רענן שקד: "בתור קוּטר מקצועי שמתפרנס מזה, אז הכי טוב לסבול באיזושהי רמה סבירה"

רענן שקד: "בתור קוּטר מקצועי שמתפרנס מזה, אז הכי טוב לסבול באיזושהי רמה סבירה"

מאת: דלית גבירצמן

רענן שקד הוא אחד האנשים הכי מצחיקים שאני מכירה. נקודה. וזה לא בגלל שהוא גיסי. ואולי כן. בכל מפגש משפחתי או מצומצם יותר, אני מוצאת שהפרסונה הספרותית שלו לא שונה בהרבה מזו האמיתית. הוא שנון, מהיר, חריף, נרגן ומבריק בחיים, לא פחות ואולי יותר, מאשר מתגלה בטור האישי שלו, ״סיירת שקד״, שמתפרסם מידי שבוע בידיעות אחרונות. רענן לא מרבה, סליחה, מסרב בתוקף לדבר על הכתיבה שלו בחוג המשפחה ונמנע מלשתף בתהליך, כאילו מגן על מאהבת מסתורית שאיתה הוא מסתגר בחדרי חדרים ואיתה הוא מנהל חיים מקבילים לשלנו. כשאחד מאיתנו מנסה בארוחת שבת להתייחס לטור שלו, רענן מתחיל לנוע בחוסר נוחות וניכר עליו שהיה מעדיף לעשות כל דבר אחר, כולל לשטוף כלים ולרוקן את הפח, מאשר לדבר על זה. ולכן, אחרי למעלה מעשור שאני מפנטזת על זה, אני מצליחה סוף כל סוף, לשבת איתו לשיחה מלב אל לב על כתיבה, מוזה, כישרון וסדנת הכתיבה אונליין שלו ושל העתונאי והתסריטאי עומר ברק אשר פונה גם לאנשים מעבר לים.

אני ממש שמחה שסוף סוף יוצא לי לדבר איתך על דברים רציניים. אז תגיד, איך היית אתה פותח ראיון עם רענן שקד? איזו שאלה תמיד רצית שישאלו אותך ואף פעם לא נשאלת?

רענן מחייך את החיוך הזה שלו, שמרמז שאת מה שהוא הולך לומר עכשיו צריך לקחת בעירבון מוגבל. החיוך הזה הוא בעיני סימן ההיכר הבולט של רענן. את האמירות הכנות והנוקבות שלו, הוא עוטף תמיד בנייר אריזה מרשרש של ציניות משעשעת שיכולה להתפרש לעתים כרשעות או כחוסר רגישות. אך מי שמכיר אותו היטב, יודע היכן למצוא את האמת, וכמובן שאינו יכול שלא להנות מההומור והשנינות. זה מה שגורם להמוני קוראים לקרוא ולהנות מהכתיבה המבריקה שלו, החדה כתער. כאמור, רענן חושב שנייה ואז אומר: "הכי הייתי רוצה שישאלו אותי אם בא לי להצטרף לאיזה אקזיט ממש ממש רווחי, כזה שנמצא בשלבים האחרונים שלו, וכל מה שצריך זה שאני אצטרף אליו כדי שזה יקרה. אני מקווה שהשאלה הזאת תגיע מתישהו, כי בביזנס שאני נמצא בו זה פחות נהוג".

אתה יודע, לקראת הראיון צפיתי שוב בשיחה שלך עם פרופסור יורם יובל בתוכנית ״שיחת נפש״ וכך הוא בחר לפתוח את הראיון איתך: ״העיתונאי רענן שקד עשה קריירה מכתיבה ביקורתית וצינית. זאת לא פוזה, כזה הוא. מאז שנפטר אביו בגיל חמש הוא הפך לילד עצוב ומסוגר שגדל למתבגר חרד ומבוגר עצוב. עם המטען הזה הוא מנהל את העבודה והמשפחה ולמרות ההצלחה המקצועית הגדולה, הוא תמיד מרגיש שהוא מחמיץ משהו״. כך היית רוצה שיציגו אותך?

"את יודעת, זה לא שהוא הציג אותי ככה. אני הצגתי את עצמי ככה, כי לפני הראיון איתו גם אני עשיתי שיעורי בית וראיתי תוכניות רבות שלו באינטרנט, והבנתי שאתה חייב לתת את הסחורה. אתה חייב לבוא עם משהו. אתה צריך להיות Case. העובדה שבכלל נבחרת להתראיין אצל יורם יובל זה אומר שאתה קייס. כמובן שסיפרתי על דברים אמיתיים, אבל גם הגזמתי אותם בעשרים וחמישה אחוז. אני רגיל, כי אני עושה את זה גם בטורים שלי, את יודעת".

אז איך באמת אתה מגדיר את עצמך? עיתונאי? עורך? תסריטאי? מבקר עיתונות? סופר? 

"אני בעיקר מרגיש אדיוט שימושי… חבל שלא כותבים את זה. אני חושב שאני פשוט כותב. הטייטל כותב הוא הכי טוב, ואין את זה כל כך בעברית, אבל באנגלית זה מאוד ברור – writer – וזה יכול להיות מסוֹפר ועד עוזרת תסריט. אני חושב שאני כותב, ואני גם כל יתר הדברים, אבל אני בעיקר עיתונאי. אני סוג מאוד מסוים של עיתונאי. זאת נישה מאוד מאוד צרה שבעיקר אני נמצא בה, כי אני לא מופקד על תחום ספציפי, ואני גם לא מתיימר או אמור להביא כותרות. אני גם לא בדיוק עיתונאי Leisure ולייף סטייל. אני נמצא בנישה משונה של כותב מגזין וכותב טורים. באנגלית יש Feature Writer ו- Magazine Writer אבל בישראל שוב, זה לא ממש קיים".

ומה מכל הדברים האלו אתה הכי נהנה?

"מלשתות יין. לשתות יין, הילדים ולישון. בערך מכל הדברים שאני עושה אחרי השעה תשע בערב… אני חושב שמה שמסב לי הכי הרבה הנאה זאת הכתיבה. למרות שלהגיד מסב לי הנאה זה קשה, כי זה לא מהנה כשלעצמו. יש ימים שזה מהנה כשזה עובד ממש טוב והכול זורם ויוצא מה שרצית וזה סבבה. ברוב הימים זה קצת לדפוק את הראש במקלדת, וזה בסדר, זה אמור להיות ככה. תמיד אוהבים לצטט את צ׳אק קלוז שהוא אמן פלסטי מפורסם, שאמר שהשראה זה לחובבנים. אנחנו המקצוענים פשוט קמים בבוקר והולכים לעבודה. אז זאת העבודה. אני צריך לכתוב כל יום משהו, ורוב הימים זה לא כזה כיף. אבל כשזה כיף, זה מאוד מאוד כיף. וגם בימים שזה לא כיף אז לפעמים זה כן יוצא טוב, כי זה כיף לקרוא את זה ולראות שיצא לך משהו טוב. בכלל, זה כיף לדעת שאתה טוב במשהו, כי באופן כללי, אני טוב במעט מאוד דברים".

לפני כחמש שנים חבר רענן לעומר ברק ויחד יצרו את סדנת הכתיבה "לכתוב את עצמי". בסדנה הם מלמדים כיצד להפוך את הסיפור האישי שלך לכזה שכולם ירצו לקרוא, כיצד לפתח את הפרסונה הכותבת שלך וכיצד לבדל את הקול האישי והייחודי שלה. עם הזמן הייתה לסדנה דרישה גם מעבר לים, וכך הגיעו לסינגפור, ניו יורק, אמסטרדם, לונדון, ברלין וגם אלינו. עם השנים הם למדו שלישראלים הגרים בחו״ל יש צרכים מקומיים יחודיים, ויצרו סדנה המתאימה במיוחד בשבילם.

אז איך התחיל הרעיון של סדנאות הכתיבה?

"זה התחיל מיוזמה שלי ושל עומר ברק לעשות סדנה לכתיבה אישית בגוף ראשון, קצת דומה למה שאני עושה בטור. גם עומר כתב הרבה מאוד כתבות כאלה במגזין בלייזר ובידיעות אחרונות ואמרנו שכל סדנאות הכתיבה שקיימות כיום מוקדשות לכתיבת הרומן הישראלי הגדול הבא, שזה משהו מאוד מאיים. אז אמרנו שננסה לעשות את הדבר הזה. עומר כתב בינתיים רב מכר מאוד מצליח שנקרא ״לחוץ חתונה״, אבל אין יומרה להוציא מאנשים במלקחיים את הרומן שלהם. בשנים שחלפו, ספרים בגוף ראשון נהיו נורא ביג דיל בכל העולם. ״הראיון האחרון״ של אשכול זאת אולי הסנונית הראשונה בישראל, אבל רוב השוק של רבי המכר בארצות הברית מובל כיום על ידי אוטופיקשן וממוארים. אנשים כותבים את עצמם החל מ״לאכול, להתפלל, לאהוב״ דרך ״שנה בפרובנס״ וכו׳. אלה אנשים שקרו להם דברים שהם לפעמים כמעט טריוויאליים והם פשוט כותבים עליהם, והדברים האלה הרבה יותר נגישים להרבה מאוד קוראים מאשר איזה רומן שמתרחש לאורך חצי מאה ושתי מלחמות עולם. התחלנו את זה בלי להבין הרבה מה אנחנו עושים, והתברר שזה משהו שלא היה קיים, וגם זה משהו שאנשים מאוד מתחברים אליו ומחלצים מעצמם לפעמים כתיבה מאוד טובה. יש בזה גם משהו מאוד תרפויטי, ואנשים עוברים גם תהליך רגשי לאורך הסדנה, שאנחנו חלקית תומכים בו. וכך נהיה הדבר שאנחנו עושים במשך ארבעה מחזורים בשנה של פגישות, ואז החלטנו לעשות את זה גם אונליין לאנשים שלא מסוגלים להגיע לפגישות. יש אנשים שנמצאים בחלקים היותר מרוחקים של ישראל וגם בחלקים היותר מרוחקים של העולם".

אז איך זה עובד?

"מה שעשינו, זה שפירקנו את הסדנה לערימה של עשרים וארבעה שיעורים קצרים יחסית, של עשר-שתיים עשרה דקות בוידאו. אלה בדיוק אותם השיעורים ואותם החומרים שיש בסדנה הפיזית, אך הם מפורמטים לסרטוני וידאו שכיף לצפות בהם. בחלקם, אנחנו מבקשים מאנשים שיכתבו לנו תרגילים שאותם הם מתבקשים להעלות לקבוצת פייסבוק סגורה שבה אנחנו וגם המתרגלת שלנו, רותם, יכולים לקרוא את הדברים האלה ולהגיב עליהם. בנוסף, יש גם וובינארים, שבהם אנחנו עולים live ואנשים יכולים לדבר איתנו. יש גם סשנים של צ׳אטים בקבוצה, בקיצור, זה הכי קרוב שאפשר להגיע להתנסות בעולם האמיתי, אבל אונליין. אנשים נורא נהנים מזה, ואנשים כותבים ממש טוב. וזה ממש הפתיע אותנו לגלות שישראלים בחו״ל הם אנשים ממש מוצלחים. כאילו, זה נכון מה שאומרים על בריחת המוחות. הטובים ביותר עוזבים… רובם גם לא באים מכתיבה אז גם אין להם כוונה להפוך לסופרים, אבל על הדרך הם עושים גם את זה כל כך טוב. זה קצת מתסכל אותנו, כי אנחנו כנראה באמת לא נזכה להתכנס איתם אף פעם, אבל זה טוב בשבילם, וזה טוב גם לנו".

האם אתה מאמין שאפשר ללמד כתיבה או שזה רק עניין של כישרון?

"כן, זאת השאלה הנצחית. התשובה המפתיעה היא שאפשר ללמד. אפשר ללמד אנשים שיש להם משהו בסיסי. כל בן אדם שמסוגל לחבר טקסט סביר ויש לו איזושהי תחילתה של פרסונה כותבת, אז אנחנו יכולים באופן מפתיע לשפר אותו. זה קורה תוך זמן יחסית מוגבל של שמונה עד עשרה שבועות, בהנחה שהוא כותב כל שבוע באופן קבוע ומקבל מאיתנו משוב. זה נשמע לא סביר, ולא חשבתי שזה יהיה המצב כשהתחלנו, אבל ראינו את זה קורה המון פעמים. יש אנשים שבסוף הסדנה פשוט כתבו טקסטים מצוינים. אני יודע שזה נשמע שיווקי משהו, אבל זאת האמת. אפשר להביא אנשים לכתיבה הרבה יותר טובה, בהנחה שוב שיש להם משהו מלכתחילה. יש כל כך הרבה דברים שפוקחים לאנשים את העיניים, ונופל להם אסימון מאוד גדול לגבי מה הם עושים לא נכון או מה עוצר אותם מלכתוב טקסט ממש טוב. ברגע הזה, מוסר איזה מחסום, והכתיבה שלהם קופצת מדרגה. אנחנו רואים את זה משיעור לשיעור, וזה אחד הדברים שמחזיקים אותי בסדנאות כבר הרבה זמן, כי אנחנו עושים את זה כבר יותר מחמש שנים".

אילו עצות אתה יכול לתת לכותב המתחיל?

"וואו, יש לנו ערימה של עצות. בגדול, זה לא לחכות להשראה, כי היא לא תבוא. היא תבוא אבל לא מתי שאתה רוצה. שנית, חשוב לכתוב בצורה קבועה, כי הכתיבה היא באמת שריר, וזה בדיוק כמו חדר כושר. אם את הולכת פעם ראשונה אחרי שלא הלכת המון זמן, זה יכאב לך וזה יעצבן אותך, וישעמם אותך ולא תרצי לחזור. אם תלכי פעמיים בשבוע או יותר, אז אחרי איזה זמן זה יהיה יותר קל ויותר כיף, ובאיזשהו שלב תתחילי לאהוב את זה, וכמובן שגם תשתפרי מאוד. אז כתיבה זה לגמרי שריר וככל שתכתוב יותר ותתרגל יותר, זה יהפוך ליותר טוב. לכן, סדנת כתיבה מאוד חשובה בעניין הזה, מפני שהיא מכריחה אותך במשך שמונה עד עשרה שבועות לכתוב לפחות פעם בשבוע טקסט שמישהו מחכה לו ויראה אותו. אני חושב ששני הדברים החשובים הם: אלף, לכתוב בצורה סדירה, ובית, שמישהו יקרא את הטקסט הזה. אני לא מאמין בכתיבה למגירה. אתה צריך לדעת שמישהו מחכה לטקסט שלך ושהוא גם יגיב על הטקסט שלך, לטוב או לרע. חשוב שתהיה לך מסגרת לכתיבה קבועה וחשוב לכתוב עם קהל בראש ולא סתם, ככל העולה על רוחך. אלו עצות התחלתיות. מעבר לזה, אלה דברים שאנחנו מתעסקים איתם בסדנה, כמו להבין מי הפרסונה הכותבת שלך. לכל אחד יש פרסונה כותבת. ברגע שאת מתיישבת מול מקלדת, יוצאת ממך הפרסונה הכותבת שלך, אבל עכשיו תנסי לזהות אותה, כי זה לא אחד לאחד – את. זאת מישהי שמאוד דומה לך אבל זאת לא את. הפרסונה הכותבת שלי היא בחור טיפה יותר איזי גואינג ממה שאני בחיים, אבא טיפה יותר טוב ממה שאני בחיים, יותר מצחיק ממה שאני בחיים ויותר נרגן ממה שאני בחיים. זה בן אדם שהוא אני, אבל הוא נבדל ממני. אם הייתי יכול להיות בחיים הפרסונה הכותבת שלי, כנראה שהייתי בן אדם יותר כיפי. אז כל אחד צריך לאתר את הפרסונה הכותבת שלו ולעבוד איתה ולשכלל אותה. ככל שאתה כותב יותר כאותה פרסונה, הטקסטים שלך הופכים ליותר מזוהים ואנשים ירצו לקרוא עוד ועוד ממך".

אז מי קהל היעד שלכם?

"קהל היעד הוא אנשים שרוצים לכתוב בגוף ראשון על החיים שלהם, וזה לא חייב להיות החיים שלהם אחד לאחד. אנחנו תמיד אומרים שזה לא סרט תיעודי פה, ואנחנו גם לא הסדנה שאומרת לאנשים בערוב ימיהם בואו וכיתבו את סיפור חייכם. זה לנסות להיות הכותב הכי טוב שאתה יכול. להיות הבן אדם הזה, שכשאני רואה ממנו מייל או שאראה ממנו פוסט בפייסבוק, אני אגיד וואי, את זה אני רוצה לקרוא, אותו אני אוהב לקרוא. הוא יצחיק אותי, הוא ירגש אותי, כי יש באמת כזה שטף של טקסטים בגוף ראשון בכל הרשתות החברתיות, אנחנו מוצפים בזה יותר מאי פעם. להתבלט בתוך הדבר הזה, צריך לדעת מה אתה עושה. אז אנחנו בעצם מייעדים את הסדנה למי שרוצה שאנשים יקראו אותו".

אתה מאמין בהשראה?

"כן, אני מאמין בהשראה. אני יודע שהיא קיימת. אני חושב שכל בן אדם שיוצר משהו או כותב משהו אפילו ברמות הנמוכות, ואפילו בכתיבה עיתונאית (הוא מוסיף בחיוך) יש ימים ורגעים של השראה. יש ימים שפתאום משהו נח עליך ואתה מתיישב וזה יוצא ממך. אי אפשר להתכחש לזה, אבל אי אפשר לבנות על זה, ואי אפשר לחכות לזה. גם מי שעובד בזה עבודה חלקית, לא יכול לבנות על השראה. יכול להיות שהיא תבוא פעם בחודש או בחצי שנה, אבל אולי זה לא יקרה בזמן נוח בחודש. אולי היא תבוא חצי שעה אחרי הדדליין. אז השראה זה משהו שאם היא מגיעה אז סבבה, שתבוא, שתשתה משהו, אבל רוב הזמן זה חתיכת בּיץ׳ שעושה לך טיזינג ולא באה".

ישנם דברים מסוימים שנותנים לך השראה? 

"אה… לא במיוחד. (ושוב, אותו החיוך) בעיקר יאוש גדול ורגעים של שפל ומורת רוח. דברים שמכעיסים אותי, כמובן. דברים שגורמים לי להיות נרגן. בקרים, באופן כללי. אני הכי טוב בלכתוב בבוקר, כי בבוקר אני הכי נרגן. אני חושב שכל דבר שגורם לך להרגיש רע עם עצמך מהווה באיזשהו מקום פתח להשראה. בעיקר אם את בביזנס שלי, שזה ביזנס של לקטר בכתב. אנשים שכותבים דברים שהם יותר מרוממים או מעוררי השראה, כנראה שזה פחות עובד בשבילם. בשבילי, בתור קוּטר מקצועי ,שמתפרנס מאיזו קוטריוּת, אז הכי טוב לסבול באיזושהי רמה סבירה. כמובן, שאף אחד לא רוצה לסבול יותר מדי".

אתה יודע, ראיינתי כבר לא מעט סופרים וסופרות, ויש להם כל מיני ריטואלים והרגלים קבועים בזמן הכתיבה. חלקם יושבים בבתי קפה ואחרים כותבים במקום מסוים בבית. האם יש לך טקסים או ריטואלים קבועים?

"אני מכיר את הריטואלים. אני מסרב לכתוב בבתי קפה ואני צריך שקט גמור וריכוז. חשוב לי לכתוב באחד מהמחשבים שלי, כמו הפסנתרנים האלה שצריכים את הפסנתר שלהם. אני כותב בפונט ובגודל שמועדף עלי, ואני לא יכול לכתוב בפונט אחר, כי זה לגמרי הורס לי את הריכוז. אני לא מסוגל לקרוא את זה ולדעת אם זה טוב או רע. באמת, אני חייב את הפונט שלי, ואני חושב שאני לא ייחודי בזה. יש עוד אנשים שסובלים מזה. אבל בגדול, אני חייב שקט".

יש לך יש מנטורים לכתיבה או סופרים נערצים?

"לא ממש. יש אנשים שהייתי שמח להיות כמותם, אבל אני לא נתלה באילנות גבוהים. הייתי שמח להיות אשכול נבו, שאיתו התחלנו לעבוד על הסדנאות במקור. אני חושב שהוא פנטסטי. הוא איש מרשים גם ברמת משמעת העבודה שלו וגם ביכולת שלו לייצר אינספור נרטיבים. הוא באמת בדאי מופלא, והוא גם נראה די טוב לגילו. הוא, אגב, כן כותב בבתי קפה תוך שהוא אוכל זיתים מפחית. ברור שאני מקנא בכל הגרוסמנים והא. ב. יהושועאים שבעולם, אבל בואי נקנא במישהו ריאלי".

יש איזה ספר שכבר נכתב שהיית רוצה לכתוב בעצמך?

"כמעט כל ספר טוב שאני קורא. החוכמה היא למצוא ספר שתגידי לעצמך ״כזה, גם אני יכולה לכתוב״. זה כל כך גרוע, שגם אני… לא, סתם. זה משהו שאני מזהה שגם עם היכולות שלי הייתי יכול לייצר משהו כזה. כשאשכול כתב את הספר ״הראיון האחרון״ הוא התייעץ איתי לא מעט, כי זה היה סוג של טור אישי בפורמט של ספר שלם. אבל אני לא חושב שהייתי יכול לכתוב את זה, כי אני לא בדאי טוב כמותו. אשכול הוא באמת מספר מצוין ברמה הזאת, שהוא לא מספר סיפורים גדולים. הוא לא גבריאל גרסיה מרקס, אבל הוא יכול לקחת כמעט כל סיטואציה ישראלית יומיומית ומוכרת ולטוות לתוכה איזה נרטיב שתרצי לעקוב אחריו, וזה לא טריוויאלי. אני לא יודע אם אני הייתי יכול לעשות את זה".

באיזה גיל התחלת לכתוב?

"בגיל שש, מיד כשלמדתי לכתוב, וברגע שהשתלטתי על הכתיבה, כתבתי דברים למשפחה שלי. כתבתי ספרים, סיפורים שהייתי מאייר וכורך אותם עם חוט וקרטון, ואחר כך הוצאתי עיתון למשפחה שלי. בגיל ההתבגרות הפסקתי לכתוב וחשבתי שאני אהיה מוזיקאי, אבל כשהבנתי שאני צריך ללכת לצבא, זה מאוד החריד אותי, ונזכרתי שאני יכול לכתוב. עשיתי מבדקים לעיתון ״במחנה״, אבל באותו זמן הם לא היו צריכים אנשים, וכשראו שאני יודע לכתוב בצורה הגיונית, קיבלו אותי לביטאון של חיל הים. שם התחלתי לכתוב כתיבה עיתונאית, ומשם המשכתי הלאה. אפשר להגיד שלא ממש המצאתי את עצמי מחדש במהלך השנים שחלפו מאז, אבל היי, גם להמציא פעם אחת זה לא קל".

האם אתה מאמין ביכולת של כתיבה להשפיע על המציאות?

"מה, כתיבה עיתונאית? אני חושב שלאורך זמן – בטח. טקסט אחד לא יכול להשפיע כמו שספר אחד יכול לצאת ולהשפיע נורא. למשל, כשיצא הספר ״הזמן הצהוב״ של גרוסמן, זה היכה הדים וגרם לאנשים לחשוב פעם נוספת על החיים כאן, על המצב ועל הכיבוש. להבדיל, כשיצא ״חמישים גוונים של אפור״, זה השפיע על מי יודע כמה מליוני נשים אמריקאיות, שהבינו שהן חולמות להיות קשורות באיזה מרתף. אז טקסט בודד של כתיבה עיתונאית לא יכול להשפיע ברמה הזאת, אבל לאורך זמן, היכולת של עיתונות להשפיע היא הרבה יותר גדולה. אם מספיק עיתונאים וגורמים תקשורתיים כותבים על משהו, המשהו הזה יכול לצבור תאוצה משמעותית, אפילו ברמה הפוליטית. לדוגמה, המאבק העיתונאי על זה שצריך למצות את הדין עם נתניהו ושהוא לא מעל לחוק. וזה לא בגלל עמדות שמאלניות, אלא משום שצריך לכתוב את האמת ולשמש בתפקידנו כאחד ממערכת האיזונים והבלמים של הדמוקרטיה. ברגע שאתה עושה את זה בעקביות, בנאמנות ולאורך זמן, אז יכולים להתחולל שינויים בדעת הקהל וגם במציאות עצמה. אני, הכי בקטנה, כתבתי במשך עשר שנים על האיוולת של שעון הקיץ בישראל שנמשך כל כך מעט חודשים. בישראל, עד לפני ארבע או חמש שנים, היו עוברים בערב יום כיפור לשעון חורף בגלל הדתיים. זה היה מטופש כי ביום כיפור בישראל אנחנו עדיין באמצע הקיץ. גם בינואר אנחנו באמצע הקיץ. אנחנו תמיד באמצע הקיץ. עכשיו, המשמעויות הכלכליות של המהלך הזה מטורפות. בישראל היה את אחד משעוני הקיץ הקצרים בעולם ואפילו ברוסיה היה שעון קיץ יותר ארוך משלנו, בזמן שישראל היא אחת מהמדינות הקיציות ביקום אם לא הקיצית שבהן. אז כתבתי על זה המון. ממש נהייתי כתבנו לענייני שעון קיץ, ובכל פעם שהיה צריך לכתוב משהו על שעון קיץ, מיד היו מעלים אותי לשידור או מבקשים שאכתוב את הקטע הרגיל שלי. ובסוף, שינו את זה. עכשיו, אני לא אומר שזה בזכותי, אבל כשאתה לאורך זמן מטרטר עם משהו ויותר ויותר אנשים נחשפים לזה ואומרים 'וואלה, זה נכון', אז שינויים עשויים להתחולל".

הכתיבה שלך ידועה בשנינות שלה אך גם בביקורתיות חריפה, מעין ״כתיבה מיזנטרופית״.  בשעתו הפגנת אותה כלפי דודו טופז ואחרים בביקורת הטלוויזיה שלך, ואחר כך כלפי חולדאי וביבי נתניהו. אתה לא חושש להביע את דעותיך באופן הזה, ובכלל, באווירה שקיימת כיום במדינה של השתלחות טוטלית על גבי המקלדת?

"פעם לא הייתי מהסס בכלל. גם היום אני לא מהסס, אבל אני חייב להגיד שחל שינוי בשנים האחרונות, גם בגלל הרשתות החברתיות. זה שינוי שבו אתה חייב לחשוב פעמיים לפני שאתה מפרסם, בעיקר כשזה נוגע לנושאים פוליטיים. אלף, כמות הרפש שיטיחו בך היא כל כך עצומה, שאתה צריך להבין אם אתה יכול לעמוד בזה. ובית, יש איזה סוג של דואליות אצל אנשים שכותבים בערוצי התקשורת הממוסדים וגם נמצאים ברשתות החברתיות, כמו כולנו. אם יש לך איזושהי פרסונה שבנית בכלי התקשורת הממוסד והמעסיקים שלך משלמים לך בשל כך, אתה לא יכול לשבור אותה לחלוטין ברשת החברתית. אתה יכול, אבל יהיה לזה מחיר. אז אני מודה שבשנים האחרונות אני נזהר יוותר. אני לא מסתיר את עמדותי, אני אף פעם לא מסתיר את עמדותי, אבל לפעמים אני פשוט נמנע מלכתחילה מלכתוב משהו, בעיקר לא ברשתות החברתיות. אף רשת חברתית לא משלמת לי בשביל לכתוב, אז למה אני צריך את זה?".

האם יש לך חרטות על דברים מסוימים שכתבת או על האופן בו התנסחת?

"האמת שלא, ותמיד שואלים אותי על זה. כשהייתי מבקר טלוויזיה, כתבתי כל ערב על המון אנשים, והייתי מאוד נמרץ בעניין הזה. אז לפעמים אנשים נתקלים בי ומזכירים לי דברים שכתבתי עליהם והם לא שכחו את זה אף פעם. אני שכחתי את זה מזמן, אבל הם לא שכחו. זה קורה לעיתים נדירות, אבל לפעמים יש אנשים שפשוט לא מוכנים להגיד לי שלום או בכלל להכיר בקיומי. אם מישהו מדבר איתי, אז אני בדרך כלל מנסה להוכיח לו שהייתי צעיר והייתי צריך את הכסף או שאני עדיין עומד מאחורי מה שכתבתי, אבל אני בן אדם נחמד. באופן כללי, אני לא מצטדק אבל אני מבין את הכאב שנגרם ואני מוכן להודות בזה שאני גרמתי אותו. בדרך כלל, אין בזה הרבה נחמה".

אנחנו חיים היום בעידן של שפך וסחף מילולי. איך הגענו לזה ואיך בוררים את הדברים ששווים את הזמן שלנו? 

"באופן אישי, אני נורא שמרן ודינוזאורי בקטע הזה. מצידי, אפשר לסגור את האינטרנט מחר ולזרוק את המפתחות לים. שישאירו את המייל, כי זה יותר טוב מהדואר, אבל את השאר מצידי אפשר לזרוק. אני חושב שזה הביא לתופעות מאוד קשות בתחום יכולת הקשב והקשר שלנו, והיכולת שלנו להתרכז. אני גם נפגע ישיר מהדבר הזה, כי פעם כתבות בעתונות הכתובה היו של שלושת אלפים-שלושת אלפים וחמש מאות מילה. היום, מי יקבל ממך שלושת אלפים מילה? יחזירו לך ויגידו לך לקצר בחצי. אבל אין לנו מה להתיפיף, גם אני לא אוהב שזה ארוך מידי. אני אוהב שיש אמל״קים (ארוך מידי. לא קראתי) ושמישהו מסכם לי את זה כדי שלא אצטרך לקרוא את הכול. אם מישהו היה מוכן לסכם לי את מלחמה ושלום בשתי פסקאות, אני אשמח. במידה רבה, אנחנו קוראים רשתות חברתיות יותר מכל דבר אחר. אני קורא הרבה פחות ספרים ממה שקראתי פעם. אני קורא אפילו פחות עיתונים, ואני פריק מאוד גדול של עיתונים, תמיד הייתי. לדעתי, זה נורא חשוב שמערכת החינוך תכריח ילדים לקרוא ולכתוב. זה גורם לי לחשוב שאני בעצמי צריך לעשות עם זה משהו ולהכניס את סדנת הכתיבה לבתי ספר ולגרום לילדים לכתוב. אפילו ניסינו לעשות את זה מול עירית תל אביב, וכמובן שזה נפל בשלב הכסף".

אז רענן שקד, מהו החלום הספרותי הרטוב שלך? 

"וואו, זאת שאלה מצוינת. בגדול, התשובה היא לכתוב רב מכר, אבל אני כבר לא בטוח שזה המקרה. איכשהו אני מרגיש שספרים זה כבר לא הגביע הקדוש. אפילו אנשים שכתבו ספר מצליח, בסוף זה פשוט עובר. אלא אם כן כתבת קלסיקה על זמנית, אז זה מן משהו שלא משאיר חותם בשום צורה. אז בטח תגידי, נו טוב, והטורים שלך כן משאירים חותם? לא, וודאי שלא. הם לא משאירים חותם גדול יותר מספר, אבל הם לפחות נוגעים לכמות גדולה יחסית של אנשים על בסיס שבועי. אני חושב שהרבה מאוד מהקוראים שלי, אז פעם בחודש יש איזה טור שנוגע בהם במיוחד, שגורם להם לחשוב או שהצלחתי לנסח משהו שהם התקשו לנסח אותו בעצמם. אז אני חושב שזה לא פחות אפקטיבי וחשוב מלכתוב ספר. אבל אם את שואלת מה החלום הרטוב שלי זה יהיה אולי לכתוב סדרת טלוויזיה נוספת או לכתוב מחזה. פשוט לכתוב כמה שיותר בכמה שיותר פורמטים. וכאמור, לעשות טונות של כסף מהאקזיט של הסטרטאפ שיציעו לי…"

אז אם אתם רוצים לכתוב את הסיפור שלכם בגוף ראשון ולא יודעים מאיפה להתחיל, אם אתם מנסים להגיע לקהל גדול ולא מצליחים, אם אתם חולמים לראות את השם שלכם בעיתון או רוצים ליצור קהילה שתתעניין בכם, בידע שלכם ובתובנות שיש לכם להציע, זה אולי הזמן להירשם לסדנת הכתיבה של רענן שקד ועומר ברק. פרטים כאן.

ואם הגעתם עד לכאן ומעניין אתכם לדעת, אז אלו הספרים המשפיעים והאהובים כרגע על רענן שקד:

"עושים היסטוריה" – סטפן פריי

"ספר האי נחת" – פרננדו פסואה

"האופרה הצפה/ סוף הדרך" – ג'ון בארת'

"אורות בוהקים, עיר גדולה" – ג'יי מקינרני

"קורות הציפור המכאנית" – הרוקי מורקאמי

"גבר במלואו" – טום וולף

"בורחסטיין" – סרחיו ביסיו

"על הילד" – ניק הורנבי

"היכן אני נמצאת" – אורלי קסטל-בלום

"החלקיקים האלמנטריים" – מישל וולבק

 

וזה הסיפור שלי, להפעם. שיהיה לכם סוף שבוע חורפי נהדר.

 

שלכם,

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsman.com

הכל על תוכנית "שלהבת"- מסע לפולין ולישראל לילדי המפרץ

הכל על תוכנית "שלהבת"- מסע לפולין ולישראל לילדי המפרץ

אחד האירועים החשובים בחייהם של בני תיכון ישראלים הוא "המסע לפולין" אליו יוצאים תלמידי תיכון בי"א או בי"ב. זו אחת החוויות המכוננות של תקופת התיכון, ונחשבת אצל רבים לחוויה משנת חיים. ה-OFJCC הרים את הכפפה ומאפשר בשנים האחרונות גם לילדי המפרץ להשתתף במסע חשוב הזה. התוכנית קרויה "שלהבת" והיא משלבת שבוע בפולין ושבוע בישראל והשנה השנה, יתקיים המסע בין התאריכים 22 במרץ ועד ה-5 באפריל, 2020.

מלווה בצוות המקצועי, תבקר המשלחת בשבוע הראשון בפולין, תלמד על ההיסטוריה של יהדות אירופה טרום השואה, על החיים במחנות ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, מיידנק וטרבלינקה, על מרד היהודים בגטו ורשה ולבסוף תיפגש עם בני נוער מתוך הקהילה היהודית בפולין.

בישראל, המשלחת תתחיל את הביקור בנגב, בשדה בוקר, הבסיס המרכזי הוא בירושלים וכדי להמחיש לבני הנוער את הקדמה הטכנולוגית והתרבותית של ישראל, הם יבקרו גם בתל אביב. לאורך הביקור בארץ מתקיימים מפגשים עם נוער ישראלי שמארח את חברי המשלחת.

ייחוד התוכנית הוא בכך שהיא כוללת רק ילדי תיכון מהמפרץ; ילדים עם רקע דומה ועם אפשרות להיות בקשר לפני המסע וכמובן לאחריו.

ערב מידע לגבי התוכנית יתקיים ביום ראשון 12.8 בשעה 6:30 בערב ב-OFJCC שבפאלו אלטו ולאחריו יתקיימו מספר מפגשי הכנה נוספים כדי שהחוויה תהיה מעמיקה ויסודית.

"אל תתנו לשום מבחן ושום AP למנוע מכם השתתפות במסע המדהים לפולין" מעידה אחת הבוגרות "אין יום מאז שחזרתי מהמסע שאני לא נזכרת בחוויות שהיו לי", אומרת אחרת, “This is really a life changer”. ואנחנו אומרים: תנו לילידכם הזדמנות לעצב את זהותם היהודית והציונית. תנו להם חוויה שתעזור להם לעצב דעה ולהתחבר ריגשית לשורשים.

לפרטים לגבי מלגות יש לפנות ל-Tzachi Flat.

לפרטים נוספים על תוכנית שלהבת לחצו כאן

בדרך לטאהו עוצרים בסקרמנטו: סוף שבוע זוגי בבירת קליפורניה

בדרך לטאהו עוצרים בסקרמנטו: סוף שבוע זוגי בבירת קליפורניה

מאת: שירלי צפלוביץ

התפנה לנו סוף שבוע קטן שבו רצינו לצאת מהבית ללילה אחד, והחלטנו לנסוע ליעד חדש אך קרוב. כיוון שמזג האויר אמר גשם, נפל הפור על יעד עירוני – סקרמנטו, בירתה של מדינת קליפורניה. בגלל שירד גשם כל הזמן, לא מיצינו את הביקור בכלל, אבל מצאנו שהיא מסבירת פנים, חמודה, יפה ויש בה לא מעט נקודות עניין. לגמרי הופתענו לטובה.

California State Capitol building, Photo by iStock/ Andrei Stanescu

סקרמנטו נמצאת כשעתיים נסיעה מסאניוול, בערך בחצי הדרך לטאהו. יש בה המון היסטוריה מקומית, וסצנה מתחדשת של אמנות וקולינריה. שם נמצא גם ממשל המדינה, וכל מיני גופים ממשלתיים. בסוף השבוע כל הממשלים נחים, ויש הרבה חניה. בימי ראשון היא גם חינם.

אולד סקרמנטו

הגענו לקראת הצהרים בשבת ושמנו פעמינו לאולד סקרמנטו Old Sacramento – איזור משוחזר של עיר מערב ישנה, עם כל מיני חנויות חמודות ומקומות מעניינים לאכול. יש מקומות להצטלם בבגדים של פעם, חנויות מזכרות, מזון מהיר, מסעדות ועוד. העיר העתיקה נמצאת ליד הנהר שגם הוא שווה ביקור, ויש עליו גם גשר מעניין בצבע צהוב שנקרא Tower Bridge ואפשר ללכת עליו (כשלא יורד גשם). החלק המרכזי של הגשר עולה ויורד כמו מעלית כדי לאפשר לספינות לעבור.

מוזיאון הרכבות

באולד סקרמנטו נמצא גם מוזיאון הרכבת של קליפורניה California Railroad Museum – מוזיאון מקסים שמספר את תולדות הרכבת הראשונה שחיברה בין קליפורניה למזרח ארה״ב בתקופת הבהלה לזהב ואיפשרה את הפיתוח הכלכלי שלה. במוזיאון קטרים וקרונות רכבת מקוריים ומעניינים. כניסה לא יקרה (12$ למבוגר) והדרכה חינם. לילדים יש איזור משחקיה עם רכבות צעצוע.

כשאנחנו נטולי הילדות, אנחנו יכולים ממש להתפרע, אז לארוחת ערב מוקדמת הלכנו למסעדה הודית חביבה בשם Bombay Bar and Grill שלפי הקהל גם אותנטית למדי, כולל סרט בוליוודי בטלוויזיה. היה טעים לאללה.

המשכנו לפעילות החביבה עלינו – חדר בריחה. נסענו כ-20 דקות עד למקום הנקרא Red Door Escape Room בו שיחקנו את החדר הנקרא Taken עם חבורה של 5 תלמידי קולג' חביבים שבטח התבאסו שהצטרפו אליהם ההורים… החדר היה מעולה וקשה, ודרש המון תקשורת. יצאנו ממש בשניה האחרונה עם 20 שניות על השעון.

חזרנו לעיר למלון, ויצאנו לסיבוב רגלי עם עצירה בבית קפה היפסטרי עם אופנוע, קפה אקזוטי, חליטות תה טבעיות ועוגות טבעוניות למופת, ובריסטה עם זקן של הרצל Temple Coffee. היה משעשע וטעים למחצה. מניחה שטבעונים וחובבי קפה יעופו על המקום.

בילינו לילה אחד במלון בוטיק מקסים שנמצא בשכונת מיד-טאון בבית מגורים ישן Amber House. הכל מעוצב באופן עתיק ומושלם, המיטה נוחה, האמבטיה מפנקת, והשירות מהמם. בבוקר קיבלנו לחדר תרמוס עם מים רותחים ותיונים, להתחיל את הבוקר, ואז ירדנו לפינת האוכל הביתית לארוחת בוקר מבושלת במקום. החסרון היחיד שאני יכולה לחשוב עליו זה שבגלל שמדובר בבית ישן, יש רק מדרגות והמקום לא נראה נגיש לנכים.

אחרי ארוחת הבוקר עשינו צ'ק אאוט, לקחנו את התיק הקטן שלנו ויצאנו עם הרכב לקפיטול של קליפורניה California State Capitol – בניין הממשל שפתוח לציבור. הבניין יפיפה, ולקחנו סיור מודרך הכולל הסברים על תולדות קליפורניה והממשל, ומתייחס גם לכמה מהמושלים הפיקנטיים – כמו שוורצנגר. במבואה יש תערוכה שמתייחסת לכל המחוזות (counties) בקליפורניה, אז חיפשנו את שלנו (סנטה קלרה), כמה חביבים עלינו, וגילינו כמה חדשים שנראים מעניינים. הגן של הבניין מכיל עצים מסוגים שונים (ומשולטים) שגדלים כולם בקליפורניה. הכניסה והסיור חינם. מקום יפה, ושווה ביקור.

רצינו (יותר נכון אני רציתי) גם לראות את הקתדלרה הגדולה של סקרמנטו Cathedral of the Blessed Sacrament שנמצאת לא רחוק מבניין הקפיטול אבל לא רצינו ללכת בגשם, ועם המכונית לא היתה גישה, אז נשמור לפעם הבאה.

את המכונית החנינו ליד הבית של לילנד סטנפורד Leland Stanford Mansion – כן, זה שהקים את האוניברסיטה וגם אחד מארבעת המקימים של הרכבת לעיל. הצצנו פנימה, ומסתבר שהיינו המבקרים היחידים באותו היום. המדריך החביב כל כך שמח שסוף סוף מישהו בא, שלקח אותנו לסיור פרטי בבית הויקטוריאני היפיפה, עם סיפורים על האיש והתקופה. הכניסה והסיור חינם, אבל אסור לצלם בפנים אז אין תמונות.

תכננו לאותו היום גם סיור אמנות ואוכל במיד-טאון או דאונטאון כי נראה שיש בעיר סצנה קולינרית מעניינת ומתחדשת, אבל הגשם גרם לביטול הסיור. עוד דבר שצריך לשמור לפעם הבאה. דברים נוספים שלא עשינו בגלל הגשם: ביקור בסאטר פורט Sutter Fort, וסיור אופניים לאורך הנהר American River Bike Trail. אז נכנסנו לאוטו ונסענו את השעתיים הביתה בגשם שוטף עם עצירה לארוחת צהרים מהירה בפיצריה בדייויס.

אני יודעת שכולם ממהרים להגיע מסן פרנסיסקו לטאהו אבל אם יש לכם זמן לעצור ליום בחצי הדרך, סקרמנטו ממש נחמדה!

סקרמנטו העתיקה Old Sacramento

http://oldsacramento.com

עלות: חינם

מוזיאון הרכבת California Railroad Museum

https://www.californiarailroad.museum

עלות: $12 למבוגר

חדר בריחה Red Door Escape Room

https://www.reddoorescape.com/location/sacramento

עלות: $33 לאדם

בניין הממשל California State Capitol

http://capitolmuseum.ca.gov

עלות: חינם

בית היסטורי Leland Stanford Mansion

http://www.parks.ca.gov/?page_id=489

עלות: חינם

מתאים לגשם: כן

סיורי אוכל ותרבות Local Roots Food Tours

Food Tours

עלות: סביב $75 לאדם

קתדרלה Cathedral of the Blessed Sacrament

https://www.cathedralsacramento.org

פארק היסטורי Sutter's Fort

http://www.parks.ca.gov/?page_id=485

עלות: $5 לאדם

מסלול אופניים American River Bike Trail

https://www.traillink.com/trail/american-river-bike-trail-(jedediah-smith-memorial-trail)

מסעדה הודית Bombay Bar and Grill

http://www.bombaybarandgrillsacramentoca.com

בית קפה היפסטרי Temple Coffee

HOME

מלון בד אנד ברקפסט Amber House

https://www.amberhouse.com

עלות: $220 ללילה, כולל מיסים, ארוחת בוקר

הופעות 2019-2020: הלהקות והאמנים שמגיעים אלינו בקרוב

הופעות 2019-2020: הלהקות והאמנים שמגיעים אלינו בקרוב

מאת: איתי שמי

ב-23 ליוני 1968 הגיעה דוגמנית צעירה מסן פרנסיסקו בשם ג׳אנט ריגסבי לקונצרט הרוק הראשון בחייה. היא לא שיערה בנפשה שהמופע הזה ישנה את מהלך חייה. הקונצרט היה של להקת Them, ובין הצעירה היפה בת ה 19 לבין הסולן האירי האדמוני והביישן התפתח רומן. הם עברו לקיימברידג׳ מסצ'וסטס, התחתנו, נולדה להם בת בשם שאנה (לג׳אנט גם היה בן, פיטר, ממערכת יחסים קודמת) וחיו באושר (לא בעושר, אלא די בדוחק למען האמת) במשך כמה שנים, עד שנפרדו.

הסולן הג׳ינג׳י הוא ואן מוריסון, והוא מגיע אלינו בפעם המי יודע כמה שוב, אבל הפעם לא מדובר בקונצרט ענק להמונים, אלא במועדון קטן ואינטימי ממש כמו בפעם ההיא. אגיע לקונצרט הזה בהמשך.

ברור שלא כל יציאה להופעה חייבת להיות ארוע משנה חיים, אבל לא מזיק מדי פעם לוותר על התכרבלות מתחת לשמיכה עם התה וסדרות הבינג׳, ולצאת לחוות קצת קולטורה. באזור שלנו ברוך השם, יש לאן לצאת.

הכנתי הפעם רשימת קונצרטים מגוונת. בליל של אמנים ידועים יחד עם שמות קצת פחות מוכרים אבל טובים לא פחות. יש כאן מופע באיצטדיון ענק המכיל 20,000 איש וגם מועדונים קטנים של 100-200 איש גג. לאמנים הישראלים שמגיעים למחוזותינו (מאור כהן, דני רובס, חמי רודנר, אביתר בנאי) אני מניח שכבר תינתן הבמה מעל גבי העיתון בנפרד. מובן מאליו שיש עוד הופעות רבות שלא ציינתי, אלו רק קונצרטים שנקלטו אצלי ברדאר וחשבתי ששווה לציינם. אשים גם דוגמית מיוטיוב לכל אחד מהמוזיקאים/להקות שאזכיר כאן:

The Pixies – 12/5 – August hall, SF

זה היה לפני יותר משלושים שנה, חייל שבוז בדרך הביתה מגיע לתחנה המרכזית בעפולה ופשוט נשאב לתוך חנות התקליטים היחידה באזור – ״סגנון וצליל״. הימים היו ימי תחילת האינתיפאדה הראשונה. על מדף ה״חדשים״ נתקלתי בעטיפה בצבעי חום-לבן כמו תצלום דהוי ועליה רקדנית פלמנקו חשופת חזה. לא יכולתי להתעלם… ביקשתי מהמוכר שישמיע. בבת אחת חטפתי וואחד שטוזה למח. איך שהגיטרה של פרנק בלק התחילה להפגיז ב Where is my mind שכחתי מהמדים, מהאינתיפאדה ומהשביזות ונשאבתי למערבולת צלילים פרימיטיבית סמיכה ומבעבעת. היו לי כמה שקלים בארנק וקניתי אותו בלי להתלבט יותר מדי.

לא ממש היה לי מושג אם שם הלהקה פיקסיז ושם האלבום סרפר רוזה או להיפך. אלו היו הימים לפני שאל גור המציא את האינטרנט, ולא היה איפה להשיג אינפורמציה שהיום נראית כל כך טריויאלית. כמה חודשים מאוחר יותר קראתי איזו ביקורת קטנה בעיתון על האלבום ולמדתי שזו להקה חדשה מבוסטון. מים רבים עברו מאז בנהר הצ׳ארלס, הספקתי לראות את הפיקסיז מספר פעמים (ואפילו להתאכזב), והנה הם שוב כאן. אמנם בלי קים דיל, הבסיסטית המיתולוגית, אבל עם אלבום טרי. למופע מצטרפת אורחת נכבדת, Kristin Hersh הנפלאה.

https://youtu.be/I_aBmrYChfQ

Allah-Las – 12/10 – The Fillmore, SF

הבטחתי דברים קצת פחות מוכרים, והנה אני מקיים על ההתחלה. אללה-לס היא להקה מלוס אנג'לס שקיימת כעשור (חברי הלהקה עבדו יחד בחנות תקליטים) שהוציאה לא מזמן אלבום שני. הרבה רפרנס לשנות השישים, קצת סרף, פולק, פסיכדליה. באלבום האחרון הצלחתי לשמוע השפעות החל מהבירדז ועד Real Estate. יש אפילו שירים בספרדית ובפורטוגזית.

https://youtu.be/fiJYecS0vU0

X  – 12/ 9-11 – The independent, SF

עוד להקה מלוס אנג'לס, אבל אחת השייכת לדור אחר. X הוקמו ב 77, ימי הפאנק הלא כל כך עליזים. במידה מסויימת X שמו את עיר המלאכים על מפת הפאנק, ולא רק בגלל השיר ״לוס אנג׳לס״. הם לא היו הראשונים שעשו פאנק וגם לא האחרונים, אבל הם עשו את זה טוב. אם אתם לא מפחדים מקצת רעש, יש לכם הזדמנות לשמוע אותם במשך שלושה ערבים במועדון האינדיפנדנט הקטן. אל תשכחו להביא אטמי אוזניים.

https://youtu.be/Exs-mcKApxI

Big Brother And The Holding Company – 12.21- The Chapel,SF

בתי הקטנה מתה על ג'ניס ג'ופלין. היא אפילו התחפשה לג'ניס בהאלווין לפני שנה וקצת. לפני כשנה עשינו סוף שבוע בבקתת הרים באזור ה-Russian river וחיפשנו מקום לאכול עם מוזיקה חיה. נפלנו לגמרי במקרה על הופעה של להקתה המיתולוגית של ג'ניס, הביג בראד'ר אנד הולדינג קומפני. הזמרת שנכנסה לנעליה המחודדות של  ג'ניס (קתי ריצ'רדסון, שגם שרה בג'פרסון סטארשיפ) נתנה שואו נהדר והקטנטונת לא ידעה את נפשה מרוב אושר. רקדנו לצד היפים בני שבעים לבושים חולצות פסיכדליות שהתנועעו כאילו אין מחר.

אם דיברתי קודם על חבר'ה ותיקים, קשה להתחרות בלהקה שהייתה כאן כשהבלגן רק התחיל. פיטר אלבין ודייב גטס מההרכב המקורי מנגנים יחד מאז 1965. הצ'אפל הוא מועדון אינטימי נהדר בשכונת מישן וזה יופי של מקום לראות אותם.

הסיפור ההזוי על תחילת דרכה של הלהקה (עוד לפני ימי ג׳ניס) וסיפורו של הבית בו הכל התחיל מובא כאן.

https://youtu.be/8f6AjPboVZc

Thievery Corporation – 12/11 – Fox Theater, Oakland

את החבורה המגניבה הזו כבר הזכרתי בעבר מעל דפי העיתון. מיקס של דאב, אסיד ג'אז, רגאיי, אלקטרוניקה ואפילו צלילים מזרח תיכוניים. זאת לא הופעה, זאת מסיבה, ומי שהולך שיקח בחשבון שהוא הולך לנענע את האגן.

https://youtu.be/q9hSCx_xmGo

She & Him – 12/12 – Fox Theater, Oakland

הצמד החביב מורכב ממוזיקאי מוערך בשם M ward ושחקנית\זמרת מוכשרת ומצליחה בעלת הרבה קסם Zooey Deschanel (שיחקה בסיטקום New Girl ובעוד מלאנתלפים סרטים). הסגנון הוא אינדי-פופ נעים עם השפעות פולקיות.

https://youtu.be/pZ3cTwI9bIw

Bedouine – 12/14 – The Independent, SF

היא נולדה בסוריה למשפחה ארמנית, עברה עם המשפחה לערב הסעודית, ולאחר שהם זכו בהגרלת הגרין קארד מצאה את עצמה במעבר מן המדבר החם לשיקגו הקפואה. לא סתם Azniv Korkejian בחרה בשם הבמה הנ"ל. יש לה קול נהדר והיא עושה פולק רך ואינטימי ברוח זמרות הפולק של שנות השישים. ראיתי אותה בבמה קטנה על הדשא בפסטיבל ההארדלי סטריקלי בלו-גראס האחרון והיא היתה נהדרת. מומלץ.

https://youtu.be/DDu4jk2_R_k

Thurston Moore – 12/16 – The Chapel, SF

הסולן לשעבר של סוניק יות' הוא גיטריסט בחסד ומוזיקאי מצויין. יש לו קריירת סולו מכובדת וממש לא חייבים להיות מעריצי סוניק יות' כדי להנות. הוא כבר הופיע בעבר בצ'אפל ועשה יופי של הופעה.

https://youtu.be/YWFXthQx8nQ

Mulatu Astatke – 12/20 – The UC theatre, Berkeley

מוזיקאי אתיופי מחונן שבעצם שם את הג'אז האתיופי על המפה. אני נתקלתי בו לראשונה דרך הפסקול לסרטו של ג'ים ג'רמוש Broken Flower. הוא כבר בן 75, יש לו קריירה מפוארת והוא שיתף פעולה עם המון מוזיקאים גדולים. עוד לא יצא לי לראות אותו ואני מקווה לא לפספס.

https://youtu.be/sLoWBmpGDfg

Dead & Company – 12/30-31- Chase Center, SF

מה כבר עוד אפשר להגיד על החבורה הזו שלא נאמר? ג'רי כבר מזמן לא איתנו פיזית, אבל רוחו ורוח להקת הגרייטפול דד עדיין כאן. החבורה מגיעה עם תוספת חיזוק של ג'ון מאייר לחגוג את סוף השנה באולם החדש של ה Warriors. אז קדימה, אווררו את חולצת התאי-דאי, גלגלו את הג'וינט ותגיעו מוקדם. אני בטוח שיהיה שמח גם ברחובות מחוץ לאולם. ג'רי און.

https://youtu.be/txYWn9TnVBc

The Claypool Lennon Delirium – 12/31- The Warfield, SF

זאת כבר מסורת. קלייפול לנון דליריום סוגרים איתנו את השנה במופע פסיכדלי מזה מספר שנים. לנון הוא שון לנון, הבן של. הקול שלו כל כך דומה לקולו של ג'ון שזה מצמרר, פשוט תקשיבו בעיניים עצומות. לס קלייפול הוא הבסיסט האגדי של פרימוס. יש המכתירים אותו כבסיסט הטוב בעולם. הם כבר הוציאו כמה אלבומים מצויינים יחד ואני בטוח שיהיה מעולה.

https://youtu.be/dZz9kPxM7h4

Elbow – 1/20 – Fox Theater, Oakland

להקה בריטית מצויינת בהנהגת Guy Garvey. האמת, לא יודע איך להגדיר אותם. תקשיבו ותחליטו. יצא לי לראות אותם כשהם עוד היו קטנים במועדון הבימבו 365 וכמה שנים מאוחר יותר בפוקס תיאטר. יש לבחור נוכחות בימתית, קול יפה, מבטא בריטי כבד ולמרות שהוא נראה יותר כמו נהג משאית מאשר כוכב רוק הוא שופע המון קסם.

https://www.youtube.com/watch?v=NItwaz0nLJA

Michael Kiwanuka – 1/25 – Fox Theater, Oakland

מודה שלא הכרתי אותו עד לאחרונה, אבל שירו "Cold Little Heart" משמש בפתיחה של סדרת הטלוויזיה המצליחה, עטורת הכוכבות Big Little Lies. מייקל הוא מוזיקאי בריטי שחור מצליח למדי. הוא חימם את אדל בתחילת הקריירה ומאז הספיק להוציא שלושה אלבומים.

Jackie Greene – 2/7-8 – Felton Music Hall,Felton

יליד קליפורניה (נולד ב Salinas , גדל בסקרמנטו) באלבום הביכורים הוא נשמע מאוד בוב דילני, אבל מאז הוא עשה דרך ארוכה. הוא היה חבר בלהקת הבלק קרואוז, ניגן עם חברי הגרייטפול דד וגם הוציא אלבומים סולו. ג'קי מופיע לא מעט באזורנו וזה תמיד כיף לראות אותו שוב.

https://www.youtube.com/watch?v=ju-k30jOJv0

Chastity Belt – 2/8-9 – Great American Music Hall, SF

חבורת בנות שהתחילו לג'מג'ם יחד כשלמדו בקולג' במדינת וושינגטון. נתקלתי בהן כשהופיעו באולפני תחנת הרדיו KEXP ונדלקתי. הן הופיעו לא מזמן במופע חינמי בפסטיבל קטן וחביב בעיר על הדשא (הי קרררר…) ואני שמח לראות שהן מגיעות שוב.

https://www.youtube.com/watch?v=XuZXkZGsGwg

Van Morrison – 2/11-12-13 Yoshi’s Jazz Club, Oakland

זה שוואן מוריסון מגיע לשלושה ערבים רצופים במועדון הג'ז הקטן זה פאקינג וואו. כרטיסים  אזלו תוך שניות (למרות המחיר הגבוה) אבל מי שבאמת מתעקש ומוכן לשלם לא מעט בטח יצליח. אומרים שהוא טיפוס לא נחמד, אבל מי צריך "נחמד"? זאת הזדמנות נדירה לראות את המוזיקאי המיוחד הזה, שהוא כבר בן 74, במקום שהוא בערך בגודל המועדונים בהם הופיע בתחילת דרכו באירלנד או בבוסטון.

https://www.youtube.com/watch?v=LKuM5oKk0es

יש עוד המון דברים נפלאים בהמשך הדרך (ואשמח לכתוב עליהם בהזדמנות אחרת) אבל זה מספיק להפעם. יש למה לחכות…

רשימה חלקית (עצרתי בתחילת אפריל 2020):

Violent Femmes – 2/13-14 – The Fillmore

Rhiannon Giddens – 2/14-16 – SF Jazz

Tame Impala – 3/13 – Chase Center

Vanishing Twins – 3/23 – Rickshaw Stop

Wilco – 3/29 – San Jose Civic,  3/27 – Fox Theater

Garcia Peoples – 4/3 – The Chapel

 

שבת שלום

 

10 ביקורי חובה בשכונת הייז ואלי בסן פרנסיסקו

10 ביקורי חובה בשכונת הייז ואלי בסן פרנסיסקו

מאת: דלית גבירצמן

כל יומיים בערך, אני מקבלת טקסט או אימייל על חגיגת יום הולדת, מפגש בנות או ביקור של הורים ובני משפחה, בצרוף בקשה להמלצות ליום כיף. ואני, אין מאושרת ממני, כי אין כמו לשתף בדברים טובים. תכל׳ס, אני מאמינה שבכל אחד ואחת מאיתנו חבוי כישרון מיוחד, מתנה שניתנה רק לו או לה, דבר מה ייחודי שעושה להם טוב. האחת ניחנה בכישרון צילום יוצא מן הכלל, השניה שחקנית מבטן ומלידה, לאחת ידי זהב ההופכות כל דבר שהיא נוגעת בו ליצירת אמנות, והשנייה היא מרצה בחסד או שפית מוכשרת. הניצוץ הזה בוער בכל אחד מאיתנו, והיופי הוא, שלרוב התשוקה הזאת לא עולה לנו כלל במאמץ, כי כשאנחנו שם, באלמנט שלנו, הכי טוב לנו. אנחנו לא מסתכלים על השעון כל רגע לראות מתי זה ייגמר, והיינו יכולים להמשיך ולעשות את מה שאנחנו אוהבים עוד ועוד. כשמביטים באדם שעושה את מה שהוא הכי אוהב, המאמץ כלל לא ניכר. כמו לראות רקדן על הבמה או שחקן, שברור לכולנו שהוא עושה את מה שהוא אוהב. היופי הוא ביכולת לחלוק עם אחרים את מה שאתה אוהב לעשות. זה הכי קל, טבעי ונכון. אז אני פשוט אוהבת לחלוק עם אחרים את מה שעושה לי טוב; מתכונים, סרטים, ספרים, תערוכות או סתם הגיגים. והכי משמח אותי לשמוע שמישהי קראה ונהנתה, שהמלצה שלי שימחה מישהו אחר, שקלעתי.

אז השבוע, אני חולקת איתכם חוויות מיום כיף שעשיתי לא מזמן עם חברה בשכונת הייז ואלי (Hayes Valley). אגלה לכם המון רזים וסודות שרק מקומיים יודעים, ממסעדות מישלן מיופיפות, דרך חורים בקיר וכל מה שבינהם. עוד כתבה של ״גיזרו ושימרו״ ליום כיף בעיר הגדולה, ליום הולדת עם חברות או לביקור המשפחתי הבא.

תרבות: שכונת הייז ואלי הפכה בשנים האחרונות לפנינה תרבותית אמיתית. בכפיפה אחת ובמרחק הליכה נמצאים בה כמה ממרכזי התרבות החשובים בסן פרנסיסקו; מה-Sfjazz, ל- Sydney Goldstein Theatre (לשעבר The Nourse) שבו מתקיימת סדרת הרצאות מצוינת בשם City Arts & Lectures, שם שמעתי לאחרונה את הסופרת זיידי סמיט, סלמאן רושדי ועוד סופרים ואנשי שם ידועים ומרתקים. ואם לא די היה בכל אלה, הרי שאולם הקונצרטים של התזמורת הסימפונית של סן פרנסיסקו, בית האופרה והבלט מושכים אליהם מאות שוחרי תרבות מידי ערב.

קולינאריה: הייז וואלי היא גן עדן לפודיז באשר הם. כל כך הרבה מסעדות טובות יש בשכונה הזאת, שזה כמעט לא הוגן. המבחר והשפע פשוט מסחררים את החושים והופכים את האזור לסואן ושוקק חיים בכל שעות היום והלילה. ראשית, נזכיר את המקומות הנחשבים למוסדות ותיקים כמו: Absinthe הצרפתייה האנינה, Zuni Cafe האגדתית ו-Chez Mama המככבות בכל רשימה של מסעדות מומלצות בעיר.

כבר כתבתי בעבר על הראמן הנפלא של Nojo, על החוויה הקולינארית המעולה שחווינו ב-Rich Table המכוכבת, על אחותה הצנועה והמצוינת RT Rotisserie וכן על מנת הפתיחה המושלמת של ה-Trout Tostada במסעדת Cala. גם על אהבתי הסודית לשפית דומיניק קרן התוודיתי בפניכם בעבר, ואחת מתוך שלוש המסעדות המצוינות שלה – Petit Crenn שוכנת אף היא בהייז ואלי. לרשימה המכובדת הזאת נוסיף גם את מסעדת הסושי הנהדרת Robin והביסטרו הצרפתי המעודן Mousier Benjamin.

אלא שהפעם, אני רוצה לספר לכם דווקא על מסעדה וייטנאמית קטנה וחבויה, שרק התורים המשתרכים לפיתחה מסגירים את סודה. מסעדת Dargoneats מגישה ספרינג רולס טריים, שבעה סוגים שונים של Banh Mi (הסנדוויץ׳ הווייטנאמי המפורסם), סלטים ומשקאות במחירים השווים לכל נפש, ההופכים אותה ליופי של מקום לעצירה קצרה לצהריים באמצע יום קניות או יום עבודה.

עוד פינת חמד קולינארית ומקום שאסור לפספס היא חנות הדליקטסים Epicurean Trader. מדובר בחנות קטנה, ששמה לה למטרה לאסוף את כל המוצרים הכי שווים שרק קיימים באזור ולמכור אותם תחת קורת גג אחת. וכשאני אומרת ״הכי שווים״, אני מתכוונת לזה. לחם מטרטין שווה? ברור ששווה. שוקולד של צ׳ארלס שווה? בטח ששווה. מאפים של craftsman and wolves שווים? הכי שווים שיש. בקיצור, מישהו הלך ואסף את כל הגבינות, הקרקרים, היינות, השמנים, החומצים, השוקולדים הכי טובים ועוד מוצרים רבים והציג אותם לראווה באופן שפשוט קשה שלא להתעלף. ראו הוזהרתם!

קפה ומאפה: כמה מתוקה היא השכונה הזאת. יש בה מקומות שכל חובבי המתוקים, וביניהם גם אני, חייבים, אבל באמת שחייבים לבקר בהם. הראשונה היא חנות שנראית כאילו יצאה ממגזין או מסרט. קוראים לה Miette והיא כל כך יפה וציורית, ויש בה ממתקים שגורמים לך מיד להרגיש כמו… כמו ילד בחנות ממתקים. לחובבי המקרונים, אותן עוגיות צרפתיות חינניות ונימוחות שפרצו לחיינו לפני כעשור (אני עדיין זוכרת את הראשונה שלי מקונדיטוריית Ladurée), בשבילכם יש לי את Chantal Guillon. בחלון הראווה שלה תוכלו לראות מגדלי מקרונים בשלל צבעים והאריזות שלהם פשוט מושלמות.

מימין: חנות הממתקים Miette, משמאל: המקרונים של Chantal Guillon

אחד מבתי הקפה האהובים עלי בעיר נמצא בהייז ואלי והוא נקרא 20th Century Cafe. מדובר בבית קפה קסום, בניחוח אירופאי, המגיש מאפים וקינוחים נהדרים כמו בבקה של פרג, קניש תפוחי אדמה, סלטים, ובייגלס מהטובים שטעמתי – כל זאת ועוד יוגשו לכם עם המון טעם טוב, סגנון ואופי.

לחובבי השוקולד, סורו אל חנות הבוטיק Christopher Elbow Chocolate ותחזיקו חזק שלא ליפול מהיופי והשלמות. ואם חשקה נפשכם דווקא בגלידה, תוכלו לבחור בין Smitten לבין Salt and Straw. ממש צילי וגילי, אוהב גם את זו, וגם את זו.

Na Ya Dessert Cafe

מי שדווקא מתחשק לו איזה דונאט, מצאתי בשבילכם את Hayes Valley Bakeworks, מאפייה שיש בה את הדונאטס הטובים ביותר שטעמתי לאחרונה. ולבסוף, גיליתי את נפלאות Na Ya Dessert Cafe. מדובר בבית קפה קטן ומתוק שנראה כאילו נבנה במיוחד לאינסטוש. העיצוב של המקום, וכן המנות עצמן מתחננים שרק נשלוף את הטלפון ונצלם כמה תמונות. וכך גם עשיתי.

אופנה: חנויות הבוטיק, ובעיקר חנויות הנעליים שבשכונת הייז ואלי מצליחות לרגש אפילו מישהי כמוני, שנפשה קצת נקעה מקניות. חנות הנעליים Bulo היא אחת החנויות האהובות עלי בשכונה, וקשה, הו כמה קשה לצאת משם בידיים ריקות. זאת אחת החנויות היחידות באזור שמוכרת את נעלי Trippen המיוחדות מתוצרת גרמניה ועוד מותגים אירופיים מובחרים. בשכונה יש מקבץ מרשים של חנויות משקפיים עם מסגרות מעניינות ומהיפות והמקוריות שראיתי מצידו הזה של האוקינוס. חנויות נוספות האהובות עלי בשכונה הן בוטיק Azalea, וחנות שהבדים בה מלטפים ונעימים הנקראית Amour Vert. להיכנס, למדוד להתאהב!

אמנות: אחרי כל השופינג שעשינו, הכי כיף לשבת לנוח ב-Patricia’s Green, הגינה המהממת שבלב השכונה אל מול ציור הקיר הענק של Cesar Chavez. במרכז הגינה, בינות הספסלים, המדשאות וגן השעשועים ממוקם פסל יפיפה המתחלף כל כמה חודשים. כרגע מוצג בו פסל הנקרא “Tara Mechani” שהגיע אלינו ישירות מהברנינג מן. שמונים אחוז מהחומרים המרכיבים את הפסל המרשים הגיעו ממכונות ומחלקי מתכת ממוחזרים שנאספו בבתי עסק בסן פרנסיסקו והוא אף מאיר לעת ערב. מרהיב!

שווה להציץ לרחוב Linden מספר 490 ולהתפעל מאחד מהבתים הכי מקוריים, צבעוניים ומסקרנים שיש. הייתי נותנת לא מעט כדי לדעת מי גר מאחורי הדלת הירוקה…

20th century cafe

אז תשמעו מה שאני מציעה לכם, תחנו את המכונית בחניון שנקרא Performing Arts Garage, ובדרך החוצה תרימו עיניים אל ציור הקיר היפה הנמצא מעליו. מכאן, האפשרויות הן רבות ומגוונות. אם בא לכם קצת ארכיטקטורה ותרבות, גשו לבקר בבניין העיריה המרשים והספרייה המרכזית. שווה להציץ בבניין ה-San Francisco Art Commission ולראות איזו תערוכה מוצגת בו. אחרי זה, עיצרו לקפה ומאפה ב-20th century cafe. אחר כך, שוטטו ברחובות Hayes, Gough ו-Grove כדי לשטוף את העיניים ולעשות קצת (או הרבה) קניות. אחרי כל העבודה הקשה, הרווחתם את ארוחת הצהריים או הערב, ואז אתם מוזמנים לבחור מתוך שלל המסעדות המצוינות שיש בשכונה (ראו רשימה מרוכזת בהמשך). בשעות אחר הצהריים מומלץ לשבת לנוח בגינה היפה ובשעות הערב, לעבור לBeer Garden הנמצא ממש ממול לגינה. כרטיסים לקונצרט ג׳אז או הרצאה מעניינת יחתמו יום כיף שכולו שלמות והנאה.

זהו להפעם, חברים. נצלו את ימי הסתיו היפים כל כך כדי לסור ולבקר בשכונה שהיא ממש – בונבוניירה.

ובקיצור, מה היה לנו כאן?

Absinthe – 398 Hayes

Nojo Ramen Tavern – 231 Franklin

Rich Table –  199 Gough

DragonEats – 520 Octavia

Robin – 620 Gough

20th Century Cafe – 198 Gough

Miette – 449 Octavia

Monsieur Benjamin – 451 Gough

Cala – 149 Fell

RT Rotisserie – 101 Oak

Epicurean Trader – 465 Hayes

 

שלכם בהנאה,

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsman.com

*רוצים לקבל המלצות נוספות מדלית ומאתר בעניינים בכלל? הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו.