לשנות את העולם דרך הזום: הצטרפו ליום המעשים הטובים (המצווה דיי) המקוון

לשנות את העולם דרך הזום: הצטרפו ליום המעשים הטובים (המצווה דיי) המקוון

מאת: טובה בירנבאום

מה דעתכם על המילה "מצווה"? קצת כבד לכם? לנו, דוברי העברית, יש יתרון מקסים שהוא לעיתים בעוכרינו: לפעמים הפלא הזה הוא פשוט בלתי נתפס – אנחנו חיים בעידן המודרני דרך השפה בה נכתבו התנ"ך, המשנה, שירת ספרד, שירת ביאליק ואתגר קרת; אנחנו מבינים ויוצרים בשפה העתיקה הזאת, ויכולים לספוג ולהספיג את הטקסטים שלנו בשכבות של יצירה יהודית שהתפתחה לאורך דורות רבים. אבל  – המחיר לכל היופי הזה הוא שבצמוד לכל מילה מהשפה הנהדרת שלנו, אנו נושאים אסוציאציות והקשרים מאוד מסויימים. חלקם נפלאים, אך חלקם די מעיקים.

רובנו גדלנו במדינה בה ליהדות יש טעם אחד – הזרם האורתודוכסי; רבים מאיתנו גדלו במרחב שמנע מהם להכיר את התבלינים והניחוחות של היצירתיות היהודית, את השמחה שבדליית מושגים עתיקים והטענתם במטען חדש ומרגש. לכן, "יום המצוות" עלול להיתפס אצל רבים מאיתנו כדבר ארכאי, כבד ודי מבאס. מזכיר לכם את "טנק המצוות" של חב"ד? מזכיר לכם את המושג "שמירת מצוות"? אנחנו, דוברי העברית, אוטומטית מחלצים מהמילה "מצווה" את השורש צ.ו.ה ומיד האוזנים שלנו נאטמות. מי רוצה שיצוו עליו? ממתי אני נענית לאיזשהי סמכות חיצונית שהיא אינה החוק האזרחי?

בדור האחרון, יהדות ארצות הברית הליברלית חרטה על דיגלה את קידום הערכים האוניברסליים של שוויון, צדק חברתי וסובלנות. אין קבוצה אתנית בארה"ב שהשתלבה ועלתה במעלה הסולם החברתי במהירות כמו היהודים, ואלה חשים חובה להיטיב עם אלה שלא שפר עליהם גורלם כמותם, שסבלו בעבר מרדיפות וכעת מאיישים עמדת מפתח בכל התחומים. התמקדות במיגור הרעב בעולם, חתירה לשוויון אתני, מגדרי ודתי, קידום נושאים כמו איכות הסביבה וזכויות עובדים קורצים לצעירים הליברליים הרבה יותר מאשר תפילה בבית הכנסת, ולכן יותר ויותר מהפעילות הדתית מוקדשת ל"תיקון עולם".

אכן, המושג "תיקון עולם", בניגוד ל"מצווה", אינו נושא איתו את אותו מטען חורג אצלינו, הישראלים, כיון שהמושג לא היה בשימוש עד לא מזמן מחוץ לעולם לימוד הקבלה. יהדות אמריקה הליברלית בגאונותה שאלה את המושג המיסטי הזה לתוך עולמות של חתירה לצדק וצדקה.

ובחזרה ל"מצווה"- לא יכולתי שלא להתפעל כשנחשפתי לראשונה לאופן בו בכל שנה, יום מרטין לותר קינג הופך ל"יום מעשים טובים" – מצווה דיי – ענקי בקהילת ה-OFJCC בפאלו אלטו. קינג, לוחם זכויות האדם של הקהילה השחורה בארצות הברית וסמל של מתקן עולם בלתי נלאה, מהווה השראה ל-1,000 מתנדבים בכל הגילאים, שמפשילים שרוולים ותורמים מזמנם במסגרת של עשרות הזדמנויות התנדבותיות שונות; החל מאריזת מתנות לילדים חולים, דרך הכנת כריות ומשחקים לבעלי חיים עזובים במקלטים, ועד לנטיעת עצים בשכונות פיתוח.

השנה, כמו בכל דבר, חייבים להיות יצירתיים ולתרגם את התוכניות המוכרות והאהובות לממד הוירטואלי. אך יש גם יתרונות: כל מפגש ורטואלי של יום המעשים הטובים ייפתח בהקדמה של פעיל/ה בארגון חברתי מקומי אשר יספרו על התחום אותו הם מקדמים וכיצד הם עוזרים להפוך את העולם לצודק יותר, שוויוני יותר ומזוהם פחות. השנה, הודות לעולם הוירטואלי, גם ישתתפו במפגשים מתנדבים ממקומות אחרים על פני הכדור וכך נוכל באמת להרגיש שאנו מתקנים יחד את העולם.

מה יקרה במפגשים עצמם? מפגשי ההתנדבות הוירטואליים יובלו ע"י נציגים מארגוני שינוי חברתי שונים באזור, העוסקים במגוון רחב של נושאים כגון מיגור רעב, סיוע לחסרי בית, ליווי הגיל השלישי, איכות הסביבה ועוד. לאחר הסבר על הארגון והפעילות שלו, יהם נחו את המשתתפים ביצירה עצמאית בבית. חלק מן התוכניות דורשות רכישת ציוד עצמאית כהערכות למפגש וחלק דורשות איסוף ציוד מהג'יסיסי. בסיומו של היום תונחו להגיע לג'יסיסי עם התוצרים על מנת שיועברו אל הנמענים.

כישראלית שלומדת כל יום עוד קצת על יהדות אמריקה, אני מוקסמת מהרעיון של חווייה משפחתית מעצימה וערכית של התנדבות משותפת. המוטיבציות להשתתפות ביום הזה הן מגוונות. משפחות רבות יודו שמדובר באקט חינוכי יותר מאשר אקט חברתי; לילדי עמק הסיליקון, שרבים מהם חיים חיי שפע ומותרות, אין הרבה הזדמנויות ללמוד על תחלואי החברה ולתרום את תרומתם הצנועה לתיקון המצב. רבים מאיתנו ההורים מעונינים שילדינו יכירו בעובדה כי לצערנו לא כולם זכו לנקודת פתיחה טובה בחיים, ושישנם כאלה, החיים ממש בסמוך אלינו, שנאבקים על מזון, חינוך או קורת גג. יום המעשים הטובים מאפשר זמן איכות חשוב כמשפחה ואף הזדמנות לשיחה על העולם, מדוע הוא נראה כפי שהוא נראה וכיצד נוכל אנחנו להשפיע.

בעיני, השילוב של מרכז קהילתי יהודי עם מורשתו של מרטין לותר קינג לצדק ושוויון, לצד יום חווייתי ומהנה לכל המשפחה, מייצגים את המהפכה שעשתה יהדות אמריקה הליברלית להרבה מן המושגים ה"כבדים" והמיושנים שנטועים בתרבות שלנו. אני והילדה שלי לגמרי הולכות להתחבר לזום ולתרום את תרומתנו הצנועה וגם אתם מוזמנים בחום!

להרשמה ופרטים נוספים לחצו כאן

כל הפרטים על הכנס השנתי של בגד כפת למורות ומורי העברית

כל הפרטים על הכנס השנתי של בגד כפת למורות ומורי העברית

זו השנה השנייה שבגד כפת, בית הספר לעברית של הקהילה הישראלית באזור העמק והמפרץ, מקיים את הכנס הגדול למורות ומורים לעברית כשפה שנייה. הכנס, שייערך השנה באופן מקוון, ביום ראשון, ה-24 בינואר, יציע מגוון הרצאות מרתקות העוסקות בהוראת העברית וינסה, בין היתר, להציע דרכים להתמודד עם האתגרים העומדים בפני המורים בתקופה מאתגרת זו. הכנס פונה לכלל המסגרות הפועלות בתחומי לימוד השפה העברית, וכל מורה, החל מבתי ספר יהודיים, בתי כנסת ועד למסגרות פרטיות, מוזמן.ת לכנס.

הוראת עברית בימי קורונה מלווה באתגרים חינוכיים ופדגוגיים, יחד עם הזדמנויות צמיחה והתפתחות ועל מנת לענות על אתגרים אלו וכדי לתת תמיכה, השראה וכלים להמשך שנת לימודים ייחודית זו נבחרו השנה נושאי הכנס בקפידה וזה מה שצפוי לכם:

הרצאה מרכזית- תקשורת מקרבת בכיתה עם יואב לבנה

ההרצאה המרכזית בכנס תעסוק בתקשורת מקרבת בכיתה, בהנחיית יואב לבנה, מהמייסדים של "הבית להורות מקרבת". בהרצאה נלמד על גישת התקשורת המקרבת (Nonviolent communication) ליצירת הקשבה, הבנה ושיתוף פעולה עם תלמידים, הורים ועמיתים מפי אחד המרצים המובילים בתחום בישראל. נעסוק בלימוד מיומנויות היסוד של הגישה ליישום של פתרון קונפליקטים וטיפול בהתנהגויות מאתגרות עם תלמידים, הורים ועמיתים בבית הספר. נלמד על תקשורת מרחיקה וחסמי תקשורת – מה סוגר ומרחיק אנשים מולנו ואיך להימנע מזה. נדבר על מעבר מחשיבה דיכוטומית של 'בסדר – לא בסדר' לחשיבה ומודעות מבוססות צרכים וכיצד לתרגל הקשבה אמפתית – איך להקשיב לתלמידים באופן שממוסס ויכוחים והתנגדויות ומייצר הקשבה ושיתוף פעולה. הכלים של הגישה ייסיעו לטפל באתגרים עם תלמידים בדרך מקרבת, לנהל דיאלוג מלא שמייצר הבנה וחיבור ומאפשר להגיע לפתרונות, בלי להשתמש בכוח, באיומים ובעונשים. בנוסף נלמד על ביטוי עצמי מקרב – דרכי ביטוי עצמי בכדי שאחרים יבינו מה חשוב לנו ויירתמו לשיתוף פעולה איתנו ואיך לבקש בקשות מאחרים בדרך מקרבת – כדי לעודד אכפתיות ורצון להתחשבות.

קצת על המרצה- יואב לבנה הוא מומחה לתקשורת מקרבת במערכות יחסים ומנחה סדנאות לצוותי הוראה, הורים, זוגות ועוד. לבנה מלווה ארגוני חינוך, תכניות חינוכיות ובתי ספר בתהליכים שנתיים להעמקת מיומנויות התקשורת בתוך הצוות ועם התלמידים. מהיוצרים והמנחים של הבית להורות מקרבת – תוכנית שמלווה למעלה מ-5,500 משפחות, בחמש השנים האחרונות, בתוכניות וקורסים ללמידה והטמעה של תקשורת מקרבת עם ילדים. לאתר 

לאחר ההרצאה המרכזית יתקיימו שלושה מושבים מקבילים, אליהם יש להירשם מראש.

מושב משנה 1- למידה משולבת (היברידית) עם ד"ר אסתי גרוס

למידה משולבת (היברידית) הפכה נפוצה כתוצאה מהמגבלות שהביאה איתה מגיפת הקורונה אל כיתות הלימוד. אחד האתגרים המרכזיים במודל מסוג זה הוא יצירת קהילה לומדת אחת שמזמנת עבודה אינטראקטיבית בין הלומדים בכיתה לאלה הלומדים בבית. בהרצאה שתעביר ד"ר אסתי גרוס, מנהלת פדגוגית ביחידה לעברית לתפוצות מטעם המרכז לטכנולוגיה חינוכית, נלמד מתוך תיאור מקרה של שיעור היברידי בכיתת תיכון בבגד כפת: נציג מערך שיעור היברידי ואסטרטגיות שאפשרו למידה אינטראקטיבית מיטבית באמצעות כלים טכנולוגיים בסיסיים, נשמע רשמים על הביצוע ועל תהליך הלמידה מהמורה ומהתלמידים עצמם ונחלץ שלבי שיעור ואסטרטגיות.

קצת על המנחה- ד"ר אסתי גרוס היא מנהלת פדגוגית ביחידה לעברית לתפוצות מטעם מט"ח ומרצה בהיברו יוניון קולג' בלוס אנג'לס בתכנית להכשרת מורים "דלת לעברית".

אסתי עוסקת בהוראת שפה למעלה מ-25 שנה. לפני מעברה ללוס אנג'לס ב-1997 היא לימדה אנגלית בתיכון כצנלסון בכפר סבא (ישראל). לאחר הגעתה לארה"ב היא שימשה כמורה וכראשת מחלקת העברית בביה"ס היסודי ע"ש סטיבן וויס ובביה"ס התיכון הקהילתי ע"ש מילקן בלוס אנג'לס. כיועצת חינוכית היא גם הובילה והשתתפה בתהליכי הערכה בית ספריים וסיפקה הכשרה פדגוגית בהוראת עברית כשפה נוספת לבתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים ותיכונים ברחבי ארה"ב ובעולם. אסתי שימשה כיושבת ראש משותפת בארגון המורים לעברית בצפון אמריקה. היא גם הכותבת של חוברות העבודה לתלמיד החדשות של ״חברים בעברית״ מטעם בירמן האוס והייתה מעורבת בכתיבת הספר ״בסוד העברית״, ספר להוראת עברית למתחילים גמורים ובכתיבת המדריך למורה ל"בשביל העברית" ספר 3 מטעם מטח.

מושב משנה 2- הוראה דיפרנציאלית מקוונת עם כרמית בורשטיין

עידן הקורונה הביא עימו מעבר נרחב להוראה ולמידה מקוונת, אך בעוד האמצעים משתנים, אתגרים "מסורתיים" נשארים בעינם, כאשר אחד הנפוצים שבהם הוא הכיתה הדיפרנציאלית המאופיינת ברמות לימודיות שונות בכיתה אחת. בסדנה ניתן מענה לאתגר הכפול ונלמד כלים פרקטיים שיסייעו בהוראה מקוונת לכיתה מגוונת. בסדנה נדגים מערך שיעור דיפרנציאלי תוך שימוש במספר כלים טכנולוגיים, נחלץ שלבי שיעור, עקרונות ונדון בתרומה של הכלים הטכנולוגיים להוראה דיפרנציאלית.

קצת על המנחה- כרמית בורשטיין היא יועצת פדגוגית ביחידה להוראת עברית וישראל לתפוצות, מט"ח (המרכז לטכנולוגיה חינוכית) ועוסקת בהוראת עברית כשפה שניה משנת 2003. כרמית הייתה מנחת מורים ומורה לעברית בחטיבת הביניים סיני עקיבא בלוס אנג'לס קליפורניה עד 2019. כיום, כרמית משמשת כראשת מחלקה בבית הספר מילקן בלוס אנג'לס. לצד עבודתה זו היא יועצת פדגוגית ומפתחת חומרים מטעם מט"ח. כיועצת חינוכית, היא מובילה הכשרה פדגוגית בהוראת עברית כשפה נוספת לבתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים ותיכונים ברחבי ארה"ב. כרמית היא הכותבת של המדריך למורה לספר 3 בתכנית "בשביל העברית" ושותפה בפיתוח הספר החדש "בסוד העברית" מטעם מט"ח.

מושב משנה 3- עברית חוויתית לגיל הרך ושיטת "סיפור בתנועה" עם הגר בוקסבאום

המושב שלישי יעסוק בעברית חוויתית לגיל הרך ושיטת "סיפור בתנועה", אותו תנחה הגר בוקסבאום, מורה לחינוך גופני וממובילות תוכנית "סיפור בתנועה" בעמק הסיליקון. הוראת עברית איכותית לגיל הרך היא הוראה מגוונת וחוויתית, המקיפה את עולמם של הילדים, מפעילה אותם ומעודדת סקרנות. בסדנה נכיר את שיטת "סיפור בתנועה" המשלבת פעילות תנועתית תוך הקניית עברית חוויתית. נלמד את היסודות לתכנון הפעילות, החל בבחירת ספר ילדים, שילוב הפעלות תנועתיות בסיפור ויצירת מבנה קבוע תוך שיתוף דוגמאות ורעיונות מעשיים. המשתתפות והמשתתפים בסדנה יתנסו בסגנונות תנועה שיוכלו להביא אל הכיתה ואל הגן ויכירו את האיכויות החינוכיות שלהן.

קצת על המנחה- הגר בוקסבאום הקימה את התוכנית "סיפור בתנועה"- שיעורי העשרה לגיל הרך במטרה לשמר, לפתח וללמוד את השפה העברית דרך סיפורים ובשילוב תנועה, מוסיקה ויצירה.

בעלת תואר ראשון בחינוך גופני וספורט מטעם מכללת וינגייט. לפני הגעתה לעמק הסיליקון עבדה מספר שנים בהוראה לחינוך גופני בבית ספר יסודי "בבלי ירושלמי" בתל אביב. בנוסף, לימדה תלמידים וקבוצות באופן פרטני בבית הספר במטרה לסייע לתלמידים בהשתלבות חברתית, תמיכה מוטורית והעצמה אישית. הגר עבדה עם ילדים ומבוגרים עם צרכים מיוחדים באמצעות ספורט טיפולי והידרותרפיה במרכז "בית איזי שפירא".

הגר מסיימת את לימודיה במסגרת תוכנית "לומדים מכל העולם" המיועדת לאקדמאים ואנשי חינוך אשר מרחיבים את התמחותם. היא מתמחה בלימודי ספרות ושפה.

הגר מאמינה מאוד בשילוב התנועה והפעילות הגופנית כחלק בלתי נפרד מהוראה ומאורח החיים ובלמידה מהנה ומגוונת המאפשרת מקום לביטוי וליצירה אישית.

הכנס יתקיים ביום א' ה- 24 בינואר 2021 בין השעות 9 בבוקר ל-1 אחר הצהריים. לפרטים נוספים והרשמה לחצו כאן.

לשאלות ניתן לפנות לצוות בגד כפת- begedkefet@paloaltojcc.org

חג מתן תודה: על מה חברי קהילתינו מודים בחייהם?

חג מתן תודה: על מה חברי קהילתינו מודים בחייהם?

לקראת ה-Thanksgiving ניצלנו את ההזדמנות לשאול מספר חברים בקהילתינו על מה הם מודים בחייהם. מתודה לקהילה ועד תודה למקצוע, קבלו על מה מירי אקשטיין, נעמה לוגסי, דריה הניג שקד, יפעת הרץ וגרשון דינר מודים בתקופה זו:

מירי אקשטיין

השנה שנת 2003. הגענו לעמק לשנה שנתיים שהספיקו להתארך לחמש. הספקנו לעבור בין שלוש מדינות, להפוך להורים ואפילו קנינו בית ראשון בלב רועד.

אני אמא צעירה, בימים שלפני הרשתות החברתיות, ילדון בן שנתיים כמעט שעדיין לא הולך לגן ובן זוג שנוסע המון בעולם ההייטק.

הרגשתי בדידות, לא גרתי קרוב לקהילה והייתי צמאה לחברת נשים בגילי. הימים נעו בין בילוי בגן המשחקים השכונתי לטיולים אקזוטיים לג׳ימבורי ששנינו לא ממש אהבנו ובעיקר הרבה געגועים למשפחה. תחושת הלבד והאחריות היום יומית לא היו פשוטות, בעיה בריאותית של הילדון הולידה אצלי המון חרדות שלא הכרתי קודם ובתוך כל זה הייתי חייבת למצוא פתרונות מול מערכת שלא הכרתי ובשפה שעדיין לא היתה טבעית לי, ובעיקר להילחם על השפיות שלי מול כל הכאוס.

כשאת בתוך מצב אבוד לאורך זמן את לא שמה לב שאת לאט לאט מאבדת את עצמך ומשקיעה את כל המשאבים הנפשיים שלך במטרה וזה מה שבן הזוג שלי ראה הרבה לפני. קיבלתי ממנו במתנה מצלמת פילם של ניקון וקורס ערב לסדנת פיתוח בחדר חושך להדפסת תמונות שחור/לבן.

לקחתי את המצלמה, לא היה לי מושג מה עושים איתה אבל שמתי על אוטומט וצילמתי את מרכז עולמי אז, פורטרטים פשוטים של ילד, מביט אלי. בפעם הראשונה שראיתי איך מתוך הדף הלבן השקוע בתמיסה מביטות אלי זוג עיניים גדולות ונבונות הבנתי שהתאהבתי. זו היתה הדלת לעולם קסום שמלווה אותי עד היום. הצילום מילא אותי בבת אחת באנרגיות חדשות, בצימאון ללמוד ולהתנסות, ובסקרנות להביט לעיניים ולנפשות שמולי ממקום של יופי וחיבור אחר. נרשמתי ללימודים שנה לאחר מכן ועולם הצילום הפך להיות עולם שבו האור והצל הוציאו אותי חזרה לחיים מחוץ לעולם הצללים הפרטי שלי והביא אותי להכיר אנשים מרתקים, מקומות ומראות שיכולתי להביא איתי חזרה בפורמט קטן ומרהיב.

אני חושבת שמתוך הקושי אנחנו צומחים, אבל היכולת לשחרר, לתת לאחרים לשאת בעול איתך ובעיקר להיות מסוגלים להביט על חיינו מפרספקטיבה חדשה מעניקים לנו את היכולת לחזור ליום יום עם אנרגיות ובהירות.

אז זו ההודיה הפרטית שלי, למקצוע שהוא אהבה גדולה שמביא לי סיפוק עצום ומטעין אותי כל פעם מחדש בהמון כוחות, סקרנות ושמחה . ללקוחות שלי שהופכים בתום הצילומים לנדבך נוסף בחדרי הלב.

והודייה עצומה ומלאת אהבה לבן הזוג שלי שראה אותי בתוך הקושי ולא נתן לי לשקוע בתוכו. גם כשלי כבר לא היה אכפת לשקוע.

נעמה לוגסי

בחודשים האחרונים מאז שנכנסה לחיינו הקורונה התחילו למלא את ליבי רגשות חמים ומיוחדים של הכרת תודה. זה קצת פרדוקסלי שדווקא בתקופה לא פשוטה זו הטוב פתאום כל כך בולט ומתפרץ החוצה, אבל זה פה וקיים.

אז איך קרה שפתאום כשדווקא הכל נהיה יותר מורכב בחיינו והלחץ בעבודה גבר (כשברקע שלושת החמודים שלי שגם עליהם אני מאוד מודה נמצאים בבית ודואגים שיהיה מעניין ומתאגר לא פעם:-) דווקא אלו הרגשות שמציפים אותי?

כשהתבקשתי לקחת רגע ולחשוב על משהו שאני רוצה להכיר לו תודה זה הגיע בדיוק בזמן והיה כל כך מדוייק.

כשפרצה הקורונה ומצאתי את עצמי במצב מטלטל של שלושה ילדים בבית, משרה מלאה וחוסר ודאות גדול, הבנתי שיש המון אנשים שם בחוץ שצריכים את עזרתנו ב-JFCS (ארגון המספק שרותים קליניים וסיוע כלכלי לילדים, בני נוער, משפחות, קשישים וניצולי שואה), שהם מבודדים בבית, ללא אוכל ו/או פרנסה ובעיקר מרגישים מאוד לבד. אחרי שהצלחנו להקים עבורם מערך תמיכה ואספקת מזון קבועה בעזרתם של מתנדבים רבים ותורמים נדיבים (פרויקט ממלא ומחמם את הלב בפני עצמו) יצרתי שוב קשר עם ניצולי השואה, אותם הייתי פוגשת כל חודש במשרד, ושוב שמעתי את אותה בדידות, כמיהה לחברה ולאוזן קשבת. האנשים המופלאים האלה, שעברו כל כך הרבה בחייהם, חווים שוב קושי אדיר. היה לי ברור שעוד פרוייקט חייב לצאת לדרך.

פניתי לקהילה המקסימה שלנו שהתגייסה במהירות ותרמה כסף, טאבלטים ומחשבים ונרתמה לסייע לכל אותם ניצולי שואה וקשישיים להתחבר לטכנולוגיה שכל כך זרה ולעיתים אף מאיימת עליהם. סיערנו מוחות, בנינו מערך תמיכה טכני והתוכנית יצאה לדרך.

מאז, אותם מתנדבים יקרים ומופלאים, יחד עם הצוות המדהים והיקר של המחלקה הישראלית, מלווים אותי במסע הזה על בסיס שבועי ולעתים גם יומי וגורמים לניצולים היקרים האלה להרגיש שיש משפחה עוטפת ומחבקת שתמיד נמצאת שם בשבילם. זה הערך הגדול של קהילה.

הקורונה שהביאה עמה אתגרים רבים הצליחה להאיר וליצור חיבורים כל כך יפים ומשמעותיים שמלווים אותי בעשייה בחודשים האחרונים. רבים מהם כבר מזמן לא רק מתנדבים, הם חברים ואפילו משפחה. אני זוכה יום יום לראות את הנתינה, הצדקה והטוב שהקהילה שלנו עושה. ועל כך אני מוקירה תודה. זכיתי!

דריה הניג שקד

שנת 2020 היתה מלאה בשיאים שליליים בריאותיים, פוליטיים, הגבלות של תנועה ומגע, חרדות קיומיות ודאגה מהלא נודע ששינו את אורח החיים שלנו מקצה לקצה.

החודש מלאו 5 שנים לחיים שלנו בוואלי ואני זוכרת איך דורון הביא אותנו, משפחה עם 3 ילדים, הקטן בן 11 חודשים, לרחוב חשוך בפאלו אלטו בקור של מעלות בודדות ומה חשבנו לעצמנו ברגעים האלו.

דווקא בחג ההודיה של שנת 2020 אני מלאת הוכרה על כל הטוב שזכינו לו כאן. מהציבורי: ממשל שקוף ומתוכנן שיודע להעביר מסרים ברורים ואחידים, ברי תכנון קדימה, דרך אזרחים שלמרות כל הסטיגמות, מלאים בערבות הדדית ודאגה לבריאות של האחר, בתי הספר והצוותים שהסתגלו לשינויים החדים ועד לפרטי: המשפחה שבחרנו לנו בארה״ב. החברים שבאים לחמין או מזמינים לג׳חנון והראיס ואנחנו מחכים לפגוש אותם כל סוף שבוע ולצאת איתם לטיולים משותפים. אל הביקורים המשפחתיים בשישי שבת בארץ יש בודאי רגעים של געגוע, והדאגה למשפחה בארץ בוודאי לא פוחתת אבל ה״משפחה״ שנוצרה לנו בוואלי, החברים שהפכו למשפחה, איתם יש כל כך הרבה אושר והם שם בשבילנו לא פחות. אני מודה על הסביבה העוטפת ואיכות החינוך והפעילויות אחה״צ שאנחנו זוכים לתת לילדים שלנו, אני מודה על הזכות להיות כאן בקהילה הזו בשנה הכי קשה במאה השנים האחרונות.  זה לא עניין של מה בכך.

יפעת הרץ

למי תודה למי ברכה? לעבודה ולמלאכה… אבל לא השנה…

לקראת חג הסיגד וההודיה חגים שבמהותם מוקדשים לעצירת תודה נתבקשתי להודות בכתב, וזו הזדמנות נהדרת באמת לעצור לחשבון נפש חיובי, כזה ששונה מיום כיפור, כזה שסופר את היש והמצוי והשופע, אז הנה התודות שלי! ותודה שלומית על ההזדמנות!

אני מלאת תודה לעצמי, על עמידה האמיצה והטובה שלי מול ובתוך רוחות השינויים, על המוכנות שלי לקבל על עצמי אתגרים לא תואמי זמן ולא תואמי גיל ולצלוח אותם בכל זאת, על היושר הבלתי מתפשר שלי ועל הרכות מנגד, אני מודה לי על נאמנות אין קץ לאמת העמוקה שלי גם כשהיא לא נוחה ומודה על הגמישות שמאפשרת לי לשאת את האתגרים שחיי מזמנים לי. אני מלאת תודה על העובדה שבגיל 44 אני רואה את עצמי בבהירות ואוהבת את מה שמשקפות לי עיני בראי, אני יודעת גם מהשדה האישי וגם מהשדה המקצועי שהאהבה העצמית הכנה הזו היא לא טרוויאלית.

אני מודה מעומק ליבי על בריאותי ועל בריאות יקיריי ואהוביי שהיא הבסיס לקיום החופשי שלנו.

אני מודה על השפע הגדול שמביא עלי אלי ולשימושי בן זוגי, גם רגשית וגם כלכלית ומודעת למרחב שהשפע הסבלני והעמלני שלו מביא אל חיינו בכל מיני רבדים.

אני מודה לילדים שלי על כל האתגר שהם מספקים לי יום יום וזו תודה לא פשוטה, אבל היא שם בכל זאת, תודה על הקיום שלהם השיקוף הממושך ועל האהבה ששורה בנינו על אף האתגרים ועל צחוק פעמונים וגיץ עיניים שמאירים את כל חדרי ליבי.

תודה על קיומו של אחי שבלעדיו נפשי הייתה מסתובבת בעולם כשהיא חלקית וחסרה.

ותודה מקומית, על קליפורניה, על השמש הטובה רב ימות השנה, על ההרים שנישקפים מהכביש המהיר, על השפע של הפרי והירק הטריים והטובים שיש פה, על המים הזורמים האגמים הנחלים והמסלולים האינסופיים שמשאירים את הנשימה מתרחבת ונפעמת וגם תודה על חברות חדשות וחברים חדשים שקליפורניה זימנה לי ולנו, נעים לגלות שגם בגילנו המופלג הלב עוד מסכים והמעגלים עדיין יכולים להתרחב,

תודה על אהבתן של נשים חדשות וותיקות בחיי בלעדיכן לא הייתי יכולה לשאת על כתפי ואל תוך ליבי את העולם המורכב הזה!

ובמילותיה של אחת גדולה ומוכשרת ממני פשוט: "gracias a la vida" כי כל יום שאני פה חיה נושמת אוהבת ומתפקדת זה יום להגיד בו תודה.

גרשון דינר

בחג ההודיה הזה מצאתי לנכון לשוב ולהוקיר תודה לדברים הקטנים והמובנים מעליהם, שבשנת 2020 שנת המגיפה, מזכירים לכולנו ששום דבר לא ברור מאליו. תודה על שאנו, המשפחה והיקרים לנו, בריאים, מאושרים, עם פרנסה ויכולת להאכיל את עצמם. גם זה, לא מובן מאליו.

בתקופה מורכבת וקשה זו, שרובנו מנותקים ממשפחותנו וחברנו, אני מודה על כך שאנו חיים בתוך קהילה מופלאה, של ישראלים (ומקומיים) טובים באמצע הדרך.

חווינו אינספור מקרים של יחידים ומשפחות שכמעט נפלו לבור ללא תחתית, מיואשים, בעקבות מכה שהחיים הטיחו בהם. חשתי שתמיד יימצאו האנשים בקהילה שלנו שיושיטו יד לסייע ולייצב.

קהילה מופלאה שלה אני מודה. על כך שעומדת יומיום חזקה, תומכת ומזכירה לכולנו מהם אותם הערכים של האנשים הטובים. חינוך ארץ ישראלי. אני מודה על כך שאנשים לא נותרים אדישים למצוקות, לרוע, ויוצאים למחות, לתקן לעולם טוב יותר. אני מודה על כך שאנחנו זוכרים לעצור ולהוקיר תודה.

25 שנה לרצח רבין ז"ל: איפה היינו בזמן הרצח? חברי קהילתינו מספרים

25 שנה לרצח רבין ז"ל: איפה היינו בזמן הרצח? חברי קהילתינו מספרים

השבוע חל יום השנה ה-25 לרציחתו של יצחק רבין ובין כל מילות הזיכרון, הנאומים והטקסים ישבו מספר חברי קהילתנו וכתבו על הרגע בו התבשרו על הרצח ועל האופן בו הוא השפיע עליהם. טובה בירנבאום מספרת על היציאה בשאלה והמסע לחיפוש עצמי, יעל יחיאלי האקטיביזם החברתי שמניע אותה מאז, טל הארט על תיעוד כל הרגע ההיסטורי הזה כצלם עיתונות ואביב פרץ מרגיש שאת הרצח הזה ספק אם אי פעם יצליח לעבד, לא רגשית ולא מנטלית. הנה סיפורם:

טובה בירנבאום

מה נולד ביום שרבין מת? האם אתם יכולים להצביע על רגע אחד בחיים שבגללו (או בזכותו) אתם היכן שאתם? עבורי התשובה פשוטה. שלוש יריות שלקחו חיי אדם שינו את חיי מן הקצה אל הקצה.

ב-4 בנובמבר 1995 הייתי בקבר רחל עם חברותי מהאולפנא. י"א בחשוון הוא, ע"פ המסורת, יום פטירתה של רחל אימנו, בו סיימה את חייה הקצרים והמורכבים עם הולֶדֶת בנה השני, בנימין. ההתמקדות בקבר רחל בקרב הציונות הדתית היא פוליטית וטריטוריאלית. היא לא מהותית. איך אני יודעת? כי מעולם לא הזמינו אותנו, המורות והרבנים, להתעכב לרגע על סיפור חייה ומותה של רחל. הם רק עודדו אותנו להצטרף להסעה הממומנת מכספי המיסים אל אדמות שאינן שלנו ולהצהיר ברגלינו – שלנו שלנו שלנו!

ובכן, לא שלנו! לא קבר רחל ולא רחל עצמה. או יותר נכון, לא רק שלנו.

ברגע בו נפחה רחל את נשמתה הסתיימו חיים ונולדו חיים חדשים. איזה רגע עוצמתי בסיפור שלנו, של העם היהודי! באותו יום גם הסתיימו חייו של ראש הממשלה והסתיימו חייהם של הרבה חלומות, שהיו כנראה אשליות, על שלום עם האויבים ופיוס בעם. מה נולד באותו רגע שבו יצחק רבין מת?

אני הבנתי באותו רגע שהרבה ממה שלימדו אותי, הרבה ממה שסיפרו לי, לא שהוא אינו נכון, אלא שישנן אמיתות רבות אחרות. אמיתות רבות שבמכוון לא סיפרו לי עליהן ולא אפשרו לי לפגוש את הנושאים אותן.

כשרבין נרצח העזתי לראשונה לתת למחשבה לחלוף בראשי: אולי מה שהרב אמר לא לגמרי נכון? אולי מה שהמורה הסבירה הוא רק אחד משורה של הסברים אפשריים? זה רגע קשה. זה רגע שבו ילד מבין שאבא ואמא הם בני אדם שלפעמים טועים, אבל בממדים של שטיח שנמשך מתחת לרגליים.

ביום שרבין נרצח התחלתי לשאול לא רק איך יכול להיות שאדם רצח אדם ממניע הלכתי יהודי, התחלתי גם לשאול למה רק גברים עושים קידוש ולמה נשים נשואות צריכות לסמן את עצמן במטפחת. התחלתי לגבש השקפת עולם שקשורה בשיוויון מגדרי, שוויון אתני ודמוקרטיה. אבל המילים היפות הללו לא התחברו לי עם יהדות. היהדות סימלה בעיני פנאטיות לאומית, שובניזם, גזענות והומופוביה. התפיסה הישראלית של יהדות אילצה אותי לבחור; ובחרתי להיות חילונית שמתרחקת מיהדות כי יהדות זה ניוון, סגירות ושנאת האחר.

שנים של מסע, חיפוש, ניסוי וטעייה הובילו אותי ללמוד על יהדות אחרת. יהדות שמסוגלת להוות מקור השראה עבור מי שמעוניינת לקדם ערכים ליבליים בעולם שלנו. למדתי את המושג "תיקון עולם" מהיהודים האמריקאים ואת העובדה שיש יהדות חברתית רודפת שלום מחברי בישיבה החילונית בינ"ה. ההבנה שאין צורך לבחור, ההבנה שאוצרות התרבות שלנו מלאים בתכנים שמתיישבים עם עמדות ליברליות, ושזה לגמרי בסדר לדחות בשתי ידיים תכנים במסורת שלנו שקוראים לאלימות, אפליה ודיכוי – הובילה אותי לרצות להעמיק באפשרות הזו ולאפשר לאחרות ואחרים ליצור את העולם היהודי ההרמוני שלהם.

אז ביום שמתה רחל ומת יצחק רבין נולדה אצלי, בכאב, בחבלי לידה קשים, דרך חדשה. את הנסיעה ההיא לקבר רחל לא אשכח כיון שכאשר התקבלה הידיעה על הרצח פרצו האנשים שלידי בריקודים. את תחושת הקבס שעלתה בי לא אשכח; והיא עולה בי שוב כשאני רואה כיצד משיחיות השקר של כיבוש בשם הדת גובה קרבנות בגוף ובנפש.

רחל מתה ונקברה בדרך כיון שאת מסעה היא מעולם לא סיימה. צעירה הייתה ועוד רצתה לחיות ולהזדקן. הטרגדיה של רצח רבין סללה לנו דרך, אישית וקולקטיבית, שאנחנו עדין באמצעה. עלינו החובה לתת חיים למה שנולד ביום הרצח. לתת תקווה לדור שלא הכיר לא את רבין ולא את רחל; ולהביא לעולם יהדות חומלת, מתקנת ואוהבת.

אביב פרץ

באותו ערב, כששלוש היריות פילחו את גבו והוא הסתובב להרף עין ומיד איבד את הכרתו, הייתי בבית, שרוע לי על הספה, רואה סרט. ״רצח מן העבר״, שמו זכור לי בבהירות, מעולם לא שבתי לצפות בו. אני משער שהסרט שודר בערוץ הסרטים, כי השידור לא נקטע, ומה שבכל זאת קטע את הצפייה שלי היה טלפון מחברה של אמי, שהורתה: תפתחו טלוויזיה, ירו ברבין. 

מכאן ואילך אינני זוכר יותר מדיי, אבל דבר אחד אני זוכר: את אבא שלי מכריז באופטימיות מזהרת – מעט לפני שממשלת ישראל הודיעה בתדהמה – שאם רבין יוצא מזה, הוא לוקח את הבחירות בהליכה. מי יודע, אולי ביקום מקביל התרחיש הזה התממש? ביקום שלנו בכל אופן נאלצנו להסתפק בתסריט מתחתית החבית. 

מאז, לא היה בישראל מנהיג שנסך בי תחושת ביטחון אבהית, מגוננת. לא נתניהו, לא ברק, לא אולמרט, לא ציפי ולא בוז׳י, ואפילו לא פרס, אף אחד מהם לא הנחיל אצלי את הידיעה שיש שם בקודקוד מבוגר אחראי, שלוקח אחריות ולא בורח מאחריות, שעצמו אינו מעניין אותו, שעושה את מה שהוא עושה בלי לצפות לתשועות. איתן הבר, שנפטר בחודש שעבר, אמר עליו פעם: היה נדמה לו, ואולי כך הוא, שהוא צריך לשרת 24 שעות ביממה את מדינת ישראל ולהצדיק את המשכורת.

אז איך הרצח השפיע עליי? לא השפיע. את הרצח הזה לא עיבדתי, לא רגשית ולא מנטלית, ספק אם אי פעם אעבד. בכלל, עם חלוף השנים אני נוכח להבין, שכשם שישנם חומרים שגוף האדם אינו יודע לעכל כמו שצריך, כך ישנן ידיעות שנפש האדם אינה מסוגלת לעבד, בראש ובראשונה מוות: המידע נקלט, אך אינו מתעכל. 

ובינתיים, הזמן פועל את פעולתו, ביעילות ובאכזריות. בחלוף רבע מאה מהרצח, דור הלך מן העולם – ודור חדש בא אליו, ונדמה שעבורו הרצח הזה, אפילו הרצח הזה, הופך להיות עוד רצח מן העבר.   

יעל יחיאלי

במוצאי שבת, 4.11.95 הייתי בתל אביב עם אבא וסבא שלי באזכרה של יוצאי פיוטרקוב, עיר הולדתו של סבי. בתאריך י״א בחשוון רבים/ות מהקהילה היהודית נשלחו אל מותם בטרבלינקה, בתוכם אחיו הקטן של סבי, דודים דודות ועוד. יצאנו מהאזכרה ושמענו את החדשות, ואני זוכרת שתיקה. נסענו ברחובות תל אביב וההרגשה הייתה שסוף העולם הגיע. אבא שלי, שהוא איש ימין, דתי, נכנס לאוטו ושתק. שמענו רדיו והוא חזר ואמר – זה נורא. זה נורא.

למחרת נסעתי לאתר הקרוואנים "נווה כרמל" שם התנדבתי עם עולים/ות חדשים/ות מאתיופיה, התלמידות שלי הגיעו לישראל כמה חודשים לפני, לימדתי אותן עברית, ישראלית, וקצת יהדות. הגעתי אל הכיתה, נערה בת 18, ולא ידעתי מה לומר, סיפרתי את החדשות הקשות, אמרתי שאנחנו ביום אבל. אחת התלמידות אמרה לי – אבל רבין היה רע, וזה מה שקורה למנהיגים רעים. ואני זוכרת את עצמי, מעבירה להן שיעור על משטר דמוקרטי ועל אלימות ועל מה לגיטימי ומה לא. לא הייתי אבירת הדמוקרטיה ופוליטיקה לא ממש עניינה אותי באותן שנים, אבל ידעתי שקרה משהו נורא. נורא.

עברו השנים, הפצע הזה השאיר את הצלקת שלו ובמבט לאחור אני רואה איך מאז הלב שלי נמשך לארגונים שקמו בעקבות רצח רבין – הדרכתי במכינה קדם צבאית "נחשון" שהייתה מהמכינות הראשונות, הצטרפתי לבתי המדרש הפלורליסטים – אלול, בינ"ה והמדרשה באורנים, תנועות שקמו מתוך החברה הישראלית ודרשו לקחת בעלות ואחריות על החיים שלנו, על הזהות שלנו וגם על עתיד המדינה.

אהבתי מאד את הלימוד, את החיבורים בין היהודי והישראלי. את העיסוק במנהיגות, בארון הספרים היהודי, ביצירת תרבות חדשה ישנה. לאחר כמה שנים הרגשתי שזה לא מספיק. רצינו להפוך לתנועה שמשפיעה על המדינה שמדברת זהות מורכבת ויוצאת מבית המדרש, ובצער אני אומרת שזה לא קרה. הייתה השפעה על א/נשים אבל לא השפעה על החברה, המדינה. הצעד הבא היה להצטרף לארגוני חברה אזרחית שפועלים במישור הפוליטי, הייתי חלק ממאבקים רבים בתחום של הפרדת דת ומדינה. ראיתי איך א/נשים לוקחים/ות את היהדות שאני כל כך אוהבת ומשתמשים בה כדי לכפות על א/נשים אחרים/ות את תפיסת עולמם, מעוותים את היהדות שיכולה להיות קריאה לצדק חברתי ובמקום זה משמשת כבסיס לגזענות, אלימות ועוולות. הצטרפתי לקרן החדשה לישראל, קרן שקמה על ידי הקהילה היהודית בסן פרנסיסקו לפני יותר מ-40 שנה מתוך דאגה לאופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל. בשנת 1979 הם הסתכלו לאן מדינת ישראל הולכת והרגישו שאינם יכולים לתרום למוסדות המדינה שהיו מיוצגים אז בקרן הקיימת לישראל. מתוך אחריות ואכפתיות הם הקימו קרן שתתמוך בארגונים בישראל שייאבקו על הדמוקרטיה, זכויות אדם ועוד.

ניהלתי את תחום חופש דת בקרן מתוך ידיעה שהפרדה בין דת ומדינה בישראל תעשה טוב לדת ולמדינה. הפרדה כזו תאפשר לכל אחד ואחת לבחור את היהדות שלו/ה, תיתן מקום לזרמים השונים, ותמנע כפייה דתית על מי שלא רוצה בה. במהלך השנים המחשבה שאותה היהדות שאני אוהבת שימשה את הרוצח יגאל עמיר כטיעון לרצח לא הניחה לי, הוא קרא את אותם הפסוקים שאני קוראת, גם את הציווי לא תרצח, ורצח את ראש הממשלה ויחד איתו פגע אנושות בחברה הישראלית, בדמוקרטיה, בתהליך השלום ומבחינתי גם ביהדות. בפרשת השבוע אברהם מקבל צו מאלוהים להרוג את בנו יצחק, ואברהם נכון לצו הזה, הולך אל המשימה, ברגע האחרון אלוהים עוצר אותו. הרוצח יגאל עמיר חשב שהוא שומע את קול האלוהים והלך לרצוח את יצחק רבין. אלוהים לא עצר אותו, וכולנו נותרנו עם פצע גדול.

המאבק על ישראל הדמוקרטית בועט ונושם, האיום קיים, יש בינינו בשם האלוהים, כאלה הרוצים/ות מדינת הלכה, פוגעים/ות בזכויות אדם, ושוכחים/ות את הנאמר בבראשית על האדם – בצלם אלוהים ברא אותו. כל אדם באשר הוא/היא. 25 שנה אחרי, אני נזכרת בשתיקה, באלם שתפס אותי כששמעתי על רצח ראש הממשלה, ויודעת שאסור לשתוק. צריך לצעוק – זה נורא. נורא. ואחרי הצעקה צריך לפעול כדי שיהיה אחרת. אדישות היא לא אופציה, רק מאבק נגד עוולות ועשייה למען עולם טוב יותר.

טל הארט

באותה תקופה הייתי צלם חדשות באזור הצפון, וכמה חודשים לפני הרצח, עברתי להתגורר בתל אביב והתחלתי לעבוד כעורך סרטים. דירת הרווקים שלי ושל שותפיי הייתה ממש צמודה לכיכר ולמרות שתכננתי ללכת לעצרת, בסוף נסעתי באותה שבת לבקר את ההורים בצפון, שם שמעתי את החדשות. ברגע שהודיעו שרבין מת, נסעתי חזרה לתל אביב ולכיכר שכבר התחילה להתמלא בילדי הנרות. האווירה הייתה איומה מצד אחד, אבל השוק והתדהמה יצרו סוג של אופוריה בכיכר. אנשים שלא הכירו חיבקו האחד את השני, התחברו לחבורות, הרכיבו מעגלי תפילה, שירה ובעיקר בכו יחד. אלפי נרות נשמה הודלקו, אינספור מילות פרידה ועצב עיטרו את קירות הכיכר. האווירה הייתה כזו שלא אשכח בחיי. בימים הבאים חזרתי ערב ערב לכיכר, וגם צילמתי סדרת תמונות של נוער הנרות, וכן אוסף של כתובות הגרפיטי שנכתבו בכיכר. מכיוון שעדיין הייתה ברשותי תעודת עיתונאי ממשלתית, ולמרות שלא הייתי בתפקיד רשמי, החלטתי לנסוע לירושלים על מנת להשתתף בהלוויה. עוד אירוע שקשה לשכוח. כל מנהיגי העולם הגיעו – נשיאים, ראשי ממשלות, שרים, בני משפחה והמון המון צלמים מכל העולם. היו שם כמה תמונות חזקות, אבל את הרגש העצום ששטף אותנו, דור שלם שהרגיש כאילו רצחו את אבא או סבא שלו, קשה היה לראות.

יש שם תמונות שהתפרסמו, כמו איתן הבר עם הפתק המוכתם בדם, פרס וקלינטון לוחצים ידיים, נועה בן ארצי, וחלקת הקבר.. כל אותו שבוע היה סוראליסטי לגמרי, רגע היסטורי קשה שלקחתי בו חלק. בתור מי שגר בתל אביב, לא נתקלתי כלל באנשי ימין שצידדו ברצח, אבל המחשבה על קיומם מחוץ לבועה שלי, לא נתנה לי מנוח.

צילום: טל הארט

צילום: טל הארט

צילום: טל הארט

צילום: טל הארט

צילום: יעל רוזן

קשר משפחתי: מיכל מיאסניק וה-Active Agers Initiative

קשר משפחתי: מיכל מיאסניק וה-Active Agers Initiative

מאת: דלית גבירצמן

דינג דונג. המסך עולה ואור נדלק. זה לא אור השמש ולא אור מנורה, אלא אור פנימי שקורן מפניה היפים. ככה זה. יש אנשים ונשים שלא צריך יותר מלהביט להן בעיניים כדי לראות את האור שקורן מהן מבפנים. זהו אור שנשאר איתך הרבה אחרי שהראיון מסתיים והמסך כבה. כך גם המחשבות ממשיכות ללוות אותי ימים רבים לאחר מכן, ומעוררות בביתי שיחות עם ילדי והורי הפרטיים. אבל רגע, בואו נתחיל מהתחלה.

את מיכל מיאסניק אני מכירה כבר שנים רבות, בכובעים שונים ובמעגלים שונים. נפגשנו פעמים רבות באירועים חברתיים ולשיחות בארבע עיניים לקפה (זוכרים שפעם, מזמן, עוד היינו עושים דברים כאלו?), היה לי את העונג ללמד את ילדיה עברית, שיתפנו פעולה במסגרות הקשורות לעבודה קהילתית וחינוכית, בקיצור – זאת לא הפעם הראשונה שנפגשנו. זאת גם לא היתה הפעם הראשונה בה שמעתי על המיזם החברתי החדש שהקימה, אך משהו קרה בשיחה המיוחדת הזאת שהידק את כל החיבורים גם יחד.

אפשר להתחיל את הסיפור לפני כשנתיים כשמיכל ומשפחתה עשו דבר לגמרי לא שגרתי. הם לקחו את שלושת ילדיהם והחליטו לצאת לטיול מסביב לעולם. הם בחרו להתחיל את המסע בארץ ושם הם בילו חודש וחצי. מאחר והילדים לא היו במסגרות חינוכיות באותה התקופה, מיכל החלה לחשוב מה אפשר יהיה לעשות כדי לספק להם זמן איכותי ומשמעותי, מעבר למפגשים ובילוי עם חברים ובני משפחה. למיכל עצמה היה קשר עמוק עם הסבים והסבתות שלה, והיא תמיד האמינה ביכולות, במיומנויות ובחוכמת החיים של האוכלוסייה המבוגרת. לכן היא התחילה לחשוב על פרויקט ייחודי, שבו יוכלו לעבוד ילדיה ביחד עם הסבים והסבתות. עוד בטרם הגיעו לארץ, היא בדקה איתם את האפשרות לקחת חלק בפרויקט הזה, והם נענו ברצון. במשך שנים רבות, אבא של מיכל היה כלכלן, והיה אך טבעי לבקש ממנו ללמד את ביתה האמצעית, נועה, שיעורים בכלכלה. הוא מאוד התרגש מהרעיון ומיד החל בבניית מערכי השיעור. אלו היו שיעורי העשרה שאינם קשורים לתוכנית לימודים כלשהי. הסבתא הידועה כבשלנית מעולה בחרה בסדנת בישול, שכללה מפגש של פעם בשבוע שבו החליטו על התפריט, הלכו לקניות, בישלו, ואז ישבו לארוחה משפחתית ונהנו מהמטעמים שהכינו ביחד. וכך זה התחיל ועבד בהצלחה במשך חודש וחצי.

מיכל מיד הבחינה בקשר הרגשי החזק שהלך והתעצם בין הנכדים לסבים והסבתות. כאמור, אחרי חודש וחצי משפחת מיאסניק עזבה את ישראל והחלה את מסעם בעולם. אחותה של מיכל אף היא החלה בעקבותיה לבנות פרויקטים דומים, שאף הם העשירו והעמיקו את הקשרים עם הסבים והסבתות. ואז גמלה בליבה של מיכל ההחלטה, שעם שובה מהמסע היא תתחיל להגביר את החשיבה על פרויקטים נוספים. מיכל למדה באוניברסיטה עבודה סוציאלית והתמחתה בגרונטולוגיה, שהוא תחום חקר ההזדקנות. בשעתו, כשהגיעה עם משפחתה לעמק הסיליקון, מיכל עסקה בהייטק במשך 15 שנה, אך בזמן הטיול הגדול היא הגיעה להבנה שבעצם היא היתה רוצה לחזור לאהבה הישנה שלה, אל העבודה עם האוכלוסיה המבוגרת.

מיכל מיאסניק

״תמיד הרגשתי שברגע שיש לי את החיבור עם האוכלוסיה הזאת, זה מוציא אותי מהעשייה האינטנסיבית היומיומית, ומביא אותי למקום של הקשבה, למידה ופחות שיפוטיות. מעבר לזה, ראיתי מה זה עושה לילדים שלי ולהורים שלי מבחינת העמקת הקשר, ופשוט אמרתי לעצמי שיש פה הזדמנות מדהימה לחיבור שהוא קיים, אבל צריך לקחת אותו צעד אחד קדימה. מבחינתי, כשאני רואה את התוצאות, אני מתרגשת בכל פעם מחדש. זה כל כך חשוב וכל כך משמעותי לכל הצדדים, שזה ממש עושה לי טוב. כשחזרנו מדרום אמריקה, החלטתי להקים את המיזם שקראתי לו ״The Active Agers Initiative”. אני באמת מאמינה שלסבים ולסבתות יש יותר זמן פנוי ואת היכולת המדהימה והאינסופית  להמשיך לתרום לנו לבני המשפחה, ולכולנו כחברה. רק צריך להבין מה הרקע שלהם, מה הם עשו בצעירותם ומה הם עושים עכשיו. הרבה מאיתנו אפילו לא מודעים להיסטוריה ולהיבטים הללו בחיים של הסבים והסבתות״.

אז איך בדיוק עובד המיזם?

״בשלב הראשון, אני נותנת למשתתפים שאלון שבו מראיינים את סבא וסבתא. הם שואלים אותם לגבי התחביבים שלהם, איזו כיתה הם הכי אהבו בבית הספר, מה הם אוהבים לעשות עכשיו, איפה הם מתנדבים, ועוד הרבה דברים שבדרך כלל לא מדברים עליהם בשיח המשפחתי היומיומי. קיים אלמנט רגשי מאוד חזק בקשר בין הסבים והסבתות לנכדים והנכדות, שהוא כבר Built-in, ועכשיו אנחנו לוקחים את זה ומלבישים על זה דברים נוספים, כשהמטרה הכי חשובה היא שיהיה כיף לשני הצדדים. מעבר לזה, ישנה תחושה של עשייה משותפת, העשרת הקשר הבינאישי ויצירת מודעות למה שקורה בחיים של הסבים והסבתות. במרבית המקרים, הם יודעים מה קורה בחיים של הנכדים והנכדות אך לא להיפך.״

עוד הרבה לפני שהזום פרץ לחיינו ושינה את האופן שבו אנחנו נפגשים ושומרים על קשר עם בני המשפחה, מיכל זיהתה את הצורך בקשר עמוק ומשמעותי עם הסבים והסבתות. זהו צורך אמיתי משום שרבות מהמשפחות בקהילה הישראלית נמצאות במרחק אלפי מיילים מבני המשפחה, ואף המשפחות בקהילה האמריקאית נמצאות במרחק רב מהסבים והסבתות.

״החלטתי להקים את הפרויקט, שהמטרה שלו היא לחבר בין נכדים ונכדות לסבים וסבתות או מבוגרים משמעותיים אחרים בחייהם, כמו דוד או דודה או חברי משפחה שעונים על הקריטריונים של Active Agers. השלב הראשון הוא להסביר למשתתפים הצעירים, באופן המותאם לרמת הגיל, על האוכלוסיה הזאת. אני מסבירה להם על המאפיינים הדמוגרפיים של ה-Active Agers כדי ליצור מודעות אצל הילדים בנוגע למה שקורה לאוכלוסיה הזאת, בעיקר עכשיו, בזמן הקורונה. הכול נעשה בצורה אינטראקטיבית דרך הפעלות ושאלות המעוררות שיח ושיתוף. בסיום כל סדנה, עוד לפני המפגש עם הסבים והסבתות, אני מרגישה שאני כבר מכירה אותם דרך הנכדים, והלוואי ויכולתי לחבק כל אחד ואחת מהם. הם נכנסים לי ללב דרך השיתוף של הנכדים, ורואים מיד את הרגש והאיכפתיות שחשים הצעירים כלפי הסבים והסבתות. תוך כדי הפרויקט אני נותנת להם דוגמאות לפעילויות שהם יכולים לעשות עם סבא וסבתא, והם מחליטים מה הם רוצים לעשות. בעצם, יש תכנון משותף עם הסבים והסבתות לגבי העשייה, כשהמטרה היא שלא תהיה עשייה חד פעמית, אלא שיהיה תכנון של מספר מפגשים. אם הם מוצלחים ויש עניין, אפשר להמשיך ולקיים אותם במשך מספר שבועות ואפשר גם לעבור לפרויקט הבא.״

את יכולה לתת לי דוגמאות לפרויקטים מעניינים?

״בשבועות האחרונים התקיימו ביקורים וירטואליים של סבא וסבתא במוזיאונים, פרויקט הכנת קינוחים, משחק סודוקו בין סבא לנכד פעם בשבוע, ילד שמשחק פעמיים בשבוע שחמט אונליין עם סבא, ועוד. בחלק מהמקרים הנכד צריך גם לעזור לסבא או לסבתא להתגבר על אתגרים טכנולוגיים. הוא מסביר ומלמד אותם כיצד להתחבר לזום ואיך להתחבר לאתר המקוון של משחקי שחמט, לדוגמה. יש פה הרבה אחריות מצד הילדים, גם ללמידה המשותפת וגם לעמידה בזמנים שנקבעו מראש. צריך להבין שמעבר לעובדה שהפרויקטים הללו צריכים לעניין את שני הצדדים, הם גם צריכים להיות יחסית פשוטים ליישום. לא מדובר על פרויקטים של מפגש יומיומי של שעתיים על עבודת מחקר עצומה. כדאי תמיד לסיים את המפגש עם תחושה של עוד. בכל סדנה שאני מעבירה אני מקבלת מהילדים עוד ועוד רעיונות יצירתיים לפרויקטים. למשל, היתה ילדה שבחרה להתמקד בשם המשפחה, והיא בדקה עם הסבתא את המקורות של השם, באיזו מדינה הם נולדו וכך הן למדו על ההיסטוריה המשפחתית.״

ואז פרצה לחיינו הקורונה…

״ואז פרצה הקורונה, ואיתה נוצר צורך גדול אף יותר בחיבור, כי כולנו פה בעצם במצב מאוד מאתגר, אך הסבים והסבתות והעובדה שהם נמצאים באוכלוסייה בסיכון הופכת אותם למבודדים עוד יותר מאי פעם. כיום נוצר צורך אמיתי בחיבור עם הנכדים והנכדות, והעובדה שבמהלך הסדנה נותנים להם כלים במסגרת קבוצתית תוך הנחייה ושיתוף, הופכת את החוויה לחזקה ולמעשירה יותר מאשר אם כל אחד היה מתחיל את זה לבד. בקבוצה יש בסביבות עשרה משתתפים והפעילות היא מאוד אינטראקטיבית.״

איך את מגיעה אליהם או איך הם מגיעים אליך? איך זה בדיוק עובד?

״קודם כל, יצרתי קשר עם מספר גופים ובתי ספר כמו בגד כפת, האוזנר וה-JFCS

(Jewish Families and Children’s Services). כעת, זה כבר עובר מפה לאוזן ואנשים פונים אלי בבקשה להקים סדנה לקבוצות גיל שונות. בחודשים האחרונים עשיתי עשרות סדנאות ובעקבות ההצלחה של הסדנאות הקודמות אנשים פשוט יוצרים איתי קשר.״

האם את מתחילה עם הילדים או המבוגרים?

״הפוקוס שלי הוא לעבוד עם הנכדים והנכדות, והעובדה שאת מעצימה אותם ונותנת להם אפשרות ליזום, לתכנן ולהציע לסבא ולסבתא את הפרויקט היא חלק גדול מהקסם של העשייה. ההבנה שהם עושים משהו טוב והיכולת להיות חלק מקבוצה, לחשוב ביחד על רעיונות ולשתף בקבוצה, ואז לממש אותם – כל אלו הם אלמנטים שמייחדים את הפרויקט. המטרה של הסדנה היא לתת את הכלים הראשוניים והדחיפה הראשונית, שלאחריה הם יוצאים לדרך. אני יכולה להגיד לך שבסדנאות שקיימתי לפני מספר חודשים, הילדים עדיין ממשיכים את המפגשים הוירטואליים פעם בשבוע. בכלל, כל הנושא של קשר וירטואלי משמעותי עם בני משפחה רחוקים וכיצד לתקשר איתם הוא נושא חשוב לחיים, והכלים שאני נותנת בסדנה יכולים לעזור להם אחר כך, כשהם עוזבים לקולג׳ או בוחרים לחיות במדינה אחרת.״

מיכל מספרת לי על מפגש מיוחד משני צידי העולם בין ילד בן 13 שגדל בארץ עד גיל 7 ועבר עם משפחתו לקליפורניה, ובין הסבתא שגידלה אותו ועברה להתגורר ברוסיה עם הבת השנייה שלה. הקשר בין הנכד לסבתא היה מאוד קרוב והפרידה היתה מאתגרת. הפרויקט שהילד בחר לעשות מבוסס על האהבה לספרים המשותפת לו ולסבתא. הם החליטו להקים מועדון ספר, שבו הסבתא קראה ספר מסוים ברוסית והילד קרא אותו באנגלית, ואז הם שוחחו עליו ברוסית. במהלך הפרויקט המשותף הילד למד המון דברים חדשים ומעניינים על הסבתא, על ההיסטוריה שלה ועל דברים משמעותיים שהיא עשתה בחייה. בעקבות החיבור המרגש והמשמעותי והעמקת הקשר, הנכד והסבתא החליטו לצאת לטיול משותף ברוסיה.

לאן את רואה את הפרויקט הזה גדל בעתיד?

״זאת שאלה מצוינת. בימים אלו, מכיון שאני רואה שיש פה צורך אמיתי, אני חושבת על כל מיני כיוונים. אני חושבת שיש פה באמת משהו שהוא מצד אחד פשוט, ומצד שני גדול ומשמעותי, ואני מנסה לחשוב לאן אני יכולה לקחת את זה. אין לי עדיין תשובה אבל אני יודעת שיש לזה פוטנציאל גדול, מעבר לעצמי.״

ואז הגיע הרגע שבו שאלתי את מיכל על הזכרונות שלה-עצמה מהסבים והסבתות שלה, והדמעות החלו לזלוג.

״סבא וסבתא שלי עלו לארץ אחרי מלחמת העולם השנייה ואחרי ששכלו את בנם בן ה-23 במלחמת יום כיפור, הם מעולם לא השתקמו. אנחנו היינו הנכדים היחידים שלהם והרגשנו שנתנו להם הרבה אור. היה בינינו קשר הדוק ומיוחד, והיתה שם המון אהבה ואיכפתיות משני הצדדים. עד היום אני זוכרת איך הייתי מגיעה אליהם באוטובוס וסבתא היתה מחכה לי בתחנה, וגם את ההליכות המשותפות שלנו לים. אחיותיי ואני היינו מבלות שעות ארוכות בבית סבא וסבתא בדרום תל אביב, ואני זוכרת את החוויות הללו כמשהו שבנה ועיצב אותנו.״

איזה שיעור חשוב למדת מהם, שיעור שלקחת אותו להורות שלך?

״וואו, אני חושבת שלמדתי מהם לדעת להסתכל על הטוב אפילו אחרי כל הדברים הקשים שהם עברו. למדתי שחשוב להיות פעילים ולדעת להסתכל על החיים בעיניים אופטימיות עד כמה שאפשר, למרות הכאב ולדעת לשמוח ולהמשיך בעשייה. הם שמו את הכאב הגדול שלהם בצד והיו אנשים שמחים, עם המון נתינה ואהבה. סבא שלי היה צייר מדהים. הוא עשה את השלטים לאוטובוסים של חברת דן, ולו הייתי יכולה, הייתי רוצה לעשות איתו פרויקט שקשור לאמנות וציור. כמובן שהייתי רוצה לדבר איתם על השואה. אני מרגישה שלא הכרתי אותם מספיק, ולו הייתי יכולה, הייתי רוצה לשבת איתם עכשיו וללמוד יותר על החיים שלהם.״

הבטתי במיכל וראיתי את האמת שלה ואת המוטיבציה שעומדת מאחורי המיזם החשוב והמשמעותי שהקימה. הפלטפורמה הבין-דורית שהקימה מיכל מיאסניק היא מתנה לשני הצדדים; לדור הצעיר וגם למבוגר. אין ספק שהעשייה הזאת ממלאת לה את הלב, וכשפועלים מתוך נתינה ואהבה, אין לזה גבולות. אפילו לא השמיים.

ליצירת קשר לחצו כאן.