק גדול של השנה אפשר לראות בו פרחים ובאביב הפריחה שם יפה במיוחד.

ליד בקתות הכפר המשוחזר ישנה חלקה שנשתלו בה צמחי אסקלפיאס (Milkweed, קרוב של תפוח סדום) המהווים מוקד משיכה לפרפרי דנאית מלכותית (Monarch Butterfly). בהליכה ביער אפשר לפגוש באיילות ובנקרי בלוטים צבעוניים וקולניים. בקיץ יש להזהר מפעילות נחשי עכסן (Rattle Snakes) אבל בתקופה הזו כבר קריר מספיק ואין חשש לנחשים.

הפארק ממוקם צמוד לעיירה וולקנו, גיחה קצרה מכביש 88 בדרך לקירקווד. (קואורדינטות:  38.425029, -120.641233) אם אתם נוסעים במיוחד לבקר בארץ הזהב או אם אתם מחפשים עצירה קלה על הדרך מזרחה לחילוץ עצמות, אני ממליצה להכנס ופארק ולחזור בזמן אל התקופה בה היו באזור רק אנשי המיווק.

מה צפוי בפסטיבל Hardly Strictly Bluegrass 2018?

מה צפוי בפסטיבל Hardly Strictly Bluegrass 2018?

מאת: איתי שמי

אחד מסימני ההיכר התרבותיים של סן פרנסיסקו הוא פסטיבל ה-Hardly Strictly Bluegrass או בקיצור HSB. כבר כתבתי עליו כאן בעבר, כך שמי שכבר היה יכול לוותר על האינפורמציה הכללית ולגשת לרשימת הופעות מומלצות (בעיני כמובן, אבל אם לא תצאו מרוצים אתם יכולים לדרוש את כספיכם חזרה מהנהלת העיתון).

במה מדובר? זהו פסטיבל חינמי שנערך בסוף השבוע הראשון של אוקטובר, כלומר בסוף השבוע הזה (שישי, שבת, ראשון) בגולדן גייט פארק ומביא ארסנל מכובד למדי של אמנים המופיעים על מספר במות במקביל ברחבי הפארק. כל העיר ולהקתה מגיעים לשם (מעריכים כי בסביבות 750,000 איש מבקרים בשלושת ימי הפסטיבל) עם שמיכות, סלסילות פיקניק, בקבוקי יין או בירה וכמובן שאי אפשר להתעלם מניחוחות העשן הכחלחל שבאוויר…

הכל החל כשיזם מצליח ובעל ממון בשם Warren Hellman החליט שהעיר צריכה פסטיבל איכותי חינמי, חף ממסחריות. הוא הפעיל את קשריו, נעזר באנשים הנכונים והפסטיבל קרם עור וגידים ונערך לראשונה ב-2001. בהתחלה הלמן תכנן להביא בעיקר אמני בלו-גרס. אבל די מהר מנעד הז'אנרים התרחב, ב-2004 הוספה המילה "Hardly" לשם הפסטיבל, וכיום יש מגוון מוזיקלי מרשים. בקיצור אל תתנו לשם לבלבל אתכם כי זה ממש לא פסטיבל בלו-גרס.

באופן אישי, היום המועדף עלי בדרך כלל הוא יום שישי (גם אם זה מצריך לקיחת יום חופש) מכיוון שזהו היום הכי פחות צפוף, ניתן להתמקם קרוב לבמות ולחוות את המופעים בצורה יותר אינטימית. אבל השנה לדעתי יום ראשון הוא היום החזק מהשלושה מבחינה מוזיקלית.

כמה דברים שכדאי לדעת לפני שמגיעים:

  • לא מוכרים אלכוהול בפארק אבל אפשר להביא שתייה מהבית. יש דוכני אוכל, אבל אם כבר התארגנתם על שתייה, הכי פשוט גם להכניס קצת אוכל ונשנושים בצידנית.
  • מכיוון שהארוע מושך חצי מתושבי העיר (החצי השני בטח צופה במטס במסגרת ה Fleet week מול מימי המפרץ), חניה באזור הגולדן גייט פארק, שיכולה להיות בעייתית גם בסוף שבוע רגיל, בעייתית עד אחת כמה וכמה ב HSB, ורצוי להיערך בהתאם. פרטים על חניה, תחבורה ציבורית, אלו רחובות נסגרים בזמן הפסטיבל וכו' ניתן למצוא באתר הבית של HSB. יש מקומות מוסדרים לחניית אופניים כך שאפשר להעמיס אופניים על האוטו, לחנות טיפה רחוק ולדווש את דרכם אל הפארק.
  • אוקטובר הוא חודש מוצלח מבחינת מזג האויר בעיר ויש סיכוי לימים שמשיים ונעימים, אבל מספיק ענן אחד לא ידידותי (וכמובן כאשר מתחיל להחשיך) כדי שהטמפרטורות יצנחו וכדאי לקחת את זה בחשבון.

אז מי מופיע השנה?

אל תצפו לכוכבי איצטדיונים, אבל יש יופי של מוזיקאים גם אם הם מוכרים קצת פחות. לא שאני מכיר את כולם, אבל יש לא מעט שלא כדאי לפספס. הנה הבחירות שלי, פלוס כמה שאני מניח שיהיו פופולריים :

יום שישי

David Bromberg Quintetדיויד, אמן ותיק שהחל את הקריירה שלו בשנות השישים, הוא יוצר נהדר וגם גיטריסט מצויין. הקדשתי לו פעם פוסט בבלוג שלי:

Alison Krauss – לחובבי הקאנטרי והבלו-גראס שביניכם, מדובר בכוכבת גדולה עתירת פרסי גראמי. האזינו לאחד השירים שלה.

Mavis Staples – מיוויס כבר בת 89 והיא עדיין מופיעה. די מדהים. מדובר בזמרת R&B וגוספל אייקונית שהיתה חלק מה-Staple Singers וגם נכנסה ל-Rock and Roll Hall o Fame. בנוסף לפעילות מוזיקלית היא גם אקטיביסטית בולטת בנושאי זכויות האזרח. כאן היא בהופעה בבית הלבן.

שבת

Ani DiFranco – סינגר סונגרייטר שיוצרת במגוון רחב של סגנונות. פעילה חברתית למען קהילת ה-LGBT. בקיצור, קחו דוגמית.

Graham Nash – חבר ההרכב המיתולוגי קרוסבי סטילס נאש (אנד יאנג…). לא נראה לי שצריך להכביר במילים.

The Cave Singers – חבורה מוושינגטון סטייט שנראית כמו חבורת חוטבי עצים שיצאה הרגע מהיער אבל עושים יופי של מוזיקה. שווה לתת להם צ'אנס. קבלו הצצה להופעה חיה שלהם.

Gomez –  להקת רוק בריטית שהחלה את דרכה בשנות התשעים, ולמרות השם, אין קשר למוסיקה לטינית. אחלה להקה. קחו דוגמית.

Steve Earle and the Dukes – רוק, קאנטרי, פולק (וגם כמה פרסי גראמי על הדרך). לכל מי שלא מפחד מטקסס ומוזיקה דרומית.

Jeff Tweedy – סולן להקת Wilco הנהדרת שאף יצא לא מזמן לסיבוב הופעות עם בנו ספנסר. לא להחמיץ! פרט פיקנטי: ג'ף טווידי נשוי ליהודייה ואף התגייר בעצמו. צפו 

ראשון

Booker T. Jones Stax Review – מולטי-אינסטרמנליסט מממפיס טנסי מהגוורדיה הוותיקה שעושה סול, אר-אנ-בי, בלוז ורוק וגם ניגן עם כל המי ומי. והנה הוא בשיר Soul Man.

Darlingside –  להקה די חדשה מבוסטון עם הרמוניות קוליות נהדרות ומוזיקה שמחליקה בקלות בגרון. קחו את Fleet foxes את Bon Iver ואת The head and the heart , תערבבו בבלנדר ותקבלו דרלינגסייד.

Deer Tick –  עוד להקה אהובה עלי שמגיע אלינו מרוד איילנד ופועלת כבר יותר מעשר שנים. האזינו 

Ween – להקה שהוקמה ב 84 ע"י שני חברי ילדות שהחליטו לקרוא לעצמם Gene and Dean Ween. מדובר בחבורה שעושה רוק "אלטנטיבי" כייפי ומחורפן. קבלו דוגמית.

Emmylou Harris and Her Red Dirt Boys –  זמרת קאנטרי, פולק, בלוגראס ואמריקנה ותיקה בעלת קול נהדר. קבלו משהו ישן מ-77'.

Vetiver –  חבורה מקומית ומעניינת למדי. אגב, חלק מהחברים ליוו את גבע אלון בהקלטת אחד מאלבומיו. הנה אחד מהשירים שלהם.

Robyn Hitchcockאמן אקצנטרי ומדליק שאני לא מתכוון לפספס. רק בשביל החולצות המגניבות איתן הוא מופיע שווה לראות אותו… התחיל את הקריירה אי שם בשנות השבעים עם ה-Soft boys ואפשר לשמוע אצלו השפעות החל מסיד בארט דרך הבירדז ועד לנון ודילן. יש לו גם טקסטים שנונים למדי. כאן הוא בהופעה בתל אביב.

Roky Ericksonגאון מחורפן שטיגן לעצמו את המח עם יותר מדי אסיד. אריקסון הוא אחד המוזיקאים המשפיעים בזרם הפסיכדלי שהתפתח בשנות הששים ואת מה שהוא עבר בחייו לא הייתי מאחל אף לא לגרוע שבאוייבי. רוקי כבר לא ממש צעיר וגם לא כל כך בריא אבל הקול הצווחני שלו עדיין איתנו, וטוב שכך. הקדשתי לו פעם פוסט.

אז יאללה בואו. הגולדן גייט פארק לא כל כך רחוק, ומלבד מוזיקה טובה תקבלו גם חוויה מאוד סן-פרנסיסקואית (וזה אפילו לא עולה כסף, כבר אמרנו?)

שישי אישי: המלצות בסימן נשי

שישי אישי: המלצות בסימן נשי

מאת: דלית גבירצמן

השבוע ב״שישי-אישי״ (היוצא בול ביום הכי אישי!) אני רוצה להזמין אתכם לחגוג איתי יופי ועוצמה נשית. סוג של אוקטוברפסט, אם תרצו, אך עם טוויסט נשי. אבל, ראשית כל, אני חייבת לכם איזשהו ווידוי קטן. כל מי שמכיר אותי, יודע שאני לגמרי לא טיפוס לוחמני. בורחת מקונפליקטים כמו מאש, ולעיתים רחוקות תראו אותי משתתפת בהפגנות או צועדת ברחובות עם שלטים גדולים. לא מדביקה מדבקות על האוטו, לא תולה דגלים בחלון ולא מביעה דעות נחרצות בשום פורום. כנראה ש…אני פשוט לא אמיצה מספיק. אך ככל שאני מתבגרת, אני מוצאת שהדעות שלי הולכות ונעשות צלולות יותר, אני לומדת לסנן את רעשי הרקע בצורה יעילה יותר, ואני משתפרת ביכולת שלי להבחין בין טוב לרע, ובין עיקר לטפל. זאת מתנה נפלאה שמעניק לנו הטבע, אולי בנסיון לפצות אותנו על אובדן הנעורים. בנוסף לזה, כל מי שמכיר אותי, גם יודע שאני מאמינה שדברים לא קורים ככה סתם, במקרה, אפילו אם אנחנו הם אלו שמעניקים לדברים משמעות, ובעצמנו שוזרים אירועים אקראיים לכדי סיפור ומחברים אותם יפה כמו קו מנקודה לנקודה. אדרבא, זה לא סותר את העובדה שאנחנו יצורים תבוניים, שמחפשים ומתקיימים על נרטיבים. ולכן, כשאני חושבת על השבוע האחרון, שהיה בסימן שמחות, חגים וחגיגות, אני מגלה שלכל אורכו היה שזור מוטיב אחד חוזר ונשנה. הוא חזר והדהד בי פעם אחר פעם, עד ששמעתי אותו חזק וברור: נשים הן כוח. נשים משתנות ומשנות את המציאות. בנשים יש עוצמה, שנחישות ורגישות דרות בה בכפיפה אחת. נשים חזקות ומוכשרות, שבעבר נאלצו להסתתר מאחורי גבר מצליח, לא חוששות להשמיע כיום את קולן, והוא נישא אלינו מכל עבר. אנחנו שוות ואנחנו יודעות את זה. אז השבוע, אני מזמינה אתכם לחגיגה של נשיות ונשים באשר הן. ולכל הנשים הנפלאות, היפות והמוכשרות שבחיי – כתבה זו מוקדשת לכן, באהבה רבה.

שישי-אישי- בסימן נשי, יוצאים לדרך…

דוקו חדש של HBO – ג׳ין פונדה בחמש מערכות – Jane Fonda in Five Acts

"האתגר הוא לא להיות מושלמת, הוא להיות שלמה", כך אומרת הכוכבת הזוהרת, השחקנית זוכת פרס האוסקר,המובילה החברתית והפעילה הפוליטית, ג׳ין פונדה, בסרט התיעודי החדש והמצוין של HBO. פונדה, עדיין מהממת ביופיה בגיל 80, מספרת שתמיד מצאה את עצמה מוגדרת ומעוצבת על ידי הגברים בחייה; מאביה השחקן הנרי פונדה, דרך שלושת בעליה: הבמאי הצרפתי רוז׳ה ואדים, הליברל האקטיביסט תום היידן ואייל ההון טד טרנר. בכל שלב בחייה, הקפידה פונדה לעצור כדי לשאול את השאלות החשובות באמת, ולמצוא את התשובות שהובילו אותה במסע חייה למצוא את האמת שלה. דיוקן קולנועי מעורר השראה!

ספר וסרט – טובת הילד – The Children Act

לפני כשנה קראתי בשקיקה את רב המכר הסוחף והמרתק ״טובת הילד״ מאת איאן מקיואן, סופר שנשביתי בקסמו כבר בספר ״כפרה״. ספריו של מקיואן מעלים דילמות מוסריות שנשארות איתך הרבה אחרי שמסתיימת חווית הקריאה, ולא בכדי, הם זוכים לעיבודים קולנועיים רבים. לכן, משגיליתי ש״טובת הילד״ עובד לסרט קולנוע, לא יכולתי כבר לחכות. אמה תומפסון, היא לא פחות ממבריקה, בתפקיד פיונה מיי, שופטת בבית המשפט העליון הבריטי, העוסקת בדיני משפחה, והנמצאת בפסגת הקריירה המקצועית שלה. ניכר שעל מנת להגיע למעמדה המקצועי, היא נאלצה לעשות וויתורים רבים. ברגע של משבר בחייה האישיים, נדרשת פיונה להכריע במשפטו של נער בן כמעט 18, השייך לקהילת עדי יהוה, אשר מסרב לקבל טיפול מציל חיים בגלל אמונתו הדתית. הדרמה המשפטית משתלבת בדרמה האישית, והיא מצליחה לחדור מבעד למעטה האיפוק והשליטה של השופטת. מומלץ בחום, כמו תה אנגלי משובח!

סרט – האישה – The Wife

שנים מאז הסרט ״חיזור גורלי״, בכל פעם שאני רק מדמיינת את גלן קלוז, אני מרגישה התכווצות קלה בשיפולי הבטן. שנים, עוד רדף אחרי מראה דמותה האוחזת בסכין וזכרון הסיר המבעבע על הכיריים… אך השבוע, גיליתי גלן קלוז אחרת. בסרט ״האישה״, גלן קלוז בוגרת וקורנת, כמעט מהפנטת, בדמותה של ג’ואן קסטלמן. מרעיה מסורה החיה בצילו של סופר הזוכה בפרס נובל לספרות, עוברת ג׳ואן תהליך התפכחות המעביר אותה מתפקיד ״העזר שכנגד״, אל האמת שבסיפורה כאישה יוצרת.  רוצו לראות!

סרט חדש – כוכב נולד – A Star is born

"יש נשים שבוחרות ללכת אחרי גבר, יש נשים שבוחרות ללכת אחרי החלומות שלהן. אם את תוהה באיזו דרך לבחור, תזכרי שהקריירה שלך לעולם לא תקום יום אחד בבוקר ותגיד לך שהיא לא אוהבת אותך יותר". זהו ציטוט של גברת אחת בשם ליידי גאגא. כששמעתי שעושים גרסה מחודשת לסרט ״כוכב נולד״, הייתי די סקפטית. תכל׳ס, מי יכול להחליף את הכריזמה והכחול העמוק הזה בעיניים של כריס כריסטופרסון, ואת הקול הזה של ברברה סטרייסנד? אם כן, מסתבר שההפקה המצליחה של שנת 1976

צולמה בעבר כבר בשנת 1954 ו-1937, אז למה בעצם לא לנסות שוב גרסה עדכנית לשנת 2018? אז על אף הסקפטיות, והעובדה שאני לא משתגעת עליה, באופן אישי, ליידי גאגא שבתה את ליבי בהופעה אמינה, פגיעה ועוצמתית. מפתיע ומרגש!

סרט חדש – קולט – Colette

הכי בעולם אני אוהבת סרטי דרמה תקופתיים. כן, כן, עם התלבושות המרהיבות, התפאורה המרשימה, שחזור האווירה – כל אלו, לגמרי עושים לי את זה. תוסיפו לזה שחקנית יפיפיה, אינטליגנטית, מדויקת וכריזמטית, כמו קירה נייטלי, והרי לכם סרט מנצח!  נייטלי לא פחות מממגנטת בשחזור דמותה של קולט, סופרת צרפתייה שחיה בתחילת המאה הקודמת, שהחליטה לוותר על קולה הספרותי, הייחודי, ולפרסם את ספריה תחת שמו של בעלה, שהיה דמות מוכרת בעולם הספרותי הפריזאי. הסופרת היצירתית והיצרית לומדת למצוא את קולה כיוצרת מקורית ועצמאית. מוטיב חוזר, כבר אמרנו? סרט שהוא שיר הלל לתעוזה ועוצמה נשית שהקדימה את זמנה!

מסעדה- SPQR

ולמי שהגיעו עד הלום, מחכה צ׳ופר בדמות מסעדה מופלאה בסן פרנסיסקו, שקיבלה את שמה המוזר מראשי התיבות בלטינית שנכתבו על דגלי הלגיון הרומי ועל המטבעות ששימשו את האימפריה הרומית. וכן, ניחשתם נכון, זוהי מסעדה איטלקית, המתהדרת בכוכב מישלן נוצץ. למה לצפות? יין משובח, מנות מוקפדות, אווירה נעימה ושירות מעולה. אנחנו חגגנו על מנות השף, שכל אחת מהן היתה יותר מפתיעה ויותר טעימה מקודמתה. יופי של מקום לחגוג בו את החיים!

אז זהו, אני מחבקת את חודש אוקטובר בחיבה, על שלל הפתעותיו, ומקבלת באהבה שנה נוספת לחיי. הגעתי לגיל שאפשר להתחיל להביע את דעותי, בלי פחד, ואולי אפילו קצת לצעוק אותן או להילחם עליהן. בלי לשנוא ובלי לכעוס, בלי לדחוף ובלי להתלהם. אך כן לומר באהבה ובאופן ישיר וברור: קול באישה, גבורה. אנחנו הנשים, יש לנו כוח, בעיקר כשאנחנו ביחד. בכל מעגל נשי שאני שייכת אליו, אני מוצאת עוצמה, שואבת השראה ומתמלאת גאווה.

שבת שלום!

באהבה,

דלית

dalit@gvirtsman.com

מעונינים בעדכונים והמלצות נוספות?

הצטרפו לרשימת התפוצה של ICC: BAinyanim

https://paloaltojcc.org/Subscribe