פרשת חוקת: תמיד יש על מה להתלונן

פרשת חוקת: תמיד יש על מה להתלונן

מאת: יעל יחיאלי

פרשת חוקת היא אחת הפרשות הארוכות והעמוסות. במרכזה, הסיפור המוכר על מי מריבה. בני ישראל הולכים במדבר. נמאס להם. כמה אפשר. אז מה אם הבטיחו שבסוף נגיע לארץ? עכשיו אין מספיק מים ואי אפשר להמשיך, וכשאין, אפשר או להתלונן או לעשות מעשה. בני ישראל בוחרים להתלונן, וזו לא הפעם הראשונה.

Photo by iStock

וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְהוָה אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת.

בלי מים באמת אי אפשר, אבל לפעמים כשמתחילים/ות להתלונן, זה לא נגמר בחוסר הבאמת מוצדק. כי בלי מים באמת שאי אפשר. אבל זרע תאנה גפן ורימון, בואו נאמר, שאפשר להסתדר בלי. אבל ככה זה בתלונות.

משה פונה לאלוהים שייקח אחריות, הרי זה העם שלו, הוא הוציא אותם ממצרים, אז שהוא שיטפל.  אלוהים מוצא פתרון יצירתי- קח את המטה ודבר אל הסלע. מה? איך זה קשור? אבל משה מקבל את ההוראה, קורא לעם למעמד:

וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. אפשר לשמוע את הכעס של משה, לא יודעת אם כועס על העם, על אלוהים, או שפשוט כבר עייף מהמסע הזה. נמאס לו.

לא פעם אנחנו מוצאים/ות את עצמנו בקצה. נראה לי שכהורים שנת הקורונה הזו הפגישה רבים/ות מאיתנו עם הקצה. ותלונות זה משהו שמביא אל הקצה. אלוהים נותן פיתרון נקודתי – ככה תדאגו למים, אבל זה לא פתרון עומק. יש כאן עם שלא מרוצה מהדרך. לא מרוצה מהתנאים. במקום להיאבק הם מתלוננים, ככה זה עם של עבדים שעכשיו יצאו מעבדות. היציאה ממצרים היא לא תוצאה של מאבק אלא כי מישהו מבחוץ, אלוהים ומשה באו להוציא אותם, להציל אותם. ועכשיו הם מתלוננים ואלוהים דואג להם לפתרון נקודתי. אבל משה עצבני. ויש לו מטה ביד, ואין לו כוח לדיבורים:

וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם.

אז זה עובד גם בכוח. משה מכה, פעמיים. יש מים. מים רבים, העדה שותה. הפתרון לטווח הקצר נמצא, אבל לטווח הארוך משה הולך לשלם מחיר על זה. הארץ המובטחת כבר לא מובטחת לו.

ואני חושבת על המתלוננים, ועל משה, ועל אהרון. הנהגה שמוצאת פתרונות זו לא הדרך, בטח לא לטווח ארוך. מה שצריך זו הנהגה קשובה שעושה דברים יחד.

תלונות זו פרקטיקה של עם של עבדים, של מי שלא מבין/נה שהכוח אצלו/ה. שותפות זו פרקטיקה אחרת.

כל השבוע מסתכלת על התמונות המגיעות מישראל, על קבוצת א/נשים שהפסיקו להתלונן ויצאו למאבק על המדינה שלהםן. שמתוך חרדה על הדמוקרטיה יצאו לרחובות, לגשרים, לכיכרות והצליחו במאבק. הםן יצאו ממצב צבירה של תלונות למצב צבירה של עשייה. מחאה צבעונית, של מלא א/נשים, בלי הנהגה אחת, עם קולות שונים. ככה נראה עם שלוקח אחריות, שמסתכל קדימה. כבר לא עם של עבדים.

בסיום הפרשה שוב בני ישראל מתלוננים, משה הפעם עושה אחרת, מגיב פחות באלימות, והתוצאה היא שירה – וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם. אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ.

שירה היא גם דרך לעשות שינוי. אבל השינוי הראשון הוא לצאת מעמדת הקורבן, מעמדת המתלונן/נת ולפעול כדי שיהיה טוב יותר.

מים לא חסר לנו בעידן המודרני, אבל תיקונים שצריך לעשות במציאות יש בלי סוף. הלוואי שתמיד נהיה מהמתקנים/ות ולא מהמתלוננים/ות, ואם יצא מזה גם שירה – הכי טוב.

פרשת קורח: מנהיגות של שירות ולא של שררה

פרשת קורח: מנהיגות של שירות ולא של שררה

מאת: אביב זיגל

בתוך הסערה הפוליטית בישראל וההחלפה של ראש הממשלה אחרי 12 שנה, אנו קוראים השבוע את פרשת קרח שעוסקת, בין היתר, בשאלות של מנהיגים ומנהיגות.

קורח משבט לוי, רעיו ועדתו – 250 איש – באים אל משה ואהרון בטענות וטרוניות על הנהגתם ובעצם יוזמים מרד כי הם רוצים להיות בהנהגה ובכוהנים המשרתים בקודש (במדבר ט"ז-י"ח):

"רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'"

משה מורה לקורח ולעדתו לערוך טקס הכולל עבודת קודש, ולאפשר לה' להראות במי הוא בוחר לשרת בקודש לעיני העם. ה' כועס ורוצה להשמיד את כל העם, אבל משה ואהרון מבקשים לא לפגוע בעם כי רק קורח ועדתו מרדו:

"הָאִ֤ישׁ אֶחָד֙ יֶחֱטָ֔א וְעַ֥ל כׇּל־הָעֵדָ֖ה תִּקְצֹֽף"

לבסוף האדמה פוערת פיה, קורח, משפחתו ורעיו נבלעים באדמה, ושאר עדתו נשרפים באש היוצאת מה'.

אבל הסיפור לא מסתיים כאן:

העם ממשיך להתלונן למשה ואהרון "אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת־עַ֥ם יְהֹוָֽה". ה' מטיל מגפה המכלה את העם. משה מבין מה קורה ומורה לאהרון להתחיל מיידית בטקס לכפר על העם ולהציל אותו. התיאור כאן דרמטי ומדהים –

"וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֣ח אֶת־הַ֠מַּחְתָּ֠ה וְתֶן־עָלֶ֨יהָ אֵ֜שׁ מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וְשִׂ֣ים קְטֹ֔רֶת וְהוֹלֵ֧ךְ מְהֵרָ֛ה אֶל־הָעֵדָ֖ה וְכַפֵּ֣ר עֲלֵיהֶ֑ם כִּֽי־יָצָ֥א הַקֶּ֛צֶף מִלִּפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה הֵחֵ֥ל הַנָּֽגֶף׃

וַיִּקַּ֨ח אַהֲרֹ֜ן כַּאֲשֶׁ֣ר ׀ דִּבֶּ֣ר מֹשֶׁ֗ה וַיָּ֙רׇץ֙ אֶל־תּ֣וֹךְ הַקָּהָ֔ל וְהִנֵּ֛ה הֵחֵ֥ל הַנֶּ֖גֶף בָּעָ֑ם וַיִּתֵּן֙ אֶֽת־הַקְּטֹ֔רֶת וַיְכַפֵּ֖ר עַל־הָעָֽם׃

וַיַּעֲמֹ֥ד בֵּֽין־הַמֵּתִ֖ים וּבֵ֣ין הַֽחַיִּ֑ים וַתֵּעָצַ֖ר הַמַּגֵּפָֽה׃

וַיִּהְי֗וּ הַמֵּתִים֙ בַּמַּגֵּפָ֔ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֣ע מֵא֑וֹת מִלְּבַ֥ד הַמֵּתִ֖ים עַל־דְּבַר־קֹֽרַח׃

וַיָּ֤שׇׁב אַהֲרֹן֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהַמַּגֵּפָ֖ה נֶעֱצָֽרָה׃

אנו רואים שאהרן ממהר לקחת את הקטורת לפי הוראות משה, לרוץ אל תוך העם המוכה בנגף המגפה, ותוך סיכון עצמי מצליח לעצור את המגפה ואת המוות המשתוללים בעם, לא לפני שקרוב ל-15,000 מתים.

ה' אז מצווה לקחת שנים עשר מטות, מטה לכל נשיא מהשבטים ולשים באוהל מועד. למחרת המטה של אהרון הוא היחידי שהעלה פרחים ושקדים, כדי להראות ולחזק את בחירתו לכהונה.

כאשר קראתי בפרשה הפעם, נפעמתי מדמותו של אהרון המצטיירת כאן, ובעצם בסיפור המקראי עד עכשיו. אהרון, האח הבוגר של משה, שנקרא לעזור למשה, להיות לו לפה כשדיבר עם פרעה. אהרון שקיבל עליו את עול הכהונה, אהרון ששכל את שני בניו באש מה' (כנראה כי לא עקבו אחר הוראות הטקס המדויקות), אהרון שחנך את המשכן ומילא באופן מפורט ומדוקדק את כל הטקסים ומצוות הכהונה שנדרשו ממנו, אהרון המודה שטעה יחד עם אחותו מרים כשדיברו רעה במשה.

כל אלו מראים על מסירות, נאמנות, ענווה בדמותו של אהרון. ויש לי תחושה שכאן, כאשר קורח, עדתו והעם קראו תיגר על מנהיגותו שלו ותפקודו ככהן, הוא מתגלה כמנהיג רוחני גדול אף יותר.

לא רק שיחד עם משה הוא מבקש רחמים על העם, הוא גם ממלא את הוראות משה ללא השהיה "וַיָּ֙רׇץ֙" ובאומץ רב ותוך סיכון עצמי "וַיַּעֲמֹ֥ד בֵּֽין־הַמֵּתִ֖ים וּבֵ֣ין הַֽחַיִּ֑ים וַתֵּעָצַ֖ר הַמַּגֵּפָֽה". אהרון עוצר את המגפה בגופו ממש.

כמעט באף נקודה בסיפורו של אהרון אין בו מחשבה על תועלת עצמית, מעמד או כבוד. אהרון לא ביקש או דרש ותמיד מילא את מה שהוטל עליו באופן מלא וללא טענות וטרוניות, גם אם זמן קצר קודם שכל את שני בניו בעודם מבצעים תפקיד בעבודת הקודש.

זה מודגש יותר בפרשה שלנו כי קורח ומרעיו טענו ודרשו לטובתם שלהם, הם רצו ודרשו תפקידים וכהונה ("ג'ובים") לעצמם.

ואהרון מוכן להסתכן ולכפר בעבור העם – שרק עתה התלונן עליו – כדי להצילו מעונש המגפה. הוא לא עושה חשבונות גדולים או קטנוניים, אלא מוכן לקפוץ לאמצע המגפה, לכפר בעד העם, לעמוד בין המתים לחיים.

האם אהרון "פראייר"? האם אהרון לא מבין שניסו לחתור תחתיו ומרדו בסמכותו? כן, משה הוא דמות המנהיג האולטימטיבית במסורת שלנו, לא קם עוד נביא כמשה, אבל לדעתי המקרא מביא בדמותו של אהרון מודל למנהיגות מסוג שונה: זו לא מנהיגות מתלהמת, מנהיגות כריזמטית, מנהיגות של טובות הנאה, "מגיע לי" או מנהיגות של שררה.

מנהיגותו של אהרון היא מנהיגות אמיצה, נאמנה, מסורה, שקטה ותומכת. זו מנהיגות שרואה את התמונה הגדולה, ולא את התמונה האישית, רואה את טובת העם גם כאשר העם מורד, גם כאשר העם כפוי טובה ופוגע באופן מאוד אישי. מנהיגות לא מתלוננת, לא מאשימה, לא מענישה, לא נוטרת טינה או עושה חשבונות, מנהיגות סולחת ודואגת. מנהיגות של שירות.

מרתק בעיני לראות כיצד אהרון הוא ה"מספר-שתיים" של משה, החל מתחילת סיפורם ועד מותו של אהרון.

משה זקוק לאהרון, לא רק כפה עבורו, אלא גם כשותף תומך ומסייע. זה לא ברור מאליו בכלל שאהרון האח הבכור מוכן לתמוך באחיו הצעיר משה שנבחר להנהגה, ללא טרוניה או תלונה ובנאמנות כה רבה לאורך השנים.

זו שותפות אמיתית בהנהגה, בצוות. ואולי זה מה שמחזיק את השותפות הזו שנים רבות כל כך בהנהגת העם בתנאים קשים החל מיציאת מצריים, דרך הנדודים והיתוך העם במדבר.

ואני חושב שהמקרא מציג לנו שני מודלים של מנהיגות לא כאחד-או-האחר, אלא כדי להמחיש את שני המודלים ולהראות עד כמה שניהם קריטיים למנהיגות.

מנסיוני במהלך השנים, היו תקופות וצוותים אותם הובלתי באופן אישי, והיו תקופות וצוותים בהם הייתי מספר-שתיים, ובכל המקרים להבין שזה לא המיקום בצוות, הסמכות, האחריות או הכיבוד אלא משהו גדול יותר מכולנו שקורא לנו לפעול ולשרת. להפנים שאנחנו כמנהיגים יכולים ומוכנים להיות שילוב של שני המודלים למנהיגות, בהרכב מסויים של שניהם בהתאם לצורך ולסיטואציה.

אני תוהה היכן אנחנו יכולים לראות דמויות כאלו במנהיגים.ות ומובילים.ות בני זמננו, דמויות המגלות נאמנות, אומץ, נחישות, ענווה, נכונות לשרת את הכלל גם תוך סיכון אישי גדול, ויתור על אינטרסים אישיים, מנהיגות אנושית.

אני מתחיל לראות דוגמאות למודל הזה של מנהיגות, גם פה בארה"ב בשנה האחרונה וגם מתהווה בארץ בשבועות האחרונים. אני יכול לראות מנהיגות שמסתכלת באומץ על הצורך הכולל ומוכנה לפעול מעבר לאינטרסים האישיים, מעבר לכיבוד, מעבר לשררה, מעבר ל"רק אני עשיתי" או "רק אני יכול", מעבר ל"מגיע לי" או "לא מגיע לו".

בי, הדבר מעורר השראה ותקווה, ולאחר הקריאה בפרשת קורח, גם הבנה והפנמה עד כמה נחוצה לנו מנהיגות כזו – מנהיגות של שירות ולא של שררה.

פרשת שלח לך: על הפחד משינוי

פרשת שלח לך: על הפחד משינוי

מאת: נרי לייף-חומה

פרשת שלח לך בספר במדבר מספרת את סיפור שניים עשר המרגלים שנשלחו לתור את הארץ, טיול הכנה לקראת המעבר של העם אל הארץ המובטחת. כששבו עם אשכול הענבים, דיווחו שאכן ארץ זבת חלב ודבש היא, אבל מיד אחר כך הפליגו בדיווח על הענקים היושבים בתוכה ועל עריה הבצורות בשל הסכנות האנושיות הטמונות בה:

"וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם…וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת."

כשאני קוראת את הפרשה הזו כמי שעזבה ארץ אחת והיגרה לאחרת, אני קודם כל מתפעלת מהמרגלים שהעמידו בחזית הדיווח את הגורם האנושי. אמנם הם התבקשו על ידי שולחם לתור גם את יושבי הארץ וטיבם, אבל עדיין הם אלו שבחרו לתעדף את המרכיב האנושי, בבחינת לא משנה כמה אוצרות טבע או עושר יש במקום, הגורם האנושי היושב בארץ אליה מהגרים חשוב בהרבה מאלה בסדרי העדיפויות. (ולא יכולה בלי לחשוב מיד על תהליך ההגירה שמתרחש בשנה האחרונה מפה לאוסטין טקסס. אוסטין? מה איבדתי שם? מהו הקוד התרבותי-חברתי של יושבי המקום ואיך הוא מסתדר עם הערכים שלי? עבורי אלו ששוללים מנשים את הזכות על גופן הם אנשי המידות הרעות, או "ילדי הענק" בלשון המקרא, ומדיניות הנשק החופשית משולה בעיני לערים הבצורות ששולט בהן הפחד זה מזה).

Photo by iStock/http://www.fotogestoeber.de

אחרי שסיימתי להתפעל מהמרגלים והעבודה הטובה שעשו, באה גם ההתפכחות שלי לגביהם. כמאמנת טרנספורמטיבית אני מזהה את ההתנגדות הפנימית שלהם לשינוי, לטרנספורמציה. התנגדות שהיא של כל העם. המרגלים הם נציגי העם- אחד לכל שבט, ומייצגים את התודעה הקולקטיבית שלו. מה ידוע לנו על התודעה הקולקטיבית של בני ישראל? ידוע לנו שהם דור של עבדים שנגאל מעבדות בשל ברית היסטורית שכרת אברהם עם אלוהים. הם לא גואלים את עצמם. הם פסיבים. הם מתלוננים ומתבכיינים באופן די תבוסתני. כך היה כשהמצרים היו מאחוריהם והים לפניהם. כך היה כשנגמרו להם המצות. הם מצפים שהגאולה תבוא מבחוץ – ממשה ואהרון או מהאל.

גם בנושא ירושת הארץ המרגלים לוקים באותה תבוסתנות וחוסר מוטיבציה ומביאים את העם לבכי: "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.
וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא.
מנגנון הסקת המסקנות שלהם בעת הדיווח נקרא בשפה מקצועית "ענבים חמוצים". המנגנון מתעורר כשמישהו מאוד רוצה משהו אבל לא מאמין ביכולת שלו להשיג את הדבר הנחשק. כדי לפתור את המצוקה הנפשית של רצון עז מחד וחוסר אמונה או העדר מוטיבציה מאידך, מומצא סיפור שמבטל את הערך של אותו דבר. זוכרים את השועל שניסה להיכנס לכרם ולא הצליח? אז הוא סיפר לעצמו שהענבים חמוצים, סובב את הגב והלך לדרכו בלי תחושת החמצה או הפסד.
והמרגלים? הם מבינים שהארץ מיושבת ואדמתה נחשקת על ידי עוד עמים, ולא בא להם בטוב להילחם עליה. אז הם מוציאים את דיבתה – כלומר מספרים לעצמם שהיא לא טובה ומפליגים בחסרונותיה. אולי כך יצליחו לוותר עליה ללא אשמה או תחושת הפסד? ולכן כמו השועל שלא נכנס לכרם, כך גם הם לא זכו להיכנס לארץ ישראל.

מפליגה במחשבותי לתחילת הציונות ולחלוצים הראשונים שתרו את הארץ. גם אלו, כמו יוצאי מצרים, הגיעו לישראל על סמך אותה ברית היסטורית שלפיה הארץ מובטחת להם. מה ראו בישראל של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים? ארץ מיושבת שבטים ישמעאלים, קדחת וביצות. אלא שהיו חדורי מוטיבציה לגאול את עצמם ואת אחיהם. המוטיבציה והאקטיביזם הם המרכיבים שמבחינים את שני הסיפורים זה מזה – הראשון של יוצאי מצרים והשני של יוצאי אירופה, ומבדילים ביניהם. את מדינת ישראל הקימו א.נשים שהיו נחושים לגאול את עצמם ולקחת אחריות אישית על עתידם ולכן הקדחת, הביצות ויושבי הארץ המקומיים לא הרתיעו אותם. הם ראו רק את החלב והדבש, או שהיה להם.ן מספיק רע בארץ המוצא… (מכירים את אלה שעד היום מזמרים את המוטו "אין, אין על הארץ הזאת!! המדינה הכי טובה בעולם!).

ולא יכולה שלא לחשוב עלינו כעל עוד חוליה בשרשרת של יציאה, שינוי, כניסה, טרנספורמציה. זוהי המהות של הגירה. אלו גם המרכיבים של ההחלטה אם לחזור לארץ המוצא. האם הרקמה האנושית של המקום אליו היגרנו בראש סדרי העדיפויות שלנו? האם גם אצלינו פועל מנגנון של "ענבים חמוצים"? ואולי לכל אחד מאיתנו יש סיפור הגירה שהוא גם סיפור של שינוי וגאולה אישית? ואולי בכלל יש לכל אחד מאיתנו כמה סיפורי הגירה שונים שלובים זה בזה.

אני קוראת את פרשת המרגלים, על ארץ זבת חלב ודבש שהובטחה למי שבסוף מוציאים את דיבתה רעה. חושבת עלינו, על הדיונים בשבועות האחרונים – מתי מותר להוציא את דיבתה של הארץ? האם מותר לדבר בה רעה, או שאנחנו כאן רק כדי לדבר על ארץ זבת חלב ודבש, להתגעגע אליה ולהתגאות בכל הישג ישראלי? הפרשה הזו היא קצת מראה, לא?

פרשת בהעלותך: על מסע ומתן

פרשת בהעלותך: על מסע ומתן

מאת: אפרת אנגל

השבוע התיישבתי לכתוב נאום פרידה משכבת השמיניסטים בצופים שהבת שלי היא חלק ממנה. באותו זמן בדיוק התחלתי לכתוב את ההתייחסות האישית שלי לפרשת השבוע, פרשת בהעלותך.

עבדתי על שני הדברים במקביל ומהר מאד גיליתי שהשניים הם למעשה אחד. גיליתי שבאותו סופשבוע בו אנו עומדים לציין את הפרידה משכבת השמיניסטים העומדת לפני מסע חדש, פרשת השבוע היא פרשה העוסקת במסע! המסע שבני ישראל עוברים במדבר בדרכם לארץ ישראל. 

התרגשתי וגם מצאתי נחמה. עבור רבים מאיתנו התקופה הזו של סוף חודש מאי הוא תקופה של מעבר, סיום ויציאה לפרק חדש בחיים. סיום תיכון, קולג׳, סיום גן, שינוי מקום המגורים. כל מעבר כזה כרוך בהרבה הכנות והרבה שאלות שאנחנו שואלים את עצמנו. תקוות לצד חששות. 

כהורה, כאמא, אני מרגישה לעיתים קרובות שהליווי שלי את המעבר שעושה הילד/ה שגדל/ה, מרגיש כאילו אני עצמי עושה את המעבר. גם אני שואלת את עצמי את השאלות, מזדהה עם התקוות והחששות. כאילו גם אני יוצאת למסע חדש. 

פרשת בהעלותך מתרחשת עמוק במדבר. משה צועד בראש העם שיצא ממצרים בדרכו לארץ ישראל, ואנו למדים שהמסע הזה (למרות שהוא מכוון לעברה של הארץ המובטחת) אינו מסע קל. זהו מסע עם בעיות וקשיים ועם הרבה חוסר שביעות רצון. איך זה יכול להיות? איך זה שבני ישראל שסבלו כעבדים במצרים, התלוננו בדרכם במדבר ואמרו שהם מתגעגעים למצרים?! 

מה כבר יכול להיות קשה כל כך לעזוב מקום שהכרת מאד טוב? מה כל כך קשה ללכת למקום שאתה לא מכיר, בדרך שאתה לא מכיר, עם הרבה אנשים שלא הכרת קודם, עם אוכל שאתה לא רגיל אליו, עם הרבה חוקים חדשים, עם הרבה צעידה ברגל? וגם חם נורא. במחשבה שנייה, אפשר אולי להבין אותם. היה קשה במצרים אבל גם במדבר לא להיט. 

תקופת המסע במדבר לא היתה תקופת קלה לבני ישראל, בתקופה זו התעצב העם, גדל והתפתח, ובתוך זה פרשת בהעלותך מלמדת אותנו כמה ערכים חשובים על דרך ועל מסע. 

בדומה למגילת רות בה קראנו לאחרונה על החסד שעשתה רות עם נעמי ועל החסד שבועז עשה עם רות, גם בפרשת בהעלותך אנו לומדים על חמלה ועל סובלנות. על מתן מקום למי שאחר מאיתנו, על מתן הזדמנות שנייה למי שנגרעה ממנו ההזדמנות הראשונה, על היכולת לסלוח. 

גם בארץ ישראל של ימינו, לרבים מאיתנו ישנה הרגשה שהדברים ראויים לעבור דרך חדשה, שהיינו רוצים להיות בפתחו של מסע, שאולי יש כאן או צריכה להיות כאן הזדמנות לבסס כללים חדשים, נורמות חדשות.

שני נושאים עולים בפרשה הזו, 

הפרשה מתחילה בנושא המנורה ועבודת המשכן, ומיד אחר כך מופיע סיפור מעניין המלמד אותנו כיצד נוצר פסח שני. "וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן יְהוָה בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."

חלק מבני ישראל לא יכלו  לחגוג את חג הפסח במועדו. הם פונים אל משה ואומרים לו שהם רוצים לחגוג את חג הפסח כמו כולם, אך אינם יכולים בתאריך הזה. משה פונה לאלוהים, ואלוהים משיב, שאם מישהו לא הספיק לחגוג את הפסח, בין אם משום שהוא גר רחוק מאד, ובין אם משום שהיה "טמא" בזמן החג, הוא צריך לחגוג את חג הפסח כהלכתו במועד אחרֿ. זה פתרון מהפכני, אפשר לחגוג פסח גם חודש אחרי. 

מאז ועד היום מציינים את פסח שני, המדגיש את החשיבות שבמתן הזדמנות שנייה עבור אלו שלא יכלו או שנגרעה מהם הפעם הראשונה. בישראל נודע בשנים האחרונות פסח שני כיום הסבלנות הדתית למען הכרה באלו הדחויים מצד ההלכה, תהליך שהתחילו להט"בים דתיים/ות שלא רצו לעזוב את הקהילה שלהםן בגלל נטייה מינית ואמרו כמו בפסח שני – למה נגרע. שהרי מה הוא פסח שני אם לא דרך נהדרת למצוא מקום גם למיעוט. יחס זה כלפי מיעוט, והמאמץ למצוא לו פתרון הוא המשמעות של ערך "הסובלנות וקבלת האחר". 

בהמשך הפרשה מסופר כיצד משה מפנה מקום לחותן שלו, ליתרו, אביה של ציפורה. יתרו, חותנו של משה לא היה יהודי אלא מדייני. לאחר יציאת מצרים יתרו בא לבקר את משה, וכשבני ישראל עומדים לנסוע לארץ ישראל, משה מבקש מיתרו להצטרף למסע ולא לחזור למדיין. וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְהוָה עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ.

הוא מזמין אותו להישאר עם עם ישראל ולהיכנס איתו לארץ ישראל למרות שהוא נוכרי. וגר. יש שיגידו שהוא טעה. להכניס לארץ ישראל אדם שאינו מעם ישראל?! ועוד לתת לו מקום, אדמה. האם הוא טעה? האם הוא צדק? גם כאן, אפשר ללמוד הרבה מהיחס של משה ליתרו בהקשר של היחס לזר ולשונה. 

אני כותבת את הנאום לשכבת השמיניסטים וחושבת כל הזמן על עצמי כאמא. במה עלי לצייד את הבת שלי לקראת המסע העומד לפניה, מה לאחל לה? מה לתת שעוד לא נתתי?

היתה הרבה נחמה במסרים ובערכים שמשה העביר לנו בפרשה, שהרי כולנו זקוקים לחסד. כולנו זקוקים להתחשבות ולהזדמנות שנייה. 

נושא האמונה הוא מרכזי בפרשה. במהלך המסע, אלוהים מתוסכל מכך שבני ישראל מפקפקים בו ואמונתם אינה שלמה.

מה גדול הוא כוחה של האמונה. להבדיל מהזמן העתיק, בעידן המודרני אנו מגלים שאנו זקוקים לאמונה חזקה גם בעצמנו. אחד הדברים שאשמח לשים בטנא ולצייד בהם את בתי ושאר חבריה העומדים לקראת המסע האישי שלהם הוא האמונה בעצמם. האמונה ביכולת שלהם לצלוח את המסע ולהתמודד עם האתגרים הצפויים להם. כן, אתם יכולים!

פרשת בהעלותך היא פרשה של מסע, בני ישראל נמצאים בתוך המסע הזה, ומקבלים כלים להמשך. כך גם אנחנו ההורים נתנו במשך השנים את הכלים שהיו נראים לנו נכונים, ואנחנו מתכוונים להמשיך להיות שם בשביל הילדים/ות שלנו גם בהמשך. אבל הימים האלו הם ימים של סגירת פרק אחד והתחלה של פרק חדש, להםן ולנו. 

אני רוצה להזכיר את הכלים החשובים האלו דרך פרשת השבוע – סבלנות למסע, יכולת לראות את האחר, את הזר, ולדעת שתמיד יש עוד הזדמנות, זה חלק מהסיפור.

פרשת נשא: על בניית קהילה במדבר ובעמק הסיליקון

פרשת נשא: על בניית קהילה במדבר ובעמק הסיליקון

מאת: יעל יחיאלי

אני קוראת את פרשת השבוע, פרשת נשא, בימים בהם אני אורזת את חיי בברקלי, נפרדת ממקום שהיה לי בית שלוש שנים, תקופה שלוותה בתחושת זרות. בחודש הקרוב אני עוזבת את תפקידי ב-ICC, מקום שהיה לי הרבה יותר ממקום עבודה.

אני עדיין מרוגשת מהאירוע האחרון של תיקון שבועות שהיה כולו קהילה, א/נשים מתוך הקהילה פתחו את החצרות שלהםן, א/נשים מתוך הקהילה הובילו לימוד מתוך המקורות, וא/נשים מתוך הקהילה נענו ונהנו. אחרי שנה שבה נפגשנו רק בזום, חזרנו פתאום להיפגש פנים אל פנים וקיבלנו תורה וקהילה וביכורים.

Photo by iStock/dolphfyn

תמיד אחרי חג השבועות מגיעה פרשת נשא, פרשה עמוסה בנושאים קהילתיים, פרשה שהיא לגמרי בינוי קהילה.

פרשת נשא מתרחשת באמצע המסע של בני ישראל במדבר, עם שיצא לא מזמן ממצרים, נמצא רחוק מהבית, זה שעזב, וזה שעוד לא הגיע אליו. בני ישראל נמצאים בין לבין ובתוך זה מייצרים משהו חדש, עם כללים חדשים.

הפרשה מתחילה במילים-  "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם". יש עיסוק בתפקידם של משפחות גרשון ומררי שמשרתים את הקהילה, משרתי הציבור. יש להם תפקיד, יש הגדרות מי יכול לשאת את התפקיד, ואיזו אחריות יש עליהם, הם באו לעבוד. הם משרתי ציבור ויש לתפקידים האלו כללים ברורים.

הפרשה ממשיכה בהוצאה מחוץ למחנה של הטמאים, ואחריו בסיפור הקשה של אישה סוטה (שהוא בעצם סיפור על גבר שחושד באשתו, ומה שהוא מעולל לה. נורא. נורא. כמה טוב שהטקס הזה נעלם מההיסטוריה היהודית) ובהמשך מתואר היחס לאיש הנזיר והמקום שלו בקהילה. כל מיני התייחסויות לקצוות של החברה והקהילה, ופתרונות שאפשר לשאול עליהם האם הם פתרונות טובים, אבל יש התייחסויות לנושאים שחשוב שיתייחסו אליהם – מה עושים עם הקצוות של החברה?

מיד אחרי משרתי הציבור מגיעים הקצוות. יש מקום בקהילה לאלו וגם לאלו. אין מי שיותר חשוב/ה מהאחר. קהילה מורכבת מכל אלו יחד.

בסוף הפרשה יש רשימה ארוכה של הקורבנות שמביאים הנשיאים ביום חנוכת המשכן, זו רשימה ארוכה ומשעממת של 12 נשיאים. אחד לכל שבט, וזה חוזר על עצמו שוב ושוב. שם השבט, שם הנציג ואיזה קורבן הוא הביא. הרבה בשר היה שם – פר, כבש, עז וגם סולת לצמחונים.

לכל שבט יש מקום במשכן, כל שבט מביא את קורבנו ובכך בעצם הפרשה חוזרת להתחלה, אלו הקורבנות שמביאים השבטים השונים למשרתי הציבור, אלו שאין להם פרנסה מצד עצמם, הם אוכלים את מה שהציבור מביא להם.

אני קוראת את הפסוקים, את המשק האוטרקי שיצרו שם במשכן. את ההתייחסויות השונות לכל אחד מהמרכיבים של המכלול הזה שנקרא קהילה, עם. חושבת על השנים כאן שפגשתי קהילה מופלאה, של מלא מלא א/נשים שבה כל אחד ואחת מביא/ה את מי שהוא/היא ויוצרים/ות יחד את הדבר הלא מובן מאליו הזה – קהילה בעמק. בשנים שהייתי כאן הצטרפתי לבניית המשכן העדין הזה שנבנה כאן. זו אחת הקהילות הכי מאורגנות שאני מכירה, ויחד ניסינו לראות איפה אפשר עוד להוסיף למשכן הזה. מי הא/נשים בקצוות הקהילה שנרצה לתת להםן מקום, הקמנו את וועדת אבלות למצבים של מוות ואבל. איך אפשר לתת יותר ביטוי לתחום של זהות, גוונים, חמישים גוונים ועוד תוכניות רבות. חיפשנו את החיבור עם הקהילה היהודית האמריקאית והבנה שיש לנו חלק משותף בסיפור. חיפשנו את החיבור בין הזהות שלנו למסורת היהודית ולאוצרות שיש לה להציע לנו, עשרות א/נשים כתבו פרשנויות לפרשת שבוע (מי שרוצה לכתוב בפרשות הקרובות – מבטיחה להמשיך ללוות), ערכנו קבלות שבת וטקסים ייחודיים לקהילה מהגרת. בכל הטקסים, השבתות והחגים למדנו לבחור מתוכם מה נאמץ לחיינו, ומה לא ובעיקר ניקח אחריות, על החיים שלנו, על הזהות שלנו, ונראה איך אפשר לעשות את זה יחד. עם כל חלקי הקהילה.

פרשת נשא מתארת נשיאה, הפעולה של האדם מתוך המציאות למעלה, למציאות טובה יותר. בשביל לעשות את זה צריך קהילה, את כל חלקי הקהילה. אי אפשר לשאת לבד או לבנות לבד. ככה זה עַם במדבר, ככה זה גם קהילה מהגרת. תמיד ביחד.

אני מסיימת בתחושת הודיה גדולה ובחגיגה, ממש כמו חגיגת המשכן המופיעה בפרשה. רואה הרבה דברים שבנינו יחד בשנים האלו ועוזבת בידיעה שיש כאן כל כך הרבה כוחות שימשיכו בבנייה המבורכת הזו.

תודה על שנים נפלאות מלאות בעשיה, באתגרים ובבניית קהילה. אני עוזבת אבל חלק ממני נשאר פה, ואחרי השנה הזו אנחנו יודעים/ות שאפשר לעשות המון גם בזום, מבטיחה לשמור על קשר, וכשאתםן בירושלים- תרימו טלפון וניפגש. תודה על השותפות הזו. זכיתי