סנטה ברברה: אתרים היסטוריים, ים ואטרקציות מומלצות

סנטה ברברה: אתרים היסטוריים, ים ואטרקציות מומלצות

מאת: שירלי צפלוביץ

במרחק של 5 שעות נסיעה מסאניוויל, על החלק הדרומי של כביש 1 נמצאת סנטה ברברה, יעד מקסים לתיירים, עם לא מעט דברים לראות ולעשות בה. סנטה ברברה בדרך כלל מהווה את "התחנה האחרונה" עבור מי שנוסע בכביש מצפון לדרום עד לוס אנג'לס. היא שווה ביקור של יום לפחות, ואפילו יותר, אם יש לכם זמן. יש בה אתרים היסטוריים, ים, אטרקציות, מוזיאונים, והמון מסעדות טובות והנה חלק ממה שהספקנו לדגום:

דאונטאון

הדאונטאון מתרכז סביב State Street, שם נמצאים הרבה מהמבנים המעניינים, המוזיאונים, וכמובן הסצנה הקולינרית. יש המון חניונים ציבוריים, בהם 75 דקות ראשונות חינם, ו-$1.5 לשעה בהמשך.

בניין בית המשפט Santa Barbara Courthouse

בניין היסטורי יפיפה בסגנון ספרדי. במקום ניתן סיור חינמי על ידי מתנדבים בשעות 10:30 (ימי שני, שלישי, רביעי ושישי) ו- 14:00 (כל יום למעט יום ראשון). לפני הסיור הספקנו גם לעלות (במעלית) למגדל Clock Tower לתצפית נוף יפה (למרות הערפילים האופייניים) ולהציץ על מנגנון השעון המוצג במעין גלריה (יורדים קומה אחת ברגל מהתצפית). הסיור היה נחמד וכלל הסברים על ההיסטוריה של המבנה משולבים באירועים מההיסטוריה של קליפורניה, המוצגת באולם ציורי הקיר Mural Room. הארכיטקטורה היא ספרדית באופייה, וכוללת לא מעט א-סימטריות מעניינות שלא היינו שמים אליהן לב לולא ההסברים. הסיור לוקח כשעה.

קחו בחשבון שמדובר בבית משפט אמיתי ופעיל. רואים לא מעט אנשים מתייעצים עם עורכי דינם (הם אלו שבחליפות אני מנחשת), ולנו יצא גם לראות אסירה בכתום, אזוקה בשלשלאות, מובלת על ידי שוטר. בין מביך למלחיץ.

עלות: חינם

לפרטים נוספים

מבנה צבאי היסטורי El Presidio de Santa Bárbara State Historic Park

פעם, מזמן, לפני שקליפורניה היתה ארה"ב, היא היתה מקסיקו, ולאורך החוף היו מספר מחנות של הצבא המקסיקני הנקראים פרסידיו. זה אחד מהם. אני סאקרית של מבנים ישנים, שיחזורים של חדרים ורהיטים, ולכן כמובן שעצרנו להסתכל. הגענו מוקדם מדי, ומרכז המבקרים עדיין היה סגור (הוא נפתח ב 10:30 ורצינו להגיע לסיור בבית המשפט ב 10:30), אז רק עשינו סיבוב והצצה לתוך החדרים (החלונות נטולי זכוכית אז זה קל). 

https://www.sbthp.org/presidio

עלות: $5 למבוגר

עוד בדאונטאון שסימנתי לי ומקווה לבקר בעתיד:

Santa Barbara Historical Museum

Santa Barbara Museum of Art

Santa Barbara Farmers Market
Alice Keck Gardens

חוף הים

אם אתם רוצים לראות שקיעה, אל תלכו לחוף הים של סנטה ברברה, בגלל העובדה המעניינת שהוא פשוט פונה… דרומה. מעבר לזה, הוא מהמם. רצועת חול נקיה ורחבה, מזח ארוך שאפשר לטייל עליו ולהנות ממראות הים, מרינה עם ספינות, סיורי ספינות לצפייה בלוויתנים ודולפינים, ספורט ימי – סאפ, קייאקים, ועוד, כדורעף חופים, אפשרות לשכור אופניים משפחתיים לרכיבה על השביל הארוך והסלול שלאורך החוף, מסעדות וחנויות. לא חסר.

טיילנו לאורך המזח Stearn's Wharf וספגנו קצת שמש ואוירה.

בהמשך נמצא גם הנמל Santa Barbara Harbor ממנו אפשר להפליג לטיולי שייט שונים ולהנות ממאכלי ים עם נוף מרהיב.
למתקדמים ומשוגעים!

אי שם בהרים מעל סנטה ברברה יש מערה עם ציורי קיר של (כנראה) שבטים אינדיאנים מהעבר Chumash Painted Cave. כדי להגיע אליה צריך לנסוע צפונה על כביש 154 ואז לרדת ממנו ולנסוע בכביש Painted Cave Road. הכביש הזה תלול, צר, קצת מפחיד, וחד נתיבי בחלקים גדולים. ליד המערה יש חניה לשתי מכוניות בערך, וצריך לנסוע עוד במעלה הכביש כדי להסתובב, לרדת ולחנות ליד המערה בכיוון הנכון. בנוסף לזה, המערה סגורה בשער כדי לא לפגוע בציורים ואפשר רק לראות אותם דרך חרכי השער. ומה שהכי פאדיחה, שתוך כדי שאנחנו מטפסים לאיטנו בכביש הצר, נעם נזכר שלפני 20 שנה סחבתי אותו לראות בדיוק את אותה המערה, וכבר אז היא היתה חסומה בשער ברזל. אז אולי הזכרון שלי פח, אבל לפחות אני עקבית!

מערה עם ציורי קיר של אינדיאנים משבט החומש Chumash Painted Cave

עלות: חינם

בהמשך הכביש הצר, התלול והמפתל יש נקודת תצפית עם חורבות של מבנה ישן הנקרא Knapp's Castle, אליו אפשר להגיע במסלול הליכה קצר. כיוון שהכביש לא היה לנו נעים, לא המשכנו, אבל אם אתם אמיצים, לכו על זה. ולא רחוק משני אלו, בירידה מכביש 154, יש מסעדה מפורסמת שקיבלתי עליה המלצות בשם Cold Spring Tavern.

אטרקציות מעניינות עם למקרים עם ילדים

Santa Barbara Mission

המיסיונים לאורך דרך המלך El Camino Real מהווים נקודת ציון חשובה בהיסטוריה של קליפורניה, והיו אחד האמצעים החשובים לפיתוח שלה. המיסיון בסנטה ברברה אחד הגדולים והיפים שבהם. נמצא מחוץ לעיר. לפרטים

Santa Barbara Botanic Garden

גן בוטני המתמקד בשימור צמחיה מקומית. נמצא גבוה ברשימה שלי של מקומות שצריך לבקר. נמצא מחוץ לעיר, לא רחוק מהמיסיון. לפרטים

Santa Barbara Maritime Museum

מוזיאון היסטורי וארכיאולוגי המספר את הסיפור של האיזור והקשר החזק של התושבים והים, החל מתקופת השבטים האינדיאנים באיזור ועד היום. נמצא בנמל. לפרטים

Santa Barbara Zoo

גן החיות המתהדר בעובדה שאפשר לראות בו ג'ירפות ואת חוף הים בו זמנית! בקיץ יש להם גם אירועי לינה בהם אפשר לבלות את הלילה עם הילדים בגן החיות. לפרטים

Santa Barbara Museum of Natural History

למוזיאון המקומי להיסטוריה של הטבע יש שני אתרים – המוזיאון עצמו, והמרכז הימי Sea Center שנמצא על המזח ואפשר לשלב בביקור על המזח. לפרטים

Land Shark

יש לא מעט חברות המציעות שייט בסנטה ברברה, אבל את עיני קלט משהו נחמד שעשינו בעבר בוושינגטון – רכב אמפיבי שמתחיל את הנסיעה על האדמה בעיר, ויורד ישירות לשייט בים. נראה לי מגניב לאללה! לפרטים

מסעדות

שוק אוכל Santa Barbara Public Market

שוק אוכל מקורה עם מגוון של מסעדות קטנות לכל דורש ולכל טעם – בשרים, פיצות, נודלס, פלאפל טבעוני ואורגני, ואלכוהול כמובן. פתוח עד מאוחר ונחמד ממש. נמצא בדאונטאון. לפרטים

גלידריה McConnells

התור בכניסה גם ב-9 בלילה רמז שמדובר במקום פופולארי. יש טעמים מוכרים כמו וניל, שוקולד או תות, ויש טעמים מקוריים (מודה שלא ניסינו) כמו שוקולד מקסיקני עם מעט חריפות בצבע שחור כמעט, שמן זית ושקדים מלוחים, או תלתן רענן. נחמד מאד שיש צלחת טעימות עם 3 כדורים קטנטנים למי שמתקשה להחליט. יש גם גלידות נטולות חלב. נמצאת בדאונטאון. לפרטים

בעקבות שקרים קטנים גדולים: יום כיף במונטריי

בעקבות שקרים קטנים גדולים: יום כיף במונטריי

מאת: דלית גבירצמן

אני עומדת על המזח, מביטה בסירות העוגנות במרינה ובנוף שנראה כמו לקוח מסרט או גלויה. זהו יום קיץ קליפורני מושלם שבו מזג האוויר הוא בדיוק, אבל בדיוק כמו שאני אוהבת. שמיים כחולים, רוח קרירה עושה תחרות עם קרני השמש מי משתיהן מלטפת ביתר עדינות את עורי. אלו הם ימים אחרונים של חופשת הקיץ ואני מנצלת אותם עד תום, בטרם אשאב שוב אל ההמולה והמערבולת של שנת הלימודים החדשה. בין קולות השחפים לקריאות הקולניות של כלבי הים, אני שומעת קריאות רמות בעברית …משה, תגיד, קוד זה כמו בקלה??… שמזכירות לי, שאחרי הכול, מדובר בחודשי התיירות הכי חמים בשנה.

יש דברים שאף פעם לא שוכחים. כמו למשל, את הנשיקה הראשונה או הביקור הראשון בסן פרנסיסקו. אז זהו… לבושתי הרבה, את הנשיקה הראשונה שלי אני לא ממש זוכרת, אבל את הפעם הראשונה שהגעתי לקליפורניה דווקא כן. בדיוק חגגנו שנה ראשונה לנישואינו ונסענו לטיול מחוף לחוף בארצות הברית. אחרי האורבניות המסחררת והקצב המטורף של ניו יורק, החוף המערבי המם אותי ביופיו והנופים הפראיים לאורכו של כביש מספר 1 היו באמת עוצרי נשימה. כבר אז כבשו את ליבי העיירות הקטנות והציוריות ששכנו לאורך החוף והיתה לי הרגשה שעוד נשוב. כידוע, עברו מאז הרבה מאוד מים באוקיינוס, עברנו לגור כאן, ומהר מאוד התחלנו לפתח סוג של אלרגיה עם תסמינים גופניים חמורים למלכודות תיירים. בכל טיול שלנו, ולא משנה היכן נהיה, אנחנו משתדלים כמה שפחות לעשות את הדברים שעושים כולם, ומחפשים לנו את הדרכים הפחות מקובלות לחוות בהם את המקום, האנשים, האוכל והתרבות, תוך נסיון נואש למצוא שרידים קלושים של אותנטיות. כל זה טוב ויפה, אבל כשגרים בעיר כמו סן פרנסיסקו, זה לא פשוט כשבכל קיץ העיר מוצפת במאות אלפי מבקרים, משפחות וזוגות צעירים המגיעים להנות ממזג האוויר הקריר, הכבישים הפתלתלים והגשרים האייקונים. לפי אותו היגיון, התחלנו גם להימנע מאותן עיירות קטנות שהפכו לסופר מתוירות כמו מונטריי, כרמל וחברותיה.

אולי היתה זאת העונה החדשה של ״שקרים קטנים גדולים״ ששוב הציתה בי את העניין והסקרנות, או אולי היתה זאת תערוכת הציורים המלבבת של דיוויד הוקני שגרמה לי לרצות ולשוב אליה, אך בוקר אחד מצאתי את עצמי שועטת דרומה על כביש מספר 1 לכיוון מונטרי. נראה לי שכמו תמיד, הסיבה האמיתית היתה החברה. בכל אופן, יצאנו שלוש בנות במכונית שכורה עם גג נפתח ליום כיף במונטריי (Monterey). אפשר בהחלט לומר ש״שקרים קטנים, גדולים״ עשתה למונטריי את מה ש״סקס והעיר הגדולה״ עשתה בשעתו לניו יורק. פינות חמד נסתרות, חופים חוליים ומסעדות באזור הפכו בעזרתן של ניקול קידמן, ריס וויטרספון, מריל סטריפ, לורה דרן וזואי קרביץ למוקדי עלייה לרגל. כבר בסצינת הפתיחה, כשכל אחת מהן דוהרת על פני גשר ביקסבי היפיפה במשקפי שמש אופנתיים, מתחשק לך באותו רגע להיכנס למכונית ולנסוע אחריהן, שלא לומר לעבור לגור בכל אחד מהבתים המהממים בהם צולמה הסדרה המצליחה.

טוב, אז נסענו למונטריי. בדרך, (איך לא?) עצרנו לקפה. ועכשיו חברים, תקשיבו לי טוב שנייה: אחד הדברים שלמדתי מזמן, והוא הפך אצלי לכלל ברזל, זה שבטיולים הכי כדאי להשקיע במציאת בית קפה שווה. אני חוזרת: קודם כל תמצאו בית קפה שווה, והשאר יגיע כבר בעקבותיו. אין לכם מושג כמה פעמים הכלל הזה כבר הוכיח את עצמו בעבר. ליד בית הקפה השווה, תגלו תמיד חנויות מעניינות, מסעדות טובות, ובמקרה שלנו, חיכתה לנו גם הפתעה. אחרי שהזמנו לנו קפה ומאפה, הרמנו את העיניים וגילינו, שבצמוד לבית הקפה המצוין ישנו גם בית קולנוע קטן ומ-ש-ג-ע. OSIO הוקם בשנת 1999 והוא מזכיר בתי קולנוע של פעם, קטנים ואינטימיים, שכל מטרתם היא להציג סרטי איכות. קולנוע כזה, שבא לך לראות בו את כל הסרטים, בזה אחר זה. קנינו מיד כרטיסים לשני סרטים. האחד היה סרט דוקו על טוני מוריסון האגדתית הנקרא Toni Morrison: The Pieces I Am. זהו סרט תיעודי מצוין החושף פסיפס מרתק על חייה של יוצרת חשובה, חכמה, חזקה, מצחיקה ומעוררת השראה, שהלכה לעולמה לפני שבוע. הסרט השני היה Marianna & Leonard: Words of Love, סרט תיעודי קטן על סיפור אהבה גדול מהחיים. מריאן אילן הנורווגית וליאונרד כהן היהודי-קנדי נפגשו לפני 56 שנה באי היווני הידרה והתאהבו. מריאן הפכה למוזה של האמן הגדול, ועליה נכתבו כמה משיריו המפורסמים ביותר, כולל השיר הידוע ״שלום לך, מריאן״. הסרט מלווה את חייהם מאז ועד לימיה האחרונים של מריאן, שנפטרה ביולי 2016 בגיל 81.

ממש בצמוד לבית הקולנוע, גילינו (כאמור, שלא במפתיע) חנות קטנה ומטריפה בשם Bliss. בוטיק קטן ומעוצב עם בגדים מקסימים, נעליים, תכשיטים והלבשה תחתונה במחירים שווים לכל נפש. כמובן, שהתחדשתי לי בחולצה לבנה ובמכנסיים שחורים, יפים-יפים. לשנה החדשה, אתם יודעים.

ואז, שמנו פעמינו אל המזח ואל המסעדה האיטלקית הקטנה שבה נהגו להפגש מדלן מקנזי, סלסט רייט, ג׳יין צ׳פמן ורנטה קליין כדי לדבר על כל השקרים, הקטנים והגדולים. הזמנו לנו יין, ניוקי מצוין, פיש אנד צ׳יפס טרי וטעים. וכן, משה, קוד זה באמת בקלה…

ב ק י צ ו ר ולעניין:

Café Lumiere

365 Calle Principal

Osio Theatre

350 Alvarado Street

Bliss Boutique

380 Alvarado Street

Paluca Trattoria

6 Fishermans Wharf

אז יאללה, קדימה למונטריי!

שלכם,

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsman.com

מתגייסים לעזרת ילדי בית הספר באיסט פאלו אלטו

מתגייסים לעזרת ילדי בית הספר באיסט פאלו אלטו

פוסט אשר פורסם בפייסבוק בו נכתב כי מורה בבית ספר באיסט פאלו אלטו זקוקה לתרומות של ציוד לכיתה שלה הביא ליוזמה ברוכה של בוגרי תוכנית גוונים של ה-ICC לאירגון ואיסוף ציוד מהיר ומרוכז על מנת שכל הילדים באשר הם יוכלו לחזור ללימודים בשמחה.

מבחינתם, הפוסט הינו תזכורת חשובה שלא לכל בית ספר ולא לכל משפחה יש מספיק משאבים להתחיל את השנה ברגל ימין ולכן יש לעשות כל שביכולתנו כדי לעזור למי שידו אינה משגת.

החל משישי בערב ועד ליום שלישי בערב (8.20.2019) יפתחו עמדות איסוף ציוד, אז במידה ואתם מעוניינים לקחת חלק, אתם מוזמנים להביא ציוד עודף שיש בבית, לקנות כמות כפולה ולתרום מחצית מהציוד שתיכננתם לקנות לכיתה של ילדכם, או אפילו לשלוח באמזון ציוד לאחת הכתובות בנקודות האיסוף. המטרה היא לעזור לכ-500 תלמידים הלומדים ב-18 כיתות שונות כך שמדובר בכמות לא מבוטלת. בואו ונרחיב את מעגל האיכפתיות ונוכיח עד כמה הקהילה שלנו חזקה ומדהימה.

רשימת הציוד:

Expo markers for white board

Ticeronda pencils

Glue sticks

Tissue boxes (Kleenex)

Post it notes

Composition notebooks

Clorox wipes

Staples

Refill scotch tape

Staplers

Tape dispensers

Vertical magazine holders

Set of 6 rainbow supply caddy

Hand vacuum

Push vacuum /floor sweeper

Board games for 10 yr olds

2 beach chairs (preferably blue)

נקודות האיסוף

סן חוזה

משפחת הורנשטיין בכתובת
6132 Corte de la Reina, San Jose

מערב סן חוזה

משפחת פנוש בכתובת
4439 Strawberry Park Dr, San Jose

לוס גאטוס

משפחת שריר בכתובת
114 Via Collado, Los Gatos

סאניוויל: 
משפחת ברוטמן-הלפרין בכתובת
1025 Persimmon Ave. Sunnyvale

משפחת זלניק בכתובת
1150 Maraschino Dr. Sunnyvale

משפחת אקריש בכתובת
965 Helena dr. Sunnyvale

משפחת סלע בכתובת
893 Russet Drive, Sunnyvale

קופרטינו

בכניסה לגן שולה

לוס אלטוס:

משפחת לפיד בכתובת
1513 Holt Ave. Los Altos

מאונטיין וויו: 

משפחת שגיא בכתובת
292 Leslie Ct. Unit B, Mountain View

פאלו אלטו: 

משפחת בירנבאום בכתובת
676 Bryson Ave, Palo Alto

מחלקת האייסיסי
OFJCC, building B

מנלו פארק: 

משפחת ענתבי בכתובת
6 Zachary Ct. Menlo Park

משפחת רז בכתובת
128 Dunsmuir way, Menlo Park

פוסטר סיטי-סן מתאו:

משפחת שריר בכתובת
245 Thatcher Lane, Foster City

 

לשאלות נוספות ניתן לפנות לשולי זילברפרב-סלע בטלפון מס׳: 347-574-7960

"כשאני מקשיב ל׳האשם תמיד׳, אני אומר לעצמי: אלוהים ישמור, איך הדבר הזה עבר?"

"כשאני מקשיב ל׳האשם תמיד׳, אני אומר לעצמי: אלוהים ישמור, איך הדבר הזה עבר?"

מאת: אביב פרץ

לפני חודשיים שרד יאיר ניצני ריאיון טלוויזיוני עוין עם ירון לונדון. ״אתם להקה מצוינת – של חובבים, איש מכם לא עוסק במוזיקה, אתה איש עסקים״, סנט לונדון בניצני ההמום, ואז השווה והעלה, ״אתם ממחזרים, מבצעים אותם שלושים-ארבעים שירים, לא יוצא לכם מהתחת?״

אי לכך, חשתי צורך לדרוש בשלומו של הניצול מיד בתחילת הריאיון. ״הוא התקשר להתנצל״, עדכן אותי ניצני, ״הוא אמר לי: כשאתה עושה תוכנית טלוויזיה, אתה מנסה להיות נשכני ובועט כדי לעניין את הצופים, לא הייתה לי שום כוונה לפגוע, אני אוהב ומעריך אתכם. דרך אגב, הוא עשה את זה גם לפניי וגם אחריי, זה ירון לונדון, וזה מה שעושה אותו לירון לונדון״.

צילום: שני צדיקריו

הוקרבת על מזבח הרייטינג, בקיצור.

״כן. הוא גם אמר דברים שלא ממש מחוברים למציאות. אנחנו להקה שעובדת ארבעים שנה, מנגנים באולמות אדירים עם קהלים עצומים ויש לנו להיטים ענקיים, מה הוא מבלבל את המוח?״

את ניצני תפסתי לשיחת טלפון בעודו גוהר על מזוודותיו, בעיצומן של אריזות. למחרת היום הוא טס לארה״ב לסיבוב הופעות עם מופע היחיד שלו, ובין היתר יופיע ב-OFJCC בפאלו אלטו. מדובר במופע מוזיקלי-הומוריסטי, או כלשונו של ניצני, ״זה איזשהו יצור שלא מופיע בהגדרות המקובלות, גם מוזיקה וגם סטוריטלינג, אבל באווירה קלילה ומשעשעת, וזה איזשהו מסע בזמן, מין טיול בישראל״.

ניצני (60) התפרסם בשנות השמונים כקלידן להקת ״תיסלם״. בציבוריות הישראלית הוא זכור בזכות השתתפותו בתוכניות הקאלט ״מה יש״ (גל״צ) ו״העולם הערב״ (ערוץ 2 הניסיוני), וכן בזכות שירו ״האשם תמיד״. עוד בטרם מלאו לו שלושה עשורים, מונה ניצני למנכ״ל ״הד ארצי״, והיה חתום על תגליות כמו ״החברים של נטאשה״, ״נוער שוליים״ ואדם. הוא אף זכה ללוות את עפרה חזה בתחילת הקריירה הבינלאומית שלה.

כיום הזיקה של ניצני למוזיקה היא בעיקר עסקית, הוא הקים חברה שמטפלת בזכויות יוצרים בשימוש ביצירות מוזיקליות בפרסומות וסרטים. יחד עם זאת, הוא מקפיד להישאר מעודכן לגבי סצינת המוזיקה, ״כמאזין, אני מאוד מעורה ובקיא במה שקורה״, הוא אומר.

יש היום איזשהו אמן שלדעתך עדיין לא זכה להכרה הראויה לו, והיית מחתים על אלבום?

״אין מישהו שקופץ לי בראש, אבל אני חושב הרבה על העניין הזה של למה מישהו מצליח או לא מצליח, והאם זה הוגן או לא הוגן, זו שאלה מטרידה מאוד. ההבדל הזה בין שיר נפלא שאף אחד לא שמע עליו, לבין להיט אדיר שכולם שרים – אתה אף פעם לא יכול להבין מה גרם לשיר אחד לפרוץ ולאחרים לא. האם לא גילו את הזמר הזה? האם הוא לא שיווק את עצמו נכון? האם התזמון היה רע? האם באותו רגע פשוט היה זמר טוב ממנו? יש כל כך הרבה מרכיבים של קארמה ומזל וקוסמיות, שאתה פשוט לא יכול להבין. הרבה פעמים חשבתי ששיר הוא נפלא, והייתי בפוזיציה מאוד משמעותית לדחוף אותו, וגיליתי שגם לדחיפה שלי יש גבול, שזה לא תופס. ולעומת זאת, משהו שבכלל לא חשבתי עליו, הוא זה שפתאום הביא את הבומבה״.

זו תופעה רווחת לא רק במוזיקה אלא בכלל באמנות. 

״גם בהייטק, לא? הרבה פעמים אתה רואה חברות שיש להן מוצר או איזה פטנט, ואחרי שנה אתה רואה שהן הלכו לכיוון אחר לגמרי״.

שאלה שאותי מטרידה היא לאן נעלמת היצירתיות של אמנים עם הגיל. כמעט כל אמן שאני יכול לחשוב עליו, שהוא בשנות ה-50 לחייו, מפסיק להיות פורה.

צילום: שני צדיקריו

״הסבר ללמה זה קורה אין לי, אבל אני יכול להגיד לך שאתה צודק במאתיים אחוז. התקופה הכי יצירתית ומשמעותית של האמנים הגדולים בהיסטוריה היא הפרץ של גיל עשרים-שלושים. זה לא נראה ככה כשאתה שם – והייתי שם. כשאתה בגיל הזה, נראה לך שאתה לנצח פה, ואתה תרביץ להיטים ומה זאת אומרת, רק התחלת! אתה לא חושב על זה שבגיל שלושים תתחיל ההתדרדרות״.

העניין הוא שהכישרון עדיין שם, זה לא שהוא נעלם.

״לא רק שהכישרון שם, גם השירים עדיין יפים מאוד, אבל פתאום זה פחות רלוונטי. אני לא חושב שדני סנדרסון, שיוצר תקליטים נפלאים עד היום, או פול סיימון, או פול מקרטני, או ברוס ספרינגסטין – הם פחות טובים ממה שהם היו בשנות העשרים שלהם. אבל בדרך כלל לקהל ולתקשורת יותר קשה לעוף פתאום מהתרגשות משיר חדש שלהם, כמה יפה שהוא לא יהיה. אין לי הסבר לזה אבל זו עובדה, בדיוק כמו שאי אפשר להתחיל קריירה כזמר בגיל ארבעים, למעט יוצאי דופן מעטים״.

מהם הזיכרונות שלך מעפרה חזה? 

״קודם כל, מאוד חיבבתי אותה ברמה האישית. הזיכרונות שלי הם של אדם מאוד חינני ונעים הליכות; כישרון יוצא דופן, מישהו שכשהוא נכנס לחדר, הוא מאיר אותו בסטאר קוואליטי. היא הייתה גם בחורה משעשעת מאוד, חקיינית ומצחיקה״.

נעימות ההליכות שלה השתמרה גם אחרי ההצלחה?

״כן, אני הכרתי אותה כשהיא כבר הייתה מוצלחת ומצליחה. היא הייתה כוכבת ענקית, אבל עם הרגליים על הקרקע, היא לא הייתה יצור מתנשא. מאוד חמה ולבבית ו… קולית כזאת״.

מאז 2011 כותב ניצני בעיתון ״ישראל היום״ טור שבועי, ״מרים גבה״ שמו. חרף ההתמדה המזהירה, ניצני מספר שאי אז, כשפנו אליו עם ההצעה לטור, הוא התנגד לה נחרצות. ״אני כל כך לא אוהב דדליינים ולא האמנתי שאני מסוגל לעמוד בזה כל שבוע, אבל הופעל עליי כזה לחץ… בסופו של דבר זה הפך להיות מין דרך חיים, וזה שינה לי את החיים. אני בונה את השבוע שלי לפי הטור, מפנה לו ימים לכתיבה, וכל היום רק חושב מה אכתוב״.

בדיעבד, נראה שניצני קיבל את ההחלטה הנכונה עבורו, ״אני מקבל כל כך הרבה תגובות על הטור, זה ממש פנומנלי״, הוא משתף, ״אנשים מרגישים הזדהות רבה עם העניינים המשפחתיים, ועם הטיפוס הזה שאני משדר מהראש שלו, שהוא לא בדיוק אני, אבל הוא איזשהו שיקוף של המחשבות שלי״.

שמתי לב שאתה לא מתבטא בטור בעניינים פוליטיים, זה בכוונה?

״כן, זה גם היה ההסכם שלי עם העיתון בתחילת הדרך. גם כי הם ידעו שאני לא בדיוק הפרצוף הכי מתאים לדעות הפוליטיות של העיתון, וגם כי הם אמרו לי מהתחלה: אנחנו לא פונים אליך כי אתה איזה גאון גדול בפוליטיקה, תחסוך לנו את הדעות הפוליטיות שלך ותכתוב על החיים שלך״.

ובכל זאת, אי אפשר בלי קצת פוליטיקה בימים טרופים אלה. במיוחד קשה להתאפק כשהמרואיין הוא מי שהנפיק את המילים המשוננות של הלהיט ״פרצופה של המדינה״.

איך לדעתך הייתה מתקבלת באקלים של ימינו הדמות של האשם: ערבי לאומני, ימני קיצוני, אוהב ישראל?

״היום זה לא היה קורה. עם התקינות הפוליטית של היום, אף אחד לא היה מעז לעשות דבר כזה. כשאני שומע את ׳האשם תמיד׳, אני אומר לעצמי: אלוהים ישמור, איך הדבר הזה עבר? היום זה לא היה עובר״.

ב״פרצופה של המדינה״ מופיעות השורות: ״ואני לא מבין מה השתנה / אם אני האידיוט היחיד במדינה / שחרד למחר וחולם עלי זית / ורוצה להרגיש שכאן זה הבית״. אתה עדיין מזדהה עם המילים?

״זה שיר שהצליח לשרוד שלושים שנה ולהישאר רלוונטי, ולפעמים זה קצת מבאס שהוא נשאר רלוונטי. זה שיר על מאכער פוליטי, תמונת מצב של פוליטיקאי שפעם היה לו איזשהו אלקטורט, אבל כבר שנים שהוא לא מייצג בוחרים אלא הוא משוריין כזה סטייל. כשאתה מקשיב למילים היום, זה נשמע מה-זה מתאים, ובאמת, בכל פעם שיש פרשיית שחיתות כזו או אחרת משמיעים את השיר הזה. אני עדיין חושב שזה אחד השירים היותר טובים שכתבתי, אבל, זה גם שיר שאם היה יוצא היום, היה מתקבל לא טוב, היו קופצים עלינו. הוא קצת הצליח לעבור מתחת לרדאר, להשתחל לתקופה אחרת״.

צילום: שני צדיקריו

בעצם מה שמשתקף מהמילים הוא שאותן תחושות שיש להרבה אנשים היום כלפי המדינה הן משהו שהיה קיים גם בעבר. כלומר, זה לא שהיום רע יותר, אלא שאנחנו מסתכלים אחורה במין ערגה.

״זה נושא מאוד עמוק, בימים האלה יש בארץ איזושהי תחושה של אלימות באוויר. כל פעם צץ איזה רצח במגרש חנייה, או חבר׳ה שמרימים כסאות זה על זה בבריכה, או חבר׳ה שנוסעים לקפריסין ומתנהגים בצורה שמביישת את כולנו. אז אתה שואל את עצמך: למה זה קורה? האם הפכנו ליותר אלימים, או שזה תמיד היה ורק לא שמענו על זה? אבל העולם כולו משתנה ומקצין, ולכן קצת קשה להאשים רק את עצמנו. מנהיגי העולם נהיו יותר פסיכיים, רובם הם טיפוסים שפעם לא היו עוברים, אם זה הצפון קוריאני, התורכי, או האמריקאי. והשחיתות, שיש מי שאומר עליה היום: ׳עזוב אותך, זה שטויות׳ – פעם דבר כזה לא היה עובר!״

די הופתעתי לגלות שאתה חבר של יאיר לפיד, איך הכרתם בעצם?

״הכרנו לפני המון שנים, עוד כשהוא היה ממש צעיר, והתחברנו יותר מאוחר דרך חבר משותף. נהיינו חברים, חברים קרובים אפשר לומר אפילו, אנחנו מתרועעים די הרבה״.

זה מעניין, כי אם אני צריך למקם אתכם על ציר של ציניות, אני שם אתכם בשני קטבים.

״זה נכון, אם כי כשהוא כתב בעיתון היו לו יכולות קומיות משובחות ביותר, כשהוא היה כותב על היחסים שלו עם אשתו, הייתי מתגלגל מצחוק. כל הנושאים הפוליטיים שהוא לקח על עצמו, אלה נושאים שאני פחות מרגיש בהם נוח להתבטא, כי זה הרבה יותר מורכב, ואיכשהו לא יוצא טוב בעיתון. אני רק יכול להגיד שכשמישהו כמוני פחות או יותר – איש טלוויזיה ורדיו מוכר ומצליח, והוא אפילו הצליח יותר ממני במובנים מסוימים – עוזב הכול ואומר: ׳אני הולך לפוליטיקה בשביל עתיד ילדיי׳, אני לא יכול שלא להוריד את הכובע בפניו. כי אני, בטלן שכמוני, בחיים לא הייתי עושה את זה, לא הייתי יכול לעמוד בעלבון״.

עלבון שלא יאהבו אותך?

״פוליטיקה זה דבר מסריח, כולם מנגחים אותך בשנייה הראשונה שאפשר. לפני שהוא הלך לפוליטיקה, יאיר היה אחד האנשים האהובים ביותר בישראל, ודקה אחרי יש לו כל כך הרבה אויבים – צריך להיות בנוי לזה״.

צילום: שני צדיקריו

נדמה שהציניות אופפת את כל המילים שלך, האם יש איזשהו נושא שבו היא נעלמת, תחום שמולו ביצורי הציניות שלך קורסים?
דממה ארוכה השתררה מעברו האחר של הקו, חמש עשרה שניות ליתר דיוק, נצח במונחים של שיחת טלפון: יאיר ניצני הרהר ואני המתנתי בסקרנות למוצא פיו. ״פעם יאיר גרבוז אמר שאין דבר שאי אפשר לצחוק עליו״, הוא שב מן השתיקה, ״ואני מהמעריצים הגדולים של גרבוז, דני קרמן ודניאלה שמי – חבורת ׳דבר אחר׳ – הם היו צוחקים על הכול. זה היה פשוט מדהים אותי, האומץ והיכולת שלהם לכתוב משהו כואב ומצחיק וסאטירי על הנושאים הכי קשים, ואני רואה בזה מודל להעריץ אותו. ואחרי שאמרתי את כל זה, כשמדברים איתי על השואה, אני איכשהו אומר: בואו נעזוב את זה, אני דור שני, זה לא בא לי טוב…״

איך הגענו בסוף לשואה??

״אתה אשם, אתה הבאת את היטלר לאירוע. ל׳משינה׳ יש שיר שנקרא ׳הכול התחיל בנאצר׳ – הכול נגמר בהיטלר״.

 

לקריאת ראיונות נוספים שערך אביב פרץ אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלו, זוטי דברים.

כך גיליתי את המטמון: ביקור ב-TreasureFest  

כך גיליתי את המטמון: ביקור ב-TreasureFest  

מאת: דלית גבירצמן, צילומים: דנה גוטליב

אחד הדברים שהכי אהבנו לעשות כשהגענו לכאן לפני טריליון שנים, היה לפקוד את השווקים והירידים. מזג האוויר (האיך נכנה אותו בלי לפגוע באף אחד… מושלם?) שהתברך בו חבל הארץ היפה הזה,  מאפשר את קיומם עשרה חודשים בשנה; כל עיר ושוק האיכרים שלה, וכל קיץ והירידים האופייניים לו. אממה, כל האירועים ה(באמת!) מקסימים הללו בסגנון arts and wine, על דוכניהם הצבעוניים, עבודות האמנות והאווירה הנינוחה קצת מיצו את עצמם מבחינתי, ואף זכו בשלב מסוים לכינוי arts and farts. איפשהו, מתישהו, כל הפסטיבלים למינהם נראו לי בדיוק אותו הדבר וחדלנו לפקוד אותם. ואז… לפתע… (הפסקה מתודית לצורך הדגשה ובניית מתח אצל הקוראים) גיליתי את הפסטיבלים של אי המטמון!

לעומת אחיו המתויר והמסקרן אלקטרז, אי המטמון (Treasure Island) זכה לפחות פרסום חרף שמו הספרותי. כשרק הגענו לכאן (כן, אז, לפני טריליון שנים) אפילו שטנו אליו במעבורת יום אחד וסיירנו בו. על אף שהחוויה הזאת זכורה לי כמלבבת, לא חזרנו עליה, משום מה, והאי הקסום נשתכח מליבי. ואז, לפני מספר חודשים, גיליתי אותו מחדש כששמעתי על קיומו של ה-TreasureFest, פסטיבל המתקיים בסוף השבוע האחרון של כל חודש החל מפברואר ועד נובמבר. סימנתי לי את העניין מנטלית בראש וטסתי לביקור מולדת. וכפי שקורה לי מידי שנה (וכאן אחסוך מכם פיסקה דביקה וסנטימנטלית) כשחזרתי, והכול נראה לי קצת יותר דהוי, קצת פחות צבעוני והרבה פחות מרגש, גיליתי את ה-מטמון!

במרחק 15 דקות נסיעה מהעיר, ושעה נסיעה מהעמק, ישנו אי שממנו נשקפים נופים עוצרי נשימה של סן פרנסיסקו, ועל גדות המים מתקיים אחד השווקים הכי מקוריים, צבעוניים ויפים שביקרתי בהם מזה זמן. במחיר כניסה באמת סמלי של $3-$7, גילינו פסטיבל – ממש אוצר! עשרות דוכנים ובהם עבודות אמנות, בגדים, תכשיטים, כובעים, סינרים, תיקים, עציצים, תקליטים, צעצועים, חדשים וכן משומשים, וכמובן, דוכני אוכל ושתייה. השילוב של מזג האוויר, הנוף, האווירה, כסאות הנוח הפונים לים, וכל הססגוניות הנפלאה של המוצרים והאנשים כאחד, הפכו את הביקור באי המטמון לחוויה מעוררת חושים והשראה.

הפסטיבל הוא שילוב נהדר של שוק פשפשים (או כפי שנוהגים לכנותם היום בגדים וחפצי וינטג׳) לצד חגיגה של מעצבי אינדי, שמציגים בגדים, תיקים, תכשיטים ועוד עיצובים מקוריים ומדליקים. כל השפע הזה של יצירתיות וצבעוניות על רקע הנופים של המפרץ ואל מול המים הכחולים והרוח הקרירה שמלטפת את הפנים, הופכים את החוויה למושלמת. זהו פשוט שוק מושלם לזוגות, למשפחות עם קטנטנים (יש אפילו פינת הפעלות), לחובבי אמנות, בגדים יד שנייה ולכל מי שמחפש בילוי סוף שבוע זול ומהנה. שלא לדבר על מקום מטורף לצלם בו את התמונות הכי יפות בעולם ולהעלותן לפייסוש ולאינסטוש. זהו אי-האינסטוש. ולכל הפודיז שבינינו, הנה שתי המלצות לדברים שניסיתי בשוק ואהבתי. האחד נקרא Mister Bomboloni. מדובר במיני סופגניות, איטלקיות, קטנטנות שמוגשות על מקל, הממולאות בריבה, קרם שוקולד או קרם וניל. בשעה שנוגסים בהן, כל הטוּב הזה שבתוכן מתפוצץ לכם בפה, להלן השם Bomb-oloni.  בקצה השוק, טעמתי פיצה נפלאה שעשויה בתנור לבנים, שהיתה מהטובות שאכלתי. טרייה, קריספית ומלאה בטעם. כשהגעתי לתור, החבר׳ה הצעירים כבר עמדו לפני סגירה, כך שקיבלתי אחת פלוס אחת חינם. שווה! מסתבר שבכל חודש יש תימה שונה לשוק, כך שאין האחד דומה למישנהו, מה שהופך אותו למדליק אף יותר. רישמו, רישמו! לפרטים נוספים: https://www.treasurefest.com/

 

 

 

שיהיה אחלה סוף שבוע!

שלכם, דלית

dalit@gvirtsman.com