אלדד יניב: "אנו נמצאים בקץ עידן נתניהו"

מאת: שלומית סאם-אקרמן

בגיל 40, אחרי שהספיק לשמש כעיתונאי, ראש המטה האישי של ראש הממשלה, אהוד ברק, היועץ המשפטי של מפלגת העבודה ובעל אחד ממשרדי עורכי הדין המצליחים בישראל, היה אלדד יניב אמור להרגיש על גג העולם. עם רשימה מפוארת של לקוחות וביניהם אריק שרון, אהוד אולמרט, אברהם הירשנזון ובנימין בן אליעזר, הצליח יניב לבצר את מעמדו כאחד האנשים החזקים בעולם המשפט עם רשת קשרים שלא מביישת את הפוליטיקאים או הטייקונים הבכירים ביותר. יניב היה ידוע כמי שיכול לחלץ אנשי ציבור מכל תסבוכת אליה ייקלעו וגם אם זה כרוך במניפולציות, ספינים או איומים על עיתונאים- כל האמצעים כשרים. הוא הפך לאיש שהכי מזוהה עם קשרי הון-שלטון וכמי שהמציא את "השיטה".

אולם, דווקא אז, כשהיה בשיא הצלחתו הוא החליט לעבור צד. ממי שמקמבן את הפוליטיקאים הוא הפך לזה שחושף את שחיתותם. מאבי השחיתויות והקומבינות הפך ללוחם צדק הפועל למען חברה מתוקנת יותר. בתאריך הסמלי של 1.1.10 הוא קם ועזב את המשרד המצליח שלו, פשט את החליפה והעניבה ויצא לבנות ארץ חדשה.

"לאורך כל הקריירה שלי, עוד בתקופה שהתמחיתי אצל עו"ד דב וייסגלס, נחשפתי לפעולה שיטתית של ראשי ממשלה אם זה ברק, שרון, אולמרט או ביבי אשר כולם הושחתו בגלל כסף", מספר יניב, "ראיתי מנהיגים ושרי בטחון כדוגמת פואד וליברמן שכלפי חוץ מציגים את עצמם כדואגים למדינה, לשלום, לבטחון, לכלכלה ולרווחה של האזרחים ובעצם עושים לביתם ולעניינם הפרטיים. בלא מעט מקרים שאלתי את עצמי מה אני עושה פה? למה אני צריך לעזור למושחתים האלה בהסתבכויות שלהם? למה לעזור לליברמן או לאולמרט שעשו דברים כל כך נוראיים? שגנבו עתיד של אנשים אחרים?

פוליטיקאים ידעו שבהסתבכויות הכי גדולות שלהם אני תמיד אנקוט בצעדים המשפטיים הכי יצירתיים ומבריקים ולקח לי זמן להבין שאני לא צריך לנצל את הכשרון שלי כדי לחלץ את כל אותם נוכלי הון-שלטון מהשחיתויות שלהם ללא עונש, אלא להילחם בדברים האלה ולחשוף אותם.

מאז שביבי עלה לשלטון ב-96', כל ראשי הממשלה- ביבי, ברק, שרון, אולמרט ואז שוב ביבי מצאו את עצמם בחדרי חקירות מאותה הסיבה- קבלת כסף גדול, או בצורה של טובות הנאה או בצורה של מימון מערכות בחירות מאנשי עסקים להם נתנו שירות כפוליטיקאים. גם ילדים של פוליטיקאים כדוגמת שרון, ליברמן ופואד, אשר התעשרו בצורה בלתי נתפסת כתוצאה מקשרים עם בעלי הון נכנסו לחדרי החקירות ובכל המקרים זה נגמר בחקירה באזהרה וזה הדבר החמור שהיה צריך לתקן. צריך שכמו בארה"ב, אנשי ציבור יכהנו למספר קדנציות ולא באופן אינסופי, שתהיה שקיפות יותר גדולה, שהצהרות הון של פוליטיקאים תהיינה גלויות. אין בעיה שפוליטיקאים יהיו עשירים וצריך לעודד הצלחה, אבל אנחנו רוצים לדעת שאדם לא עשה כסף בזמן שהוא היה בפוליטיקה".

את פעילותו למען הציבור החל יניב בכתיבה של מניפסט "השמאל הלאומי", טקסט פוליטי פרובוקטיבי אותו כתב יחד עם המחזאי שמואל הספרי אשר יחד יצאו נגד הפוליטיקה הישנה ובראשה ה"סמול" אשר לדעתם איבד את הדרך. בהמשך, הצטרף יניב למחאה החברתית הגדולה של 2011 ויחד עם דפני ליף וחבריה העלו על סדר היום את כל נושא ההון-שלטון-עיתון בו הוא נלחם. האווירה הכללית שהייתה אז בארץ והעלאת הנושאים כמו צדק חברתי וקשרי הון-שלטון לסדר היום הציבורי יצרו עבור יניב קרקע פוריה להקמת מפלגת "ארץ חדשה" אשר התמודדה בבחירות ב-2013 ועל אף שהקמפיין האינטרנטי שלה על התנהלותם המושחתת לכאורה של גורמים בצמרת הממשל והכלכלה עורר הדים רבים, היא שבסופו של דבר לא עברה את אחוז החסימה ונשארה מחוץ לכנסת. בהמשך התמודד יניב בפריימריז של מפלגת העבודה, הגיע למקום 30 ושוב נותר מחוץ לכנסת. כיום הוא מתכנן להתמודד על ראשות מפלגת העבודה ובשאיפה להחליף בעתיד הלא רחוק את נתניהו.

"המאבק היום בישראל סובב סביב שני סיכונים עיקריים- הפגיעה של נתניהו במערכת המשפט ובכלי התקשורת", הוא אומר, "נתניהו מחליש מאוד את טבעות ההגנה הכי משמעותיות של החברה הישראלית בהשתלטות על בתי המשפט, במינוי שופטים שהם בעלי אותה הדיעה של המחנה שלו, בנסיון להשתלט על כל כלי התקשורת הישראלית על ידי הקמת מועצה שתשלוט על כל השידורים הישראליים באמצעות פקיד שהוא ממנה. הוא מייצר שנאה והפרדה בין אוכלוסיות ומטעין אותה מידי יום באמצעות הרשתות החברתיות ובאמצעות כלי תקשורת שיש לו שליטה עליהם.

אני חושב שכרגע יש הזדמנות פז להביא לקץ עידן נתניהו. החקירות הפליליות נגדו יביאו לכתבי אישום חריפים והשילוב עם ההסתה שלו שהציבור כל כך מאס בה הם סיבות מספיק טובות להביא לשלוח אותו הביתה".

-אחרי המחאה החברתית טענת בתוקף שתם עידן נתניהו, שאין סיכוי שייבחר שוב. וגם היום, על אף שהנבואה שלך לא הוכיחה את עצמה, אתה עדיין פותח את ההרצאות שלך באמירה שהגיע קץ עידן נתניהו לאור החקירות הפליליות שהוא עובר. אתה לא מעדיף להיות הפעם קצת יותר זהיר בדברייך?

"אחרי המחאה של 2011 אכן הייתה סכנה ענקית להמשך הכהונה שלו אבל המחנה שרצה להביא לקץ כהונתו הוא גם זה שבסופו של דבר היה אחראי לכהונה הארוכה שלו. מ-2009 כשנתניהו חזר לשלטון ועד הבחירות האחרונות הוא כיהן בממשלות אחדות- פעם ברק עזר לו לכהן, פעם ציפי ליבני, יאיר לפיד, עמיר פרץ, כל פעם חלקים מהמחנה שלנו עזרו לנתניהו לשמר את השלטון שלו עד שב-2015 הוקמה ממשלת ימין מלאה.

בשנתיים האחרונות נתניהו מחריב את הסמלים הכי חזקים של החברה הישראלית- מערכת המשפט, התקשורת החופשית, כל מקורות גאוותנו, ולאור החקירות הפליליות שנפתחו נגדו נוצרה הזדמנות להביא את קץ שלטונו ואני מאמין שזה יקרה. אבל אם המחנה שרוצה להחליף אותו יחזור שוב על הטעויות של אחרי המחאה, יפעל בצורה לא מאוחדת או יתן לנתניהו גלגל הצלה, אז הוא לא ילך הביתה ואז הוא לא יחריב רק את התקשורת ובתי המשפט אלא את הדמוקרטיה וישראל כולה".

אתה מציג מציאות של פוליטיקה מושחתת שכל המנהיגים נגועים בקשרי הון שלטון, אבל בכל זאת אנחנו עדים ללא מעט אנשי ציבור כדוגמת אולמרט, הירשנזון, ודרעי בזמנו שכן ריצו את עונשם. אז איך זה מתיישב עם התיאוריה שלך?

"אנשים משלמים מחיר על מה שעשו, אבל זה בגלל השינוי התודעתי שחל בשנים האחרונות אצל החברה הישראלית. לפני כמה שנים סנגורים היו מחלצים פוליטיקאים ללא פגע. אף אחד לא האמין שאולמרט ייכנס לכלא וזה אכן קרה. מאז מחאת הקיץ, החברה הישראלית עברה תהליך דרמתי של הבנה עמוקה שהשחיתות מחריבה את החברה הישראלית, שחייבת להיות סולידריות עמוקה, ערבות הדדית, שיש הזדמנות שווה לכולם, שאין שאין מעמד של קומבינטורים שהוא מורם מעל עם. ביבי מעורב בפרשות שחיתות חמורות ביותר- פרשת הצוללות, קבלת טובות הנאה ממילצ'ן, הנסיון שלו לגרום לידיעות אחרונות לסקר אותו סיקור אוהד אחרת הוא יקדם חוק שיפגע בעיתון. כל זה יוצר תחושה שיש אזרחים שווים יותר ושווים פחות ואסור שזה יקרה. ישראל היא מדינה שלא יכולה להרשות לעצמה להתעסק עם איומים פנימיים בגלל כל האיומים החיצוניים איתם היא מתמודד יום יום.

-האם יש כיום דמות ציבורית  שמסוגלת לעמוד מול נתניהו ולהחליף אותו?

אני חושב שצריכים להיות פריימריז פתוחים בתוך המחנה שרוצה להחליף את נתניהו, שכל בן אדם שהוא חושב שהוא ראוי להיות ראש ממשלה יוכל לעמוד ולהציג את המצע שלו ולנהל קמפיין מעורר השראה. בדיוק כמו אובמה. הוא עמד מול הציבור שירטט את החזון שלו ונתן עבודה, המנהיגות שלו גדלה תוך כדי ההתמודדות ומאיש אנונימי יחסית לפני תחילת ההתמודדות הוא הפך לנשיא ארה"ב. אין סיבה שזה לא יקרה גם בישראל, יש כאן חבורה של מנהיגים צעירים ומוכשרים כמו רובי דנילוביץ' או מיכאל ביטון שבהחלט ראויים להיות ראשי ממשלה בישראל ואם יתנו לכל אחד הזדמנות שווה להוכיח את עצמו, השינוי יהיה גדול.

-האם יש כיום פוליטקאי שאתה יכול לומר עליו שהוא הגון, נאמן לציבור בוחריו ולא נגוע בשחיתות ובקשרי הון-שלטון?

"אני חושב שהפוליטיקאים הצעירים משני הצדדים- נפתלי בנט, איילת שקד, סתיו שפיר, מירב מיכאלי, איציק שמולי פועלים בצורה מעוררת השראה, הם מקפידים מאוד לא לקיים קשרי הון שלטון, הם מקיימים את כל הבטחות הבחירות שלהם, נאבקים עבור ציבור הבוחרים שלהם בדיוק כמו שפוליטיקאים צריכים לעשות. אני מאוד מקווה שיהיה חילופי דורות בכנסת ושרוח צעירה ורעננה תיכנס אליה".

-ועל אותו משקל, האם יש כלי תקשורת שלדעתך פועל כיום באופן נטול אינטרסים וחף ממניעים פוליטיים?

"דווקא המשבר העצום בו אנחנו נמצאים יצר בשבועות האחרונים תקשורת משוחררת מכל מה שידענו בעבר. אתר וואלה, שבעבר פעל לטובת נתניהו מקיים כיום קרב קשה נגדו נתניהו, עיתון גלובס החליף בעלים כשאלונה בראון בתו של מייסד גלובס רכשה אותו באישור בית משפט, העיתונות הישראלית חווה תקופה של חופש גדול כי המו"לים מאוד נרתעים מלהתערב בגלל התפוצצות הפרשות הפליליות, אולי פוחדים שיחשפו קשרים שלהם עם נתניהו".

 

רוצים לשמוע מה עוד יש לאלדד יניב לומר? ב-3.21 הוא יגיע להרצאה ב-OFJCC בה יספר מי באמת מנהל את המדינה ויתן פרטים על כל פרשיות ה"הון-שלטון" החמורות ביותר שהסעירו את המדינה. לרכישת כרטיסים לחצו כאן

העיקר הבריאות: מהו בכלל הסיפור של אובמה-קר?

מאת: יפתח דיין

במהלך שמונה השנים החולפות, ובעיקר בחודש האחרון, שאלו אותי רבים "מה בכלל עשה אובמה במהלך כהונתו חוץ מחוק הבריאות"? על השאלה הזו השיבו כבר פרשנים רבים, כאשר הם מיטיבים לפרט את הישגיו של הנשיא היוצא.

אני דווקא הייתי רוצה להתמקד בשלוש המילים, "חוץ מחוק הבריאות", עליהן דילגנו בקלילות.

החוק להגנת המטופל ולביטוח בר השגה (Patience Protection and Affordable Care Act), או בשמו העממי – "אובמה-קר" (Obamacare), הוא החוק החשוב ביותר שנחקק בארה"ב זה למעלה מיובל. מאז חקיקת חוקי החברה הגדולה (Great Society) של לינדון ג'ונסון בשנים 1964-1965, לא היה חוק שעסק בכל כך הרבה כסף וששינה באופן כה מהותי את חייהם של אזרחי ארה"ב.

בנוסף, רפורמת הבריאות הייתה "לוויתן לבן" בפוליטיקה האמריקאית. נשיאים רבים ניסו לקדמה: רפובליקנים כמו ריצ'ארד ניקסון (כן כן, קראתם נכון) וג'ראלד פורד, ודמוקרטים כמו ג'ימי קארטר וביל קלינטון. כולם נכשלו. אחרים כמו רונלד רייגן והבושים הסתפקו בשינויים נקודתיים בלבד.

אובמה תפס בקרניים את אחד השוורים הכי אימתניים בפוליטיקה האמריקאית ויכל לו. הוא שינה את חייהם של מיליונים, תוך ביצוע שידוד מערכות שלא נראה כמותו בתחום הבריאות.

מי שלא באמת מבין כיצד נראתה מערכת הבריאות בארה"ב לפני הרפורמה, מה נעשה במסגרתה וכיצד נראה הדיון הציבורי בנושא, לעולם לא יבין את הפוליטיקה האמריקאית של השנים האחרונות. אז רגע לפני שהחוק נפרד מאיתנו, הבה נעשה סדר בכל.

ברוב מדינות העולם המערבי, הממשלה דואגת להעניק לאזרחיה גישה למגוון שירותים רפואיים שנחשבים חיוניים, כאשר היא מממנת גישה זו בכספי משלם המיסים. מודל נפוץ למשימה זו מכונה "משלם יחיד" (Single Payer). במסגרתו, המדינה מספקת את רוב השירותים בעצמה, תוך היעזרות בגופים פרטיים והשתתפות בעלויות. ישראל היא דוגמה למדינה שפועלת על פי מודל זה.

בארה"ב המצב שונה: המדינה דואגת לביטוח רפואי רק עבור 2 קבוצות מרכזיות: קשישים, במסגרת תוכנית המכונה MEDICARE, ועניים, במסגרת תוכנית המכונה MEDICAID. ליתר האזרחים אין רשת ביטחון רפואית המוענקת להם באופן אוטומטי.

בשנת 2010, ממש לפני הרפורמה, 15% מהאמריקאים היו מבוטחים ב-MEDICARE וב-MEDICAID. יתר המבוטחים פולחו באופן הבא: 60% השיגו ביטוח דרך המעסיק שלהם או של בן/בת הזוג או של ההורים שלהם, ו-9% רכשו פוליסות באופן עצמאי. ל-16%, שהם כ-50 מיליון אמריקאים, לא היה ביטוח רפואי.

אז מיהם מחוסרי הביטוח הרפואי?  חלקם הם אנשים שעובדים במשרות חלקיות ולא מקבלים פוליסה מהמעסיק שלהם. רובם הם בעלי כושר השתכרות נמוך, אבל לא נמוך מספיק בשביל לעמוד בתנאים לקבלת ביטוח במסגרת MEDICAID. חלקם הם בכלל צעירים שמרגישים בריאים ומניחים שיסתדרו בלי ביטוח.

חלק ניכר מהם הם אנשים חולים, או כאלה שהיו חולים בעבר. בז'רגון המקצועי הם נקראים "אנשים בעלי מצב מוקדם" (Pre-existing condition). חברות הביטוח לא רוצות לגעת בהם מפאת העלות הגבוהה של שירותי הבריאות שהם צורכים, ולכן מציעות להם פוליסות במחירים שאינם ברי השגה, או שאינן מציעות להם פוליסות כלל.

אלו הם "השקופים" האמיתיים של ארה"ב. אחת מהם, אשר נפטרה תוך שהיא נאבקת בסרטן ללא ביטוח רפואי, הייתה אחת בשם אן דורהם סאטורו. אמו של אחד בשם ברק אובמה.

אבל למה להתבוסס בטרגדיות? אנחנו מדברים על בירת הקפיטליזם. נכון שיש חסרי מזל, אבל לפחות משלם המיסים האמריקאי לוקח על הגב שלו פחות אנשים, ומשלם פחות על בריאות ציבורית.

אז זהו, שלא.

ביחס לכמות האנשים שהממשלה מבטחת (בעיקר קשישים ועניים), ההוצאה הציבורית על בריאות בארה"ב היא מהגבוהות בעולם. 8% מהתמ"ג של ארה"ב מושקע בבריאות, בעוד שבישראל הממשלה משקיעה רק 5% מהתמ"ג ומבטחת את כל האוכלוסייה. גם גרמניה, בריטניה, אוסטרליה וקנדה מבטחות את כלל האזרחים ומוציאות אחוז נמוך מהתמ"ג על בריאות מארה"ב.

האם זה הגיוני וכיצד זה ייתכן? כדי להמחיש את הסיבה, אחלוק עמכם חוויה אישית.

במהלך שירותי הצבאי, מפקדיי לקחו אותי ואת חבריי לקורס לסיור בנווה צדק. בתום הסיור הלכנו לגלידרייה האגדית אניטה. לאחר שהחליף כמה מילים עם המוכר, הודיע לנו המפקד בקול תרועה כמה יעלה לכל אחד מאיתנו גביע עם שני כדורים. למשמע ההכרזה, תצלינה שתי אוזניו של אב ל-3 שישב בשולחן סמוך. בזעם ניכר הוא ניגש למוכר ואמר: "סליחה! אני שילמתי 3 שקלים יותר על כל גביע!". המוכר השיב לו בשוויון נפש: "כשתזמין 60 גביעים, גם אתה תשלם 3 שקלים פחות".

ישראל היא המפקד שלי. היא מבטחת את כלל אוכלוסייתה, ולכן היא יכולה לדרוש מחברות התרופות, מהמרפאות ומבתי החולים הפרטיים מחירים נמוכים. לעומתה, ארה"ב היא אותו אב זועם. היא מבטחת רק קשישים ועניים. לתעשיית הבריאות בארה"ב יש עוד המון לקוחות חוץ מהממשל, ולכן היא מרגישה בנוח לגבות תעריפים גבוהים.

ההבדל הזה הופך את תוכניות הביטוח שארה"ב כן מעניקה (MEDICARE ו-MEDICAID) ליקרות מהביטוחים שמעניקות מרבית מדינות המערב לכלל אזרחיהן.

טוב נו, האזרח האמריקאי גם ככה לא באמת יודע לאן הולכים כספי המיסים שלו. העיקר שהוא יכול לקנות את שירותי הבריאות שהוא צריך במחירים שפויים בשוק הפרטי.

ההוצאה הפרטית בארה"ב על בריאות, כלומר הכסף עמו רוכשים האזרחים שירותי בריאות בשוק החופשי, מהווה 9% מהתמ"ג. פי יותר מ-3 מהאזרח הישראלי, ולפחות פי 2 יותר מכל מהאזרחים בכל אחת ממדינות ה-OECD.

נשאל אם כן שוב: כיצד זה ייתכן? בארה"ב אמנם אין ביטוח בריאות, אבל ישנו חוק פדרלי המחייב הענקת שירותי חירום, גם כאשר ידו של האזרח אינה משגת. בתי החולים, שרובם פרטיים או חצי פרטיים, מחויבים לטפל ללא עלות בכל אותם אנשים. חברות הביטוח מבטחות את בתי החולים ומשתתפות בהפסדים על כל אלה ש"מתרסקים" על חדרי המיון.

כיצד מממנות חברות הביטוח את טיפולי החירום? הן פשוט מייקרות את מחירי הפוליסות בשוק החופשי – גם עבור מעסיקים וגם עבור אלו שקונים פוליסות ישירות מהן. זהו שורש הסיבה לעלויות האדירות של פוליסות ביטוח פרטיות בארה"ב.

הניסיון האחרון לקידום רפורמת בריאות לפני אובמה היה בימיו הראשונים של ממשל קלינטון, שנת 1993. הנשיא ביל נתן להילארי את המושכות, והיא ניסתה לקדם חוק בריאות ממלכתי קלאסי במודל של "משלם יחיד".

הציבור לא אהב את הרעיון. המלחמה הקרה זה עתה הסתיימה, ורעיונות של שותפות חברתית והלאמה, שמלכתחילה עמדו בסתירה למיתוס הקפיטליסטי, נפלו על אוזניים ערלות. למרות שהיה רוב דמוקרטי בשני בתי המחוקקים בשנתיים הראשונות, הקלינטונים נותרו בידיים ריקות.

בשנת 2009 נכנס אובמה לבית הלבן, גם הוא עם רוב בשני הבתים. בלחץ אשתו מישל, הוא החליט ללכת על כל הקופה ולנסות אף הוא להעביר רפורמת בריאות.

בעודו זוכר את כישלון הקלינטונים, שמע אובמה על מודל שאימץ מושל רפובליקני בשם וילארד במדינת מסצ'וסטס. בבסיס המודל עמד דיל עם חברות הביטוח: אני (המדינה) אחייב את כולם לקנות מכם (החברות) ביטוח, ואתם תתחייבו להציע פוליסות גם לאנשים חולים במחירים שפויים. לעניים ביותר אני אתן סובסידיה לצורך הרכישה.

הדיל של וילארד הוכיח את עצמו. חברות הביטוח רשמו רווחים בזכות המצטרפים לשוק, ולכן הן יכלו להרשות לעצמן לספוג הפסדים, כתוצאה ממתן פוליסות לאנשים חולים. אלה שבכל זאת סירבו להצטרף לשוק נדרשו לשלם קנס, ורווחי הקנסות שימשו למימון הסובסידיה. וירא אובמה כי טוב, והוא החליט לחקות את המתווה ולהוסיף לו כמה שכלולים, המרכזי שבהם היה הרחבת תוכנית MEDICAID (שכאמור, דואגת לעניים), כך שיותר אנשים יוגדרו כ"עניים" ויזכו לכיסוי רפואי במסגרתה. הרציונל היה שמצבם הבריאותי של בעלי כושר השתכרות נמוך הינו רעוע ביחס ליתר אוכלוסייה. אם חברות הביטוח היו נדרשות לבטח אותם, הן היו צריכות לייקר את הפוליסות שנמכרות לכלל ציבור. עבור יתר האנשים (זולת בעלי ההכנסה הגבוהה ביותר), החוק העניק סובסידיה לרכישת פוליסה מחברות הביטוח, במסגרת שוק מיוחד שיוקם בחסות הרפורמה. הסובסידיה עובדת כך שהמבוטח לעולם לא ישלם סכום חודשי גבוה מאחוז מסוים מההכנסה שלו.

מאז שנחקקה במרץ 2010, ניצבה רפורמת הבריאות של אובמה חדשות לבקרים על עברי פי פחת.

המהמורה הראשונה הייתה דיון בביהמ"ש העליון בשנת 2012 בשאלת החוקיות של הרפורמה. הדיון התמקד במרכיב מרכזי בחוק, אשר קבע שכל אזרח אמריקאי חייב לרכוש ביטוח בריאות, וכי מי שלא יעשה זאת ייאלץ לשלם קנס. המרכיב נקרא "המנדט האינדיבידואלי" (The Individual Mandate, מעתה: "המנדט"). לדידם של הרפובליקנים, הוא לא היה חוקתי, שכן המדינה אינה רשאית לקבוע לאנשים פרטיים אלו מוצרים ושירותים עליהם לרכוש.

אם המנדט היה מבוטל בפסיקה, כל הרפורמה הייתה קורסת. המנדט היה הכלי היחיד באמצעותו יכלה המדינה להגדיל את מספר המשתתפים בשוק, ולעמוד בצד שלה בעסקה עם חברות הביטוח. למזלו של אובמה, פסק העליון לטובת הממשל ביחס של 5 ל-4, והותיר את החוק על כנו.

המהמורה השנייה הייתה הבחירות של שנת 2012. החוק לא נכנס לתוקף עד 2014, ולכן אם היה נבחר נשיא רפובליקני, הוא היה יכול לקטוע את הרפורמה באיבה. הבחירות הפכו למעין "משאל עם" על הרפורמה, אשר התעלתה מעל כל נושא בחירות אחר.

רצה הגורל והרפובליקנים החליטו שהאדם שצריך לייצגם בקרב נגד הרפורמה הוא לא אחר מאשר אותו מושל רפובליקני שנתן לאובמה את ההשראה לרפורמה מלכתחילה. וילארד? אתם ודאי מכירים אותו בשמו העממי מיט. הגם שהיה נאה ושופע קבלות, הוא בפירוש לא היה נציג אותנטי של התנגדות לרפורמה (שלפני אובמה-קר, זכתה לכינוי רומני-קר). למרות שהוביל על אובמה בסקרים הלאומיים, הפסיד מיט רומני את הבחירות הללו בפער ניכר.

היו גם נקודות משבר נוספות. החוק עמד בפני דיון נוסף בעליון, נתקל בניסיונות רפובליקנים למנף דיונים על תקרת החוב כדי להסירו, וחווה יישום כושל למדי בחצי השנה הראשונה לכניסתו לתוקף, אשר פגע בתמיכה הציבורית בו. את כל אלה החוק שרד בשן ועין, ואז הגיעה שנת 2016.

כאשר אובמה חתם על חוק רפורמת הבריאות ב-2010, אחוז האנשים ללא כיסוי רפואי היה 16%. בסוף שנת 2016, צנח הנתון הזה ל-8.6%. כ-23 מיליון אנשים זכו לכיסוי רפואי בזכות החוק. במקביל, הביא הגידול בשוק הבריאות ליצירת 900,000 מקומות עבודה חדשים בתעשייה זו בלבד, נתון חסר תקדים אשר סייע בהפחתת אחוז האבטלה.

בניגוד לטענות הרפובליקנים, הרפורמה האטה את עליית מחירי הפרמיות של מרבית האמריקאים, ולא הגדילה אותם. קצב גידול המחירים בשנות הרפורמה (2011-2016) היה 20%. לשם השוואה, בין השנים 2005-2010 היה קצב גידול המחירים 31%, ובין השנים 2000-2005 הוא היה 69%. בנוסף, מחקרים עצמאיים מצאו כי ללא הרפורמה, המחירים בשנים 2011-2016 היו עולים ב-50%.

אז הכל תותים? לא ממש. בסוף 2016 התברר שהמחיר הממוצע של הפרמיות המוצעות ברפורמה יזנק ב-2017 ל-25% בהשוואה לשנה החולפת. זוהי עליית המחירים הגבוהה ביותר שנרשמה מאז יצאה הרפורמה לדרך. רוב האמריקאים לא הרגישו אותה, שכן שהם מבוטחים דרך המעסיק או זוכים בכל מקרה לסובסידיה שמתאימה את עצמה למחיר. דווקא העניים ביותר נפגעו ממנה, וכמיליון מהם נקלעו למצב בו הם עלולים לאבד את הכיסוי הרפואי שלהם.

מי אשם בעליית המחירים? חלק מהאשמה נעוצה בממשל אובמה. זוכרים את הקנס שמי שלא רוכש ביטוח צריך לשלם? מסתבר שהמחיר (695$ ב-2016) לא הרתיע את הצעירים הבריאים, ורבים מהם לא רכשו פוליסות. בנוסף, אכיפה רופפת הביאה לכך שרבים מהם שהיו אמורים לשלם את הקנס, לא שילמו אותו בפועל.

חברות הביטוח הלכו לממשל ואמרו לו "אני מממן לך את החולים, איפה האנשים הבריאים שהבטחת לי?". חלקן, כמו UnitedHealth ו-Aetna, הודיעו שהן עוזבות את שוק הרפורמה. כתוצאה מכך, ב-40% מהמחוזות בארה"ב נותרה רק חברת ביטוח אחת במסגרת הרפורמה, והמחירים עלו בהתאם.

אבל חלק מהאשמה נעוץ גם ברפובליקנים.  זוכרים את פסיקת העליון ב-2012? היא אמנם הצילה את הרפורמה, אך גם קבעה שהממשל לא יכול לכפות את ההרחבה של MEDICAID על המדינות, וכי כל מדינה רשאית לבחור אם לבצע אותה או לא. רוב המושלים בארה"ב הם רפובליקנים. חלקם, כמו ג'ון קייסיק באוהיו ואפילו מייק פנס באינדיאנה, החליטו לבצע את ההרחבה. אחרים בחרו שלא לעשות זאת.

אי הרחבה של MEDICAID זורקת משקי בית רבים בחזרה לשוק הביטוח. חלקם שוב אינם יכולים להרשות לעצמם לקנות ביטוח כלל, והם נותרים לא מכוסים. אחרים רוכשים ביטוח, אך היות שהם אינם בריאים בהשוואה לאלו שמשתכרים מעליהם, מביאה כניסתם לשוק לעלייה בהפסדי חברות הביטוח.

לפיכך, עליות המחירים החדות ביותר נרשמו במדינות שלא הרחיבו בתחומיהן את MEDICAID. כעת אפשר להבין מדוע בתי חולים באזורים כפריים במדינות השמרניות הם מהתומכים הגדולים ביותר של החוק, בניגוד גמור למושלים באותן מדינות.

לאן הולכים מכאן?

בבחירות 2016 נבחר טראמפ, והרפובליקנים שמרו על רוב בשני בתי הקונגרס. המשמעות היא שאם הרפובליקנים רוצים, הם יכולים לבטל את רפורמת הבריאות בכל רגע נתון. הבעיה מבחינתם היא שכדי להעביר חוק משלהם, הם יזדקקו ל-60 סנאטורים, בעוד שיש רק 52 רפובליקנים בסנאט.

לפני שיאלצו להתמודד עם הדמוקרטים, צריכים הרפובליקנים לפתור את המחלוקת בינם לבין עצמם. כיום הם נעולים בויכוח בין 3 גישות להתמודדות עם המצב הקיים.

הגישה הראשונה קוראת לבטל את הרפורמה כעת, להותירה בתוקף לשנתיים, ורק אז להחליפה. תומכי הגישה: מחוקקים שעומדים לבחירה מחדש באזורים מתנדנדים כמו הסנאטור דין הלר מנבאדה. הם רוצים לספק את גחמות השמרנים לביטול הרפורמה, אבל למנוע פגיעה בכיסוי של רבים ממצביעיהם.

הגישה השנייה קוראת להמתין עד שיגובש מתווה חלופי, ורק אז לבטל את הרפורמה ולהחליפה באבחה אחת. תומכי הגישה: מחוקקים ניאו-ליברלים כמו פול ראיין. הם מודעים לכך שביטול הרפורמה ללא החלפתה תביא לאי-ודאות ולעליית מחירי הפוליסות, אשר תניב גירעונות בתקציב.

הגישה השלישית קוראת לבטל כבר עכשיו את הרפורמה ולהחליפה באותה עת, ללא כל דיון ציבורי וסיעור מוחין, אפילו בין כותלי המפלגה הרפובליקנית. תומך גישה זו הוא טראמפ, שכנראה מעוניין להוכיח יעילות בפני הציבור, אם כי הוא עדיין לא הציג מתווה חלופי כלשהו.

טראמפ טוען שהוא מעוניין לשמר את ההיבטים הפופולאריים ברפורמת הבריאות, כמו הבטחת הגישה של אנשים חולים לפוליסות. הבעייתיות בגישה זו מודגמת היטב על ידי הקריקטורה הבאה:

החלקים הפחות פופולאריים ברפורמה, כמו המנדט האינדיבידואלי או הסובסידיות, הן למעשה עמודי התווך שלה. ביטולן ללא יצירת מנגנון מימון חלופי יביא לקריסת שוק הרפורמה, לגירעונות עתק, ולאבדן הכיסוי של כל אותם מיליונים שקיבלו אותו במסגרת הרפורמה.

רפובליקנים אחרים כבר הציעו מתווים חלופיים ברי קיימא, אך אלו צפויים להביא לאבדן כיסוי של בין 3 ל-4 מיליון איש, ולפגיעה משמעותית במצבם של מבוטחים חולים ומבוגרים, על חשבון הטבה במצבם של מבוטחים בריאים וצעירים, אשר ישלמו פחות.

בין כה וכה, ניכר כי רפורמת הבריאות של אובמה, לפחות במתכונתה הנוכחית, תידחה בעתיד הקרוב. כעת נשאלה השאלה האם מדובר במחיקת המורשת שלו, ובהפיכת התרומה שלו לתחום הבריאות הציבורי ללא יותר מהערת שוליים בדפי ההיסטוריה.

 

*לקריאת הפוסט המלא היכנסו לבלוג של יפתח דיין על פילים וחמורים

האם קיימת בועת נדל"ן בעמק הסיליקון?

מאת: אבינועם קמינסקי-נתו

יש לי ווידוי, אני חי בעמק הסיליקון. לא בעיה רצינית אבל אני חי איתה בשלום. בעמק, קניית בית נראית לפעמים כמו משימה בלתי אפשרית. המחירים רק עולים ועולים כל שנה ואין שום סימן שזה הולך להפסק בזמן הקרוב. המחיר החציוני לבית בעמק רק עולה ועולה כל שנה ושיאים חדשים נשברים כל חודש.

median-sales-price-per-typeאז מה, אני חי בבועה? מה לעשות? לקנות בית עכשיו או לחכות? אם נקרא את החדשות ונקשיב לכל מיני מומחים, אז עכשיו זה לא הזמן לקנות. מבחינתם, אנחנו לפני בועת נדל"ן נוספת והמחירים לפני צניחה. חלק מאותם מומחים אפילו מזהירים שהנפילה תהיה יותר חמורה מזו של 2008.

בנוסף להיותי תושב העמק אני גם סוכן נדל"ן במקצועי, ויש לי סטייה קטנה, אני אוהב מידע. אני אוהב לחקור אותו ולמצוא תבניות. זה פשוט משהו שאני אוהב לעשות. סטייה, אמרנו… אז החלטתי להסתכל על המידע בעצמי ולבדוק, הרי אם אין אני לי מי לי, לא?

התחלתי לבדוק פרמטרים בסיסיים כמו עליית הערך של הבתים, כמה ימים לוקח לבית להמכר, מלאי ומספר מכירות.

נתון מעניין ראשון ששמתי לב אליו הוא שמלאי הבתים בעמק הולך ופוחת משנה לשנה אך מספר המכירות נשאר זהה פחות או יותר. המחזוריות שרואים בגרף הינה של עונות השנה, הרי בחורף הכל מאט… משיעורי הבסיס בכלכלה נזכרתי כי כאשר המלאי יורד והביקוש נשאר זהה אז המחירים עולים. אז זה מסביר את עליית המחירים, יופי. אבל האם זה מאט? כדי לענות אל שאלה זו הסתכלתי על קצב עליית המחירים לראות האם אני מזהה איזושהי האטה.active-and-sales

מה שלמדתי מעליית הערך היא שכמו שאר קליפורניה, יצאנו מהמשבר של 2008 רק באיזור 2012. מה שמדהים הוא שלא רק שיצאנו ממנו, יצאנו ממנו בקצב צמיחה מרשים מאוד של 30%. המעניין הוא שבעוד מדינת קליפורניה הגבירה את קצב הצמיחה ב-2013, דווקא עמק הסיליקון שלנו האט את הצמיחה ב-2013. אבל אל דאגה, ב-2014 כבר צמחנו יותר מהר ממדינת קליפורניה.appreciation

בשלוש שנים האחרונות אנו עדים לעלייה קבועה בקצב עליית המחירים. מה שאומר, שלא רק שהמחירים עולים, הם גם עולים יותר ויותר מהר. מה שגורם לחשוב שלא רק של נראה ירידת מחירים בקרוב, אלא המחירים יעלו עוד יותר בזמן הקרוב.

טוב, בואו נמשיך לחפש. בינתיים המידע מראה שיש סיבות אמיתיות המגבות את עליית המחירים והצורך הוא אמיתי. אולי נמצא עדויות נוספות בפריטי מידע אחרים.

הפרמטרים הנוספים שבחנתי היו מספר הימים למכירה והיחס בין מחיר המכירה למחיר המבוקש. ההגיון כאן אומר שאם לוקח לבתים יותר זמן להמכר אזי השוק מאט כי הקונים פחות לחוצים. ואם היחס בין המחיר הסופי למחיר המבוקש יורד אזי הבתים נמכרים פחות מהמחיר המבוקש (או לפחות במחיר קרוב יותר אל), מה שאומר שהשוק מאט כי התחרות פוחתת. עוד נקודה לגבי היחס הנ"ל, נהוג להגיד שאם היחס גדול מ-100% אזי המוכרים שולטים בשוק, מה שיעיד על עליות מחירים, ואם היחס יורד מתחת ל-100% אזי הקונים שולטים בשוק מה שיגרום לירידת מחירים.

avg-dom-and-sales-to-listמספר הימים למכירת בית יורד בהדרגה מסוף שנת 2011. ורואים גם את עונות השנה, מדהים! אמנם רואים עלייה במספר הימים למכירה אך נתון זה מתאים מאוד לעונה. אם מסתכלים על התמונה הגדולה ישנה התמתנות בקצב ירידת מספר הימים למכירה מה שכן מאותת על עצירה בשוק, אך עצירה זו יכולה להיות עקב גורמים אחרים ולווא דווקא האטת השוק.

היחס בין מחיר המכירה למחיר המבוקש גם כן מראה שינוי עונתי וגם יחס זה מתחיל להראות ירידה אך אנו עדיין מעל אותו סף של 100%, כלומר השוק עדיין נשלט על ידי המוכרים. דווקא כאשר מסתכלים על קליפורניה בכללותה רואים כי היחס ירד מתחת ל100% מה שאומר שברמת המדינה התחלנו לראות עצירה בשוק.

השוק של העמק מראה יחס של 104% מה שאומר שכל מוכר מקבל 4% יותר מאשר הוא ביקש על הבית שלו, מה שאומר שהמוכר מקבל יותר מ-$40,000 יותר, וזה הרבה.

כאשר מסתכלים על הנתון של מחיר למטר רבוע (כאן מודדים את זה ב $/sqft) רואים שבקליפורניה המחיר למטר רבוע הוא הנמוך ביותר עבור בתים פרטיים והגבוה ביותר עבור דירות בעוד שכאן בעמק המצב בדיוק הפוך, המחיר הגבוה ביותר הוא עבור בית פרטי והנמוך ביותר הוא עבור דירה.dollar-to-sqft

נתון זה רק מראה כמה עמק הסיליקון הינו מקום מיוחד. העובדה שהעמק מכיל כמה מחברות ההיי טק הגדולות בעולם (יש יגידו כולן) ותנועת המהגרים אליו היא בילתי פוסקת יכולה להסביר את העובדה הזו.

גורם נוסף שלא נגעתי בו הינו הבחירות. עכשיו, כשכולם יודעים שטראמפ יהיה הנשיא הבא, אפשר רק לקוות לטוב ולראות באיזה צעדים הוא ינקוט. בכל מקרה, מעשיו של טראמפ ישפיעו בצורה נרחבת מאוד על השוק האמריקאי, ובתוכו גם השוק המקומי.

לסיכום,

עמק הסיליקון הוא מקום מיוחד. בעוד המלאי המוגבל והדרישה הגבוהה מסבירים למה המחירים כאן כל כך גבוהים ישנם סממנים של האטה קלה, בייחוד בעלייה הקלה במספר הימים למכירת בית והיחס בין המחיר הסופי למחיר המבוקש אשר מתחיל לרדת. חשוב אך להגיד כי יחס זה עדיין גבוה מ100% והשנוי הינו קטן מדי מכדי להעיד על תחילתה של מפולת.

לפי דעתי, אי אפשר לומר בוודאות שיש בועה או שירידת מחירים קרבה ובאה. יש סממנים שמעידית על האטה אך מכיוון שאנו לפני החגים האטה זו הינה נורמלית. כמוכן, הירידה במלאי והביקוש הגבוה כן תומכים בעליית המחירים. לעומת זאת, אני כן מאמין שאנו בצומת דרכים. בייחוד לאור הממשל החדש שמתגבש בימים אלו, פשוט אי אפשר לדעת מה יהיה. כנראה שנצטרך פשוט לחכות ולראות מה יהיה.

*הכותב, אבינועם קמינסקי נתו, הינו סוכן נדל"ן מורשה בעמק הסיליקון, בעל נסיון עשיר במכירה וקניה של בתים, ובהשקעות בנדל"ן.

(408) 475-7244
אימייל: akaminski@kw.com
www.kaminskinetogroup.com

עושה למולדתה: שיחה עם יעל אדמי מתנועת נשים עושות שלום

מאת: דלית גבירצמן

נפגשנו לראשונה לפני מספר חודשים. מיד התחברנו, וכשנפרדנו התחבקנו בחום והבטחנו לשמור על קשר. סגרתי אחריה את הדלת, ושניה לפני שהספקתי לשאול את האיש היקר ״נו, אז מה אתה אומר?״, שוב היתה דפיקה בדלת. יעל עמדה בפתח עם החיוך הכובש הזה שלה, והעניקה לי ספר בישול במתנה. משהו קטן ממני לאות תודה, היא אמרה, חשבתי שיתאים לך. הספר נקרא Jam Session והוא מכיל מתכונים לריבות, מרקחות, ירקות כבושים וחמוצים למינהם. אך יש בו הרבה מעבר לסתם עוד ספר בישול. הספר הוצא לאור ע״י נשים ישראליות ופלשתינאיות שאיבדו בני משפחה קרובים בסכסוך והחליטו לעשות מעשה. הן הקימו את ״פורום המשפחות השכולות״ המבקש לקיים דיאלוג כנגד כל הסיכויים. כאב האובדן והשכול חיבר את הנשים האמיצות הללו זו לזו, וכל ההכנסות ממכירת הספר הן קודש לארגון, המנסה להציע ולקדם שיח ופיוס על פני טרור. גיל חובב, מחבר ספרי הבישול, מבקר המסעדות ומגיש הטלוויזיה, נתן את חסותו ותרם מזמנו לפרויקט, כמו גם השף חוסאם עבאס, בעל מסעדת אל באבור.

yael-admi

ערב קודם, הודעתי לאיש שהזמנתי כמה חברות אלינו לחוג בית והסברתי שמדובר בארגון שנקרא ״נשים עושות שלום״. האיש, הנינוח בדרך כלל, נראה לפתע מודאג. מי הן? מה האג׳נדה שלהן? את יודעת עליהן משהו, לפני שאת מנדבת את הבית שלנו? לרגע איבדתי את שלוות רוחי. נכנסתי לאינטרנט ומבעד למסך ניבטו אלי פניה המחייכים של יעל אדמי. היא כל דבר פרט למאיימת. מעבר לחיוך הרחב, הדבר הראשון שמבחינים בו הוא האופטימיות הקורנת מעיניה הכחולות. אני לומדת שיעל, אחות שכולה וחברה בפורום משפחות שכולות, הפכה לפעילה ולוחמת שלום לאחר שאחיה, סגן ישי רון נפל בתעלה ב-1969. בעקבות האובדן הגדול היא הבטיחה לעצמה ולהוריה שני דברים; להקים משפחה גדולה משלה ולעשות ככול שביכולתה למען השלום. מאז, לצד בעלה יואל וששת ילדיה, יעל אדמי עושה שלום.

יעל מדברת ברגש, קולה השקט מעורר אמון המתגבר אפילו על צעקות המחלוקת וחוסר ההסכמה. היא בוררת את מילותיה בתבונה של פילוסוף. יש בה עוצמה שמפיחה תקווה אפילו בליבי הספקן ובלבבות ספקניים רבים אחרים. העובדה שהצליחה להפוך את כאבה האישי לכוח המניע אותה כבר עשרות שנים, והמשמעות שהיא ואחרים נותנים לאובדן מעוררים קולות של פיוס שלא ידעת שקיימים בך אפילו. פתאום את לא מרגישה לגמרי לבד בכאב ובפחד ממה יהיה. פתאום את מעזה אפילו… כן, לקוות לשלום.

כך נפגשנו כאן בעמק, ובערב ראש השנה, ישבתי שוב לשיחה עם יעל אדמי. הפעם, היא שם ואני כאן. ביתה היה מלא תכונה וצהלה של ילדים ונכדים, ואני ביררתי בהתנצלות אם זה זמן טוב. יעל בדרכה השקטה והחייכנית, שמצליחה לעבור דרך מסכים ולחצות אוקיינוסים, הרגיעה אותי שהכול בסדר גמור.

-את בטח מאוד נרגשת, אני אומרת. ״האמת היא שאני פשוט לא מאמינה שזה קורה״, יעל משיבה, ״זה לא יאומן!״

בואי נלך קצת אחורה. איך קמה תנועת ״נשים עושות שלום״? אני סקרנית לשמוע, איך הכול התחיל?

״זה התחיל בתקופת מבצע ״צוק איתן״ שהיתה נוראית ואכזרית מאוד. באותו קיץ לוהט וחסר רחמים, איכשהו, בדרך נס, נפגשו ארבעים נשים, שהרגישו שאי אפשר יותר להישאר בבית. הפחד היה מצמית, התסכול והקושי היו נוראים והרגשנו שאנחנו לא יכולות לעבור לסדר היום. כל מיני מעגלים של נשים החלו להיפגש, ואז ידעתי שקרה הנס שחיכיתי לו כבר ארבעים שנה.״

yael-admi-7״המלחמה הזאת״, היא ממשיכה ומספרת, ״הוציאה מהבית אנשים שלא היו חלק ממעגל העשייה קודם לכן. מארבעים הפכנו לתשעת אלפים והכול מחיבורים טובים, עידוד ותחושה של כוח בלתי עציר. כל יום מביא איתו עוד ועוד חיבורים, עוד אנשים והתרגשות שקשה להכיל. כל אחד תורם כפי יכולתו, מי בתרגום לשפת הסימנים, מי בהכנת שלטים, בארגון חוגי בית, באירוח ובהכנת אוכל ועוד. אני מרגישה שהצלחנו עם הכוח הנשי והצעידה ביחד להחזיר את האור והתקווה.״

אנחנו מקיימות את הראיון ימים ספורים אחרי מותו של שמעון פרס ויעל מציינת את הסמליות והחשיבות של החזרת התקווה לסדר היום. ״הדבר הכי נורא שיכול לקרות לנו הוא איבוד התקווה״, היא אומרת, ״ובהלוויה של פרס כל אחד מהנואמים הזכיר את הכוח שלו לחלום ולא לאבד את התקווה.״

אנו חיים בתקופה די חשוכה מבחינת התקווה לשלום, והתחושה היא שהגענו פשוט לדרך ללא מוצא. נדמה שהשלום רק הולך ומתרחק מאיתנו והשנאה והקיצוניות רק מתעצמים. מהיכן שואבים את התקווה ואת הכוחות להמשיך הלאה?

״סכסוכים נגמרים. אנשים רוצים לחיות, אימהות רוצות לגדל ילדים לאהבה והשאלה היחידה היא כמה קברים עוד יחפרו עד אז. הבטחון שסכסוכים גדולים, מרים וארוכים נגמרו נותן לי את התקווה שזה בידיים שלנו ושזה אפשרי. בני אדם רוצים, בסופו של דבר, לחיות בשלום ויש להם את היכולת לסלוח, להתגבר וללכת לקראת פיוס. השאלה היא רק כמה כאב יהיה עד אז. המטרה שלנו היא לקצר את התהליך ושלא נצטרך עוד לסבול ולבכות.״

זה נשמע מאוד אינטואיטיבי. אז למה לוקח לאנשים כל כך הרבה זמן להפנים את המסר של שלום? אם זה כל כך פשוט, אז למה זה כל כך מסובך?

״זה מסובך, כי כולנו בני אדם שסוחבים מכאובים ומחפשים כבוד ולא תמיד מקבלים אותו. יש לנו תחושות של תסכול ואכזבה, כעס והיסטוריה, הבדלים בין תפיסות עולם ודתות, יש סטיגמות וגם קשיים אמיתיים. כל אלו הופכים את הפתרון למורכב. אין לי ספק, שהנהגה אמיצה יכולה להפוך את המהלך לאפשרי. אני בטוחה בכל ליבי, שזה יקרה ברגע שאתה מאמין שזה הפתרון היחיד, ומפנים את זה ששום כוח בעולם לא יכול לייצר את השקט והבטחון, ושום מיגון לא יכול להגן בפני מלחמות. ברגע שברור לך שאין שום דבר פרט להסכם שלום, רק אז אפשר יהיה להתגבר על בעיות שנראות כרגע בלתי פתירות.״

אני מקשה ומזכירה לה, שבעולם שבו אנו חיים כיום קיים ה-BDS ושנראה שאפילו הפתרון של שתי מדינות לשני עמים ירד מהפרק.

היא שותקת לרגע ומסבירה, ״בבסיס האמונה שלי, אפילו בחיים המשפחתיים, כששני ילדים רבים, התפקיד של אימא הוא להגיד להם לכו לחדר ותמצאו ביחד פתרון שמקובל על שניכם. כל פתרון שמקובל על שניכם, מקובל עלי. וזה בדיוק מה ש״נשים עושות שלום״ אומרות. אנחנו יודעות שברגע שיש רצון, אפשר למצוא פתרון. והפתרון נמצא בידיים של שני המנהיגים. יש מגרות מלאות הסכמים שהוסכמו, נכתבו ונחתמו וצריך פשוט להחליט שעושים את זה באומץ, כי זה כרוך בסיכונים. ברגע שאתה בוחר במהלך כזה, דברים משתנים וההיסטוריה יכולה ללכת לכיוון חדש. ברגע שיש קצת תקווה, שמים את כל הכעסים והתסכולים מאחור, ואת מקומם תופסים אופטימיות, תוכניות ורצון לשותפות ועשייה לקראת העתיד. בכל אחד מאיתנו יושב מי שמפחד, מי שרוצה להגן על עצמו, מי שדואג ולא מאמין, ובכל אחד מאיתנו נמצא גם האיש האופטימי שיכול לבטוח וללכת קדימה באומץ. ואנחנו כל כך חזקים. אנחנו מדינה חזקה ואנחנו יכולים ללכת עם הפנים קדימה ולהגיע להסכם מדיני, כי אין דרך אחרת. אנחנו חייבים למצוא את הערוץ שיאפשר לנו ולשכנים שלנו לחיות בשלום ולגדל ילדים שיחשבו על מה הם ילמדו ולא באיזה מבצע הם הולכים להשתתף.״

כשנפגשנו לראשונה נדהמתי מהשקט והעוצמה שקיימים בך, בו זמנית. מהפגיעות וההחלטיות, שמתקיימות בך בו זמנית, וגורמות לכל מי שפוגש אותך להיפתח. מה הכי מאתגר אותך? ומה מתגמל?

״מה שבעיקר מאפשר את החיבורים האלה, זה שאתה חשוף אל העולם. אתה מסיר הגנות ואתה נותן לעצמך להרגיש. אתה כועס, ויחד עם זה אתה פתוח למה שקורה לאחר. כשאתה מסיר את המעטה, מקלף את הקליפות של הבצל, החיבורים קורים. כשאתה מראה את הרגישות שלך כאדם, אז האחר מרגיש בטוח להיות אדם לידך. החיבור הזה של הביחד יוצר שותפות ואחווה אנושית שאין למעלה ממנה.

הכי מתגמל בשבילי זה לראות אנשים שאיבדו כבר את התקווה, מקבלים אותה בחזרה. אני באמת חושבת שהמקום הכי קשה בחיים האנושיים, וזה משהו שאסור לנו לתת לו לקרות, זה המקום שבו אתה מאבד את התקווה. כשאנשים מיואשים מצליחים להדליק את האש הזאת בעצמם זה מאוד מתגמל. זה אור גדול וכוח שאי אפשר לעמוד בפניו.״

אמנים ואנשי רוח משלמים מחיר יקר על הבעת דעות שחורגות מהמיינסטרים בישראל. באווירה הקוטבית שקיימת היום בארץ, מאיפה שואבים את האומץ? איך מתגברים על הפחד?

״מאותו מקום פנימי. ישבנו עם החברות הפלשתיניות שלנו שש שעות השבוע וישנה התחברות כל כך אינטימית ועמוקה. הן פשוט כמו אחיות שלנו ויש לנו איתן תחושה של שותפות אנושית. אנחנו כולנו נשים, כולנו מייצרות חיים ואנחנו חייבות לשמור על החיים. וזה כל כך חזק ועוצמתי שזה פוגש כל אחת ואחת מאיתנו במקומות הכי עמוקים והכי נחושים. זאת הלביאה שנמצאת בכל אחת מאיתנו.״

אני סקרנית לגבי הנשים הפלשתינאיות, שהפחד מהצד שלהן גדול אף יותר. כיצד הן מתמודדות עם הפחד?

״תשמעי, זה מהלך אמיץ. הן עושות אותו צעד אחר צעד. הן עושות את אותו מהלך שאנחנו עושות בארץ. זאת אותה הרוח של הדברים, אך כמובן שאצלן הסיטואציה לא סימטרית וזה הרבה יותר מורכב. הן מצליחות לחבר אליהן נשים רבות, והחיבור הזה עוצמתי מאוד. זה מעורר בכולנו את התחושה הזאת של אישה לאישה, אחות לאחות.״

yael-admi-2אני חייבת לשאול, למה רק נשים? ובכלל, איך זה עובד עם כל כך הרבה נשים?

״זה מאתגר אבל זה כל כך מפרה. זה לא יאומן אילו דברים קורים רק מחשיבה משותפת. כל הפרויקט הזה נולד מהבנה משותפת בעקבות ״צום איתן״ שבו ישבנו 50 ימים מול בית ראש הממשלה. אני לא צריכה להסביר לך עד כמה זה יכול להיות מורכב ואיך כל דבר כרוך בדיונים אינסופיים. ״כוחנו בחוכמתנו המשותפת״, זה משפט שאני מאוד אוהבת. ואז היא מוסיפה בחיוך, ״מעולם לא הייתי פמיניסטית, ופתאום דרך החוויה הזאת גיליתי את הכוח הנשי הזה. זה הכוח של אימא שקמה בלילה לילד חולה, ולמחרת מתחילה יום חדש. זה בא מאותו המקום.״

אני מאוד אוהבת את הרעיון שהתנועה לא סובבת סביב פרסונה אחת בלבד, אלא שלכל אחת מהנשים יש מקום לבוא לידי ביטוי. איך זה עובד בשטח? איך מתמודדים במצבים שבהם יש חוסר הסכמה והרוחות מתלהטות?

״כל אחת מביאה את הטוב שבעצמה ואת הכוח שלה. כולנו מחויבות ויש לנו בטחון בכנות הכוונות. כולנו באות ממקום עמוק וכנה, אבל זה לא עושה את החיים קלים. אנחנו אחרי שנתיים של דיונים ארוכים והרבה חילוקי דעות ואי הסכמות. את ״צעדת התקווה״ בישלנו במשך ארבעה חודשים עד שהגענו להסכמה של 95 אחוזים של תמיכה בתוך צוות המאה. התפקיד שלי בתנועה הוא ראש צוות פרויקטים, כלומר הפעילות במרחב הציבורי היא באחריותי. כשהתחלנו לגבש את הפרויקט הזה צרפתי אלי את חברתי הטובה לילי, והובלנו מהלך שיש בו מאות נשים שפעילות כל אחת בתחום שלה. אין לנו כוכבות אלא כוח נשי גדול ועצום.״

אילו אנשים או דמויות השפיעו עליך במסע האישי שלך?

״יש לי דודה מופלאה שגרה בניו יורק כבר המון שנים והיא קיבלה מהאו״ם את הפרס שקיבלו אותו קודם לכן מרטין לותר קינג ונלסון מנדלה. שולה קניג, לוחמת למען שלום וזכויות אדם היא אחותה של אימי ז״ל. אימי נפטרה בגיל צעיר מאוד מצער אחרי שאחי נהרג, ובהרבה מובנים היא הפכה לדמות אם בשבילי. כשאני מרגישה שאני נחלשת, אני מדברת איתה ושואבת ממנה כוחות. היא באמת דמות מופת בשבילי. היא כיום בת שמונים ושש והיא אישה רבת פעלים ומורת דרך.״

יעל מוסיפה בהתרגשות, ״יש עוד אדם שאני רוצה לציין, וזה ד״ר עז א-דין אבו אל-עייש, רופא שאיבד את שלוש בנותיו במלחמה בעזה. ההכרות איתו נתנה לי להבין שאין גבול לכוחות של שלום ופיוס שיש בכל אחד מאיתנו. הוא בעיני איש שלום אמיתי.״

האם את מטבעך אדם מאמין? אופטימי?

״אני מאמינה באדם. זה היה גם נושא הדוקטורט שלי בפילוסופיה. כל אדם וכל אימא רוצה לגדל ילדים באהבה, מתוך תחושת שייכות, ולצערנו זה הולך ומשתבש. אף אחד לא יוצא לאוויר העולם עם סכין ביד. המהלך הלא טבעי הזה, חובה עלינו לטפל בו. בעבודה החינוכית שלי בעבר, הייתי שותפה במכון אדלר ועבדתי עם אסירים ממשפחות קשות יום וכולם, בסופו של דבר, רוצים להרגיש שייכים ומחוברים לחברה. אני חושבת שמי שמאמין באדם הוא אופטימי בהגדרתו. רוח האדם היא הכוח המניע את העולם הזה.״

ומתי תדעי שהגעת אל היעד? ומה יהיה אז היעד הבא?

״כשיהיה הסכם שלום. המשימות הבאות של הטיפול במערכת החינוך, בזקנים ובחולים יעשו באופן יותר אפקטיבי אחרי שיהיה פה הסכם שלום. אז יפונה מקום בלב לטפל בכל הנושאים האלה.״

מה את מאחלת לעצמך לשנה החדשה?

״אני מאחלת לעצמי שהכוח הזה שנוצר, שמתחזק וגדל יהיה מספיק עוצמתי כדי שיגע בלבבות נוספים, בעיקר של המנהיגים שלנו. שנצליח לייצר מסה קריטית שתחולל את השינוי, כי המנהיגים עושים בסופו של דבר את מה שהעם מבקש. אני מאמינה שאנחנו בדרך להצלחה, למרות הכול. אני מקווה שבמהלך השנה הקרובה, הנחישות והמסירות של כל כך הרבה נשים וגברים לעניין הזה יאפשרו לנו להתקדם צעד גדול לקראת הגשמת החזון הזה. כולם רוצים את אותו הדבר. צריך קצת אומץ והנהגה וזה יהיה אפשרי.״

מה חשוב לך שאנשים ידעו עליך, על הצעדה או על התנועה שלא שאלתי?

״אני חושבת שזה בעיקר הרוח של החיבוק המשותף ושל העידוד, גם מנשים שמעולם לא היו חלק ממעגלי הפעילות. נשים שמצטרפות עכשיו וסוחפות אחריהן עוד ועוד נשים. זה בשבילי ממש נס. זה בא ממקומות עמוקים בלבבות של כולנו, ואין לי ספק שנצליח. אני מתרגשת ומקבלת המון כוח מכל החיבורים האלה. הביקור אצלכם התחיל כמסע לגיוס כספים, שזה דבר שמעולם לא עשיתי קודם לכן, ותמיד נראה היה לי כמו משהו שלא אהיה מוכנה להשתתף בו. הבנתי שאני צריכה לשבור את תקרת הזכוכית של עצמי ויצאתי אל המסע בחשש גדול, אך בסופו נוצרו חיבורים מדהימים עם נשות העמק. נרי חומה, רונית שריר וכל החבורה המופלאה הזאת חשות את הדופק של התנועה. הן מתרגשות איתנו ואנחנו מקבלות מהן כוח. זה היופי שבתנועה שלנו, שכל אחת מביאה את המיטב שבה ויחד נוצר משהו עצום וגדול.״

yael-admi-6במוצאי ראש השנה, יצאה צעדת התקווה מראש הנקרה, למסע שיסתיים 15 ימים לאחר מכן בעצרת המונים מול בית ראש הממשלה. תנועת “נשים עושות שלום” מובילה את צעדת התקווה במטרה ללחוץ על הפוליטיקאים הישראלים והפלסטינאים לפעול למען הסכם מדיני. הנשים יצעדו עם בלוני הליום כחולים וסרטים כחולים על הידיים, ובחולצות לבנות שעליהן נכתב: “בוחרות בחיים, דורשות הסכם מדיני”. בטקס הפתיחה תדברנה שתי נשים שהיו מקורבות מאוד לשמעון פרס; ד״ר רחאב עבד אלחלים ואורנה שמעוני. ואז המובילות של הצעדה, חגית לביא ממצפה חרשים בגליל ואולפת חיידר, ערבייה מוסלמית מחיפה, יעבירו את הלפיד ליעל וחברתה לילי, והן תצאנה לצעדה לצד רבים אחרים שיצטרפו.

במקביל לצעדה הגדולה, יתקיימו צעדות ואירועים ברחבי הארץ, ואף אצלינו כאן בסן פרנסיסקו תתקיים צעדת הזדהות ביום ראשון ה-16 באוקטובר בין השעות 10:30-1:00 על גשר הזהב. הצטרפו אל נרי לייף-חומה, רונית שריר, מיכל שוהם-אשכנזי, מיכל לפיד, טלי שמי, גת הרוסי, חגית קרפל, יעל שמר, נירית חזן, ורד עצמון ועוד נשים אמיצות רבות אחרות ובואו לתמוך ב״נשים עושות שלום״.

 

בואו להתאחד במאמץ שנשמע מובן מאליו אך הוא אינו טריוויאלי,

בואו להפגין את המכנה המשותף לכולנו והוא הרצון בשלום.

בואו לצעוד בצורה המכבדת את מגוון ההשקפות והדעות, וכן גם החששות,

ויחד עם זאת להפיח תקווה לעתיד טוב יותר.

תארו לכם שזה עוד יקרה.

שנה טובה,

דלית

לפרטים נוספים והרשמה לצעדה לחצו כאן