הנה אני בא: ראיון עם שאנן סטריט סולן "הדג נחש"

הנה אני בא: ראיון עם שאנן סטריט סולן "הדג נחש"

מאת: אביב פרץ

יש שמות פרטיים שסובלים מבעיית אמינות: ״עדינה״ לאישה וולגרית, ״ניצן״ לאיש גדול מידות, ״שִׂמחה״ לאישיות עגמומית. גם שאנן סטריט הוא הכול חוץ משאנן: השלווה והרוגע ממנו והלאה, הוא רגיש להתרחשויות סביבו, ובעיקר אינו סוכר את פיו כשיש לו מה לומר – ורוב הזמן יש לו.

שאנן סטריט. צילום: קרלוס הגדול

כבר למעלה מעשרים שנה שסטריט (אוטוטו 47) הוא הסולן של להקת ״הדג נחש״, ויחד עם חבריה הוא חתום על שפע של טקסטים נוקבים המתארים את ההוויה הישראלית. כחלק מסיבוב הופעות עם צאת אלבומה החדש ״וולקאם טו איזראל״ תגיע הלהקה להופיע בחגיגות יום העצמאות ה-70 לישראל שעורך ה-OFJCC במרכז הירידים בסן מטאו.

סטריט נולד וגדל בירושלים לזוג עולים חדשים מארה״ב. בגיל 14 התחיל לכתוב שירים, הופיע קצת במסיבות סיום בבית הספר – אבל לא יותר מזה. בעצם עד אמצע שנות העשרים שלו בכלל לא ידע שיהיה זמר. במהלך טיול אחרי צבא כתב שירים ויומן מסע, וכשחזר לארץ הקליט שיר שלו, ״שלום סלאם פיס״. משם העניינים התחילו להתגלגל, או כלשונו של סטריט, ״אחרי זה פגשתי את שאר הדג״. יום אחד נכנס סטריט לחנות דיסקים והמוכר אמר לו שהוא נורא התרגש מהשיר שלו. זה היה דודוש קלמס, הקלידן של ״הדג נחש״ עד היום. קלמס סיפר לסטריט שיש לו הרכב אינסטרומנטלי, והזמין אותו לחזרה. ״וזהו, מאז אני ב׳דג נחש׳״, מתמצת סטריט, ״לא היו לי להקות לפני זה, זו הלהקה הראשונה שלי עד היום״.

צילום: אוהד רומנו

אתם הולכים להופיע בפני קהל של מהגרים ישראלים בעמק הסיליקון, וההורים שלך גם היו מהגרים, גדלת בבית שדיברו בו באנגלית. תהיתי אם דבקה בך מעט מתחושת המהגר.

״באיזשהו רובד, כן. זו לא חוויה שאני מסתובב איתה יום יום, אני בעצמי נולדתי בארץ. אבל כן, קצת. אני מבין את העולם הזה דרך החוויה של ההורים שלי, מכיר את העניין של לדבר עם מבטא כל החיים, ואיך מתייחסים אליך. כשההורים שלי היו מדברים עם מישהו במבטא אמריקאי והוא היה עונה להם באנגלית, במיוחד אמא שלי, זה היה מעביר אותה על דעתה״.

כילד זה הביך אותך שלהורים שלך יש מין מבטא מוזר?
״לא, כי בגבעה הצרפתית בשנות השבעים כמעט לכולם היה המבטא הזה, אז אמנם היינו מיעוט במונחים ישראליים, אבל בשכונה היינו רוב״.

אתה מתגורר בירושלים כבר שנים, מה היחסים בינך ובינה?

״לפעמים אני מאוד אוהב אותה, לפעמים אני מאוד שונא אותה, היא לא מפסיקה להפתיע אותי, והיא הרבה פעמים נותנת לי השראה. אני אמנם חי בה כל חיי, אבל אני לא בטוח שאחיה בה בשארית חיי, כי לפעמים זה פשוט נמאס״.

מה נמאס?

״לפעמים אתה מרגיש שזה לעולם לא ייפתר, שזה חסר סיכוי שאנשים יחיו פה בשלום ובכבוד הדדי. ולפעמים אתה אומר שרק פה יש סיכוי כזה״.

סטריט הוא איש רב-פעלים. מלבד פועלו ב״דג נחש״ הוא הקים את עמותת ״פסטיבל בשקל״, המארגנת מדי שנה הופעות של אמנים בפריפריה, כתב טורים במקומונים שונים, והוא הבעלים של בר ירושלמי. בנוסף, הוא הוציא במרוצת השנים שני אלבומי סולו, האחרון שבהם, "הכל לטובה", ב-2014. האלבום, הכתוב כולו באנגלית, כולל שירים שנכתבו במהלך שנת האבל שלו על מותה ממחלת הסרטן של אחותו הצעירה, טובה. כל שיר מתריסר השירים באלבום נושא את שם החודש שבו נכתב, תשעה מהם הולחנו על ידי שלומי שבן, שניים הלחין ברי סחרוף ואת השיר July היפהפה הלחינה חוה אלברשטיין.

ב-July אתה כותב: ״האם אני שמח עכשיו? לא. אני לא עושה שימוש במילה 'תקווה'/ נראה שהאופטימיות מחליקה מבין אצבעותיי כמו סבון״ – תרגום שלי.

״נורא״.

חחח. האם אתה אדם פסימי במהות שלך?
״לא. אני אדם אופטימי במהות שלי, אבל בתקופה ההיא הייתי פסימי. בתקופה ההיא החיים נתנו לי כאפה. גם זה קורה. אפשר להשוות את זה אולי למחלה שמחלימים ממנה, אבל היא עדיין נותרת בך רדומה ומדי פעם תוקפת״.

להקת הדג נחש. צילום: אוהד רומנו

מה קורה בדינמיקה של הלהקה כשאחד מכם מפתח קריירה צדדית?

״אין בעיה, מפרגנים. זה קרה כבר הרבה פעמים, וזה בטח יקרה עוד. אני כרגע לא עובד על אלבום סולו, אבל מניח שאעבוד על אחד מתישהו. גיא הוציא כבר שני אלבומים, יאיא הוציא לפחות שניים ועוד כמה אלבומי ילדים, דודו עושה מוזיקה לסרטים, שלומי מתארח פה ומפיק שם. כולנו עושים דברים. החוק היחיד הוא ש׳הדג נחש׳ קודם לכול. זאת אומרת, אתה לא תקבע הופעת סולו ביום שיש לך הופעה של ׳הדג נחש׳, ואפילו לא ביום שיש לך בו חזרה של ׳הדג נחש׳. כל עוד שומרים על החוקים האלה, אין שום בעיה – להפך, אנחנו מעודדים״.

באחד מהראיונות סיפרתם שאתם הולכים לטיפול קבוצתי. זה עדיין קורה?

״כן. אנחנו עדיין הולכים, בערך פעם בחודש, למטפלת קבוצתית. זה מה שנקרא ׳מרחב בטוח׳ עבורנו לדבר על כל הדברים, וגם לחשוב אסטרטגית: מה כדאי לנו הלאה? איזה יעדים נציב לעצמנו? הוצאנו דיסק חדש – איך אנחנו רוצים להתקדם אתו? כל מיני דברים כאלה״.

ואתם פורקים שם כל מיני מטענים שאתם צוברים?

״כן. תראה, אני לא יודע אם יש להקה שקיימת 22 שנה, שאין לה מטענים. המטרה היא לפתוח, לשתף ולעבור הלאה״.

בשלב הזה של הריאיון כבר הגעתי לאמצע דף השאלות שלי, כשאני מתוסכל משהו. התשובות של סטריט היו מרוסנות, וכמעט כל שאלה הצריכה ממני שאלות המשך כדי לדובב אותו; לא בדיוק הפרסונה הדברנית – שלא לומר החופרת – שציפיתי לה. מה קורה פה, שאלתי את עצמי. החלטתי לשנות טקטיקה, ועברתי למשחק ניחושים אינטראקטיבי.

אתה יודע מה ההשלמה האוטומטית הראשונה בגוגל אחרי שמקישים את השם שלך?

״שאנן סטריט שם אמיתי!״

לא.

״שאנן סטריט שמאלני״.

זה נמצא שם, אבל לא ראשון.

״מה ראשון?״

הראשון זה ״שאנן סטריט ביבי״.

״באמת?? אה! אתה יודע למה…"

ברור שידעתי. לאחרונה פרסם סטריט בעמוד הפייסבוק של ״הדג נחש״ קטע ראפ, שבו הוא תוקף בחריפות את ראש הממשלה נתניהו. ״אתה זך כמו אפר במדורה/ ואתה זחוח כמו כמו הג׳יני במנורה/ ואתה בטח לא האיש לשאת את המשרה״, הוא מצליף בו בין היתר בסרטון, שמצולם באופן סימבולי בתוך תא שירותים.

איך אתה מסביר את זה שאתה מצליח לשמור על אהבת הקהל, על אף שאתה נוהג להשמיע את הדעות שלך, ואתה אפילו פעיל בארגון כל כך שנוי במחלוקת כמו ״שוברים שתיקה״? על הרבה פחות מזה אמנים אחרים עולים על הגרדום.

״אני אענה לך על השאלה, אבל קודם אתקן לך טעות: אני לא פעיל ב׳שוברים שתיקה׳, ואף פעם לא הייתי. הוזמנתי להשתתף באירוע העשור, שבו במשך עשר שעות הקריאו עדויות, ואמרתי: ׳בכיף׳. באתי, הקראתי עדות, וצילמו אותי על רקע שכתוב עליו ׳שוברים שתיקה׳. מאז כל העולם ואשתו חושבים שאני פעיל, אבל אני פשוט לא יכול לקחת את הקרדיט הזה, כי הוא לא נכון. זה הדבר היחיד שעשיתי עם ׳שוברים שתיקה׳ אי פעם. אנשים אחרים פעילים שם, אני רק השתתפתי באירוע, ועשיתי את זה בגאווה ובשמחה. ולגבי השאלה שלך, אני בדרך כלל לא מנסה להסביר את זה, אבל אני חושב שאם אתה אוהד קבוצת כדורגל, יש לך לפעמים יריבים שאתה מאוד מעריך, אתה יודע שמישהו הוא שחקן טוב גם אם הוא משחק נגדך. אני חושב שזה נורא ברור שגם אם ׳הדג נחש׳ אומרים דברים שלא כולם מסכימים איתם – וברגעים האלה שאנחנו מדברים בהם הרוב לא מסכים איתם – אנחנו עושים את זה מהמקום הנכון, כי אכפת לנו. אנחנו לא עושים את זה בשביל להתפרסם או בשביל למצוא חן, אלא מתווכים את המציאות כמו שאנחנו מבינים אותה. יכול להיות שיש אנשים שחושבים הפוך, אבל את הכנות ואת האכפתיות כל אחד רואה, והרבה גם מעריכים״.

זה נכון, אבל זה נכון גם לגבי אמנים אחרים, ובכל זאת הם חוטפים יותר ממך. למשל, אורנה בנאי.

״בטלוויזיה אלה אנשים יותר מפורסמים מבמוזיקה. אורנה בנאי הייתה כוכבת אדירה בערוץ 2 בזמן שזה קרה, והיא יותר בזרקורים מ׳הדג נחש׳. אנחנו בענף במוזיקה, זה ענף קטן יחסית לענף הטלוויזיה. יש גם ענפים יותר קטנים מאתנו, יבוא מישהו מעיצוב גרפי, יחטוף פחות מאתנו, אתה יודע. אורנה בנאי חטפה וחטפה חזק, אבל הנה היא עכשיו עוד פעם בפריים טיים בטלוויזיה. כך שאני יודע שזה נשמע קלישאה, אבל אם אתה הולך עם הלב ולא עושה דברים בשביל להכעיס, אלא משום שאתה מאמין בהם, ועם כנות ויושר ועושה אותם עד הסוף – אני מאמין שרוב הציבור יעריך את זה. הוא לא יסכים עם זה, אבל הוא יעריך את זה״.

שמתי לב שאלבום ההופעה הראשון שלכם יצא ב-98׳, כשישראל הייתה בת 50, ואילו האלבום האחרון שלכם יצא ממש לפני חודש, כשישראל נושקת ל-70, והשאלה המתבקשת היא, מה הכי מדיר שינה מעיניך בישראל של היום?

״ב-98׳ זו הייתה קסטה שהוצאנו, עוד לפני שהקלטנו אלבומים הקלטנו קסטות בהופעות וחילקנו אותן בשביל שיכירו אותנו. הדבר שהכי הפריע לי אז הוא אותו דבר שהכי מפריע לי עכשיו: צריך לעשות שלום, צריך להגיע לאיזושהי הבנה עם השכנים, להבהיר להם שאנחנו לא הולכים לשום מקום ושאנחנו גם לא רוצים שהם ילכו לשום מקום, ושהעתיד פה בסביבה שייך לנו ולהם. וצריך להבין איך עושים את זה בצורה מסודרת ומאורגנת ועם כמה שפחות אלימות וכאבים״.

ובמסגרת היותך אדם אופטימי אתה עדיין מאמין שזה יקרה.

״אני בטוח שזה יקרה, מה שאני לא בטוח כבר זה שאני אראה את זה. פעם גם הייתי בטוח שאני אראה את זה. אין שום אפשרות אחרת חוץ מהאפשרות שאמרתי לך עכשיו. השאלה היא כמה חרא יאכלו עד אז״.

ניסיתי לחפש תגובה שלך מהתקופה האחרונה על סתימת הפיות של האמנים, על התבטאויות שונות של מירי רגב, ודי הופתעתי כשהחיפוש שלי העלה חרס. אתה לא בדיוק ידוע כמי שנוצר את לשונו.

״באופן עקרוני, כשדחוף לי אני מדבר, ואני מעדיף לעשות את זה כמובן דרך האמנות, אבל גם כשלא, אז דרך הערוצים שלנו, לא בריאיון. אבל אם תשאל שאלה ממוקדת, אני אראה מה אני עונה לך…״

מה דעתך על פעילותה של מירי רגב כשרת תרבות?

״אני לא בקיא בפעילות שלה, אני מקווה ומאמין שהיא עושה דברים טובים. אני יכול לומר לך שההתנהלות שלה לא מוצאת חן בעיניי. למשל, שמעתי מה היא אמרה לרבקה מיכאלי, כי במקרה שמעתי רדיו באוטו, והיא אמרה משהו כמו 'אני מרחמת עליה' או 'אני מתביישת בשבילה', משהו כזה (ההתבטאות המדויקת של רגב הייתה: ״רבקה מיכאלי כל כך עלובה בעיניי״ – א.פ). הייתי הרבה יותר מעריך את מירי רגב לו היא הייתה אומרת: ׳תשמעו, אני יש לי את העבודה שלי, להיות שרת תרבות ולפזר תקציבים כמו שאני מבינה וכמו שאני חושבת שהתרבות צריכה, ולה יש את העבודה שלה, היא שחקנית, ואני מקבלת את זה שלא כולם מסכימים עם הדרך שלי׳. אז מבחינת התנהלות, יש לי הרבה פעמים בעיות עם מירי רגב; מבחינת הפעילות שלה, אני לא בקיא בחומר ומעדיף לא להגיד״.

בנימה יותר אופטימית, למי אתה היית נותן להשיא משואה ביום העצמאות?

״דויד גרוסמן. הוא זוכה פרס ישראל השנה, זוכה פרס ׳מאן בוקר׳, אמן ברמה הכי גבוהה שיש שהולך עם הלב כבר עשרות שנים, והוא שילם את המחיר הכי כבד שבנאדם יכול לשלם בשביל לחיות בארץ הזו – הוא ראוי מכל בחינה״.

לסיום, אני סקרן לדעת, למה קראו לך שאנן? זה כאילו בחרו את שם התואר שהכי פחות מייצג את האישיות שלך.

״כשנולדתי לא בכיתי, הלכתי לישון, ולכן הוריי קראו לי שאנן״.

אבל לא היית מגדיר את עצמך ככזה.

״יש דברים שאני שאנן לגביהם: אופנה, ביגוד… דברים שפחות מעניינים אותי, אבל יש גם הרבה דברים שלא. בגדול הייתי אומר שאני בנאדם דעתן, כן״.

לפרטים על חגיגות יום העצמאות ולרכישת כרטיסים לחצו כאן

לקריאת ראיונות נוספים שערך אביב פרץ אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלו, זוטי דברים.

 

התוכנית המלאה לאירוע יום העצמאות המרכזי בסן מתאו

התוכנית המלאה לאירוע יום העצמאות המרכזי בסן מתאו

ביום ראשון, ה-22 באפריל זה קורה! אירוע יום העצמאות הגדול של ה-ICC בשיתוף 50 ארגונים יהודיים מהאיזור יחל בשעה 11 בבוקר ויימשך עד 5 אחר הצהרים כאשר בכל דקה ודקה מצפה לכם פעילות מהנה הקשורה בישראל. האירוע, יתקיים השנה במרכז הכנסים הגדול והסגור בסן מתאו מה שאפשר להקדיש לכל גיל מתחם גדול עם כל הפעילויות המתאימות לו. פעוטות ייהנו ממתנפחים, הצגות ושעות סיפור, ילדים ונוער ייהנו מחדר בריחה, קיר טיפוס עם חידות על ישראל, מסיבת אוזניות ועוד, ולמבוגרים (גילאי 21 ומעלה) יוקדש מתחם סגור עם שלל פעילויות ותוכן איכותי (לו"ז מפורט בהמשך).

מיקום: כתובת המקום היא 1346Saratoga Dr. San Mateo, CA 94403, יש להגיע ל-EXPO HALL שהכניסה אליו היא דרך שער 5. במקום יש חנייה בשפע (בתשלום). מומלץ מאוד להצטייד בכסף מזומן, יש גם ATM במקום.

כניסה לאירוע: במידה ולא רכשתם כרטיסים מוזלים מראש, עלות הכרטיסים בכניסה היא $18 לגילאי 3-17, $20 לגילאי 18+, $18 לגילאי 65+, לילדים בגילאי 0-3 הכניסה חופשית. רכישת כרטיסים מוזלים (18$ למבוגר ו

15$ ילד) היא עד יום שבת, ה-21 באפריל ב-9 בבוקר.

אוכל: על האוכל תנצח מסעדת "פלאפל סטופ" אשר תציע פלאפל, חומוס, שניצל, קבב, סלט ישראלי ועוד.  אצל IZZY תוכלו לרכוש אוכל כשר הכולל פיצות ובייגל עם גבינת שמנת ובקיוסק תוכלו לרכוש חטיפים אהובים הישר מישראל.

במקום יפעל גם קפה סטארבקס אשר בנוסף למשקאות תוכלו לרכוש בו גם סנדוויצ'ים וסלטים.

לו"ז האירוע:

הבמה המרכזית

11:00-12:30- הופעות של ילדי הקהילה

1:00-2:00- הופעה של חני נחמיאס וגילי בא לבקר

2:00-2:10- הופעה של זוכי תחרות כוכב נולד של העמק

2:10-2:30- תצוגת אופנה של Ruti

2:30-3:00- טקס יום העצמאות המרכזי

3:00-5:00- הופעה של להקת הדג נחש

מתחם מבוגרים

12:00-2:30- טעימות יין ובירה

12:00-2:30- "בואו נדבר על ישראל"- מפגש עם נציגי ארגונים (SWU, ADL, ZOA, JStreet, Shalom Hartman Institute) שיספרו סיפורים ועל פעילות מעניינת שלהם בישראל.

12:15-1:00- השף איתמר אברמוביץ' עם הדגמה של הכנת קרמבו והרצאה בנושא "מהו אוכל ישראלי?"

1:00- הופעה של קבוצת תאטרון הפלייבק "הינשופים" באנגלית

1:15- "כרזות מספרות"- תערוכת כרזות מקום המדינה והרצאה של ווי תורן בנושא בעברית.

1:30- חיילי צה"ל מספרים את סיפורי הקרבות האישיים שלהם.

1:50- הופעה של קבוצת תאטרון הפלייבק "הינשופים" באנגלית.

2:00- "כרזות מספרות"- תערוכת כרזות מקום המדינה והרצאה של ווי תורן בנושא באנגלית.

*שעות פעילות- 12:00-2:30, כניסה מגיל 21 ומעלה

מתחם ילדים

11:00- סיפורים על ירושלים של סיפריית פיג'מה (באנגלית)

11:15- הצגת תיאטרון בובות על הקיבוץ מבית Treehouse Learning .

11:30- שעת סיפור עם עירית בורנשטיין (בעברית ובאנגלית).

11:40- הצגת תיאטרון בובות על הקיבוץ מבית Treehouse Learning .

12:00- סיפורים על ירושלים של סיפריית פיג'מה (באנגלית)

12:10- הצגת תיאטרון בובות על הקיבוץ מבית Treehouse Learning .

12:30- שעת סיפור ושירים על הכנרת עם עירית בורנשטיין (בעברית).

12:40- הצגת תיאטרון בובות על הקיבוץ מבית Treehouse Learning .

12:40- סיפורים על ירושלים של סיפריית פיג'מה (באנגלית).

1:30- סיפורים על ירושלים של סיפריית פיג'מה (באנגלית)

1:45- הצגת תיאטרון בובות על הקיבוץ מבית Treehouse Learning.

1:45- שעת סיפור ושירים על הכנרת עם עירית בורנשטיין (בעברית).

2:10- הצגת תיאטרון בובות על הקיבוץ מבית Treehouse Learning.

2:10- הצגת תיאטרון בובות על הקיבוץ מבית Treehouse Learning.

מתחם נוער

שעות פעילות 11:00-2:30

  • הצופים שבט המפרץ: פעילות חוויתית בחדר בריחה
  • הצופים שבט המפרץ: הכנת תמונה על גבי קיר רשת גדול מסרטי בד
  • תערוכה של תלמידי תיכון אשר חזרו מטיול בישראל.
  • OFJCC: צביעת חולצות
  • בגד כפת: טיפוס על קיר תוך פתרון חידות על ישראל
  • בגד כפת: משחק חידות ומשימות עם מפת ישראל
  • ICC: מסיבת אוזניות עם בחירה של שירים בעברית או באנגלית.
  • הצופים שבט המפרץ: פינת זולה עם משחקי קופסא ישראליים.
  • SPHDS- משחקי מטקות לכל הגילאים.

מתחם חדשנות (בחסות בנק לאומי)

שעות פעילות 11:00-2:30

במתחם החדשנות תוכלו ידגימו שבע חברות ישראליות את החידושים הטכנולוגים שלהן ויציעו פעילות חוויתית אינטראקטיבית למבקרים. החברות שישתתפו:

Keepy.me

Dron.to

Magisto

CreditStacks

Sixense

IDE- Your Water Solutions

Intel

ולסיום, אל תשכחו להציץ בפרוייקט המוזאיק הגדול, איגרת הברכה הקהילתית למדינה, עליה עבדו אופיר גוטלזון מנכ"ל Keepy והמעצבת אנה אביגד אשר הרכיבו ממאות ציורים של ילדי הקהילה איגרת ברכה ענקית למדינה.

לצפייה מקרוב בציור של ילדיכם תוכלו להיכנס ללינק

 

גזרו ושמרו: 70 סיבות לבקר בישראל

גזרו ושמרו: 70 סיבות לבקר בישראל

מאת: דלית גבירצמן

אצל סבא שלי בסלון לא היה תלוי ציור של קדישמן או של תומרקין. אצל סבא משה וסבתא מנוחה היו תלויים בסלון שני דיוקנאות ממוסגרים. האחד של בנימין זאב הרצל והשני של זאב ז׳בוטינסקי. בכל שבת, כשהייתי מתגנבת לארון הזכוכית שבו סבא היה מטמין את חפיסות השוקולד המריר, היו מביטים בי שני הזאבים במבט נוקב, כמעט מוכיח. לצד כרכי האנציקלופדיה העברית, עמדו בשורה כל כתבי גדולי האומה. סבא משה מעולם לא עזב את גבולות הארץ ותמיד טען שאין מקום יפה יותר מארץ ישראל. אני בטוחה, שאפילו בחלומותיו הטרופים ביותר, לא שיער סבא שלי ששניים מנכדיו יבחרו לחיות במקום אחר, פרט לארץ ישראל. איני יודעת אם סבא משה מתהפך בקברו, אך אבא שלי וודאי מתהפך בשנתו, מנסה לברר עם עצמו איפה טעינו. איך קרה לו, ששניים מילדיו גדעו שושלת של חמישה עשר דורות (כן, 15!) ילידי הארץ ועקרו את משפחתם לכאן.

צילום: אביתר דיין

על אף העובדה שבחרתי לגור רחוק ממנה, אהבתי לארץ הקטנה שלנו, היא גדולה. כמו בכל האהבות הגדולות, אני ממאנת לראות בה את הפגמים הרבים, ותמיד סולחת לה בסוף על השגיאות, כי כמו שאומרים, אי אפשר איתה אך אי אפשר בלעדיה. היא שלי, לטוב ולרע. כולנו יודעים שבראי ההסטוריה, שבעים שנה זהו רק קמט בזמן. אך כשאני מביטה בה היום, היא פלאית ומרגשת, ולגמרי לא מובנת מאליה.

אז הנה 70 הסיבות שגורמות לי לוותר בכל קיץ על חופשה קסומה באי טרופי כזה או אחר לטובת טיסה של 16 שעות, חום של 38 מעלות בצל, חיבוק מיוזע וחיבור מיידי לארץ אהבתי.

1) הקפה – תגידו לי אתם, איך יתכן שבכל פינה, בכל קרן רחוב, ישנו בית קפה קטן ומקסים שבשבילו גיבורים עפים? בביקורי האחרון, גיליתי קפיטריה קטנה ומטריפה בלב תל אביב ששמה eats. קסם של מקום!

Eats cafeteria אדם הכהן 1

בולונג׳רי 96

2) המאפה – אבל ה-מאפה, בהא הידיעה, הוא בולונג׳רי 96. חברים, אל תגידו שלא ידעתם. גן עדן לחובבי המאפים והקינוחים. ליגה לאומית!

3) השווקים הנפלאים – מחניודה, הכרמל. חגיגה של צבעים, ריחות וטעמים. יצא לי לסייר בביקורי האחרון עם קבוצה של בני נוער בסיור טעימות בשוק מחנה יהודה. אושר כזה לא רואים כל יום!

4) ארוחות הבוקר – כולנו יודעים שאין על ארוחות הבוקר בארץ. הפעם, ניסיתי את קפה 65 בקומת הכניסה של מלון הבוטיק בשדרות רוטשילד. ארוחת בוקר מוקפדת ועשירה המוגשת כמזנון חופשי. שפע של טעמים והגשה אסתטית. מומלץ!

5) בית הבד ״גלילי״ בבית לחם הגלילית – תחנה קבועה בביקורי מולדת להצטיידות בשמן זית כתית מעולה מזן פיקואל.

6) תל אביב, יא חביבי, תל אביב. כל פינה בה היא פינת מחמד. מכיסאות הנוח בכיכר רבין לספריות הרחוב הפזורות בעיר ועד לזולות בשדרות רוטשילד.

ארציאלי

7) ארציאלי– ואם פתאום חשקה נפשכם בפיצה מצוינת, עצרו אצל ארציאלי (הבן?) ברחוב כיכר מלכי ישראל 7. כשתראו את התור, תדעו שהגעתם למקום הנכון. רצועות פיצה מלבניות שנחטפות ישר מהתנור. תענוג!

8) חומוס ב״אבו חסן״ – יש דברים שהם מסורת, ובלי מסורת אנה אנו באים? עוד מימי רווקותנו, היינו פוקדים את המקום כשהיה עוד רק ״חור בקיר״ ברחוב הדולפין. מסעדת עלי קרואן, המכונה אבו חסן, צפופה וחסרת חן, אבל החומוס, החומוס, אין שני לו!

9) מצפה נמרוד– קסם של מקום שהוקם בראש פינה לזכרו של נמרוד שגב שנהרג במלחמת לבנון השנייה. אביו, חזי, מספר את סיפורו הטרגי על רקע הנופים הכי יפים בעולם.

10) אישטבח- אפילו תל אביבית אדוקה שכמוני, מודה שאין כמו ירושלים. בביקור האחרון ניסיתי את המאפים של אישטבח, והתאהבתי. ישתבח!

11) המזנון של אייל שני. האיש הוא בהחלט תופעה, אבל הפיתות שלו הן יצירות מופת. מהיר, איכותי וסופר-טעים.

12) מרציפן–  ואם אתם כבר בירושלים, אל תוותרו על הרוגלך החמים והאלוהיים של מרציפן. כן, אלוהיים!

13) טיילת תל אביב המשתרעת מצפון העיר ועד לנמל יפו הפרושה לכל אורך החוף עברה מתיחת פנים רצינית וחופי הרחצה, מסלולי ההליכה, הריצה והאופניים, המסעדות ובתי הקפה הופכים אותה לאטרקציה אמיתית!

14) לחם ב״לחמנינה״ – מאז שהאיש היקר השתתף בסדנה לאפיית לחם אצל הצמד המוכשר, יש לנו פינה חמה ל״לחמנינה״. ואפילו עוד לא הזכרנו את לחם נלסון. מאפיית בוטיק שווה ביותר!

15) רובין פוד– על המיזם המדליק של רובין פוד אני שומעת ממירבי הנסיכה שלנו, ורק מהשם, אני כבר נדלקת. זו יוזמה חברתית וכלכלית מבורכת ראשונה בישראל המתמקדת במניעת בזבוז מזון על ידי בישול ארוחות שף מפירות וירקות שכמעט נזרקו לפח. גאוני!

16) פטיסרי ״מימי״ בהוד השרון – אין תושב בהוד השרון והסביבה שעוד לא שמע על הפיצות המופלאות של מסעדת נונו. כעת, פתחו הבעלים של נונו ממש בסמוך פטיסרי בולונז׳רי שכל פחמימן אדוק חייב לבקר בה. לצד לחמים מבצק מחמצת בת 14 שנים, נמכרים במקום שלל מאפים משובחים.

17) מסעדת ״דלידה״ – בלב פלורנטין ממוקמת המסעדה הקרויה ע״ש זמרת השאנסון המצרית. במקום המקסים של השף דן זוארץ, באווירה מיוחדת מוגשות מנות אוכל מקסימות לא פחות. מול המסעדה נפתח הבר של דלידה, המגיש מנות בר קטנות וכייפיות. נועז, מגניב ושווה ביותר!

18) נדב קינוחים ברמת ישי – לחם טוב יש בארץ בכל מקום ובנדב קינוחים הוא טוב במיוחד! אוהד ונדב, קמים מדי בוקר בכדי ליצור את כל השפע המוצע למכירה במקום. הינכם מוזמנים להתענג בין אם זה בישיבה בבית הקפה ובין אם חשקה נפשכם לקחת קינוחים או מאפים הביתה. תביאו לי עוגת שמרים טרייה – ותראו לפניכם אישה מאושרת!

19) מסעדת יפו-תל אביב – כי זה חיים כהן. נקודה.

20) היקב של פלטר – אחרי סיור אישי ביקב, פשוט התאהבנו. באיש וביינו. בהחלט שווה את מקומו ומשקלו במזוודה!

21) מיט פוינט – חנות בשר חדשה ומשובחת בהרצליה. ראובן בר, שהוא חבר יקר וחובב בשרים כשלעצמו, הקים בכניסה לאזור התעשיה מקום מעוצב להפליא לבשרים בשותפות עם אכרם דבאח הנחשב למשווק הגדול ביותר בארץ של בשר טרי.  אבא אבן 3, בית מרכזים 2001.

22) דקלבאום באזור התעשייה עמק חפר – פינת חמד באזור השרון.

23) הופעות, הופעות, הופעות. שפע התרבות בארץ פשוט מסחרר! מופעי מחווה למשוררים כמו תרצה אתר וסשה ארגוב, מופעים במועדונים כמו זאפה והרצאות נפלאות בלי סוף.

24) מגוון המטבחים האתניים. הפעם, נדלקתי על המטבח הגרוזיני והחצ׳אפוריה. מעדן!

25) טחינה של הר ברכה – טחינה משובחת המיוצרת במפעל קטן בהר גריזים. לא תשכנעו אותי אחרת.

26) הגבינות– הגבינות בארץ מטריפות את חושי. הפעם גיליתי את גבינת פטאקי, גבינת פטה של גבינות שומרון.

27) ללין– בכל ביקור בארץ, אני עוברת ב״ללין״ ומצטיידת במבחר מוצרים מפנקים ומטהרי אוויר בניחוחות נפלאים. סתם פינוק!

28) בר לחם – בגלל הפוקצ׳ה עם הגרעינים. נקודה.

29) קבלת שבת על חוף הים בתל אביב – בית תפילה ישראלי מקיימים בחודשי הקיץ את קבלות השבת באוויר הפתוח, מול הים בעת השקיעה, על הדק הצפוני של נמל תל אביב. חוויה!

30) תאטרון מקורי ישראלי.

31) הסביח של עובד– עוד תחנה של געגוע וסיבה לבקר זה הסביח, ועם על הכבוד למוסדות המקומיים, אין כמו הסביח בארץ. המזנון של עובד בגבעתיים הוא כזה מוסד וותיק, שיש עליו אפילו ערך בוויקיפדיה.

32) הזיתים – כי רק מי שחי מספיק שנים מחוץ לגבולות המדינה יודע להעריך את טעמם של הזיתים בארץ.

33) גלידרית הבוטיק וניליה. בגלל האיכות. בגלל הטעם.

34) אבטיח קר, מתוק מתוק – כי אין כמו האבטיחים בארץ!

35) חצילים על האש עם טחינה – מנה שהפכה להיות מנת הדגל של המטבח הישראלי. בתור אחת ששרופה על חצילים – אני מכורה לה.

36) יין ״גשם לבן״ מיקבי שאטו גולן. פשוט צריך לטעום בשביל להבין. וגם, היינות המעולים מיקב קלו דה גת. זהו יקב בוטיק השוכן בקיבוץ הראל, שבמורדות הרי יהודה. איכותי ויוקרתי!

37) אורוות האמנים– פרדס חנה. רק בישראל יכולים לקחת אורוות סוסים ישנות של בית ספר חקלאי ולהפוך אותן למתחם אמנים ויוצרים מדליק, זרוק ומיוחד. מתחם ״בית המפגש השלישי״ רחוב סיני פרדס חנה.

38) עמותת תודעה– יש בארץ המון אנשים שעושים, מתנדבים ומשנים את פני החברה.יצא לי הפעם להתוודע לעמותת תודעה, ששמה לה למטרה למגר את תופעת הזנות בישראל. העמותה עוסקת בחינוך ובשינוי התודעה.

photo by Evan Bench

39) תבליני פרג – למי שלא מכיר, בלב שוק לוינסקי מסתתרת חנות קטנה ומטריפה ובה מעל למאה סוגי תבלינים, עם התמחות עיקרית בתערובות למטבח הצפון אפריקאי. ניתן למצוא שם האריסה, פלפל צ'ומה, לימונים כבושים, סחוג, תערובות תיבול לגריל, לממולאים ועוד. גם בשוק לוינסקי ניתן להנות, לטעום ולהסניף את כל התבלינים המוכרים והטובים מפפריקה, מקלות קינמון וקארי הודי ועד לתערובות מיוחדות לבישול.

40) תיקים של דניאלה להבי.

41) חנויות ספרים כמו סיפור פשוט והמגדלור – כי אין תענוג יותר גדול מלצלול אל תוך חנות מלאה בספרים בעברית. לגעת, ללטף, ולמלא את הלב והמזוודה.

42) תספורת  – כי אין על הספרים בארץ. בכל קיץ אני נוהגת לפנק את עצמי בתספורת חדשה.

43) פיתות עם שומשום של אבולעפיה. מסורת, כבר אמרנו, לא?! בתום שבעת ימי הפסח, היינו נוסעים לרחוב יפת, סמוך לכיכר השעון, ושם נהגנו לעמוד בתורים הארוכים בהמתנה לפיתות העגולות עם השומשום שהיו יוצאות חמות ישר מן התנור. טעם של ילדות!

ברקיז'

44) ברקיז׳– בלב מתחם ביתן אהרון שבעמק חפר מסתתרת פינת חמד. פנינה בדמות טברנה יוונית בשם ברקיז׳. האוכל נפלא, העיצוב משגע. בקיצור, יאסו!

45) שוקו בשקית – כי לא תמצאו כזה בשום מקום אחר בעולם!

46) שוק הפשפשים ביפו– מה שקרה לשוק הפשפשים ביפו הוא סוג של נס או מתיחת פנים. תקראו לזה מייק-אובר מטורף. משוק מאובק, מיושן ומוזנח הוא הפך למרכז בילוי הכולל בוטיקים, גלריות, חדרי סטודיו, ברים, מסעדות ובתי קפה. מחובבי עתיקות מזדמנים שהיו באים לנבור באלטע זאכן, מציפים את רחובות השוק חבר׳ה צעירים ויפים, תיירים ומבקרים מכל העולם. מה שבטוח, בראיסה שווה לבקר!

47) סבוני רחצה של אהבה – סידרת הסבונים הנוזליים של אהבה, המועשרים במינרלים מים המלח ובמרכיבים צמחיים. קרם הרחצה הקטיפתי בריחות של היביסקוס, לוטוס ומרווה הוא באמת – תענוג של ממש!

48) יוגה על חוף הים בתל אביב לעת שקיעה.

49) לרקוד גאגא בנווה צדק עם אוהד נהרין.

50) הג׳עלה – למי שלא יודע, ג׳עלה זוהי תערובת ממכרת של אגוזים וגרעינים המעשירה ומשדרגת כל סלט טרי (זה כמובן, אם מתאפקים לא לנשנש אותה בין הארוחות). הנאה צרופה!

51) ה נ ע ל י י ם – אין כמו חנויות הנעליים בארץ. תראו לי אחת שלא חוזרת מביקור מולדת בלי איזה זוג אחד או שניים. ברשת החנויות שופרא ניתן להשיג את מיטב מותגי הנעליים מאירופה כמו טריפן הגרמנית, Vialis הספרדית, Gola, Un ועוד. ואם כבר בנעליים אסכינן, חייבת להזכיר את אחת אחת, חנות הנעליים בשוק הפשפשים המייצרת נעליים בעבודת יד, כמו פעם.

״הצל ליבו של ילד״

52) ביקור בעמותה ״הצל ליבו של ילד״, שדואגת לניתוחי לב מצילי חיים לילדים ממדינות מתפתחות, מרגש אותי עד דמעות. העמותה הצילה יותר מ4,400 ילדים ממדינות אפריקה, דרום אמריקה, אירופה, אסיה והמזרח התיכון. גאווה ישראלית.

53) חוף הים לפנות ערב – סתם לשבת מול הים בשקיעה. לא צריך הרבה יותר מזה.

54) קולנוע ישראלי – כל שנה אני מחכה למנת הסם שלי. הקולנוע הישראלי נתן קפיצה ענקית בשנים האחרונות והוא מזמן חוויה תרבותית אמיתית! והפעם, צפיתי ה״אופה מברלין״, ״מוטלים בספק״ ו״פיגומים״.

55) טובי פרבר – התכשיטנית הכי מוכשרת והכי מקסימה שזכיתי להכיר. כל תכשיט בקולקציה של טובי פרבר הוא יצירת מופת. כל אחד מהם מיוצר בעבודת יד והוא אחד, יחיד ומיוחד.

56) חנויות הקונספט– יש קסם מיוחד בחנויות הקטנות שיש בארץ. חנויות קונספט ייחודיות כמו ״מדפים״ מאפשרות למעצבים ויוצרים ישראלים ממגוון תחומים להציג את עבודותיהם.

57) השוקולד– טוב, אז נכון שלא נוסעים לארץ רק בשביל שוקולד, אבל אם אתם כבר שם, אז שווה לראות איך אפילו בתחום המתוק הזה מדינתנו הפכה לממלכת שוקולד שלא נופלת מממלכות גדולות ומפורסמות בעולם. ג׳וליקה ברמת השרון שוקולד קרדינל והשוקולד המשובח של איקה כהן, היזמית והבעלים של ״Ika Chocolate” – שזכתה להכרה ארצית ובינלאומית. כבוד!

58) החברים – כי אין להם תחליף.

59)  הנחיתה בנמל התעופה בן גוריון – כי אין מקום אחר בעולם שאליו אני כל כך מתרגשת ומצפה להגיע. לא, לא מוחאת כפיים, אבל בהחלט נרגשת.

60) ימי שישי אחר הצהריים – כי אין עוד שלווה כזאת ואווירה כזאת בעולם.

61) גבינת קוטג׳ ישראלית.

62) ספרים חדשים בעברית- ספר שני בדיוק יצא ללייזה פאנלים עם מתכונים חדשים וסיפורים משעשעים, כמו שרק היא יודעת.

63) בגדי מעצבים ישראליים.

64) תבניות וצרכי אפייה – כמו שרק בארץ יש! יש בארץ מבחר חסר תקדים של תבניות חד פעמיות למאפינס, קאפקייקס, אינגליש קייק, ומה לא. כלים חד פעמיים לכל מנה ולכל אירוע. מפיות חגיגיות וראנרים לשולחן, אין פעם שאני לא מצטיידת.

Power Coffeeworks

65) Power Coffeeworks- פרט ל״תמול שלשום״ ו״המטחנה״ מספרת לי ריבי, מדריכת הטיולים הכי שווה בירושלים והמדריכה הקולינרית שלי בעיר, על בית קפה קטן ומשגע בירושלים הנקרא  Power Coffeeworks. משובח!

66) היוגורט – הכי טעים שיש.

67) השפה העברית– כי אין כמו לצלול לתוכה. כתב העת משיב הרוח מארגן סיור ספרותי בשוק מחנה יהודה במסגרת פרויקט ״שיר בשוק״. רק בישראל!

68) מסעדות הדגים– אין מסעדות דגים כמו בארץ. המסעדה האגדתית אורי בורי היא, ללא ספק, מקום עלייה לרגל.

69) המשפחה שלי – כי היא הכי אהובה בעולם.

70) יום עצמאות שמח, ישראל שלי. ידענו אש, ידענו רעם ואהבה בת שבעים. ברחתי ממך לא פעם, אבל אנחנו תמיד חוזרים. יפה שלי את יחידה ומכושפה שלי, מאור השחר עד לבוא לילי, אוהבת אותך, אוהבת עדיין.

חג שמח,

דלית

אחות בורחת מבשורה: מילים לזכרו של לירן לוין

אחות בורחת מבשורה: מילים לזכרו של לירן לוין

מאת: כרמית לוין-אורון

בגיל ההתבגרות נורא אהבתי את יום הזיכרון. אהבתי את הטקסים שעשו בקרית טבעון בה גדלתי, אהבתי את השירים השקטים ברדיו, אהבתי לצפות בסרטי ההנצחה המרגשים ובכל צפירה ניסיתי לדמיין את תחושת האובדן והכאב ואת ההרגשה של איך זה לאבד מישהו.

ואז, בגיל 18, הגיע יום הזיכרון הראשון שלי כאחות שכולה. זה היה לפני 21 שנים, ב-16.7.97, כשסיימתי את התיכון ואיבדתי את לירן, אחי הבכור.

לירן שירת בתור טכנאי סימולטור טיסה בבסיס חיל האוויר ברמת דויד ונהרג כתוצאה מפליטת כדור בזמן ששמר על ישוב ״טל מנשה״ באזור אום אל פחם.

האובדן של לירן היה ועודנו עצום. לאבד את לירן היה כמו לאבד את עמוד השדרה המשפחתי שלנו, הוא תמך בכל אחד ואחת מאתנו בצורה שונה ומיוחדת ולקח לנו המון שנים להבין איך אפשר להמשיך בלעדיו. הוא היה חכם מאוד, רגיש, טוב לב ועדין נפש ואני בטוחה שאם הוא היה חי היום, העולם היה רק מרוויח מנוכחותו. עד היום, לא משנה כמה אנשים חדשים ייכנסו לחיינו, האובדן של לירן תמיד יורגש ואין לו תחליף.

אמא שלי היקרה, שתבדל לחיים ארוכים ובריאים, השכילה בחוכמתה הרבה, להבין שכדי שתוכל להחזיק את המשפחה ביחד עליה לקום מיד על הרגליים ולשדר חוזק לכולנו. אני חושבת שזה מה שהציל את כולנו מטלטלה גדולה יותר.

אני זוכרת את יום הזכרון הראשון בו הלכתי עם הוריי לבית העלמין. קברו של לירן היה האחרון בשורה, היינו המשפחה של ״המתים הטריים״ ולכן כולם הסתכלו עלינו ובכו. כל מה שרציתי זה לברוח משם, לא הבנתי למה כולם מסתכלים עלי ולא רציתי בזה. בעיקר לא רציתי שירחמו עלי.

עם השנים, ניסיתי במן ילדותיות שכזו לנסות להילחם בבכי ובתחושת העצב שהיום הזה מביא עמו כי עצבן אותי ש"מכריחים" אותי להיות עצובה, כאילו שאין לי מספיק ימים להיות עצובה במהלך השנה.

בכל ערב יום זיכרון, עמדתי דוממת בטקס חיל האוויר, מתעקשת שלא לבכות ואז למחרת מגיעה לבית העלמין, עם משקפים כהים, מנסה שלא לבכות ליד הקבר ורק אחר הצהריים, אחרי כמה שירים טובים בגלגל״צ, ועוד איזה סרט קצר על אחי, הייתי נשברת ובוכה, רק כדי להבין שהנה, שוב זה קרה ועוד שניה יום העצמאות כבר נכנס ושוב, לא אצא לבלות כי מצב הרוח שלי ברצפה.

אז איך מרגיש שכול? דמיינו שחותכים לכם חתיכה גדולה מהלב. הלב עדיין ממשיך לפעום ולכאורה אתם חיים, אבל בפועל אתם לא נוגעים באזור הזה כי הוא כואב מאוד. אתם מנסים להבין איך אתם יכולים להמשיך הלאה כשאתם כבר לא מי שהייתם. יחד עם זאת, מצופה ממכם להמשיך כי בסופו של דבר, החיים ממשיכים. השבעה נגמרת, החודש הראשון עובר, השנה הראשונה חולפת, ולעיתים, ובייחוד בהתחלה, ממש בא לכם לצרוח: רגע! עצרו! תנו לי דקה להתאושש! ולכן, במקרה שלי, הדחקה ובריחה היו הפתרונות שבחרתי.

חודשיים אחרי מותו התגייסתי לצבא וברחתי הכי רחוק שאפשר לבירנית, על גבול הצפון, משם ברחתי לקצונה בפיקוד הדרום ומשם ברחתי לטיול אחרי צבא. בכלל, ניסיתי להיות כמה שפחות בבית, כמה שיותר בתנועה וזה הצליח לי במשך שנים. אבל לא באמת יכולתי לברוח מלהתמודד.

בשנים הראשונות ניסיתי למצוא את לירן כמעט בכל חייל שראיתי ואחר כך, בכל בחור שאיתו יצאתי. אני חושבת שרשמית הפסקתי לחפש אותו אחרי שחזרתי מהטיול שלי אחרי הצבא כי רק אז הבנתי שיש מצב שהוא לא יחזור…

היתה גם תקופה של כעס גדול. זה הגיע כשחברים שלו השתחררו מהצבא, יצאו לטיול הגדול או התחתנו, והוא נשאר באותו הגיל. זה הגיע גם בחגים ובימי ההולדת שלו כשלא היה לנו מה לחגוג או ביום האזכרה בו היינו פוגשים את החברים שלו ורואים איך כולם התקדמו בחייהם ורק הוא נותר מאחור.

כמובן גם היתה הרבה אשמה ואחריות כלפי הורי. לאורך שנים הרגשתי צורך חזק למלא את העצב ולנסות לתקן. אף אחד כמובן לא ביקש זאת ממני וגם לרוב לא הצלחתי כי אני לא הפתרון, אבל לאורך שנים, שמתי את עצמי ורצונותיי בצד.

כשבעלי קיבל הצעה לעבור לכאן, הרגשתי בפעם ראשונה בחיי שאני חייבת להקשיב לקול הפנימי שלי, להסיר את כל הכובעים שמכבידים לי על הראש ולבנות את המשפחה שלי ואת החיים שלי בכוחות עצמי, יחד עם בעלי.

למרות העצב והכאב, הרגשתי שעכשיו זה הזמן עבורנו. חשבתי שהגיע הזמן שאני אעמוד ברשות עצמי ככרמית ולא כ"אחות של" או כ"בת של"… ועם זאת, עדיין לא האמנתי שאעמוד בזה ושלא אשבר מגעגועים או מאשמה ולכן אמרתי בקולי קולות שאנחנו נוסעים למינימום שנתיים, גג ארבע שנים, מכירים?

כיום, אנחנו קרוב לשבע שנים כאן, בעמק. וכן, אני מקשיבה לקול הפנימי שלי כבר הרבה זמן ואני מאוד אסירת תודה על ההזדמנות שלקחנו. אני מרגישה שכאן אני חופשיה מלהיות "אחות של" וכאן אני גם בוחרת שלא ללכת לטקסי יום הזיכרון כי אני מרגישה שהם כבר לא בשבילי.

הילדים שלי נולדו לתוך הסיפורים שלי על לירן. הוא מאוד נוכח כאן בבית ולא בהקשר שלילי בהכרח אלא כמצב עובדתי. יש להם דודים מעבר לים ויש דוד על ענן, ששומר עליהם.

לאורך השנים, אחיי ואני בחרנו להנציח את לירן בכל מיני דרכים: קעקוע (לא בהכרח דרך מומלצת ובטח שלא עם מקעקע שיכור אבל זה כבר סיפור אחר), שמות ילדינו הבכורים, שכל אחד מהם נושא בשמו בכמה מאותיות השם של לירן (ליה, ליעד ואילי) ועוד.

אני מנסה להזכיר אותו מתי שאפשר כי קשה לי העובדה שעם השנים, הוא פשוט נשכח. ואולי הוא לא נשכח וזו רק אני, עם המציאות בה בחרתי לחיות, מוקפת באופן מוחלט באנשים שלא הכירו אותו מעולם ולכן לא באמת מבינים את גודל האבדה שלי. אבל זו בחירתי, נכון להיום.

כעת, 21 שנים אחרי שאחי היקר והאהוב נהרג, המשפחה שלי מאוד מגובשת והילדים שלי ושל אחיי הדליקו מחדש את האור בעיניים של הורי. הלב שלי נותר עם צלקת גדולה אבל כבר נושם יותר בקלות. אני כבר מבינה, שלכל דבר, גם הכואב ביותר, יש סיבה. ואני מודה על כל יום במחיצת האדם המדהים הזה ומודה לו על כל מה שלימד אותי בחייו ובמותו.

אני עדיין זוכרת אותו אבל יותר במעומעם ואני כבר לא מחפשת אותו באנשים זרים כי אני פשוט רואה אותו באנשים הקרובים לי. עלינו לזכור לקדש את המתים אבל גם את החיים ולהוקיר תודה על כל רגע שאנחנו בריאים ויכולים ליהנות מהעולם הזה כי יש ממה, ולזכור להשאיר רק טוב אחרינו.

"אני רואה בעצמי סוג של סופרת": ראיון עם המתרגמת ג'סיקה כהן

"אני רואה בעצמי סוג של סופרת": ראיון עם המתרגמת ג'סיקה כהן

מאת: דלית גבירצמן

תרגום היא מלאכת יצירה ספרותית, שהיא הרבה מעבר להעברת מילים ותוכן משפה אחת לשפה שנייה. כל אנשי הספר יודעים זאת. הגדולה שבתרגום טוב, היא היכולת למצוא את המילים הנכונות בשפת היעד, שיצליחו להעביר את הטון, המסר וכל הרבדים התרבותיים ולשמר את תמצית הסיפור באופן אותנטי ככל האפשר. ג׳סיקה כהן היא הטובה מכולם, ובשל כך היא זכתה בפרס מאן בּוקר הבינלאומי 2017 שהוא האוסקר של הספרות המתורגמת.

ג׳סיקה כהן נולדה בשנת 1973 באנגליה, ובשנת 1980 עברה להתגורר עם משפחתה בירושלים. בשנת 1997 עברה עם בעלה הישראלי-אמריקאי לארצות הברית, והיא מתגוררת כיום בדנוור. למעשה, ג׳סיקה חיה, עובדת, חושבת ויוצרת על קו התפר שבין שתי התרבויות. כפי שהיא מעידה על עצמה, התרגום הוא הרבה מעבר למקצוע עבורה. התרגום הוא האופן שבו היא חיה ופועלת. מידי יום היא קוראת עיתונים, שומעת מוסיקה וקוראת ספרים מישראל, ארצות הברית ואנגליה. היא מבקרת לעיתים תכופות בארץ, מחוברת לאנשים, לשפה ולתרבות.

כשאני שומעת שג׳סיקה כהן מגיעה לתת הרצאה בסן פרנסיסקו, מיד אני מבקשת לשוחח איתה. לשמחתי הרבה, ובעזרת חברה משותפת, היא נעתרת בקלות. האהבה הגדולה למילה הכתובה מחברת בינינו מהרגע הראשון, וכן ההבנה העמוקה ששפה היא הרבה מעבר לצורך תקשורתי. לשתינו ברור מעל לכל צל של ספק, ששפה היא צוהר וגשר תרבותי, ומהר מאוד אנחנו צוללות לשאלות הגדולות.

לכל אחד מאיתנו יש את הסיפור שלו על עצמו. מהו הסיפור שלך? מה הביא אותך לבחור בתרגום כמקצוע?

״נולדתי באנגליה בה גרתי עד גיל שבע וחצי עם מעט מאוד קשר ליהדות ולעברית. כשעלינו לארץ למדתי עברית בבית ספר ישראלי רגיל וגדלתי בבית דו לשוני. כשיכולתי, תמיד קראתי את אותם הספרים בעברית ובאנגלית. כשלמדתי ספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, תרגמתי פה ושם מאמרים לסטודנטים, אבל רק כשהגעתי לארצות הברית, התחלתי לעסוק בתרגום באופן מקצועי, כשממש במקרה, חיפשו במייקרוסופט דובר עברית. כשעשיתי תואר שני במזרחנות, התחלתי לעסוק בתרגום ספרותי, שהפך מתחביב למקצוע. רק בדיעבד הבנתי, שכל חיי בעצם הובילו אותי לשם, גם מבחינת העניין וגם מבחינת הכישורים. זה מקצוע שמאפשר לי לעסוק ביומיום בגישור האינסופי בין פה לשם, בין שתי השפות ושתי התרבויות. תרגום זה לא ממש מקצוע שבוחרים, לפחות לא בדור שלי, הוא בוחר בך״.

– איך את מגדירה את עצמך מבחינת הזהות שלך?

״אני כבר עשרים שנה בארצות הברית ועדיין לא מרגישה אמריקאית. גם כשאני בישראל, אני לא מרגישה ישראלית לגמרי. אני חושבת שעל אף שזאת מדינה של מהגרים, יש משהו מאוד שבטי בתרבות השלטת.  ובסופו של דבר, למרות שגדלתי שם, כשמישהו שומע ממני משהו שהוא לא אוהב, אני מקבלת תמיד את הטיעון של ״את לא מכאן, את לא מבינה״. העובדה שגדלנו בבית אנגלוסקסי גם הוסיפה לריחוק. הרבה שנים נלחמתי בכדי להרגיש חלק, והבנתי לאחרונה, שכנראה לא אהיה שייכת לגמרי למקום אחד״.

– איך זה מרגיש לתרגם טקסטים ספרותיים של דויד גרוסמן או דורית רביניאן? זאת וודאי אחריות מאוד גדולה לנסות להנגיש טקסטים כאלו לקהל שלא בהכרח שולט בשפה או מכיר את התרבות שבה נוצר הספר

״זאת אחריות, אבל אני לא ממש חושבת על זה בשעה שאני מתרגמת, בדיוק כפי שסופר טוב לא חושב בהכרח על הקהל שלו בשעה שהוא כותב, וזה פשוט בא מבפנים. אני רואה בעצמי סוג של סופרת, כי אמנם אני לא צריכה להמציא את הסיפור והדמויות, אבל גם אני יוצרת. אני כותבת את הספר באנגלית. ספציפית עם דויד היו רגעים שהרגשתי את גודל האחריות ואפילו כובד מסוים בגלל החיים האישיים שלו, בעיקר בספרים שבאו ממקום עמוק, אישי וכואב. בסך הכול, התרגום עבורי הוא תהליך אורגני שבו הספר נכנס באוזן אחת בעברית ויוצא דרך האוזן השנייה באנגלית״.

– כמה ממך יש בתרגום? כשמישהו אוחז ביד את המוצר המוגמר, את הספר המתורגם, כמה יש בו ממך?

״הרבה מאוד. בכל תרגום יש אקט של פרשנות. הספר מעורר אצל כל קורא, באשר הוא, אסוציאציות וזכרונות הקשורים לדעות ולרגשות שלו או שלה. נכון שאני משתדלת שיהיה בתרגום משהו אובייקטיבי ולתקשר עם הסופר ולוודא שלזה אכן הוא התכוון, אבל הספר עובר דרכי, דרך המחשבות והרגשות שלי״.

– היו מקומות שבהם זה יצר חיכוך או חוסר הסכמה?

״למזלי, אני במצב שאני יכולה לבחור לתרגם רק ספרים שאני מתחברת אליהם, ומשהו שם צריך לדבר אלי, גם אם זאת לא החוויה שלי. לא קורה לי שאני מתרגמת ספר שאין לי חיבור לדמויות או לחוויות שהן עוברות. לפעמים משהו לא נשמע לי אמין, כמו למשל כשסופרים כותבים דמויות נשיות, אבל בסך הכול, למרות שהטקסט חשוב, אני מנסה לתעל את הסופר דרכי, ומרגישה חובה לומר את מה שהוא מנסה לומר״.

– כמה חירות יש לך באמת לשנות דברים בתרגום? האם יש לך חופש פעולה?

״כן, ואני לוקחת לעצמי יותר ויותר חירות ככל שאני מתפתחת מבחינה מקצועית. בהתחלה, הייתה לי יראת כבוד כלפי הסופר וכלפי הטקסט, והרגשתי חובה לתרגם כל מילה בדיוק כפי שהיא. לכן, לדעתי, התרגומים הראשונים שלי לא היו כל כך טובים. ככל שאני יותר מתקדמת, אני מרגישה בטוחה יותר להתרחק מהטקסט כשצריך, ורק להיצמד לרוח הדברים. כמובן, שאני מתייעצת עם הסופרים ולא משנה דברים בלי לקבל מהם רשות, ורובם אכן מאפשרים לי את זה״.

– האם את רואה את עצמך כסוכנת של הסופר או הקורא?

״אני לא בטוחה שאני יכולה לבחור באחד. אני עובדת בשביל הספרות האנגלית, כי אני חושבת שכל ספרות יכולה להיות מועשרת בזה שהיא נפתחת למקומות אחרים. חשוב לפתוח את הדלת לשפות ולתרבויות אחרות. זה חשוב לא רק לקורא האינדיבידואלי אלא באופן רחב יותר, לתרבות עצמה, לשפה, לרגישות התרבותית שלנו ולהבנה של המקום שלנו בעולם״.

– האם בזמן התרגום את כבר יודעת להעריך את החשיבות הספרותית של הטקסט?

״לא, ממש לא. אני לא יכולה לומר איך הספר יתקבל. למעשה, יש לי ברקורד ספרים שחשבתי שיצליחו מאוד, שלא הצלחתי למצוא להם אפילו מו״ל באנגלית. ישנם ספרים שיצאו וחשבתי שמאוד יצליחו, והם נכשלו. ישנם ספרים בעברית שאני קוראת שלא נראה לי מיוחדים, שהופכים פה ללהיט״.

– אז מה הסוד להצלחה של ספר? זה עניין של מזל? של יחסי ציבור? 

״אם מישהו היה יכול לענות על השאלה הזאת, הוא כבר היה מליונר. אפילו העורכים הכי נחשבים ומוכרים בתחום לא יכולים לדעת מראש מה יצליח ומה לא. מו״לים שיש להם תקציבים גדולים להשקיע ביחצנות יכולים להפוך ספר ללהיט. יש פה כוחות שוק מאוד גדולים והשוק היום מוצף בספרים. אם מו״ל משקיע כסף בספר, הוא יעשה הכול כדי שהספר יבלוט".

– איך מצליחים לשמר את התמצית של הספר במעבר משפה לשפה? איך מעבירים את ההקשרים התרבותיים ונמנעים מדברים ״ללכת לאיבוד״ בתרגום? איך עוקפים מלכודות של משחקי מילים וקונוטציות תרבותיות מבלי להשתמש בהערות שוליים?

״יש המון דיון בנושא של מה ש״אובד בתרגום״ ומה ש״נמצא בתרגום״, אבל אני מעדיפה להתרחק מהביטוי הזה. זה נכון, שלפעמים צריך לעשות וויתורים ולהתרחק מהמקור או להוסיף הסברים, אבל הבן אדם היחיד שיודע על ה״אבידה״ – זה אני. הקורא לא מודע לזה. ובכלל, כל ספר שנכתב יש לו סממנים של התרבות, המקום והזמן בהם הוא נכתב. אני לגמרי לא מאמינה בנסיון לשכתב את הספר כאילו הוא מתרחש בארץ אחרת, כי זה מגוחך. באופן כללי, אני בסדר עם זה שדברים לא יהיו מובנים לחלוטין, וזה עדיף בעיני מאשר להסביר כל דבר. צריך לתת קצת כבוד ואתגר גם לקוראים. בנוסף, מי שבוחר לקרוא ספרות מתורגמת, מודע לזה מראש, ואולי אפילו רוצה להיחשף לדברים לא לחלוטין מוכרים. אני משתדלת לא להשתמש בכלל בהערות שוליים בסיפורת. אני בדיוק קוראת את הספר של שני בוינג׳ו, שהיא סופרת ישראלית שכותבת באנגלית. הספר נקרא ״עם הנצח לא מפחד״, שאפילו הכותרת של הספר באנגלית לא ברורה מבחינה סמנטית. שני למדה כתיבה יוצרת באנגלית וכתבה רומן שמאוד הצליח, והיא כותבת במכוון ובאופן מופגן באנגלית שאינה נכונה מבחינה תחבירית. יש דברים שאפילו צורמים, וזה ברור שהיא בחרה לעשות זאת בתור אפקט. אני תוהה מה תהיה חווית הקריאה של מישהו שאינו דובר עברית״.

– ומה לגבי הומור, איך מתרגמים סופרים כמו אתגר קרת או אחרים שהכתיבה שלהם מאוד שנונה והומוריסטית?

״המקרה של אתגר הוא באמת קשה. מידי פעם אני מתרגמת אותו, ולמען האמת, זאת חוויה מתסכלת. קשה מאוד להעביר את ההומור הישראלי, הומור שחור וסרקסטיות, וזה תמיד מפליא אותי עד כמה הוא מצליח. הוא מאוד מוכשר, אבל אני תוהה מה עובר שם, כי משהו תמיד מתפספס. בגדול, הומור ישראלי הוא ציני ושחור יותר, ולאמריקאים קשה עם זה. במקרה של דויד גרוסמן, הדמות של דוב׳לה בספר ״סוס אחד נכנס לבר״ מספרת בדיחה מעולה, שאמריקאים מזדעזעים ממנה. זאת הדמות, וזה הספר ואני מתרגמת אותו כמו שנראה לי שדוב׳לה, לו היה אמריקאי, היה מדבר:

…״תקשיבו: ליד שני המתנחלים בקסבה הולך ערבי. נקרא לו ערבּוש, שם גנרי… פתאום שומעים רמקול של צה״ל מודיע שעוד חמש דקות מתחיל עוצר לערבים. המתנחל מוריד את הרובה מהכתף, מכניס לערבוש כדור בראש. המתנחל השני קצת מתפלא: בחייאת רבּק, תשמיש-קודש, למה עשית את זה? ואז תשמיש-קודש מסתכל עליו, שמע, אני יודע איפה הוא גר, בחיים הוא לא היה מגיע הביתה בזמן…״

(סוס אחד מכנס לבר/ דויד גרוסמן)

– מה זכור לך מהחוויה של הזכייה בפרס מאן בוקר היוקרתי?

״מתרגמים, מעצם הגדרתם, בחרו במקצוע שהוא מאחורי הקלעים. נוח לי להיות בצילו של הכוכב, שהוא הסופר, ופתאום הזכייה הופכת את המצב. זה נהדר לזכות בפרס גדול ולקבל הכרה כזאת, אבל אני לא אוהבת להיות באור הזרקורים. בגלל הטמפרמנט שלי, אני זוכרת הרבה לחץ ופחד מכל החשיפה הפתאומית הזאת, יחד עם הרבה אושר ושמחה שמכירים בספר ובכישורים שלי בתור מתרגמת. זאת הייתה חוויה מאוד אינטנסיבית להיות בלונדון עם דויד, ואחרי הפרס הסתובבנו יום שלם בראיונות והיינו בבי-בי-סי, ברדיו ובטלוויזיה. זה משהו שאני מאוד לא רגילה אליו וכנראה שגם לא יחזור שוב על עצמו״.

– כשצפיתי בווידאו של הזכייה בפרס מאוד התרשמתי מהאופן שבו הציגו את דויד ואותך כשווים, מסר מאוד חשוב ביחס לעבודה של המתרגם

״זה היה מדהים, בעיקר משום שזהו הפרס היחיד בסדר גודל כזה, שנותן הכרה שווה. זה גורם לאנשים להבין שיש שני אנשים מאחורי הספר, ולא בן אדם אחד. זה היה מאוד מרגש וחשוב. דויד תמיד מעריך ומפרגן למתרגמים שלו, ורובם ככה. זה לא מזיק להזכיר לקהל, שבזכות המתרגמים אנחנו קוראים הרבה ממה שאנחנו קוראים. במיוחד, זאת תזכורת חשובה לקהל הקוראים האמריקאים, שחיים בהגמוניה תרבותית של השפה האנגלית, והם פחות מודעים לזה״.

– אני רוצה לשאול אותך לגבי הבחירה שלך לתרום את כספי הפרס לארגון בצלם, מה שעורר סערה ציבורית בארץ

״בעיתונות הישראלית שאלו אותי על כך ללא הפסקה, יותר מענייניים של ספרות ותרגום. אמנם אני לא גרה בישראל כבר עשרים שנה, אך אני אני חוזרת לשם כל הזמן, אני מדברת עברית עם הבת שלי, אני מרגישה חלק מהתרבות שם, ויותר ויותר ברור לי שהמדינה הולכת בכיוון רע מאוד. זה מדאיג אותי, ומעציב אותי. כפי שאמרתי קודם, זה מאוד נדיר שלמתרגם ניתנת במה ציבורית כלשהי. לכן, הרגשתי חובה לנצל את המעמד כדי לומר משהו שהוא מעבר להכרה וההצלחה האישית שלי, משהו שנוגע לתרבות הישראלית שמושפעת מהמצב הפוליטי. נכון שיש יצירה תרבותית מדהימה, וזה משהו שישראלים צריכים להיות גאים בו, אבל יש הרבה דברים שישראלים צריכים להתבייש בהם. אני חושבת שהממשלה עושה דברים איומים בשם האזרחים, וצריך להזכיר להם את זה. זה לא מספיק רק לחגוג את ההצלחות ולא לחשוב על גבם של מי ההצלחות האלה מגיעות. ״בצלם״ הוא ארגון שאני מכירה באופן אישי, ואני יודעת שיש שם אנשים רציניים שאיכפת להם ממה שקורה ושהמוטיבציה שלהם כנה וטהורה, ורציתי לתמוך בהם״.

– לא חששת?

״אחרי הטקס, באותו הלילה, כן התחלתי לחשוש. אני מכירה הרבה אנשים בשמאל הישראלי שחייהם די קשים בגלל האמירות הציבוריות שלהם. הם רובם אנשים יותר מוכרים ממני, וזה כמובן לא המקרה שלי.

אנשים מקבלים איומים ועוברים דברים נוראים. זה לא מצב שהייתי רוצה להיות בו, אבל אני לא חיה שם. היה לי חשש, אבל אני עומדת מאחורי מה שעשיתי ומה שאמרתי״.

– מיהם המתרגמים הגדולים בעיניך? אילו תרגומים הם בבחינת קאנונים?

הנה כמה תרגומים שיצאו בשנים האחרונות, שחלקם קראתי ואהבתי מאוד (או לפחות חשבתי שהם מעניינים ושווים קריאה) וחלקם יושבים אצלי על המדף ומחכים שיהיה לי זמן לקרוא:

Jenny Erpenbeck: THE END OF DAYS (translated from German by Susan Bernofsky. סוזן מתרגמת נפלאה, וגם מאוד אקטיביסטית בענייני תרגום ומתרגמים, וזה ספר מוזר ויפה ודי מטריד.

Han Kang: THE VEGETARIAN (translated from Korean by Deborah Smith. הספר שזכה בפרס מאן בוקר הבינלאומי ב-2016, ספר מרגש ויפה מאוד.

Naivo: BEYOND THE RICE FIELDS (translated from French by Allison Charette. ספר ראשון אי פעם ממדגסקר שמתורגם לאנגלית. עוד לא הספקתי לקרוא אבל הוא אצלי בערימה.

Dima Wannous: THE FRIGHTENED (translated from Arabic by Elisabeth Jaquette. רומן מאת סופרת סורית צעירה שאמור לצאת בעוד כמה חודשים באנגלית וכבר זוכה להרבה תשומת לב.

– האם את קוראת גם להנאה? האם קראת משהו טוב לאחרונה?

״בדיוק לאחרונה, גיליתי סופר יהודי נפלא מגואטמלה בשם אדוארדו חלפון. הוא תורגם מספרדית לאנגלית ושמו של הספר הראשון שקראתי הוא The Polish Boxer וספרו השני נקרא Mourning. שניהם מקוריים ונפלאים ואני מקווה שיתרגמו אותם גם לעברית. קראתי את הספר ״פתח גדול מלמטה״ של אסתר פלד שזכה בפרס ספיר והוא ממש טוב. הספר החדש של ניר ברעם שעומד לצאת בעוד חודש בערך אף הוא מדהים ואני מקווה שיצליח״.

– על מה יהיה נושא ההרצאה שלך?

״שאלה מצוינת. בעיקר אדבר על חווית התרגום של גרוסמן וגם אתן קצת רקע על חיי כמתרגמת ואיך אני עובדת. אשאיר גם מקום לשאלות של הקהל״.

ההרצאה של ג׳סיקה כהן תתקיים ביום חמישי, ה-19 באפריל בספרייה היהודית בסן פרנסיסקו. לפרטים נוספים לחצו כאן.

שבת שלום,

דלית