כנס ציונות 3.0: מהדקים את הקשר בין יהדות ארה"ב וישראל

כנס ציונות 3.0: מהדקים את הקשר בין יהדות ארה"ב וישראל

אחת לשנה, מתכנסים מאות רבות מחברי הקהילה הישראלית והיהודית מאיזור המפרץ יחד עם טובי הדוברים מכל רחבי ארה"ב ומישראל, ליום מרתק, אקטואלי בו הם לוקחים חלק בשיח חדשני, אמיץ ויצירתי אודות שני המרכזים היהודיים העיקריים בעולם-  היהודים בישראל והקהילה היהודית בארה"ב. בכנס ציונות 3.0 אשר יתקיים ב-9 בדצמבר ב-OFJCC  בפאלו אלטו נחשוב מה אנחנו, כישראלים החיים מחוץ לישראל, יכולים לעשות על מנת לצמצם את הפער שרק הולך וגדל בין שתי הקהילות שכה זקוקות אחת לשניה.

באירוע הדגל של ה-OFJCC המתקיים זו השנה השלישית ישתתפו דוברים מרתקים וביניהם חמי שלו, יועז הנדל, השר לשעבר שי פירון, ד"ר יוסי ביילין, טל בקר, הפרשן הפוליטי דיויד ברוקס, ועוד רבים וטובים.

ד"ר יוסי ביילין

ביילין נחשב לאחד האנשים שעיצבו את החברה הישראלית בשנים האחרונות. כחבר בכנסת ה-13 היה סגן שר החוץ, שר הכלכלה והתכנון ואחרי שסגר את משרד הכלכלה והתכנון היה שר במשרד ראש הממשלה. כיהן כיו"ר מפלגת מרצ-יחד. כיום עוסק יוסי ביילין ביעוץ עסקי בינלאומי ונשיא חברת "ביילינק".

ד"ר יוסי ביילין יזם את תהליך אוסלו, הגה ויזם את תכנית Birthright לביקור צעירים יהודים בישראל ועמד בראש התנועה הציבורית ליציאה מלבנון. בדצמבר 2003 הושקה "יוזמת ז´נבה", אותה יזם יחד עם יאסר עבד ראבו, להצגת מודל להסכם קבע מלא בין ישראל והפלסטינים.

פרופ' טובה הרטמן

טובה הרטמן, דיקאן הפקולטה למדעי הרוח בקריה האקדמית אונו, חוקרת מגדר וחינוך, ממייסדי קהילת "שירה חדשה", בית הכנסת האורתודוקסי השוויוני הראשון בארץ, שהוקם בירושלים לפני 12 שנה. פועלת לצמצום אי-שוויון מגדרי בחברה האורתודוקסית.

שי פירון

שר חינוך לשעבר, רב, מחנך ואיש רוח. היה ראש מוסדות ישיבת פתח תקווה ומנכ"ל תנועת "הכל חינוך" לקידום החינוך בישראל.

פירון הוא ממקימי עמותת "צהר", העוסקת רבות בקירוב לבבות בין דתיים וחילונים. הוא פרסם שלושה ספרים: "למען הסדר הטוב", "הארות שוליים", ו"הכל חינוך". כיהן כח"כ מטעם מפלגת יש עתיד והיה ממייסדי "פנימה".

ד"ר דניאל גורדיס

סגן נשיא בכיר ועמית Koret Distinguished במרכז שלם בירושלים. גורדיס מפרסם ב”ג’רוזלם פוסט” טור קבוע ואף מרבה לכתוב ל”ניו יורק טיימס”. כמו כן, כתב ספרים רבים בנושאי הגות יהודית וזרמים בישראל ולאחרונה זכה בפרס הספר היהודי הלאומי (ארה”ב). הוא היה הדיקן המייסד של בית הספר ע”ש זיגלר ללימודי רבנות באוניברסיטה ליהדות, הקולג’ הרבני הראשון בחוף המערבי של ארצות הברית.

חמי שלו

חמי שלו הוא עיתונאי ישראלי, שימש ככתב עיתון "הארץ" בניו יורק בשנים 2011–2017, ומאז משמש כפרשן בכיר לעניינים אמריקאים. שימש כעורך מהדורת האינטרנט באנגלית של העיתון. בשנים 2007–2011 היה משנה לעורך "ישראל היום" ופרשן מדיני ובעל טור בעיתון. כתב במשך שנים בעיתונים "מעריב" ו"ג'רוזלם פוסט".

ד"ר יועז הנדל

יועז הנדל הוא ד"ר להיסטוריה, ראש המכון לאסטרטגיה ציונית ועיתונאי. בעבר הנדל כיהן גם כראש מערך ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה והיה חבר בצוות המשא ומתן עם הפלסטינים בירדן. הוא זכה בפרס איש המופת החברתי מטעם תנועת אומ"ץ, בפרס אביר איכות השלטון ובפרס לספרות צבאית ע"ש מולדובן. ספרו האחרון "בארץ לא זרועה" הפך לרב מכר. סך הכל פרסם ד"ר הנדל 4 ספרים. ב 2012 מונה הנדל לראש המכון לאסטרטגיה ציונית. כיום הנדל כותב טורים קבועים ב"ידיעות אחרונות" ומגיש את התוכנית רצועת הביטחון בגלי צה"ל.

אפרת אדמון

סמנכ"לית תוכן ופיתוח עסקי של אתר און לייף – אתר חדשות ואקטואליה לנשים הגדול בישראל מקבוצת "הארץ". בעבר, היתה עורכת טלויזיה כ-20 שנה בתכניות אקטואליה, בוקר, ריאליטי ואוכל (לונדון את קירשנבאום, אהרוני, אודטה ועוד). אדמון היא בעלת תואר ראשון במדעי המדינה ועיתונאות.

 

*אירוע ציונות 3.0 יתקיים ביום ראשון, 9 בדצמבר, 10 בבוקר עד 5:30 אחה"צ. הצטרפו ליותר מ 800 האנשים שכבר נרשמו לכנס! להרשמה לחצו כאן

מחממים מנועים לקראת בחירות אמצע הקדנציה בנובמבר

מחממים מנועים לקראת בחירות אמצע הקדנציה בנובמבר

מאת: יפתח דיין

בנובמבר הקרוב יעמוד טראמפ בפני האתגר האלקטורלי המשמעותי ביותר שלו מאז היבחרו לנשיאות: בחירות אמצע הקדנציה. מדובר באבן דרך חשובה בכהונתו של כל נשיא. כמו אצל קודמיו של טראמפ – כך גם אצלו, הבחירות תיתפסנה כמשאל עם על תפקודו בשנתיים הראשונות לכהונתו, וההיסטוריה מלמדת שבדרך כלל אין הבוחר האמריקאי נוטה חסד לנשיא הטרי.

בבחירות אלו יעמדו מחדש לבחירה כל חברי בית הנבחרים (435) וכשליש מחברי הסנאט (33 מתוך 100), בתוספת שני מושבי סנאט נוספים. אם חברי קונגרס שעמדו בפני בחירות הודיעו על פרישה מתפקידם, מועמדים חדשים יתחרו על המושב שיתפנה. במקביל, ב-36 מדינות תתקיימנה בחירות לתפקיד המושל, ורוב בתי המחוקקים המקומיים בכלל המדינות יעמדו אף הם לבחירות.

ברמת הקונגרס תספיק לדמוקרטים זכייה ברוב באחד משני הבתים – הסנאט או בית הנבחרים, כדי לסכל את אג'נדת החקיקה שטראמפ טרם מימש. זאת כיוון שחוקים חייבים לעבור ברוב קולות בשני הבתים, כאשר בסנאט מרבית החוקים אף דורשים רוב חגיגי של 60 תומכים מתוך 100.

הסנאט הוא הבית החשוב מבין שני בתי הקונגרס. הסיבה העיקרית לכך היא שהמפלגה השולטת בו יכולה לאשר מינוי שופטים פדרליים אם היא מפלגתו של הנשיא, או לבלום לחלוטין מינויים אם היא מפלגת האופוזיציה. היהלום שבכתר הוא ביהמ"ש העליון.

מהסיבה הנ"ל, החלטתי להתמקד בסנאט במסגרת פרויקט חדש שמטרתו להנגיש ולפרשן את המירוצים החשובים ביותר בנובמבר הקרוב. לכל אחד מהם תהיה חשיבות מכרעת על התוצאה הסופית, ולכן רצוי להכיר כבר עכשיו את הנפשות הפועלות ואת הנושאים החמים שעל הפרק.

איפה אנחנו עומדים כעת

נכון לכתיבת שורות אלו, הסנאטור מאריזונה ג'ון מקיין מאושפז במדינתו בעודו נאבק בגידול סרטני במוחו. לאור היעדרותו, המאזן בסנאט הוא 50-49 לטובת הרפובליקנים. במצב הנתון, מספיקה עריקה של סנאטור רפובליקן אחד כדי לסכל את יוזמות החקיקה של הנשיא ומפלגתו.

מתוך 35 המירוצים הצפויים להתקיים בבחירות הקרובות, ינסו הדמוקרטים להגן על 24 מושבים (22 סנאטורים דמוק' בתוספת 2 סנאטורים עצמאיים שנוהגים להצביע עם הדמוק’) בעוד שהרפוב' נדרשים להגן על 9 מושבים בלבד. בנוסף, מתוך 24 הסנאטורים הדמוק' שעומדים לבחירה מחדש, 9 מכהנים במדינות בהן ניצח טראמפ ב-2016 בעוד שרק סנאטור רפובליקן מכהן אחד עומד לבחירה מחדש במדינה בה ניצחה קלינטון.

לאור הנתונים הנ"ל, העריכו עד כה רבים שהרפוב' ישמרו על הרוב שלהם בסנאט ובסבירות גבוהה אף יגדילו אותו. יחד עם זאת, שתי התפתחויות איימו לשבש את היתכנות תרחיש זה.

ההתפתחות הראשונה הייתה הודעתם של הסנאטורים ג'ף פלייק מאריזונה ובוב קורקר מטנסי שלא יתמודדו לקדנציה נוספת בנוב'. מדינתיהם אמנם הצביעו לטראמפ ב-2016, אבל לרפוב' יש סיבות לחשוש באשר לעתיד מושבים אלו. אריזונה אמנם לא בחרה דמוקרט לנשיאות מאז 1996, אבל ב-2016 הפסידה בה קלינטון בפער קטן מאוד ביחס לשנים קודמות (3.5%). טנסי שמרנית בהרבה, אבל הדמוק' הצליחו לגייס בה את מועמדותו של פיל ברדסן, מושל המדינה לשעבר הזכור לטובה.

ההתפתחות השנייה הייתה החלטתם של מועמדים שנויים במחלוקת לנסות את מזלם בפריימריז הרפובליקניים. אותם "מועמדי קצה" טענו כי רק בחירה בהם על פני מועמדי הממסד המפלגתי תבטיח את קידום האג'נדה של טראמפ ללא הפרעה. ראוי לציין כי מאז 2010 הפסידו הרפוב' מירוצים למושבים רבים בסנאט כתוצאה מזכיית מועמדים קיצוניים רבים מטעמם בפריימריז.

לשמחת הרפוב', האיום השני הצטמצם משמעותית. מועמדי הקצה תלו יהבם בסטיב באנון, יועצו הקרוב של טראמפ עד לפני כשנה, וברוברט וברבקה מרסר, אב ובת שמרנים ואמידים שהביעו נכונות לממן את הקמפיינים שלהם. אלא שבאנון נבעט בבושת פנים מהבית הלבן ועל הדרך הסתכסך עם המרסרים, ובאיבחה אחת ירדה גם קרנם של מועמדי הקצה. במיסיסיפי, בוויאומינג ובנבאדה ויתרו הקיצוניים על הניסיון להיבחר, ורק באריזונה נותר לאחת מהן (קלי וורד) סיכוי קל לנצח בפריימריז.

יוצאת הדופן היא אלבמה. המדינה אינה משתתפת בבחירות לסנאט בנוב' הקרוב, אך כיוון שטראמפ מינה את הסנאטור ג'ף סשנז לתפקיד שר המשפטים, היה צריך לערוך בחירות מיוחדות למילוי מקומו בסנאט בדצמ' 2017. בפריימריז הרפוב' נבחר רוי מור, לשעבר נשיא ביהמ"ש העליון של אלבמה. חשדות לרומנים שניהל עם קטינות כאדם בוגר ולתקיפה מינית של אחת מהן ערערו את הקמפיין שלו. סקנדל זה ביחד עם אחוזי הצבעה גבוהים בקרב אפרו-אמריקאים הביאו לבחירת הדמוק' דאג ג'ונס על פניו.

הניצחון הבלתי צפוי של הדמוק' באלבמה סייע להם בצמצום הפער מהרפוב' מ-52:48 ל-51:49. כאמור, לאחר שהודיע מקיין על נבצרותו, המאזן האפקטיבי כיום מצומצם אף יותר: 50:49.

משחקים על כל הקופה

ב-27 ביוני 2018 הודיע שופט ביהמ"ש העליון אנתוני קנדי לנשיא טראמפ על כוונתו לפרוש. קנדי, שמונה ע"י רונלד רייגן כמועמד פשרה ב-1988, היה שמרן מאוד בהיבטים כלכליים אך ליברלי למדי בנושאיים חברתיים. מכיוון שהעליון בהרכבו הנוכחי מונה 4 שופטים שמרנים ו-4 שופטים ליברלים, רבים ראו בקנדי את "לשון המאזניים" המכריע את גורל התיקים החשובים ביותר.

פרישתו של קנדי הניעה את אמות הספים בוושינגטון. מיץ' מקונל, מנהיג הרוב הרפובליקני בסנאט, הודיע מיד כי בכוונתו לכנס הצבעה לאישור המועמד שיציג טראמפ להחלפת קנדי לפני הבחירות בנוב' (כעבור שבועיים הציג טראמפ את השופט ברט קוואנו כמועמדו). בכך שבר מקונל את התקדים שהוא עצמו קבע ב-2016, כאשר סירב לאפשר אפילו דיון במועמדותו של מריק גארלנד, המועמד שהציג אובמה לעליון לאחר פטירת השופט אנטונין סקאליה.

בשעתו טען מקונל כי המועד בו נפטר סקאליה (פברואר) הינו סמוך מדי לבחירות (נובמבר) וכי יש לאפשר לציבור האמריקאי לחוות את דעתו בקלפי בטרם תתקבל החלטה כה חשובה בסנאט. אז היה מדובר בפער של 9 חודשים בין מועד התפנות המושב בעליון והבחירות. כעת הפער בין מועד פרישתו של קנדי ועד הבחירות לקונגרס הוא 4 חודשים בלבד. כיצד מסביר מקונל את השינוי בגישה? "בשעתו הבחירות היו גם לנשיאות וגם לקונגרס, ואילו הפעם רק לקונגרס", הוא משיב.

השתלשלות זו ממחישה את חשיבות השליטה בסנאט. כאשר נפטר סקאליה בפברואר 2016 עלולים היו הרפוב' לאבד את השליטה בעליון. כעת הם על סף ביסוס שליטתם באחת משלוש רשויות השלטון לתקופה של לפחות דור. לא רק שזכו למנות שני שופטים צעירים במינוי לכל החיים (גורסץ' בן 50, קוואנו בן 53), הם גם משנים את האיזון בעליון והופכים אותו לימני בהרבה. זאת כיוון שקוואנו, בניגוד לקנדי, אינו צפוי לפסוק ביחד עם הגוש הליברלי בעליון באף נושא משמעותי.

נבחרים במלכודת

ההצבעה על מועמדותו של קוואנו צפויה להתקיים עד ה-1 באוק', והיא תטיל צל כבד על הבחירות בנוב'. לאור נחיתותם המספרית בסנאט ישאפו הדמוק' לצופף את השורות, להצביע כמקשה אחת נגד המועמדות ולקוות לעריקה כלשהי מקרב הרפוב’. יחד עם זאת, ישנם 3 סנאטורים דמוק' העומדים לבחירה מחדש בנוב' אשר כבר נטשו בסבב הקודם את מפלגתם והצביעו בעד מועמדותו של גורסץ': היידי הייטקמפ מצפון דקוטה, ג'ו דונלי מאינדיאנה וג'ו מנצ'ין ממערב וירג'יניה.

מצד אחד קיים תמריץ ברור מבחינת שלושת הסנאטורים הנ"ל להצביע שוב עם הרפוב'. הבחירות נמצאות ממש מעבר לפינה. האלקטורט במדינתם שמרן מאוד, ומועמדות של שופטים לעליון נחשבת לשיקול מרכזי בהצבעת שמרנים למועמדים בקונגרס. יתרה מכך, לאור העובדה שהמפלגה גם כך לא מסוגלת לבלום את מועמדות קוואנו בכוחות עצמה, ולאור הסבירות הנמוכה שרפוב' כלשהם יערקו בהצבעה כה חשובה, הם עשוים להרגיש שהנזק בפועל מהצבעתם בעד המועמדות יהיה נמוך.

מצד שני יש לחץ אדיר על השלושה להישאר בטור הדמוקרטי ולהצביע נגד המועמדות, שכן בעיני רבים מדובר בנקודת מפנה בכל הנוגע לחוקיות הפלות. פס"ד רו נגד וייד בעליון משנת 1973 קבע שזכותן של נשים לבצע הפלות יזומות חוסה תחת התיקון הרביעי לחוקה העוסק בזכות לפרטיות. השופט קנדי היה תומך נלהב בתקדים רו נגד וייד ופסק בהתאם. קוואנו לעומתו שמרן יותר בתפיסתו בכל הנוגע להפלות, ולא ניתן להוציא מכלל אפשרות שיפסוק נגד התקדים ויהפוך אותו.

לאור העובדה שאחת מנקודות המחלוקת החריפות ביותר בין הרפוב' לדמוק' נמצאת על כף המאזניים, נושאים המנגנון המפלגתי, התורמים הגדולים ופעילי השטח את עיניהם אל שלושת הסנאטורים. אין זה משנה מבחינתם שהשלושה מתנגדים להפלות (בדרגות שונות), וגם לא העדפות המצביעים במדינתם. לשיטת הבייס, אם ייבחרו השלושה מחדש יהיה זה דווקא בזכות המיעוט הליברלי באותן מדינות שיצביע בהמוניו, ועל כן חייבים הייטקמפ, דונלי ומנצ'ין לשמור על נאמנות בנקודת ההכרעה.

*מתעניינים בפוליטיקה האמריקאית? לקריאת פוסטים נוספים היכנסו לבלוג של יפתח דיין, על פילים וחמורים

אלדד יניב: "אנו נמצאים בקץ עידן נתניהו"

מאת: שלומית סאם-אקרמן

בגיל 40, אחרי שהספיק לשמש כעיתונאי, ראש המטה האישי של ראש הממשלה, אהוד ברק, היועץ המשפטי של מפלגת העבודה ובעל אחד ממשרדי עורכי הדין המצליחים בישראל, היה אלדד יניב אמור להרגיש על גג העולם. עם רשימה מפוארת של לקוחות וביניהם אריק שרון, אהוד אולמרט, אברהם הירשנזון ובנימין בן אליעזר, הצליח יניב לבצר את מעמדו כאחד האנשים החזקים בעולם המשפט עם רשת קשרים שלא מביישת את הפוליטיקאים או הטייקונים הבכירים ביותר. יניב היה ידוע כמי שיכול לחלץ אנשי ציבור מכל תסבוכת אליה ייקלעו וגם אם זה כרוך במניפולציות, ספינים או איומים על עיתונאים- כל האמצעים כשרים. הוא הפך לאיש שהכי מזוהה עם קשרי הון-שלטון וכמי שהמציא את "השיטה".

אולם, דווקא אז, כשהיה בשיא הצלחתו הוא החליט לעבור צד. ממי שמקמבן את הפוליטיקאים הוא הפך לזה שחושף את שחיתותם. מאבי השחיתויות והקומבינות הפך ללוחם צדק הפועל למען חברה מתוקנת יותר. בתאריך הסמלי של 1.1.10 הוא קם ועזב את המשרד המצליח שלו, פשט את החליפה והעניבה ויצא לבנות ארץ חדשה.

"לאורך כל הקריירה שלי, עוד בתקופה שהתמחיתי אצל עו"ד דב וייסגלס, נחשפתי לפעולה שיטתית של ראשי ממשלה אם זה ברק, שרון, אולמרט או ביבי אשר כולם הושחתו בגלל כסף", מספר יניב, "ראיתי מנהיגים ושרי בטחון כדוגמת פואד וליברמן שכלפי חוץ מציגים את עצמם כדואגים למדינה, לשלום, לבטחון, לכלכלה ולרווחה של האזרחים ובעצם עושים לביתם ולעניינם הפרטיים. בלא מעט מקרים שאלתי את עצמי מה אני עושה פה? למה אני צריך לעזור למושחתים האלה בהסתבכויות שלהם? למה לעזור לליברמן או לאולמרט שעשו דברים כל כך נוראיים? שגנבו עתיד של אנשים אחרים?

פוליטיקאים ידעו שבהסתבכויות הכי גדולות שלהם אני תמיד אנקוט בצעדים המשפטיים הכי יצירתיים ומבריקים ולקח לי זמן להבין שאני לא צריך לנצל את הכשרון שלי כדי לחלץ את כל אותם נוכלי הון-שלטון מהשחיתויות שלהם ללא עונש, אלא להילחם בדברים האלה ולחשוף אותם.

מאז שביבי עלה לשלטון ב-96', כל ראשי הממשלה- ביבי, ברק, שרון, אולמרט ואז שוב ביבי מצאו את עצמם בחדרי חקירות מאותה הסיבה- קבלת כסף גדול, או בצורה של טובות הנאה או בצורה של מימון מערכות בחירות מאנשי עסקים להם נתנו שירות כפוליטיקאים. גם ילדים של פוליטיקאים כדוגמת שרון, ליברמן ופואד, אשר התעשרו בצורה בלתי נתפסת כתוצאה מקשרים עם בעלי הון נכנסו לחדרי החקירות ובכל המקרים זה נגמר בחקירה באזהרה וזה הדבר החמור שהיה צריך לתקן. צריך שכמו בארה"ב, אנשי ציבור יכהנו למספר קדנציות ולא באופן אינסופי, שתהיה שקיפות יותר גדולה, שהצהרות הון של פוליטיקאים תהיינה גלויות. אין בעיה שפוליטיקאים יהיו עשירים וצריך לעודד הצלחה, אבל אנחנו רוצים לדעת שאדם לא עשה כסף בזמן שהוא היה בפוליטיקה".

את פעילותו למען הציבור החל יניב בכתיבה של מניפסט "השמאל הלאומי", טקסט פוליטי פרובוקטיבי אותו כתב יחד עם המחזאי שמואל הספרי אשר יחד יצאו נגד הפוליטיקה הישנה ובראשה ה"סמול" אשר לדעתם איבד את הדרך. בהמשך, הצטרף יניב למחאה החברתית הגדולה של 2011 ויחד עם דפני ליף וחבריה העלו על סדר היום את כל נושא ההון-שלטון-עיתון בו הוא נלחם. האווירה הכללית שהייתה אז בארץ והעלאת הנושאים כמו צדק חברתי וקשרי הון-שלטון לסדר היום הציבורי יצרו עבור יניב קרקע פוריה להקמת מפלגת "ארץ חדשה" אשר התמודדה בבחירות ב-2013 ועל אף שהקמפיין האינטרנטי שלה על התנהלותם המושחתת לכאורה של גורמים בצמרת הממשל והכלכלה עורר הדים רבים, היא שבסופו של דבר לא עברה את אחוז החסימה ונשארה מחוץ לכנסת. בהמשך התמודד יניב בפריימריז של מפלגת העבודה, הגיע למקום 30 ושוב נותר מחוץ לכנסת. כיום הוא מתכנן להתמודד על ראשות מפלגת העבודה ובשאיפה להחליף בעתיד הלא רחוק את נתניהו.

"המאבק היום בישראל סובב סביב שני סיכונים עיקריים- הפגיעה של נתניהו במערכת המשפט ובכלי התקשורת", הוא אומר, "נתניהו מחליש מאוד את טבעות ההגנה הכי משמעותיות של החברה הישראלית בהשתלטות על בתי המשפט, במינוי שופטים שהם בעלי אותה הדיעה של המחנה שלו, בנסיון להשתלט על כל כלי התקשורת הישראלית על ידי הקמת מועצה שתשלוט על כל השידורים הישראליים באמצעות פקיד שהוא ממנה. הוא מייצר שנאה והפרדה בין אוכלוסיות ומטעין אותה מידי יום באמצעות הרשתות החברתיות ובאמצעות כלי תקשורת שיש לו שליטה עליהם.

אני חושב שכרגע יש הזדמנות פז להביא לקץ עידן נתניהו. החקירות הפליליות נגדו יביאו לכתבי אישום חריפים והשילוב עם ההסתה שלו שהציבור כל כך מאס בה הם סיבות מספיק טובות להביא לשלוח אותו הביתה".

-אחרי המחאה החברתית טענת בתוקף שתם עידן נתניהו, שאין סיכוי שייבחר שוב. וגם היום, על אף שהנבואה שלך לא הוכיחה את עצמה, אתה עדיין פותח את ההרצאות שלך באמירה שהגיע קץ עידן נתניהו לאור החקירות הפליליות שהוא עובר. אתה לא מעדיף להיות הפעם קצת יותר זהיר בדברייך?

"אחרי המחאה של 2011 אכן הייתה סכנה ענקית להמשך הכהונה שלו אבל המחנה שרצה להביא לקץ כהונתו הוא גם זה שבסופו של דבר היה אחראי לכהונה הארוכה שלו. מ-2009 כשנתניהו חזר לשלטון ועד הבחירות האחרונות הוא כיהן בממשלות אחדות- פעם ברק עזר לו לכהן, פעם ציפי ליבני, יאיר לפיד, עמיר פרץ, כל פעם חלקים מהמחנה שלנו עזרו לנתניהו לשמר את השלטון שלו עד שב-2015 הוקמה ממשלת ימין מלאה.

בשנתיים האחרונות נתניהו מחריב את הסמלים הכי חזקים של החברה הישראלית- מערכת המשפט, התקשורת החופשית, כל מקורות גאוותנו, ולאור החקירות הפליליות שנפתחו נגדו נוצרה הזדמנות להביא את קץ שלטונו ואני מאמין שזה יקרה. אבל אם המחנה שרוצה להחליף אותו יחזור שוב על הטעויות של אחרי המחאה, יפעל בצורה לא מאוחדת או יתן לנתניהו גלגל הצלה, אז הוא לא ילך הביתה ואז הוא לא יחריב רק את התקשורת ובתי המשפט אלא את הדמוקרטיה וישראל כולה".

אתה מציג מציאות של פוליטיקה מושחתת שכל המנהיגים נגועים בקשרי הון שלטון, אבל בכל זאת אנחנו עדים ללא מעט אנשי ציבור כדוגמת אולמרט, הירשנזון, ודרעי בזמנו שכן ריצו את עונשם. אז איך זה מתיישב עם התיאוריה שלך?

"אנשים משלמים מחיר על מה שעשו, אבל זה בגלל השינוי התודעתי שחל בשנים האחרונות אצל החברה הישראלית. לפני כמה שנים סנגורים היו מחלצים פוליטיקאים ללא פגע. אף אחד לא האמין שאולמרט ייכנס לכלא וזה אכן קרה. מאז מחאת הקיץ, החברה הישראלית עברה תהליך דרמתי של הבנה עמוקה שהשחיתות מחריבה את החברה הישראלית, שחייבת להיות סולידריות עמוקה, ערבות הדדית, שיש הזדמנות שווה לכולם, שאין שאין מעמד של קומבינטורים שהוא מורם מעל עם. ביבי מעורב בפרשות שחיתות חמורות ביותר- פרשת הצוללות, קבלת טובות הנאה ממילצ'ן, הנסיון שלו לגרום לידיעות אחרונות לסקר אותו סיקור אוהד אחרת הוא יקדם חוק שיפגע בעיתון. כל זה יוצר תחושה שיש אזרחים שווים יותר ושווים פחות ואסור שזה יקרה. ישראל היא מדינה שלא יכולה להרשות לעצמה להתעסק עם איומים פנימיים בגלל כל האיומים החיצוניים איתם היא מתמודד יום יום.

-האם יש כיום דמות ציבורית  שמסוגלת לעמוד מול נתניהו ולהחליף אותו?

אני חושב שצריכים להיות פריימריז פתוחים בתוך המחנה שרוצה להחליף את נתניהו, שכל בן אדם שהוא חושב שהוא ראוי להיות ראש ממשלה יוכל לעמוד ולהציג את המצע שלו ולנהל קמפיין מעורר השראה. בדיוק כמו אובמה. הוא עמד מול הציבור שירטט את החזון שלו ונתן עבודה, המנהיגות שלו גדלה תוך כדי ההתמודדות ומאיש אנונימי יחסית לפני תחילת ההתמודדות הוא הפך לנשיא ארה"ב. אין סיבה שזה לא יקרה גם בישראל, יש כאן חבורה של מנהיגים צעירים ומוכשרים כמו רובי דנילוביץ' או מיכאל ביטון שבהחלט ראויים להיות ראשי ממשלה בישראל ואם יתנו לכל אחד הזדמנות שווה להוכיח את עצמו, השינוי יהיה גדול.

-האם יש כיום פוליטקאי שאתה יכול לומר עליו שהוא הגון, נאמן לציבור בוחריו ולא נגוע בשחיתות ובקשרי הון-שלטון?

"אני חושב שהפוליטיקאים הצעירים משני הצדדים- נפתלי בנט, איילת שקד, סתיו שפיר, מירב מיכאלי, איציק שמולי פועלים בצורה מעוררת השראה, הם מקפידים מאוד לא לקיים קשרי הון שלטון, הם מקיימים את כל הבטחות הבחירות שלהם, נאבקים עבור ציבור הבוחרים שלהם בדיוק כמו שפוליטיקאים צריכים לעשות. אני מאוד מקווה שיהיה חילופי דורות בכנסת ושרוח צעירה ורעננה תיכנס אליה".

-ועל אותו משקל, האם יש כלי תקשורת שלדעתך פועל כיום באופן נטול אינטרסים וחף ממניעים פוליטיים?

"דווקא המשבר העצום בו אנחנו נמצאים יצר בשבועות האחרונים תקשורת משוחררת מכל מה שידענו בעבר. אתר וואלה, שבעבר פעל לטובת נתניהו מקיים כיום קרב קשה נגדו נתניהו, עיתון גלובס החליף בעלים כשאלונה בראון בתו של מייסד גלובס רכשה אותו באישור בית משפט, העיתונות הישראלית חווה תקופה של חופש גדול כי המו"לים מאוד נרתעים מלהתערב בגלל התפוצצות הפרשות הפליליות, אולי פוחדים שיחשפו קשרים שלהם עם נתניהו".

 

רוצים לשמוע מה עוד יש לאלדד יניב לומר? ב-3.21 הוא יגיע להרצאה ב-OFJCC בה יספר מי באמת מנהל את המדינה ויתן פרטים על כל פרשיות ה"הון-שלטון" החמורות ביותר שהסעירו את המדינה. לרכישת כרטיסים לחצו כאן

העיקר הבריאות: מהו בכלל הסיפור של אובמה-קר?

מאת: יפתח דיין

במהלך שמונה השנים החולפות, ובעיקר בחודש האחרון, שאלו אותי רבים "מה בכלל עשה אובמה במהלך כהונתו חוץ מחוק הבריאות"? על השאלה הזו השיבו כבר פרשנים רבים, כאשר הם מיטיבים לפרט את הישגיו של הנשיא היוצא.

אני דווקא הייתי רוצה להתמקד בשלוש המילים, "חוץ מחוק הבריאות", עליהן דילגנו בקלילות.

החוק להגנת המטופל ולביטוח בר השגה (Patience Protection and Affordable Care Act), או בשמו העממי – "אובמה-קר" (Obamacare), הוא החוק החשוב ביותר שנחקק בארה"ב זה למעלה מיובל. מאז חקיקת חוקי החברה הגדולה (Great Society) של לינדון ג'ונסון בשנים 1964-1965, לא היה חוק שעסק בכל כך הרבה כסף וששינה באופן כה מהותי את חייהם של אזרחי ארה"ב.

בנוסף, רפורמת הבריאות הייתה "לוויתן לבן" בפוליטיקה האמריקאית. נשיאים רבים ניסו לקדמה: רפובליקנים כמו ריצ'ארד ניקסון (כן כן, קראתם נכון) וג'ראלד פורד, ודמוקרטים כמו ג'ימי קארטר וביל קלינטון. כולם נכשלו. אחרים כמו רונלד רייגן והבושים הסתפקו בשינויים נקודתיים בלבד.

אובמה תפס בקרניים את אחד השוורים הכי אימתניים בפוליטיקה האמריקאית ויכל לו. הוא שינה את חייהם של מיליונים, תוך ביצוע שידוד מערכות שלא נראה כמותו בתחום הבריאות.

מי שלא באמת מבין כיצד נראתה מערכת הבריאות בארה"ב לפני הרפורמה, מה נעשה במסגרתה וכיצד נראה הדיון הציבורי בנושא, לעולם לא יבין את הפוליטיקה האמריקאית של השנים האחרונות. אז רגע לפני שהחוק נפרד מאיתנו, הבה נעשה סדר בכל.

ברוב מדינות העולם המערבי, הממשלה דואגת להעניק לאזרחיה גישה למגוון שירותים רפואיים שנחשבים חיוניים, כאשר היא מממנת גישה זו בכספי משלם המיסים. מודל נפוץ למשימה זו מכונה "משלם יחיד" (Single Payer). במסגרתו, המדינה מספקת את רוב השירותים בעצמה, תוך היעזרות בגופים פרטיים והשתתפות בעלויות. ישראל היא דוגמה למדינה שפועלת על פי מודל זה.

בארה"ב המצב שונה: המדינה דואגת לביטוח רפואי רק עבור 2 קבוצות מרכזיות: קשישים, במסגרת תוכנית המכונה MEDICARE, ועניים, במסגרת תוכנית המכונה MEDICAID. ליתר האזרחים אין רשת ביטחון רפואית המוענקת להם באופן אוטומטי.

בשנת 2010, ממש לפני הרפורמה, 15% מהאמריקאים היו מבוטחים ב-MEDICARE וב-MEDICAID. יתר המבוטחים פולחו באופן הבא: 60% השיגו ביטוח דרך המעסיק שלהם או של בן/בת הזוג או של ההורים שלהם, ו-9% רכשו פוליסות באופן עצמאי. ל-16%, שהם כ-50 מיליון אמריקאים, לא היה ביטוח רפואי.

אז מיהם מחוסרי הביטוח הרפואי?  חלקם הם אנשים שעובדים במשרות חלקיות ולא מקבלים פוליסה מהמעסיק שלהם. רובם הם בעלי כושר השתכרות נמוך, אבל לא נמוך מספיק בשביל לעמוד בתנאים לקבלת ביטוח במסגרת MEDICAID. חלקם הם בכלל צעירים שמרגישים בריאים ומניחים שיסתדרו בלי ביטוח.

חלק ניכר מהם הם אנשים חולים, או כאלה שהיו חולים בעבר. בז'רגון המקצועי הם נקראים "אנשים בעלי מצב מוקדם" (Pre-existing condition). חברות הביטוח לא רוצות לגעת בהם מפאת העלות הגבוהה של שירותי הבריאות שהם צורכים, ולכן מציעות להם פוליסות במחירים שאינם ברי השגה, או שאינן מציעות להם פוליסות כלל.

אלו הם "השקופים" האמיתיים של ארה"ב. אחת מהם, אשר נפטרה תוך שהיא נאבקת בסרטן ללא ביטוח רפואי, הייתה אחת בשם אן דורהם סאטורו. אמו של אחד בשם ברק אובמה.

אבל למה להתבוסס בטרגדיות? אנחנו מדברים על בירת הקפיטליזם. נכון שיש חסרי מזל, אבל לפחות משלם המיסים האמריקאי לוקח על הגב שלו פחות אנשים, ומשלם פחות על בריאות ציבורית.

אז זהו, שלא.

ביחס לכמות האנשים שהממשלה מבטחת (בעיקר קשישים ועניים), ההוצאה הציבורית על בריאות בארה"ב היא מהגבוהות בעולם. 8% מהתמ"ג של ארה"ב מושקע בבריאות, בעוד שבישראל הממשלה משקיעה רק 5% מהתמ"ג ומבטחת את כל האוכלוסייה. גם גרמניה, בריטניה, אוסטרליה וקנדה מבטחות את כלל האזרחים ומוציאות אחוז נמוך מהתמ"ג על בריאות מארה"ב.

האם זה הגיוני וכיצד זה ייתכן? כדי להמחיש את הסיבה, אחלוק עמכם חוויה אישית.

במהלך שירותי הצבאי, מפקדיי לקחו אותי ואת חבריי לקורס לסיור בנווה צדק. בתום הסיור הלכנו לגלידרייה האגדית אניטה. לאחר שהחליף כמה מילים עם המוכר, הודיע לנו המפקד בקול תרועה כמה יעלה לכל אחד מאיתנו גביע עם שני כדורים. למשמע ההכרזה, תצלינה שתי אוזניו של אב ל-3 שישב בשולחן סמוך. בזעם ניכר הוא ניגש למוכר ואמר: "סליחה! אני שילמתי 3 שקלים יותר על כל גביע!". המוכר השיב לו בשוויון נפש: "כשתזמין 60 גביעים, גם אתה תשלם 3 שקלים פחות".

ישראל היא המפקד שלי. היא מבטחת את כלל אוכלוסייתה, ולכן היא יכולה לדרוש מחברות התרופות, מהמרפאות ומבתי החולים הפרטיים מחירים נמוכים. לעומתה, ארה"ב היא אותו אב זועם. היא מבטחת רק קשישים ועניים. לתעשיית הבריאות בארה"ב יש עוד המון לקוחות חוץ מהממשל, ולכן היא מרגישה בנוח לגבות תעריפים גבוהים.

ההבדל הזה הופך את תוכניות הביטוח שארה"ב כן מעניקה (MEDICARE ו-MEDICAID) ליקרות מהביטוחים שמעניקות מרבית מדינות המערב לכלל אזרחיהן.

טוב נו, האזרח האמריקאי גם ככה לא באמת יודע לאן הולכים כספי המיסים שלו. העיקר שהוא יכול לקנות את שירותי הבריאות שהוא צריך במחירים שפויים בשוק הפרטי.

ההוצאה הפרטית בארה"ב על בריאות, כלומר הכסף עמו רוכשים האזרחים שירותי בריאות בשוק החופשי, מהווה 9% מהתמ"ג. פי יותר מ-3 מהאזרח הישראלי, ולפחות פי 2 יותר מכל מהאזרחים בכל אחת ממדינות ה-OECD.

נשאל אם כן שוב: כיצד זה ייתכן? בארה"ב אמנם אין ביטוח בריאות, אבל ישנו חוק פדרלי המחייב הענקת שירותי חירום, גם כאשר ידו של האזרח אינה משגת. בתי החולים, שרובם פרטיים או חצי פרטיים, מחויבים לטפל ללא עלות בכל אותם אנשים. חברות הביטוח מבטחות את בתי החולים ומשתתפות בהפסדים על כל אלה ש"מתרסקים" על חדרי המיון.

כיצד מממנות חברות הביטוח את טיפולי החירום? הן פשוט מייקרות את מחירי הפוליסות בשוק החופשי – גם עבור מעסיקים וגם עבור אלו שקונים פוליסות ישירות מהן. זהו שורש הסיבה לעלויות האדירות של פוליסות ביטוח פרטיות בארה"ב.

הניסיון האחרון לקידום רפורמת בריאות לפני אובמה היה בימיו הראשונים של ממשל קלינטון, שנת 1993. הנשיא ביל נתן להילארי את המושכות, והיא ניסתה לקדם חוק בריאות ממלכתי קלאסי במודל של "משלם יחיד".

הציבור לא אהב את הרעיון. המלחמה הקרה זה עתה הסתיימה, ורעיונות של שותפות חברתית והלאמה, שמלכתחילה עמדו בסתירה למיתוס הקפיטליסטי, נפלו על אוזניים ערלות. למרות שהיה רוב דמוקרטי בשני בתי המחוקקים בשנתיים הראשונות, הקלינטונים נותרו בידיים ריקות.

בשנת 2009 נכנס אובמה לבית הלבן, גם הוא עם רוב בשני הבתים. בלחץ אשתו מישל, הוא החליט ללכת על כל הקופה ולנסות אף הוא להעביר רפורמת בריאות.

בעודו זוכר את כישלון הקלינטונים, שמע אובמה על מודל שאימץ מושל רפובליקני בשם וילארד במדינת מסצ'וסטס. בבסיס המודל עמד דיל עם חברות הביטוח: אני (המדינה) אחייב את כולם לקנות מכם (החברות) ביטוח, ואתם תתחייבו להציע פוליסות גם לאנשים חולים במחירים שפויים. לעניים ביותר אני אתן סובסידיה לצורך הרכישה.

הדיל של וילארד הוכיח את עצמו. חברות הביטוח רשמו רווחים בזכות המצטרפים לשוק, ולכן הן יכלו להרשות לעצמן לספוג הפסדים, כתוצאה ממתן פוליסות לאנשים חולים. אלה שבכל זאת סירבו להצטרף לשוק נדרשו לשלם קנס, ורווחי הקנסות שימשו למימון הסובסידיה. וירא אובמה כי טוב, והוא החליט לחקות את המתווה ולהוסיף לו כמה שכלולים, המרכזי שבהם היה הרחבת תוכנית MEDICAID (שכאמור, דואגת לעניים), כך שיותר אנשים יוגדרו כ"עניים" ויזכו לכיסוי רפואי במסגרתה. הרציונל היה שמצבם הבריאותי של בעלי כושר השתכרות נמוך הינו רעוע ביחס ליתר אוכלוסייה. אם חברות הביטוח היו נדרשות לבטח אותם, הן היו צריכות לייקר את הפוליסות שנמכרות לכלל ציבור. עבור יתר האנשים (זולת בעלי ההכנסה הגבוהה ביותר), החוק העניק סובסידיה לרכישת פוליסה מחברות הביטוח, במסגרת שוק מיוחד שיוקם בחסות הרפורמה. הסובסידיה עובדת כך שהמבוטח לעולם לא ישלם סכום חודשי גבוה מאחוז מסוים מההכנסה שלו.

מאז שנחקקה במרץ 2010, ניצבה רפורמת הבריאות של אובמה חדשות לבקרים על עברי פי פחת.

המהמורה הראשונה הייתה דיון בביהמ"ש העליון בשנת 2012 בשאלת החוקיות של הרפורמה. הדיון התמקד במרכיב מרכזי בחוק, אשר קבע שכל אזרח אמריקאי חייב לרכוש ביטוח בריאות, וכי מי שלא יעשה זאת ייאלץ לשלם קנס. המרכיב נקרא "המנדט האינדיבידואלי" (The Individual Mandate, מעתה: "המנדט"). לדידם של הרפובליקנים, הוא לא היה חוקתי, שכן המדינה אינה רשאית לקבוע לאנשים פרטיים אלו מוצרים ושירותים עליהם לרכוש.

אם המנדט היה מבוטל בפסיקה, כל הרפורמה הייתה קורסת. המנדט היה הכלי היחיד באמצעותו יכלה המדינה להגדיל את מספר המשתתפים בשוק, ולעמוד בצד שלה בעסקה עם חברות הביטוח. למזלו של אובמה, פסק העליון לטובת הממשל ביחס של 5 ל-4, והותיר את החוק על כנו.

המהמורה השנייה הייתה הבחירות של שנת 2012. החוק לא נכנס לתוקף עד 2014, ולכן אם היה נבחר נשיא רפובליקני, הוא היה יכול לקטוע את הרפורמה באיבה. הבחירות הפכו למעין "משאל עם" על הרפורמה, אשר התעלתה מעל כל נושא בחירות אחר.

רצה הגורל והרפובליקנים החליטו שהאדם שצריך לייצגם בקרב נגד הרפורמה הוא לא אחר מאשר אותו מושל רפובליקני שנתן לאובמה את ההשראה לרפורמה מלכתחילה. וילארד? אתם ודאי מכירים אותו בשמו העממי מיט. הגם שהיה נאה ושופע קבלות, הוא בפירוש לא היה נציג אותנטי של התנגדות לרפורמה (שלפני אובמה-קר, זכתה לכינוי רומני-קר). למרות שהוביל על אובמה בסקרים הלאומיים, הפסיד מיט רומני את הבחירות הללו בפער ניכר.

היו גם נקודות משבר נוספות. החוק עמד בפני דיון נוסף בעליון, נתקל בניסיונות רפובליקנים למנף דיונים על תקרת החוב כדי להסירו, וחווה יישום כושל למדי בחצי השנה הראשונה לכניסתו לתוקף, אשר פגע בתמיכה הציבורית בו. את כל אלה החוק שרד בשן ועין, ואז הגיעה שנת 2016.

כאשר אובמה חתם על חוק רפורמת הבריאות ב-2010, אחוז האנשים ללא כיסוי רפואי היה 16%. בסוף שנת 2016, צנח הנתון הזה ל-8.6%. כ-23 מיליון אנשים זכו לכיסוי רפואי בזכות החוק. במקביל, הביא הגידול בשוק הבריאות ליצירת 900,000 מקומות עבודה חדשים בתעשייה זו בלבד, נתון חסר תקדים אשר סייע בהפחתת אחוז האבטלה.

בניגוד לטענות הרפובליקנים, הרפורמה האטה את עליית מחירי הפרמיות של מרבית האמריקאים, ולא הגדילה אותם. קצב גידול המחירים בשנות הרפורמה (2011-2016) היה 20%. לשם השוואה, בין השנים 2005-2010 היה קצב גידול המחירים 31%, ובין השנים 2000-2005 הוא היה 69%. בנוסף, מחקרים עצמאיים מצאו כי ללא הרפורמה, המחירים בשנים 2011-2016 היו עולים ב-50%.

אז הכל תותים? לא ממש. בסוף 2016 התברר שהמחיר הממוצע של הפרמיות המוצעות ברפורמה יזנק ב-2017 ל-25% בהשוואה לשנה החולפת. זוהי עליית המחירים הגבוהה ביותר שנרשמה מאז יצאה הרפורמה לדרך. רוב האמריקאים לא הרגישו אותה, שכן שהם מבוטחים דרך המעסיק או זוכים בכל מקרה לסובסידיה שמתאימה את עצמה למחיר. דווקא העניים ביותר נפגעו ממנה, וכמיליון מהם נקלעו למצב בו הם עלולים לאבד את הכיסוי הרפואי שלהם.

מי אשם בעליית המחירים? חלק מהאשמה נעוצה בממשל אובמה. זוכרים את הקנס שמי שלא רוכש ביטוח צריך לשלם? מסתבר שהמחיר (695$ ב-2016) לא הרתיע את הצעירים הבריאים, ורבים מהם לא רכשו פוליסות. בנוסף, אכיפה רופפת הביאה לכך שרבים מהם שהיו אמורים לשלם את הקנס, לא שילמו אותו בפועל.

חברות הביטוח הלכו לממשל ואמרו לו "אני מממן לך את החולים, איפה האנשים הבריאים שהבטחת לי?". חלקן, כמו UnitedHealth ו-Aetna, הודיעו שהן עוזבות את שוק הרפורמה. כתוצאה מכך, ב-40% מהמחוזות בארה"ב נותרה רק חברת ביטוח אחת במסגרת הרפורמה, והמחירים עלו בהתאם.

אבל חלק מהאשמה נעוץ גם ברפובליקנים.  זוכרים את פסיקת העליון ב-2012? היא אמנם הצילה את הרפורמה, אך גם קבעה שהממשל לא יכול לכפות את ההרחבה של MEDICAID על המדינות, וכי כל מדינה רשאית לבחור אם לבצע אותה או לא. רוב המושלים בארה"ב הם רפובליקנים. חלקם, כמו ג'ון קייסיק באוהיו ואפילו מייק פנס באינדיאנה, החליטו לבצע את ההרחבה. אחרים בחרו שלא לעשות זאת.

אי הרחבה של MEDICAID זורקת משקי בית רבים בחזרה לשוק הביטוח. חלקם שוב אינם יכולים להרשות לעצמם לקנות ביטוח כלל, והם נותרים לא מכוסים. אחרים רוכשים ביטוח, אך היות שהם אינם בריאים בהשוואה לאלו שמשתכרים מעליהם, מביאה כניסתם לשוק לעלייה בהפסדי חברות הביטוח.

לפיכך, עליות המחירים החדות ביותר נרשמו במדינות שלא הרחיבו בתחומיהן את MEDICAID. כעת אפשר להבין מדוע בתי חולים באזורים כפריים במדינות השמרניות הם מהתומכים הגדולים ביותר של החוק, בניגוד גמור למושלים באותן מדינות.

לאן הולכים מכאן?

בבחירות 2016 נבחר טראמפ, והרפובליקנים שמרו על רוב בשני בתי הקונגרס. המשמעות היא שאם הרפובליקנים רוצים, הם יכולים לבטל את רפורמת הבריאות בכל רגע נתון. הבעיה מבחינתם היא שכדי להעביר חוק משלהם, הם יזדקקו ל-60 סנאטורים, בעוד שיש רק 52 רפובליקנים בסנאט.

לפני שיאלצו להתמודד עם הדמוקרטים, צריכים הרפובליקנים לפתור את המחלוקת בינם לבין עצמם. כיום הם נעולים בויכוח בין 3 גישות להתמודדות עם המצב הקיים.

הגישה הראשונה קוראת לבטל את הרפורמה כעת, להותירה בתוקף לשנתיים, ורק אז להחליפה. תומכי הגישה: מחוקקים שעומדים לבחירה מחדש באזורים מתנדנדים כמו הסנאטור דין הלר מנבאדה. הם רוצים לספק את גחמות השמרנים לביטול הרפורמה, אבל למנוע פגיעה בכיסוי של רבים ממצביעיהם.

הגישה השנייה קוראת להמתין עד שיגובש מתווה חלופי, ורק אז לבטל את הרפורמה ולהחליפה באבחה אחת. תומכי הגישה: מחוקקים ניאו-ליברלים כמו פול ראיין. הם מודעים לכך שביטול הרפורמה ללא החלפתה תביא לאי-ודאות ולעליית מחירי הפוליסות, אשר תניב גירעונות בתקציב.

הגישה השלישית קוראת לבטל כבר עכשיו את הרפורמה ולהחליפה באותה עת, ללא כל דיון ציבורי וסיעור מוחין, אפילו בין כותלי המפלגה הרפובליקנית. תומך גישה זו הוא טראמפ, שכנראה מעוניין להוכיח יעילות בפני הציבור, אם כי הוא עדיין לא הציג מתווה חלופי כלשהו.

טראמפ טוען שהוא מעוניין לשמר את ההיבטים הפופולאריים ברפורמת הבריאות, כמו הבטחת הגישה של אנשים חולים לפוליסות. הבעייתיות בגישה זו מודגמת היטב על ידי הקריקטורה הבאה:

החלקים הפחות פופולאריים ברפורמה, כמו המנדט האינדיבידואלי או הסובסידיות, הן למעשה עמודי התווך שלה. ביטולן ללא יצירת מנגנון מימון חלופי יביא לקריסת שוק הרפורמה, לגירעונות עתק, ולאבדן הכיסוי של כל אותם מיליונים שקיבלו אותו במסגרת הרפורמה.

רפובליקנים אחרים כבר הציעו מתווים חלופיים ברי קיימא, אך אלו צפויים להביא לאבדן כיסוי של בין 3 ל-4 מיליון איש, ולפגיעה משמעותית במצבם של מבוטחים חולים ומבוגרים, על חשבון הטבה במצבם של מבוטחים בריאים וצעירים, אשר ישלמו פחות.

בין כה וכה, ניכר כי רפורמת הבריאות של אובמה, לפחות במתכונתה הנוכחית, תידחה בעתיד הקרוב. כעת נשאלה השאלה האם מדובר במחיקת המורשת שלו, ובהפיכת התרומה שלו לתחום הבריאות הציבורי ללא יותר מהערת שוליים בדפי ההיסטוריה.

 

*לקריאת הפוסט המלא היכנסו לבלוג של יפתח דיין על פילים וחמורים

האם קיימת בועת נדל"ן בעמק הסיליקון?

מאת: אבינועם קמינסקי-נתו

יש לי ווידוי, אני חי בעמק הסיליקון. לא בעיה רצינית אבל אני חי איתה בשלום. בעמק, קניית בית נראית לפעמים כמו משימה בלתי אפשרית. המחירים רק עולים ועולים כל שנה ואין שום סימן שזה הולך להפסק בזמן הקרוב. המחיר החציוני לבית בעמק רק עולה ועולה כל שנה ושיאים חדשים נשברים כל חודש.

median-sales-price-per-typeאז מה, אני חי בבועה? מה לעשות? לקנות בית עכשיו או לחכות? אם נקרא את החדשות ונקשיב לכל מיני מומחים, אז עכשיו זה לא הזמן לקנות. מבחינתם, אנחנו לפני בועת נדל"ן נוספת והמחירים לפני צניחה. חלק מאותם מומחים אפילו מזהירים שהנפילה תהיה יותר חמורה מזו של 2008.

בנוסף להיותי תושב העמק אני גם סוכן נדל"ן במקצועי, ויש לי סטייה קטנה, אני אוהב מידע. אני אוהב לחקור אותו ולמצוא תבניות. זה פשוט משהו שאני אוהב לעשות. סטייה, אמרנו… אז החלטתי להסתכל על המידע בעצמי ולבדוק, הרי אם אין אני לי מי לי, לא?

התחלתי לבדוק פרמטרים בסיסיים כמו עליית הערך של הבתים, כמה ימים לוקח לבית להמכר, מלאי ומספר מכירות.

נתון מעניין ראשון ששמתי לב אליו הוא שמלאי הבתים בעמק הולך ופוחת משנה לשנה אך מספר המכירות נשאר זהה פחות או יותר. המחזוריות שרואים בגרף הינה של עונות השנה, הרי בחורף הכל מאט… משיעורי הבסיס בכלכלה נזכרתי כי כאשר המלאי יורד והביקוש נשאר זהה אז המחירים עולים. אז זה מסביר את עליית המחירים, יופי. אבל האם זה מאט? כדי לענות אל שאלה זו הסתכלתי על קצב עליית המחירים לראות האם אני מזהה איזושהי האטה.active-and-sales

מה שלמדתי מעליית הערך היא שכמו שאר קליפורניה, יצאנו מהמשבר של 2008 רק באיזור 2012. מה שמדהים הוא שלא רק שיצאנו ממנו, יצאנו ממנו בקצב צמיחה מרשים מאוד של 30%. המעניין הוא שבעוד מדינת קליפורניה הגבירה את קצב הצמיחה ב-2013, דווקא עמק הסיליקון שלנו האט את הצמיחה ב-2013. אבל אל דאגה, ב-2014 כבר צמחנו יותר מהר ממדינת קליפורניה.appreciation

בשלוש שנים האחרונות אנו עדים לעלייה קבועה בקצב עליית המחירים. מה שאומר, שלא רק שהמחירים עולים, הם גם עולים יותר ויותר מהר. מה שגורם לחשוב שלא רק של נראה ירידת מחירים בקרוב, אלא המחירים יעלו עוד יותר בזמן הקרוב.

טוב, בואו נמשיך לחפש. בינתיים המידע מראה שיש סיבות אמיתיות המגבות את עליית המחירים והצורך הוא אמיתי. אולי נמצא עדויות נוספות בפריטי מידע אחרים.

הפרמטרים הנוספים שבחנתי היו מספר הימים למכירה והיחס בין מחיר המכירה למחיר המבוקש. ההגיון כאן אומר שאם לוקח לבתים יותר זמן להמכר אזי השוק מאט כי הקונים פחות לחוצים. ואם היחס בין המחיר הסופי למחיר המבוקש יורד אזי הבתים נמכרים פחות מהמחיר המבוקש (או לפחות במחיר קרוב יותר אל), מה שאומר שהשוק מאט כי התחרות פוחתת. עוד נקודה לגבי היחס הנ"ל, נהוג להגיד שאם היחס גדול מ-100% אזי המוכרים שולטים בשוק, מה שיעיד על עליות מחירים, ואם היחס יורד מתחת ל-100% אזי הקונים שולטים בשוק מה שיגרום לירידת מחירים.

avg-dom-and-sales-to-listמספר הימים למכירת בית יורד בהדרגה מסוף שנת 2011. ורואים גם את עונות השנה, מדהים! אמנם רואים עלייה במספר הימים למכירה אך נתון זה מתאים מאוד לעונה. אם מסתכלים על התמונה הגדולה ישנה התמתנות בקצב ירידת מספר הימים למכירה מה שכן מאותת על עצירה בשוק, אך עצירה זו יכולה להיות עקב גורמים אחרים ולווא דווקא האטת השוק.

היחס בין מחיר המכירה למחיר המבוקש גם כן מראה שינוי עונתי וגם יחס זה מתחיל להראות ירידה אך אנו עדיין מעל אותו סף של 100%, כלומר השוק עדיין נשלט על ידי המוכרים. דווקא כאשר מסתכלים על קליפורניה בכללותה רואים כי היחס ירד מתחת ל100% מה שאומר שברמת המדינה התחלנו לראות עצירה בשוק.

השוק של העמק מראה יחס של 104% מה שאומר שכל מוכר מקבל 4% יותר מאשר הוא ביקש על הבית שלו, מה שאומר שהמוכר מקבל יותר מ-$40,000 יותר, וזה הרבה.

כאשר מסתכלים על הנתון של מחיר למטר רבוע (כאן מודדים את זה ב $/sqft) רואים שבקליפורניה המחיר למטר רבוע הוא הנמוך ביותר עבור בתים פרטיים והגבוה ביותר עבור דירות בעוד שכאן בעמק המצב בדיוק הפוך, המחיר הגבוה ביותר הוא עבור בית פרטי והנמוך ביותר הוא עבור דירה.dollar-to-sqft

נתון זה רק מראה כמה עמק הסיליקון הינו מקום מיוחד. העובדה שהעמק מכיל כמה מחברות ההיי טק הגדולות בעולם (יש יגידו כולן) ותנועת המהגרים אליו היא בילתי פוסקת יכולה להסביר את העובדה הזו.

גורם נוסף שלא נגעתי בו הינו הבחירות. עכשיו, כשכולם יודעים שטראמפ יהיה הנשיא הבא, אפשר רק לקוות לטוב ולראות באיזה צעדים הוא ינקוט. בכל מקרה, מעשיו של טראמפ ישפיעו בצורה נרחבת מאוד על השוק האמריקאי, ובתוכו גם השוק המקומי.

לסיכום,

עמק הסיליקון הוא מקום מיוחד. בעוד המלאי המוגבל והדרישה הגבוהה מסבירים למה המחירים כאן כל כך גבוהים ישנם סממנים של האטה קלה, בייחוד בעלייה הקלה במספר הימים למכירת בית והיחס בין המחיר הסופי למחיר המבוקש אשר מתחיל לרדת. חשוב אך להגיד כי יחס זה עדיין גבוה מ100% והשנוי הינו קטן מדי מכדי להעיד על תחילתה של מפולת.

לפי דעתי, אי אפשר לומר בוודאות שיש בועה או שירידת מחירים קרבה ובאה. יש סממנים שמעידית על האטה אך מכיוון שאנו לפני החגים האטה זו הינה נורמלית. כמוכן, הירידה במלאי והביקוש הגבוה כן תומכים בעליית המחירים. לעומת זאת, אני כן מאמין שאנו בצומת דרכים. בייחוד לאור הממשל החדש שמתגבש בימים אלו, פשוט אי אפשר לדעת מה יהיה. כנראה שנצטרך פשוט לחכות ולראות מה יהיה.

*הכותב, אבינועם קמינסקי נתו, הינו סוכן נדל"ן מורשה בעמק הסיליקון, בעל נסיון עשיר במכירה וקניה של בתים, ובהשקעות בנדל"ן.

(408) 475-7244
אימייל: akaminski@kw.com
www.kaminskinetogroup.com