מנפלאות התפוח

מנפלאות התפוח

מאת: יעל דרור

מנפלאות התפוח

התפוח הוא פרי נהדר! ניתן למצוא אותו בשווקים כמעט בכל עונות השנה, אך לקראת ראש השנה יש לו חשיבות גדולה במיוחד. הוא לא רק חלק מסמלי החג היהודי "ראש השנה", הוא גם חלק בלתי נפרד מה"תפאורה" של אווירת הסתיו בחנויות המקומיות.

Photo by apasciuto

רבים מתייחסים לתפוח כפרי "שגרתי", שלא לומר "משעמם", ולא יודעים כמה יתרונות בריאותים יש לפרי התפוח. במיוחד לכבוד ראש השנה, אספתי כמה פרטי מידע מעניינים על התפוח, חלקם טריוויה ואחרים מדברים על החשיבות הבריאותית של התפוח. אני בטוחה שאחרי קריאת הכתבה הזו, תמצאו לנכון לשלב אותו לאורך כל ימות השנה ולא רק בערב החג.

הידעת?

  • אלפי זנים- יש כ-7,500 אלף שנים של תפוחי עץ!!! לא להאמין שהכמות כל כך גדולה!
  • הטעם- לתפוחים יש מגוון גדול של טעימים. הם נעים בין חמוצים למתוקים על ספקטרום רחב מאד של טעמים. בצפון אמריקה מעדיפים זנים בעלי טעם חמוץ- מתוק, כאשר באסיה ההעדפה היא של תפוחים כמה שיותר מתוקים.
  • זני התפוחים האמריקאים כבשו את העולם- לא להאמין, אך דווקא ארה"ב נחשבת לאחת המדינות שמהווה מקור לזנים פופולריים של תפוחים הנפוצים בכל העולם. למשל הזן יונתן, דלישס ודלישס מוזהב האם זנים אמריקאים אוהבים ופופולריים מאד בכל העולם וכמובן גם ישראל. כן, כן אפילו הזן "יונתן" במשך שנים רבות הייתי בטוחה כילדה שהוא פיתוח ישראלי (בתור ילדה עזרתי בקבוץ בקטיף התפוחים, מוקדם בבוקר…) מסתבר שהוא בכלל פיתוח אמריקאי שהתרחש בניו יורק ב-1826!
  • סמל הסתיו– התפוח לפי היהדות הינו אחד מהסמלים של ראש השנה. התפוח העגול המסמל ברכה לשנה עגולה (מלאה) בשילוב עם הדבש המאחל שנה מתוקה. גם בארה"ב, התפוח מתקשר עם עונת הסתיו והוא חלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים בבתי הספר (במיוחד של הכיתות הצעירות), במטרה להכיר את מאפייני הסתיו, סוגי התפוחים ומאפייני העצים בעונה זו. נחמד מאד שהילדים מתבקשים להביא תפוחי עץ קראת ראש השנה לכיתות, גם אם לא בהכרח להקשר החג. גם החנויות מלאות מקישוטים, כלים ומארזים בצורת תפוחים שניתן לנצל לקישוט החג שלנו.
  • מבחינה תזונתית– התפוח כמנת פרי נחשב למכיל 60 קלוריות שמתוכם, כ-12 גרם פחמימות. הכוונה לתפוח השוקל 120 גרם, והוא בגודל של אגרוף ממוצע. התפוחים עץ הענקיים שניתן לקנות בקוסטקו ובחנויות רבות באזור, מכילים כמעט פי 2 קלוריות. כן! הגודל כן קובע!
  • קבוצת הצבעים מבחינה תזונתית– כאשר מחלקים את הפירות והירקות לקבוצת של צבעים מומלצים בתפריט היומי, מדוברים על 5 צבעים: אדום, ירוק, צהוב-כתום, לבן, סגול. תמיד יש התלבטות איפה לשים את התפוח? לאיזה קבוצה/קבוצות הוא שייך? התשובה היא "לירוקים"! נכון, הקליפה של התפוח בעלת צבעים רבים, אבל מה שקובע זה מה שיש בפנים!

 יתרונות בריאותיים

  • מוריד כולסטרול- קליפת התפוח מכילה כמות גבוהה של פקטין שהינו סיב תזונתי מסיס העשוי לסייע להורדת את רמות הכולסטרול הרע בדם.
  • איזון רמות הסוכר– בשל נוכחות הקליפה, הספיגה של הסוכרים מהתפוח נעשת יותר איטית ולמרות המתיקות הרבה של התפוח, אין עליה חדה ברמות הסוכר בדם לאחר אכילתו. לכן התפוח הינו פרי שמומלץ לבחירה על ידי חולי סוכרת כחלק מתפריט מאוזן.
  • תרומת סיבים יפה לתזונה– כמות הסיבים שיש בתפוח ממוצע (משקל 120-150 גרם) היא כ-4-5 גרם. כמות זו מהווה 10-15% מכמות הסיבים היומית ( המלצה יומית למבוגר 25-35 גרם ביום). מכאן שהתפוח מסוגל לספק כמות מאד יפה של סיבים לשמירה על תזונה יומית מאוזנת ובריאה.
  • מחזק את מערכת החיסון- כולנו יודעים שתפוז עשיר מאד בויטמין C אך לא כולם יודעים שגם תפוחים הם מקור טוב ולויטמין C. הכמות משתנה בין זני התפוחים וחשוב לנסות לבחור תפוחים שהגיעו ישירות מהמטע ולא כאלו שהוחזקו בקירור זמן ממושך כי רמת הויטמין C בהם עלולה לפחות בצורה משמעותית.
  • טוב לפעילות הלב– התפוח מכיל את מינרל האשלגן החשוב לתפקוד תקין של שריר הלב. בשילוב עם הקליפה שמסייעת בהורדת הכולסטרול וניכוי כלי הדם, התפוח נחשב למקור המספק יתרונות רבים לבריאות הלב. בנוסף לכך, התפוח מכיל ויטמינים מקבוצת קומפלקס B, במיוחד ויטמין B6 וחומצה פולית החיונים לבריאות הלב.
  • מגן על הגוף מבפנים– תפוחים מכילים חומרים אנטיאוקסידנטים מסוג פלבנואידים. ספציפית בתפוח מצוי הפלבונואיד קוורצטין שנחשב לבעל יכולת הגנה מפני גידולים סרטניים, שמירה מפני חימצון הדם והגנה מפני פגישה של כולסטרול. כן, בנוסף לסיבים התזונתיים בתפוח המסייעים בהורדת כולסטורול, הקוורצטין בתפוח תורם להגנה נוספת בהקשר לכולסטרול.
  • אחוזים גבוהים של נוזלים– התפוחים מכילים כ-84% מים. נכון לא כמו האבטיח (מעל 95% מים) או הדלעת (92% מים) אבל בהחלט כמות יפה של מים בכל ביס!
  • מאד משביעים- התפוחים נחשבים לפירות עסיסיים, המספקים תחושת מלאות שרובה נובעת מכמות גבוהה של נוזלים בשילוב עם הכמות הגבוהה של הסיבים. בהשוואה לפירות אחרים (למשל ענבים), התפוח מספק הרגשת מלאות לאורך זמן ולכן הוא מומלץ כחלק בלתי נפרד מתזונה בריאה ומאוזנת.

שתהיה שנה טובה!

מעגלים, מעגלים: הרהורים ומתכונים לשנה החדשה

מעגלים, מעגלים: הרהורים ומתכונים לשנה החדשה

מאת: דלית גבירצמן

הרבה לפני ״מלך האריות״ ידעו חכמינו שהחיים שלנו נעים במעגלים. הם אולי לא זכו לתהילת עולם כמו סימבה ומופאסה, אבל בואו נראה מי יהיה פה בעוד מאה שנה. החיים סובבים אותנו, שנה אחר שנה, בתנועה מעגלית, ורק בשפה העברית הגאונית, מתקיים ונשמר במילה ״שנה״ אלמנט השניות, החזרה. וזהו סוד הקסם של חגי תשרי ומועדי השנה היהודיים.

אפילו שינויי מזג האוויר המתעתעים שחווינו בשבועות האחרונים לא יוכלו לטשטש את העובדה שהקיץ תם. פעמי סתיו כבר ניכרים באוויר ונפשי רנה לקראת משבי הרוח הקרירים. אחרי המולת השבועות הראשונים לתחילת שנת הלימודים והחזרה הנמהרת לשיגרה המבורכת של חיינו, מעניק לנו מעגל השנה היהודי את פרס הניחומים האולטימטיבי. ראש השנה העברית נישא על כנף רוחות הסתיו, מבטיח הבטחות ומנחם על אובדן החירות הגדולה של חופשת הקיץ. יש משהו מחבק במעגליות הזאת של חיינו. מוכרות הקצב הקבוע, מערסלת אותנו כמו תינוקות מנוחמים בזרועותיהן החמימות של אימהות מודאגות.

חודש אלול ותחושת ליקוי השנתות מכניסים אותי למצב רוח מהורהר-משהו. בסוף השבוע שעבר, בערב סתווי נעים שכזה, ישבנו עם חברים בחצר האחורית ושוחחנו על עובדת היותנו יצורים לינאריים הנעים במעגלי החיים. רובנו רואים את החיים כרצף לינארי שיש בו התחלה, אמצע וסוף. כדרך שנפקחת לאורך, ובה אנו צועדים. תחילה כילדים וכנערים, ואחר כך, כבוגרים וכזקנים הבוחרים לעתים לנוח בצד הדרך. בעודנו מתעמקים בשירי סוף הדרך של לאה גולדברג, נזכרנו כמה חשוב להודות על החירות הזאת לראות, לחוש, לנשום, לדעת, לייחל, ובעיקר – להיכשל. וכמה חוכמה ורלבנטיות יש עד היום במילותיה:

ג

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל

עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,

עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,

לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

 

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל

בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,

לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

(כתבי לאה גולדברג, שירים, כרך שני, ספרית פועלים)

החוכמה האמיתית היא להבחין בכל היופי שקיים מסביבנו ולעולם לא להפסיק להתפעל.

ליהנות מן הדברים הקטנים…

חשוב לשמור על רמת ריגוש והתחדשות, ושחלילה לא נחיה בתחושה ש״אין חדש תחת השמש״. יש לחפש פרספקטיבה רעננה ונקודת מבט שונה על דברים, אפילו הפשוטים והיומיומיים – ממש כמו ילדים.  אז עם פרוס השנה החדשה, כל מה שנותר לי, הוא לאחל ולייחל, ליותר פניות לדברים החשובים באמת. שנהיה יותר נוכחים בחיינו, כמו גם בחייהם של האהובים עלינו. שנקפיד להכיר תודה על הטוב שזכינו לו, שנמצא משמעות, עניין ויופי בכל אחד ממעגלי החיים שלנו. החל מהאישי, הזוגי והמשפחתי, דרך המעגלים של עבודה, עמיתים וחברים, ועד למעגלים הרחבים ביותר של דת, לאום, חברה ומדינה. שנחוש אהבה, ניראות וקיימות בעיני הקרובים והחשובים לנו, בד בבד עם תחושת אכפתיות, נתינה עם כוונה וחיבור לעולם הסובב אותנו. שנמשיך להתרגש מדברים, גדולים כקטנים, ולנדוד במסע חיינו באושר תוך מימוש עצמי.

וכדי לחגוג את המעגליות הנפלאה של חיינו, אשתף אתכם השבוע, בשני מתכונים מוצלחים ביותר. האחד, הוא לפאי קישואים מושלם לארוחת החג, כמו גם לסתם יום של חול. זהו עיגול של בצק פריך הממולא בעננות של גבינת ריקוטה, פטה ופרמזן עם עיגולי קישואים בניחוח שומי מטרף. זהו מתכון שקיבלתי מעליזה, שקיבלה אותו מאפרת ליכטנשטט, שקיבלה אותו מדב פרלמן – בקיצור, מתכון מנצח!

והשני, מתכון לסלט קייל ורימונים, שאף הוא קלאסי לארוחת החג, אך יכול להפוך כל ארוחה לחגיגה. קישואים ורימונים, וכבר אתם מסודרים עם שניים מתוך שלל סימני החג. הוסיפו תפוח בדבש, סלט גזר, ועוגת תמרים (כל המתכונים כאן) וזה הכול!

פאי קישואים מושלם

אז מה צריכים?

לבצק:

כוס ורבע קמח

רבע כפית מלח

100 גרם חמאה קרה חתוכה לקוביות

רבע כוס שמנת חמוצה

2 כפיות מיץ לימון

רבע כוס מי קרח

למילוי:

שני קישואים בינוניים פרוסים לפרוסות של חצי ס״מ

שן שום כתושה (ועוד אחת בשביל הכיף!) בתוך כף וחצי שמן זית

חצי כוס גבינת ריקוטה

חצי כוס גבינת פרמז׳ן מגורד

100 גרם גבינת פטה

לזיגוג:

ביצה טרופה

שומשום

מה עושים?

שמים במעבד מזון את הקמח, המלח והחמאה. מעבדים בפולסים קצרים עד שיש פירורים בגודל של אפונה. (חשוב לא לעבד יותר מידי!) מערבבים בקערה קטנה את השמנת, מיץ הלימון והמים ומוסיפים למעבד המזון. מעבדים שוב רק עד שנוצר גוש בצק. יוצרים כדור, עוטפים בניילון ומקררים כשעה במקרר.

בינתיים מניחים את פרוסות הקישואים על מגבת נייר ומפזרים מעט מלח. נותנים לפרוסות להזיע כחצי שעה. מייבשים בעדינות במגבת הנייר.

בקערה נפרדת מערבבים את הריקוטה, הפרמז׳ן, הפטה פלוס כפית מתערובת השום-שמן זית-פלפל שחור. מחממים את התנור לחום של 350 מעלות. על משטח עבודה מקומח מרדדים את הבצק לעלה בקוטר 30 ס״מ בערך. מעבירים לתבנית מרופדת בנייר אפייה. מורחים את תערובת הגבינות במרכז ומשאירים שוליים של 5-6 ס״מ. מניחים את הקישואים בחפיפה, מעגלים, מעגלים. מטפטפים מעל הקישואים את השמן זית-שום הנותר. סוגרים את הבצק על הקישואים בקיפולים גסים. מורחים ביצה במברשת ומפזרים שומשום מעל. אופים 30-40 דקות עד שהמאפה מקבל צבע זהוב ויש ריח מטרף בבית. סלט קייל קטן ורענן ליד – ואתם מסודרים!

סלט קייל וגרגירי רימונים

מה צריכים?

500 גרם קייל טרי

1 שן שום מעוכה

1/4 כפית פלפל שחור טחון

1/4 כפית מלח ים

1 לימון

2 כפות שמן זית

1 כפית דבש

חופן נדיב של נענע קצוצה

חופן נדיב של פטרוזיליה קצוצה

2 כפות זרעי חמניות או דלעת

½ כוס חמוציות מיובשות

2 כפות זרעי רימונים

¼ כוס אגוזי מלך

מה עושים?

שוטפים את הקייל ומסירים ממנו את כל הגבעולים הקשיחים. קוצצים ומניחים בקערה גדולה.  בצנצנת או בקערה מערבבים שום, מלח, פלפל, מיץ לימון, שמן זית ודבש. מערבבים היטב ושופכים על עלי הקייל הקצוצים. ועכשיו מגיע החלק החשוב; מעסים את עלי הקייל בעדינות במשך כ-3 דקות עד שהם מתרככים וקמלים קלות. טועמים ובודקים האם איבדו את המרירות שלהם. מפזרים מעל את עשבי התיבול, הזרעונים, גרגירי הרימון, האגוזים והחמוציות. מגישים בגאווה לשולחן.

שתהיה לכולנו שנה טובה ומתוקה!

באהבה,

דלית

דיכאון בעמק הסיליקון: החזרה לחיים של טל שי

דיכאון בעמק הסיליקון: החזרה לחיים של טל שי

מאת: אביב פרץ

"יש רגע שחקוק לי ממש חזק בזיכרון", שולפת לפתע טל שי, תוך שהיא מגוללת בפניי את חוויית הדיכאון אחרי לידה שלה, "אני מיניקה את איה, היא הייתה אז בת שבעה-שמונה שבועות, וזואי בת שלוש יושבת בשירותים. היא עדיין לא לגמרי גמולה, וקוראת לי שאבוא להיות איתה. אני הולכת עם איה בזמן שהיא יונקת, ומתיישבת ליד זואי, בלי שום כוח להיות לידה. אני מתכנסת לתוך הדיכאון שלי. היא קוראת לי, בוכה, מייללת, ואני במרחק של מטר ממנה, יושבת שם על הרצפה, מיואשת, לא מסוגלת לקום אליה. אין לי אפילו כוח בידיים להחזיק את התינוקת שלי מרוב תשישות פיזית ורגשית. הגוף שלי כמו מריונטה שחתכו לה את החוטים".

טל שי חיה בארה"ב כבר עשור. שישה שבועות לאחר שילדה את בתה השנייה היא לקתה בדיכאון, אך הוא לא טופל כמו שצריך, ולכן המשיך לתת בה את אותותיו. רק בחלוף כמעט שלוש שנים, שבמהלכן חוותה סבל ותפקוד שהלך והידרדר, שמעה טל על תוכנית לאנשים במצבה בבית החולים אלקאמינו שבעמק הסיליקון. שנה אחרי שסיימה את התוכנית שגאלה אותה מייסוריה, כשחייה חוזרים אט אט למסלולם, החליטה טל להיחשף על מנת לחלוק את התובנות הרבות שצברה. חשוב לה שאנשים ישמעו את הסיפור שלה וילמדו ממנו.

אנחנו יושבים בבית קפה בפאלו אלטו, טל מדברת בפתיחות ובשטף, ורק השאון שמקימה מדי פעם מכונת הקפה מאלץ אותה לדמום לכמה שניות. היא עונה לשאלות שלי תשובות מפותלות, אסוציאטיביות, עם קפיצות קדימה ואחורה בזמן ועם מאמרים מוסגרים. בעיקר, ניכר שהיא מבקשת להפקיד אצלי את הפרטים המלאים של החוויה שעברה.

טל נשואה לאיתן, ואמא לזואי (6 וחצי) ואיה (4). עד שנאלצה להפסיק לעבוד בעטיו של הדיכאון, היא עבדה בחברת ייעוץ, שם סייעה לחברות לפתור בעיות אסטרטגיות ולהגיע לתובנות עסקיות. "אם היית שואל אותי לפני שנתיים מי אני", היא אומרת, "הייתי מתחילה בלספר על העבודה. הקריירה תמיד הייתה חלק מהותי מההגדרה העצמית שלי".

הדיכאון אחרי לידה לא היה הדיכאון הראשון שחוותה טל, "זה בגנים שלי לצערי, זה התחיל בתיכון, אמא שלי טוענת שכבר בחטיבה, אבל אני לא זוכרת כלום מזה". לפיכך ידעה טל לזהות את המצב שהייתה שרויה בו, אם כי לדבריה במקרה הספציפי הזה "לא היה ספק בכלל: זו הייתה אומללות, הייתי סמרטוט שזרוק ולא מתפקד בכלל". טל פנתה לטיפול אצל פסיכותרפיסטית, וכעבור כמה חודשים התסמינים הרגשיים שלה עברו. "חשבתי שאני בסדר, שזה פשוט מה שקורה כשיש שני ילדים. כבר יצאתי מזה, והמשכתי ללכת לטיפול כל כמה זמן, רק אם היה איזשהו משבר". כשנתיים לאחר הלידה התחילה לחוות רגרסיה בתפקוד שלה.

​​איך​ ​באה לידי ביטוי​ ​ההתדרדרות?​​

"לא הצלחתי להתרכז כמו שצריך בעבודה. הייתי מתחילה לבכות באמצע יום עבודה, מבקשת סליחה ויוצאת מהחדר. הייתי פתאום מכלום נכנסת להרגשות ממש לא טובות, מכלום! פתאום מתחילה להיות מוצפת, גל של עצב שאני לא שולטת בו, ואני מתחילה לבכות כמו תינוקת. זה לא נעים באמצע יום עבודה להחביא את זה, וזה הלך ונהיה יותר תכוף. בנוסף, כשהייתי נוסעת הביתה, הייתי נכנסת לרחוב שלנו ומרגישה תחושת מחנק, תחושה של אנטי-מגנט: אתה מתקרב למקום ואתה פשוט לא רוצה להגיע… ויש לי את הבנות הכי מדהימות ביקום!"

מה ההסבר שלך לכך ​ש​זה​ ​קרה לך​ ​דווקא​ ​בדרך​ ​הביתה?

"בעבודה באותו שלב יכולתי למלא את הדרישות ממני. לעומת זאת, ידעתי שבבית תהיינה הרבה מאוד דרישות כלפיי, דרישות רגשיות שאני לא מסוגלת למלא. ידעתי שאין לי מספיק סבלנות בשביל להיות עם הבנות, כי הסבלנות שלי הלכה ופחתה, וכבר לא היה לי באפר רגשי. הייתי עצבנית עליהן. בזמנו איה הייתה בת שנתיים, והיא כל הזמן הייתה אומרת לי: 'למה את צועקת?', והייתי צועקת, מה-זה צועקת, לא צועקת כמו 'בוא כבר לארוחת ערב', אלא צורחת, כמו חיה".

התיאור של טל למושג היובשני 'דיכאון קליני' הוא חד ומצמית: "זה גיהינום. לאויבים שלי אני לא מאחלת דיכאון. זה עצב עמוק, כבדות, אתה מרגיש שיש לך חור שחור באמצע הלב עם מגנט כבד שמושך אותך. זו בדידות שאי אפשר לתאר אותה בכלל. גם אם אתה יושב בחדר מלא אנשים, וכולם אומרים לך שהם אוהבים אותך ובאים לחבק אותך – אתה עדיין מרגיש הכי לבד בעולם; אתה לא מאמין לזה, או לא מרגיש את זה, או מוצא סיבות ללמה זה לא נכון. בנוסף מלווה אותך הרגשה דומיננטית של ייאוש וחוסר תקווה. בכל עצם בגוף שלי הייתה לי וודאות טוטלית שזה תמיד יישאר ככה ולעולם לא ישתפר, אולי רק יהיה יותר גרוע, ואף ניסיון של מישהו לטעון בהיגיון אחרת לא יכול לסדוק את הוודאות הזאת. ידעתי שיש בדיכאון עיוותי מחשבה נפוצים, אבל הדיכאון הזה השפיע לראשונה על התפקוד הקוגניטיבי שלי: היו מדברים איתי, ובאמצע המשפט לא הייתי זוכרת על מה. יש שיחות שלמות שבעלי בטוח שהוא ניהל איתי ואין לי מושג על מה הוא מדבר".

איך​ ​שרדת​ ​בכלל?​ ​אני​ ​לא​ ​מבין​ ​איך​ ​אפשר​ ​לשרוד​ ​אפילו​ ​שבוע​ ​במצב​ ​כזה.

"שרדתי בגלל שרציתי לחיות. יש לי כוח רצון מטורף לחיות, וכשיש לי את הבנות, אני רוצה לחיות בשבילן".

​בתוך​ ​כל​ ​המצב​ ​הזה​ ​לא​ ​מפתחים​ ​​אפתיה ו​מאבדים​ ​את​ ​הרצון​ ​לחיות?

"בראש רציתי לחיות, אבל בלב ממש לא רציתי לחיות. אנחנו גרים שבע דקות הליכה מהרכבת, שומעים אותה ממש טוב, ובשלב מסוים הרכבת נשמעה לי כמו סירנות שקוראות לי: 'בואי לפה, תקפצי בבקשה לפסים'. רק לפני חצי שנה הסכמתי להתקרב שוב לרכבת".

טל מייחסת את עוצמת הדיכאון האחרון שחוותה גם לנסיבות חייה כמהגרת. "זו פעם ראשונה שהיה לי דיכאון, שבו לא יכולתי לתפקד לזמן כל כך ארוך, ואני די משוכנעת שזה קשור לכך שלא הייתה לי כאן מערכת תמיכה. זה משהו שאני נוטה להאמין שקיים אצל עוד ישראלים ומהגרים פה, במיוחד בהתחלה. הגעתי לעמק הסיליקון כשהייתה לי ילדה בת שנה, ועבודה שבה הייתי קורעת את התחת ונשארת לעבוד עד שתיים בלילה לפעמים, למחרת כולם היו באים למשרד באחת עשרה אבל אני קמה בשש עם הילדה שלי, היא מעירה אותי. אני בנאדם מאוד חברותי, והיו מלא אנשים שהתחברתי איתם, אבל לא היה לי אף אחד חוץ מבעלי שיכולתי לפנות אליו. הוא עזר המון בתקופת המחלה, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי התמיכה שלו, אבל יש גבול לכמה הוא מסוגל גם לתפקד עם הבנות וגם לתמוך בי וכל זה לצד העבודה שלו. יש לי חברת ילדות מאוד טובה בסן פרנסיסקו, יעל, אבל מישהו נגיש, שיתמוך בי ביום יום, שיעזור לי עם הילדות? לא היה כזה. ולא היה לי זמן לפתח יחסים עמוקים עם אף אחד, כי הייתי סביב העבודה וסביב המשפחה".

ההתדרדרות במצבה של טל נמשכה. היא הפסיקה לנהוג, כי לא הייתה מוכנה להיות סכנה לציבור, ובשלב כלשהו היא הבינה שהיכולת הקוגניטיבית שלה אינה מאפשרת לה לתפקד כמו שצריך בעבודה. "כל החברים שלי כל הזמן אמרו לי: 'למה את לא מורידה הילוך בעבודה?', וידעתי שזה מה שאני צריכה לעשות, אבל לא הצלחתי להבין איך, כי העבודה שלי תובענית, אי אפשר לעשות אותה בחצי משרה, הייתי בחברה כל כך קטנה שלאבד בה בנאדם זה משמעותי, ואלה גם היו השעות ביום שהכי זרחתי בהן". בנקודת הזמן הזו זרקה לעברה חברתה יעל גלגל הצלה, כשהפנתה את תשומת לבה לכך שדיכאון זו מחלה, ולכן היא זכאית לחופשת מחלה. נשמע מובן מאליו? "זה לא היה לי ברור בכלל", מסבירה טל, "הלכתי לשאול את הרופא שלי אם הוא חושב שאני במצב מספיק גרוע לצאת לחופשת מחלה. הרגשתי כמו מתחזה כשדיברתי אתו, כאילו אני מנצלת את המערכת. הוא אמר לי: 'הדברים האלה נועדו בשביל אנשים במצבך, את לא ממציאה שום דבר'".

איך​ ​הגיבו​ ​בעבודה​ ​כשהודעת​ ​להם​?

"הם היו מהממים. הם אמרו: 'אנחנו רואים כמה את מתאמצת וכמה קשה לך. קחי כמה זמן שאת צריכה, אל תזדרזי'. עוד קודם לכן אמרתי לצוות שלי: 'אני רוצה שתדעו שאני עוברת תקופה קשה של דיכאון, אני מנסה לטפל בזה, אבל אם אני חסרת סבלנות או נראית מאוכזבת, תדעו שזה לא אתם, זה משהו שאני עוברת כרגע'".

טל יצאה לחופשת מחלה, ובשלב הזה גם החברים והמכרים סביבה כבר היו מודעים למצבה, "אני האנטיתזה לפוקר פייס, אז כשמישהו היה שואל אותי מה שלומי, היו עולות לי דמעות בעיניים. וגם הייתי כבר כל כך חשופה, התחלתי ללכת הרבה יותר לאט והדיבור שלי היה אטי, אנשים היו שואלים אותי: 'הכול בסדר?'"

במשך כל הזמן הזה המשיכה טל להיות מטופלת על ידי פסיכיאטר, "מדהים" כלשונה, טיפול שעלה לה למעלה מעשרת אלפים דולר.

​דבר​ ​אחד​ ​ש​אומרים​ לי בעקביות על מערכת הבריאות בארה"ב​ ​הוא​ ​ש​אם אין​ ​לך​ ​ביטוח​ ​בריאות​ ​– ​הלך​ ​עליך,​ ​אבל​ ​אם​ ​יש​ ​לך​ ​ביטוח בריאות טוב – ​אין​ ​לך​ ​מה​ ​לדאוג,​ ​אתה​ ​לא​ ​תפשוט​ ​רגל.

"יש הבדל בין רפואה נפשית ורפואה פיזית. כשאתה עושה טיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי, אתה רוצה מישהו שהוא ברמה גבוהה מאוד. זה כמו שאם אתה תצטרך לעבור ניתוח מוח, אני מאמינה שאתה תחפש את הרופא הכי טוב, ולא משנה אם הוא בנטוורק שלך או לא. מאוד קשה לדעת מי טוב ומי לא, ואין לך זמן וכסף לשרוף על ניסוי וטעייה, אז אתה הולך על המלצות – ולי לא היו מספיק אנשים לשאול אותם. פרסמתי שאלה בפייסבוק, וקיבלתי המלצה על מישהו שהוא לא בנטוורק".

למה​ ​לדעתך הטיפול​ ​הזה​​ ​לא​ ​עבד?

"זה כן היה צעד משמעותי, אבל זה לא היה מספיק. לא היו בטיפול כלים של 'בואי נעזור לך לתפקד ביום יום'. זה כמו לדבר על אסטרטגיה עם מישהו שעכשיו טובע: אני צריכה לצוף קודם".

כשלוש שנים לאחר שלקתה בדיכאון זרקה לעברה יעל חברתה גלגל הצלה נוסף, וסיפרה לה על תוכנית שמתמחה בדיכאון ובחרדה בבית החולים אלקאמינו בעמק הסיליקון. "היא ידעה להגיד לי שזו תוכנית קצרת מועד שעוזרת לאנשים לחזור לתפקוד, ושהיא מסובסדת על ידי הביטוחים. למעשה, היא סיפרה לי על התוכנית עוד לפני כן, אבל זה לא שקע", מגלה טל.

התוכנית המדוברת באלקאמינו הנה תוכנית יום במתכונת של חמישה ימים בשבוע מהבוקר עד אחרי הצהריים, שמתקצרת באופן הדרגתי בשעות ובימים. למעשה, קיימות באלקאמינו כמה וריאציות של התוכנית לפי התמקצעות, למשל, תוכנית לאמהות עם דיכאון אחרי לידה (MOMS), תוכנית לבני נוער שמסייעת במניעת התאבדויות (ASPIRE) ותוכנית לגיל השלישי (OATS).

טל נרשמה לתוכנית, עברה ריאיון התאמה והתקבלה. "חשוב לי להעביר את המסר שטיפול בבית חולים הוא לא רק למצבים קיצוניים, אתה לא צריך להיות במצב כל כך מזעזע כמו שאתה מדמיין", היא מדגישה.

​מה​ ​מצליחה התוכנית הזו ​לעשות​ ​בשמונה ​שבועות​ ​שטיפול​ ​ארוך​ ​טווח​ ​לא​ ​מצליח?
"עיקר הסוד בעיניי הוא טיפול בשיטת DBT, שהיא שילוב של כלים על מנת לנהל את החוויות והרגשות שלנו בעולם. זה בעצם CBT משולב עם מיינדפולנס, וזה הכול כלים פרקטיים. הטיפול מותאם ספציפית למצב שבו אתה נמצא בו באותו היום, ובנוסף ישנו צוות אנשי מקצוע מתחומים שונים שזמין עבורך כמו רופא, אחיות, פסיכולוגים, מטפלים בריפוי בעיסוק ובאומנות. ביום יום מתחילים ממפגש בוקר קבוצתי, ועושים mood rating, כל אחד מדרג את מצב הרוח שלו באותו הרגע: 3-1 אומר 'אין לי סימפטומים, הכול בסדר', 6-4 אומר ש'יש לי סימפטומים, אבל אני מצליח לנהל אותם בעצמי', ו-9-7 אומר ש'יש לי סימפטומים, אני לא מצליח לנהל אותם בעצמי וצריך עזרה'".

מה​ ​קורה​ ​אחרי​ ​מפגש​ ​הבוקר?

"יש שני מפגשים קבוצתיים, ואחר הצהריים עוד שני מפגשים קבוצתיים. ברוב המכריע הטיפול הוא קבוצתי, אבל זה לא טיפול שבו אתה שופך את הקישקעס, אלא זה יותר כמו שיעור מאוד אינטראקטיבי, מישהו מרצה ואתה סופג, ואנשים חולקים מצבים שבהם השתמשו בכלי מסוים. למשל, יש קבוצה של ריפוי בעיסוק, שבה ניסו לגרום לנו להגיע ל-task completion, לקחת משימות מספיק קטנות שתצליח לסיים אותן – פאזל קטן או יצירת אומנות כלשהי – ואז תרגיש סיפוק. בסוף הפגישה עוברים ושואלים איך היה לאנשים, באיזה כלים הם ניסו להשתמש, מה עזר להם בכלי ומה היה להם קשה עם הכלי".

כלומר, זה​ ​סגנון טיפול​ ​אוטוביוגרפי​, ​אבל​ ​לא​ ​וידויי.

"כן. אתה גם לא חייב לחלוק כלום אם אתה לא רוצה, רק מלהקשיב לקולגות שלך אתה לומד. אתה נמצא בקבוצה שעושה לך נורמליזציה: חצי מהאנשים הם מפייסבוק, גוגל וכו', ואתה אומר לעצמך: 'וואלה, הם לא אנשים דפוקים'. כל אחד הגיע לשם מסיבות אחרות לגמרי, אבל הסימפטומים מאוד דומים".

את​ ​יכולה​ ​לתת​ ​דוגמה לכלי שניתן לך בתוכנית?

"אחד הכלים השימושיים, המטרה שלו היא לנטרל את היכולת לחשוב באותו הרגע. כשאתה לא עושה כלום, טבעו של המוח האנושי זה ללכת לעבר ולעתיד – לא להיות בהווה – ולחשוב על השלילי. כשאתה חושב מחשבה שלילית, היא מעצימה את הרגש, ואז ההתנהגות שלך נהיית יותר מרוחקת ואתה מרגיש יותר לבד. אז הכלי שנתנו לנו הוא שכשאתה בסטרס, בתוך מערבולת מטורפת, קח תפוז קפוא מהמקפיא. ניסית להחזיק פעם משהו קפוא? אין מצב שאתה חושב על משהו חוץ מאשר: 'קר לי ביד', כך שאתה כבר לא חושב: 'אף אחד לא אוהב אותי, אני אפס'. זה לא שהכול ורוד אחרי, אבל זה נותן לך את הפאוזה שבה אתה יכול לחשוב מה אתה עושה הלאה; אם זה עוצר את כדור השלג, הכלי השיג את מטרתו.

fact checking הוא גם כלי שאני משתמשת בו כל הזמן. למשל, נניח שאתה תקוע בצד הכביש עם האוטו, ואין לך טלפון להתקשר להזעיק עזרה, ופתאום אתה רואה במחלף את האוטו של החבר הכי טוב שלך, והוא לא עוצר לך. אתה מתחיל לחשוב: 'איזה חבר הוא, לא אכפת לו ממני'. אבל אז אתה חוזר אחורה ובודק את העובדות, מה בעצם אתה יודע? אתה יודע שאתה תקוע, שראית אוטו שדומה לאוטו של חבר שלך. האם אתה יודע שזה אוטו של חבר שלך? לא במאה אחוז. אולי חבר שלך לא ראה אותך? ונגיד שהוא ראה אותך, אבל יש לו באוטו ילד שחייב להגיע לבית חולים? הרי אם היית יודע את זה, לא הייתה לך שום בעיה עם זה שהוא היה ממשיך לנסוע. זה עושה צמרמורת, נכון? אתה מבין שאתה לא יודע הכול, ובעצם רוב ה'ידיעות' אלה 'מסקנות' שעברו לך בראש והביאו אותך להרגיש בצורה מסוימת".

וואו. זה​ ​אפילו​ ​לא​ ​קשור​ ​לדיכאון,​ ​זה​ ​שימושי​ ​לכל​ ​בנאדם.

"נכון. בדוק את העובדות לפני שאתה עושה כל דבר אחר".

מה קורה כשתוכנית מסתיימת?

"אתה לא יכול לסיים את התוכנית בלי שאתה מכין תוכנית שחרור, בכתב, שכוללת תיאור של מה קורה אם יש הישנות (relapse): למי אתה הולך להגיד, איך, ומה. הכנתי רשימה של ארבעה אנשים שאני פונה אליהם כשאני מתחילה לצנוח שוב, וגם טקסט, כי לחשוב על הדברים האלה ברגע עצמו זה מאוד קשה".

השתמשת​ ​בזה?

"כמה פעמים כבר".

תנאי נוסף לסיום התוכנית הוא למצוא רופא ופסיכולוג, "מוודאים שאתה בידיים טובות", כלשונה של טל. וכאילו לא היה די בכל מה שנאלצה לעבור עד כה, בשלב הזה נזרקה טל בעל כורחה לזירת קרבות עם הביטוח הרפואי. זה התחיל מהרצון שלה למצוא מטפלים בשפת האם שלה. "אני מדברת עברית, וכל השנים עשיתי טיפולים באנגלית. זה עזר, אבל זה לא באותה רמה כמו טיפול עם מישהו שאני מדברת אתו בשפה שלי שאני יכולה לזרום בה, ושמכיר את התרבות שלי ומבין למה אני מתכוונת". לעזרתה נחלצה רנה, ראש התוכנית שלה ומי שטל מכנה "הלוחשת לביטוח". רנה גילתה לה שאם היא מבקשת טיפול בעברית – גם לפסיכיאטר וגם לפסיכולוג – הביטוח חייב לספק לה את זה בתוך הנטוורק ברדיוס מסוים ממקום מגוריה, אחרת הוא נדרש לסבסד לה את הטיפול. בזכות הידיעה הזו הצליחה טל להשיג את המימון לטיפול בעברית. "האנשים שאני בטיפול אצלם עכשיו הם לא בנטוורק, אבל הם נחשבים בנטוורק: רמה רונן היא הפסיכולוגית שלי, היא מטפלת ב-DBT ואין לי מספיק מילים בשביל להגיד כמה היא מצילה אותי, ומאור כץ הוא הפסיכיאטר שלי, והוא מדהים. הוא אחראי לתרופות ורמה לטיפול, והם מתקשרים ביניהם".

נראה היה שהכול בא על מקומו, אלא שאז הגיע לפתע סירוב מצד הביטוח הרפואי לממן את המשך הטיפול. "חזרתי לרנה", משחזרת טל, "והיא אמרה לי 'הנה מה שאת אומרת להם: יש לך שני ילדים קטנים בבית, את כבר X זמן לא מתפקדת, ואת מאוד חוששת שאם תישארי בלי טיפול, את הולכת לחזור לבית חולים צ'יק צ'ק'. הנציגה בטלפון רק שמעה את המילה 'בית חולים', זה מיד הרים לה דגל, וקיבלתי אישור".

בראייה מאוחרת יודעת טל לומר שטיפול בר-קיימה בדיכאון צריך לא רק להחזיר אותך לתפקוד ולהרגשה טובה יותר בהווה, אלא גם לצייד אותך בכלים שתוכל לעשות בהם שימוש בהמשך כדי לווסת את הרגשות שלך, במיוחד כשהגוף נכנס לגל דיכאון נוסף. "בהדרגה אני מבינה שכל הקטע הזה של ההורות הוא קשה, אבל הוא עוד יותר קשה לאינטרוברטים. אני חייבת את הזמן שלי לבד בשביל להיטען, ואין כזה דבר עם ילדים, אלא אם כן את בעלת יכולת שימור עצמית גבוהה. אני מצדיעה להורים שמצליחים לשמור על עצמם. כולם אומרים לך: 'תדאגי לעצמך קודם', זה נשמע לך בולשיט, אבל זה לא בולשיט, וגם אם זה לא נשמע לך בולשיט, את אומרת לעצמך: 'יופי, אבל איך אני עושה את זה?' היום אני לומדת לעשות את זה".

לקריאת ראיונות נוספים שערך אביב פרץ עם דמויות מעניינות בעמק הסיליקון, אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלו, "זוטי דברים".

אירועי ראש השנה 2017

אירועי ראש השנה 2017

השנה מצפים לכם שלל אירועים לראש השנה. מאירוע תשליך בו "תשליכו" את כל החטאים שצברתם במהלך השנה ועד לסעודות חג הפתוחות לקהל הרחב בהן תוכלו להכיר חברי קהילה, מאכלים מעניינים ומנהגים חדשים.

9.17

-תשליך: ארוע משפחות חוויתי לקראת ראש השנה. לפרטים

-חב"ד ישראלי: סדנת שופרות וחווית חג. לפרטים

-Jewish Community Library: Hebrew Story Hour for Rosh Hashanah. לפרטים

-(APJCC: Rosh Hashanah 5778 (for Russian-Speaking Community. לפרטים

-APJCC in Los Gatos: Firebird at APJCC's Rosh HaShanah Celebration. לפרטים

-Rosh-a-Shana picnic and Shofar factory for families. לפרטים

Contemporary Jewish Museum:  Rosh Hashanah Puppet Show and Maker Studio. לפרטים

Jewish Music Festival Kids Concert. לפרטים

9.18

-"תשליך בצוותא"  (לותיקי העמק) באגם שורליין. לפרטים

-PJCC Peninsula Jewish Community: Rosh Hashanah in the Lobby. לפרטים

9.20

-Rosh Hashanah with Stanford Chabad. לפרטים

-JCC San Francisco: Rosh Hashanah Celebration. לפרטים

-Chabad San Mateo: Rosh Hashanah Sevice. לפרטים

-Keddem Congregation: Rosh Hashanah 5778. לפרטים

-Chabad Palo Alto: Rosh Hashanah Dinner. לפרטים

– Urban Adama, Berkeley: High Holidays 5778. לפרטים

-Hillel at Stanford University: Student Rosh Hashanah Seder. לפרטים

-JCC East Bay, Berkeley: Erev Rosh Hashanah Service. לפרטים

9.21

-ראש השנה בפארק – ארוע למשפחות ב Hidden Villa. לפרטים

-Chabad NP: Rosh Hashanah Party at Japanese Garden. לפרטים

-Chabad San Mateo: Rosh Hashanah Shofar Party and Tashlich. לפרטים

 

בעין העדשה: שיחה עם הצלמת לימור אדרי-מגן

בעין העדשה: שיחה עם הצלמת לימור אדרי-מגן

מאת: דלית גבירצמן

ישנם אנשים שנוסעים רחוק בשביל לחזות באיזה פרח נדיר. הם גומעים מרחקים כדי לגלות שקיעה יפה או נוף מרהיב. ולפעמים כל מה שצריך זה לצאת החוצה, ולגלות שפרח יפיפה גדל אצלך בחצר האחורית. לפעמים, בשביל לראות שקיעה שצובעת את השמיים כמו ציור אקספרסיוניסטי ענקי, כל מה שצריך זה פשוט להרים את העיניים. ככה הרגשתי כשנפגשתי השבוע עם לימור אדרי-מגן לשיחה על כוס קפה קר.

לימור היא אבן-חן נדירה ויוצאת דופן, שחיה כאן ממש ביננו. היא צלמת עיתונות מקצועית שבמשך 15 שנים תיעדה דרך עדשת המצלמה שלה אירועים מכוננים בהסטוריה שלנו. היא ליוותה ממש מקרוב את ההתנתקות, צילמה את מקום חטיפתו של גלעד שליט, הנציחה את הארון של יצחק רבין וסקרה שתי אינתיפאדות. היא היתה עצורה לילה בתא מעצר כשחצתה בדרך לא דרך את המחסום וצילמה תמונות אחרי שהתמוטט מוצב בגוש קטיף. צילומים של לימור הופיעו על גבי העמודים הראשונים של ה״ניו יורק טיימס״ ״לה מונד״ וה״פריס מאץ׳״ וזכו בפרסים בינלאומיים. במפגש סיפרה לי לימור על המסע והדרך המרתקת שעשתה מחיים כצלמת עיתונות החיה סביב השעון והביפר שמצפצף 24 שעות ביממה, ועד החיים הנינוחים עם בת זוגתה ובנן בסאניוויל, בשעה שהיא מגלה תחומי עניין שלא האמינה שאי פעם ילהיבו אותה.

לימור פותחת לי את הדלת בחיוך רחב ומשהו בה תיכף נראה לי מוכר. לא היה ברור לי מהיכן. מאחוריה מציץ יונתן הקטן, וברגע אני מתאהבת בו ומוצאת את עצמי יושבת על הרצפה ומשחקת איתו במכוניות שלו. היא מכינה לי קפה קר, פורסת עוגת שמרים ביתית, כאילו מישהו גילה לה בסוד את הדרך אל ליבי.

אני מבקשת ממנה שתתאר לי תחנות חשובות במסע הזה שלה והיא בוחרת להתחיל, כמובן, בקריירה.

לימור, 44, למדה צילום עוד בתיכון, וכשהשתחררה מהצבא נרשמה ללימודים בקמרה אובסקורה. מהר מאוד גמלה בליבה ההחלטה להפוך לצלמת עיתונות והיא החלה לעבוד במקומון של רשת שוקן. כעבור שנה, היא הגיעה לעיתון ״הארץ״.

במשך 15 שנה, 24 שעות ביממה, זה היה כל עולמה. היא סיקרה עשרות הלוויות של חיילים, פיגועים, משפחות של חיילים חטופים ואנשים ברגעים הכי קשים שלהם. היא מתארת את חייה באותן השנים כבתוך מערכת מחייבת במאת האחוזים או כפי שהיא מכנה זאת, הייתה ״נשואה״ למערכת, כשביפר משמש לה כטבעת. היא אפילו הגיעה למצב שנכנסה עם הביפר למקלחת.

– אני מנסה להיכנס לנעלייך ולדמיין לעצמי איך זה לפגוש אנשים ברגעי המבחן הכי קשים שלהם. איך אפשר לחשוב על זווית צילום נכונה או לחפש את השוט המוצלח במצבים שכאלה? איך זה מרגיש להיות במקום הזה?

״הקו המנחה שלי כל הזמן היה שאני באה לספר סיפור דרך תמונה אחת. רגשות יכולים להיות מעורבים אבל תמיד היה לי בראש, שבתמונה אחת אני יכולה לתאר את כל הסיטואציה. אני זוכרת כשרק התחלתי לעבוד בעיתון ״הארץ״ קיבלתי עצה טובה מענת ציגלמן, אחת העורכות, שאמרה לי תמיד לחפש היכן נמצאים כל הצלמים, ואז ללכת ולעמוד בצד השני. המשפט הזה שינה לי את כל ההתייחסות וליווה אותי לאורך כל השנים. אספר לך סיפור: יום אחד היה פיגוע באחת מההתנחלויות וכל הצלמים התקבצו סביב הגופות שהיו מונחות מכוסות בצד הדרך. ואז הרמתי לפתע את העיניים, הצצתי אל תוך הבית וראיתי את השולחן הערוך לארוחת שבת עומד דומם, מוכתם בדם, וידעתי שזהו זה. התמונה הזאת קיבלה ביקורת וכתבו עליה בכל העיתונים. זה היה הקו המנחה שלי. תמיד נהגתי להגיע לאירוע עם ״דף לבן״, להשאיר את הדיעות הפוליטיות שלי בצד ולהשתדל לא להיות איפה שכולם.״

בתקופה שבה סיקרה את ההתנתקות, עברה לימור לגור ביחד עם הכתב ניר חסון בגוש קטיף, ואפילו בתעודת הזהות שלהם היה רשום שהם תושבי גוש קטיף. חרף דעותיה השמאלניות היה לה חשוב לסקר את האירוע מהאספקט האנושי שלו. היו שם משפחות שבסוף ההתנתקות נפרדו ממנה בחיבוקים חמים, ועם חלקם היא אפילו שמרה על קשר. את המחשבות והדעות הפרטיות שלה היא שמרה לעצמה.

– הרגשת אי פעם מאוימת או מפוחדת?

״הרבה פעמים, אבל אני חושבת שעם השנים פיתחתי חסינות. לא פעם חוררו לי את הצמיגים. או למשל, כשאת באה לבית משפט ומכוונת את עדשת המצלמה אל עבר עצור אחד בשם אלפרון ואת מתה מפחד, אבל לא זזה. בגוש קטיף אפילו ירו עלינו, אבל אני מודה שיש רגעים שהפחד נעלם. זאת העבודה שלי.״

לימור סיפרה לי על היום בו חטפו את גלעד שליט. ״התעוררתי ב-9 בבוקר והסתכלתי על הביפר. היו לי עשרות הודעות, גם בטלפון, והבנתי שמשהו קרה. חשבתי לעצמי: אלוהים, איך פספסתי? איך קרה לי שלא קמתי בזמן? תוך שלושים שניות כבר הייתי במכונית בנסיעה לכיוון דרום. התקשרתי מהדרך לחבר שלי אדי ישראל, שהיה צלם במעריב, ושאלתי אותו מה קרה. הוא אמר לי איפה את? כל הבוקר אני מנסה להתקשר אליך. חטפו חייל. כולם במקום מנסים לצלם את הנגמ״ש. אין לך מה לבוא, האזור כולו סגור לצלמים. אבל אם את כבר בדרך, תוכלי לאסוף את הכתב שלי, אלי בוהדנה, שגר באחת מההתנחלויות? אלי חיכה לי בצומת ואספתי אותו בדרך. סיפרתי לו על הפדיחה שקרתה לי ואיך ״נרדמתי בשמירה״. הייתי בפניקה, כי ידעתי שאני עלולה לאבד בגלל זה את מקום העבודה. אלי, שהיה תמיד רגוע מטבעו, אמר לי לא לדאוג, שנמצא דרך. הוא הפנה אותי לכיוון כיסופים, לכביש שעבר דרך הישובים החקלאיים. את הסיטואציה הבאה אזכור כל חיי. שעטתי בגולף הכחולה שלי על כביש האספלט, ברקע נשמעו יריות מכיוון עזה ופתאום קיבלתי טלפון. על הקו היה אדי, הכתב ממעריב, ששאל אותי אם במקרה הגולף הכחולה שדוהרת על הכביש היא שלי. ואז ראינו המון חיילים, שוטרים, נגמ״שים וכלבי גישוש. הבנו לחרדתנו שאנחנו רואים את הנגמ״ש ממנו נחטף גלעד שליט, שהיה ממש על הציר. קלטתי שזאת הזדמנות חיי. עצרתי את המכונית, לקחתי את המצלמה וצילמתי. התמונה הזאת הופיעה בכל העולם.״

ואז היא מצביעה על תמונה שעל הקיר, ובה צילום שהתנוסס על שער ה״ניו יורק טיימס״. והיא מספרת: ״באותה התקופה אנשים עדיין לא האמינו שתהיה התנתקות. בוקר אחד, נסעתי דרומה וראיתי המון משאיות עם בתים זמניים עליהן. החוש העתונאי שלי מיד החל לפעול. הגעתי לאזור ניצן, הסתכלתי וראיתי בחולות עשרות משאיות. עצרתי ושאלתי את אחד מנהגי המשאיות מה זה הבתים האלו? והוא ענה, זה למפוני גוש קטיף. אתה בטוח? שאלתי. והוא חזר ואישר. ביד רועדת התקשרתי לכתב הצבאי בעיתון ועדכנתי אותו. אין סיכוי, הוא אמר, אבל אל תזוזי מהמקום, אני ניגש לברר. הוא חזר אלי אחרי כמה דקות והורה לי שלא לדבר עם אף אחד ולצלם כמה שיותר תמונות. התמונה שצילמתי התפרסמה מיד גם בחו״ל והטלפון שלי לא הפסיק לצלצל. למחרת, 90 צלמים מכל העולם כבר הגיעו למקום לעשות פולו-אפ על האייטם הזה.״

– אני כמובן חייבת לשאול כיצד לדעתך השפיעה המהפכה הדיגיטלית על עולם העיתונות?

״היום, כל כתב מגיע עם האייפון שלו ומצלם. הצילום הראשון שעולה במהדורת החדשות הוא בכלל של מישהו שהיה באזור עוד לפני שהגיעה ניידת הצילום. פעם, לצלם היתה משמעות. הוא היה צריך ללמוד צילום ולהבין. מצד אחד, אני מאוד אוהבת שהתחום נפתח, יותר אנשים מצלמים וגם מגיעים לתערוכות צילום. אבל כמקצוע, העולם הדיגיטלי הרג את תחום העיתונות. לכן החלטתי לעזוב ולפתוח את העסק שלי ליחסי ציבור שנותן שירותי צילום וגרפיקה. הרבה חברים שלי גם נטשו את תחום העיתונות, אחד פתח בית ספר לצילום, השני פתח חנות צילום. ואז גם גיליתי את הצילום באייפון. לפעמים אני רואה באינסטגרם תמונות מדהימות, והקלות של זה מדהימה אותי, כי לא צריך ללמוד חשיפה וכולי. אני כמובן שמחה שעולם הצילום נפתח מאז העידן הדיגיטאלי ושאנשים נחשפים יותר לצילום, אבל הייתי רוצה שאנשים יבינו שעם כל החדשנות הטכנולוגית, צילום הוא מקצוע שנרכש לאורך שנים, והוא דורש הרבה נסיון ולמידה.״

– אני רוצה לחזור שנייה אחורה ולשאול למה בחרת דווקא להיות צלמת עיתונות?

״אצלי זה בא ממקום אידאולוגי. אתה מרגיש שאתה עושה משהו למען המדינה הזאת. התמזל מזלי ויצא לי לעבוד ב״הארץ״, התחברתי גם לדעות שלו, והרגשתי שאני נותנת שירות. הרגשתי שאני מתעדת את ההסטוריה של המדינה. הארכיון שיש לי בבית מספר את הסיפור של המדינה, ואותי זה ריתק. ידעתי על דברים שהתרחשו מאחורי הקלעים ולא ראיתי את עצמי עושה צילום אחר. ניסו לפתות אותי עם צילומי אירועים וחתונות, אבל לא נהניתי מזה. חיפשתי גם את האקשן, הסיכון והאנדרנלין שבגוף. המתח הזה של לתפוס את ה-תמונה, כשיש 40 צלמים בשטח. היה בזה משהו חד וסוחף. באותה התקופה גם הייתי צלמת העיתונות היחידה, למעט עוד צלמת אחת בשם היידי לוין, שצילמה לסוכנויות.״

אחרי שנים רבות בתחום, החליטה לימור לעזוב את העיתון. בהתחלה היא ישבה בבית ולא ידעה מה לעשות. ואז התחילה לעסוק בצילום מסחרי. פתאום היא הרגישה שיש לה חיים. היא יכלה לקבוע עם חברים, ולאכול ארוחת ערב ביום שישי מבלי להציץ כל רגע אל עבר הביפר. ואז היא התמכרה גם לזה. לימור התפנתה להקים משפחה וללדת ילד. כשבת זוגתה, אדר, העובדת באפל קיבלה הצעה לרילוקיישן, הן החליטו לעבור לעמק הסיליקון. היא נחתה במקום חדש, שבו אף אחד לא הכיר אותה. פתאום היא מצאה את עצמה יוצרת קשרים ועסוקה עד מעל לראש. היא התחילה לצלם בר מצוות וגילתה התרגשות חדשה. לפתע מצאה את עצמה נהנית מלצלם אנשים שמחים. היא בשלב של הקמת עסק לצילומים על מגנטים. מבלי שהתכוונה לכך, לימור מצאה את עצמה מקבלת טלפונים והצעות עבודה – והיא פורחת.

– מי הצלמים הנערצים עליך?

״בארץ, אני מאוד מעריכה את זין קורן, שהוא גם חבר. אני חושבת שהוא צלם עיתונות שחי ונושם את זה עד היום. הוא הוציא ספרים ויש המון מה ללמוד ממנו. היכולת שלו לספר סיפור שלם מבלי לומר מילה, פשוט מדהימה. גם אלכס ליבק שזכה בפרס ישראל. צלמת בינלאומית, זאת אנני לייבוביץ׳ בגלל הדבקות שלה במטרה והסגנון הייחודי שלה. היא היתה טוטלית והוציאה מהמצולמים שלה דברים מופלאים.״

– אז איפה את רואה את עצמך בעוד 5 שנים?

היא מביטה אל עבר אדר ועונה בחיוך: ״נראה לי שנהיה פה. עם איזה עסק גדול לצילום, ובטח עם עוד ילד או שניים. אני כל הזמן מאתגרת את עצמי, ולשמחתי זה גם לרוב מצליח. השאיפה שלי היא להמשיך ליצור ולצלם. פעם זה היה עיתונות וחדשות, והיום אלו דברים אחרים שאני מוצאת בהם הנאה. פעם לא האמנתי שאהנה לצלם בר מצווה, אבל היום אני במקום אחר בחיים, וגם היחס לצלמים כאן מאוד שונה. מאז שהגענו לכאן בינואר, הספקתי כבר לצלם נשים בהריון, לצלם בוק לבת מצווה ואני כבר משתוקקת להתחיל עם העסק של המגנטים. אני שמחה על ההזדמנות שניתנה לי להתחיל פרק חדש בחיים. תביני, יש ביני לבין אדר הפרש של 10 שנים. היא בשיא הקריירה שלה ואני מרגישה שהגעתי לשיא, ועכשיו אני יכולה פשוט להנות.״

לימור החלה לצלם סדרות של תמונות באייפון, אזרה אומץ להציג אותן בתערוכות, חלקן תלויות כיום לראווה במשרדים של אפל, חלקן נמכרות כשחלק מההכנסות מהוות תרומה לאירגונים שונים. היא מראה לי סידרה אמנותית של צילומים שבהם מופיעה חיפושית קטנה, אדומה שאותה היא מצלמת בכל מיני מקומות; על כביש ראשי, בשלולית וכו׳. אנשים פרטיים נתקלים בצילומים של לימור באתר שלה או באינסטגרם, מתרשמים ומזמינים ממנה את התמונות לבתים או למשרדים שלהם. בין העסק המצליח בארץ, להתנסויות שלה כאן, ידיה מלאות.

– לימור, במה את הכי גאה?

מבלי להסס היא עונה, ״ביונתן.״

מה שהכי קסם לי בלימור זאת הצניעות שלה. בתור מי שהצליחה וזכתה להכרה בקנה מידה בינלאומי, אין בה שמץ של התנשאות, ושום דחף להתראיין או לפרסם את עצמה. הכישרון האדיר שלה הביא אותה לכל מקום אליו הגיעה. ותמיד היתה במקום הנכון, בזמן הנכון. הכול עניין של טיימינג, כמו עם פרח נדיר.

 

שבת שלום!

שלכם,

דלית