"קהילה תומכת מרחוק": שיחה עם רויטל פנוש וניצן צלניק, מקימות הפרויקט

"קהילה תומכת מרחוק": שיחה עם רויטל פנוש וניצן צלניק, מקימות הפרויקט

מאת: דלית גבירצמן

אין תחושת בדידות גדולה יותר מזו שחשים בשעות הקטנות של הלילה. השקט שמסביב רק מעצים את תחושת הבידוד ונדמה שכל העולם, פרט לך, נם את שנתו בשלווה. הקולות המאיימים, הקיימים בתוכנו האומרים לנו שאנחנו לא אהובים, לא מובנים ולא משמעותיים מספיק עבור אחרים, נשמעים רמים אף עוד יותר. בלילה, כל הבעיות שלנו מועצמות לממדים מאיימים יותר, והנה הן עומדות להכניע אותנו, להביס את הקולות המאזנים, המעודדים, המצליחים לראות את האור שבקצה המנהרה. וזאת הסיבה, שהשעות הקטנות של הלילה הן השעות בהן עולה מספר הפונים לעזרה ראשונה נפשית באופן דרמטי

על הפעילות המבורכת של מתנדבי ער״ן שמעתי מחמותי נעמי כבר לפני כעשרים שנה, שם התנדבה באופן קבוע. ער״ן מספקת את המענה לעזרה ראשונה נפשית 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה. בשנים האחרונות, מתקשה העמותה לאייש את העמדות בשעות הלילה, וכאן הופך החסרון שכולנו סובלים ממנו ומתלוננים עליו חדשות לבקרים – הפרש השעות הגדול ביננו לבין ישראל – ליתרון עצום. בשל הפרשי השעות, יכולים הישראלים הגרים בצפון אמריקה להושיט עזרה ולאייש את הקו בשעות היום שלנו, וכך לתת מענה לאלו הפונים לער״ן בחיפוש אחר אוזן קשבת בשעות הקטנות והקשות של הלילה. כמה פשוט, ככה גאוני.

אז החלטתי לפתוח את השנה החדשה בשיחה עם שתי נשים יפות, חזקות, מוכשרות ומלאות רצון לעזור. וכי יש דרך טובה מזאת? רויטל פנוש וניצן צלניק, מנהלות הפרויקט ״קהילה תומכת מרחוק״, לקחו על עצמן את המשימה להקים את המיזם החשוב הזה, ובכך לגשר בין הצורך הגדול לבין המענה הזמין. 

אנחנו נפגשות בבוקר צח וצונן של דצמבר במטבח של ניצן. ריחות מאפה של בייגל ירושלמי ועוגיות ביתיות מקבלים את פני. אפשר לחוש את החיבור בין רויטל וניצן באוויר, הן קשובות זו לזו, משלימות האחת את משפטי השנייה, ובעיקר בולטת תחושת השליחות, הרצון הטוב וההרתמות למטרה החשובה. 

– ספרו לי איך התחיל הכול? מי הגה את הרעיון של ער״ן אמריקה?

רויטל: ״דוד קורן, מנכ״ל ער״ן היה בכנס בוושינגטון ובמסגרת מפגש בוגרי "גוונים" מכל רחבי ארה"ב, נפגש עם נציגים ממחלקת ה- ICC@JCC בפאלו אלטו. בעזרת קול קורא לבוגרי "גוונים", תכנית המנהיגות של ה-ICC הצטרפנו, ניצן ואני בוגרות התוכנית, ויחד התחלנו להניע קדימה את הרעיון של שיתוף הפעולה בין ישראלים הגרים בתפוצות לבין המצוקה האמיתית הקיימת בער״ן בלילות.  דוד קורן יגיע אלינו בחודש פברואר לפגישת היכרות  עם המתנדבים ועם הקהילה.

אנחנו רואות בפרויקט הזה מעין סטארט-אפ עם חזון מאוד גדול של להקים מערך מתנדבים ענף בצפון אמריקה. אנחנו רוצות שהמרכז שישב בג׳יסיסי בפאלו אלטו יעבוד באופן שוטף ושיאויש באופן קבוע במשך שנים. אנחנו רוצות להיות החלוצות ושבעקבותינו יקומו עוד סניפים ברחבי ארצות הברית. רוני ענתבי ממחלקת ה-ICC מעורבת בתהליך ותומכת בו באופן שוטף".

– הפרויקט אמור לאייש מערך של מתנדבים, ספרו לי קצת על ההכשרה, מה היא כוללת?  והאם נדרש מהם איזשהו נסיום קודם בתחום?

רויטל פנוש

רויטל:״ההכשרה פתוחה לכולם מגיל 23 ומעלה, ולא צריך ידע קודם או רקע מקצועי. בקורס ילמדו פיתוח מיומנויות תקשורת אישית בכלל, ומצבי מצוקה בפרט, מיומנויות של התמודדות עם דכאון, מצוקה נפשית, חרדה ועוד. כל זאת, תוך לימוד עיוני וכן דרך התנסויות, והדמיית שיחות. נושאי הקורס יספקו כלים גם להתמודדות עם מצבי לחץ וטראומה במסגרת משפחתית ואישית בחיי היום יום, ובעיקר כלים להתמודד ולתמוך באלו הזקוקים לעזרה. אורך הקורס שמונה ימים, בשעות הערב ועלותו $250. אנחנו מחפשים תורמים שיקחו חלק במימון הקורס והוצאות הפרויקט. מי שביכולתו לתרום, מוזמן לעשות זאת כאן.

– איך ניתן להכיל את המצוקות של האחר מבלי שזה יפגע בתפקוד שלך עצמך? איך שומרים על הגבול? כיצד המתנדב יכול להגן על עצמו?

ניצן:״חשוב לנו למצוא מתנדבים שנמצאים בשלב בחיים במקום רגשי שבו הם פנויים לענות לטלפונים, להקשיב ולהכיל מישהו אחר. חשוב שאלו יהיו אנשים שמבינים שזה יכול להיות חד פעמי ולא תמיד אנחנו יכולים לדעת מה קרה לבן אדם אחר כך. צריך להיות מספיק חזקים כדי להתמודד עם זה.״

 רויטל:״בראיה שלי, אנשים שמגיעים מהתחום הטיפולי כבר ממילא יודעים לעשות את זה. יחד עם זאת, לא כל אחד מסוגל למצוא את האיזון בין מה שהתרחש בשיחה לבין התרומה שלך באותה סיטואציה. אנחנו מחפשים אנשים שיהיו מסוגלים לעשות את זה, ולהתחייב לטווח ארוך. מתנדב צריך להיות אדם מאוד מיוחד, שיודע לעשות את ההפרדה בין החיים האישיים שלו למצב שכרגע הוא נקלע אליו. זהו מצב שבו הוא מנסה לתת עזרה ראשונה בעיקר דרך הקשבה והכלה, ובאופן לא שיפוטי. אלו צריכים להיות אנשים מאוד פתוחים ולא שיפוטיים. חשוב לנו שאנשים יגיעו למפגשי המידע כדי לשמוע על ער״ן, על המתנדבים בארץ ומה יתן להם קורס ההכשרה מבחינת כישורי חיים.״  

–  באילו מקרים או באילו סוגים של פניות אתן חושבות שתוכלו לטפל ולעזור?

ניצן צלניק

ניצן:״הרבה פעמים מדובר באנשים קבועים שמתקשרים, ושבעצם זאת התמיכה העיקרית שהם מקבלים. בעיקר בשעות הלילה כשתחושת הבדידות מועצמת, חשוב שיהיה לאנשים האלה מישהו לדבר איתו. זה יכול להיות ניצול שואה שמתקשר ואומר שאין לו כוחות לצאת לסרט לבדו משום שגם אם ילך, לא יהיה לו עם מי לחלוק את החוויה בגמר הסרט. משמעות הסיוע טמונה באותה שותפות אנושית פשוטה ובהקשבה, שמפחיתה, ולו במעט, את תחושת הבדידות הבלתי נסבלת של פונים רבים. עבורם, הקול האנושי והחם של מתנדבי ער״ן, החופשי מביקורת ומשיפוטיות, יוצא דופן בעולמם.״

רויטל:״מחקרים מראים שבני נוער רבים מרגישים בדידות גדולה וחווים בריונות ברשתות החברתיות שגורמת להם למצוקה גדולה. בגדול, השירות מיועד לכל אחד, בכל עת, ובכל סוג של קושי.״

 – אני תוהה לגבי הפער התרבותי, שהרי לא רק אוקינוס שלם מפריד ביננו. האם באמת ניתן לעשות אאוטסורסינג לשרותי נפש?

רויטל: "מדובר בעזרה ראשונה נפשית ולא בטיפול נפשי. חשוב מאוד לזכור את זה. אדם שיש לו את הכישורים הנכונים ואחרי קורס ההכשרה ידע להקשיב הקשבה פעילה ומכילה, ויוכל בוודאות לעשות זאת גם מרחוק. אנחנו אולי חיים קצת רחוק מכל המצב הבטחוני שקיים בארץ, אבל כולנו עברנו וחווינו את זה ומסוגלים לתמוך".

ניצן: ״בעזרה ראשונה נפשית מדובר במצבי מצוקה, פחד, חרדה, דיכאון ועצב עמוק. אנחנו יכולים לתת תמיכה לפונים גם אם אנחנו לא בדיוק חווים את מה שהם חשים באותו הרגע. אני מאמינה שכולנו יכולים להתחבר לקהילה בארץ ולהרגיש את המצוקות שלהם. ובכלל, השירות הוא לגמרי דיסקרטי, כך שהפונים לא אמורים לדעת פרטים עלינו והיכן אנחנו נמצאים".  

– ער״ן מקבלת 4000 פניות אובדניות בשנה, וכאן מדובר ממש ב״דיני נפשות״. כיצד מתמודדים עם תחושת האחריות הגדולה שמגיעה עם פנייה אובדנית?

רויטל:״ביחד עם האחריות הגדולה אני רואה בזה גם שליחות מדהימה. זאת הזדמנות להציל ולשנות חיים. למתנדבים שלנו יהיו כלים, אמצעים ודרכים להפנות עזרה ברגעי מצוקה אמיתיים. יש מערך תמיכה שלם שקיים בשטח וברגעי אסקלציה ניתן יהיה להעזר בו. במסגרת קורס ההכשרה שיעברו המתנדבים, הם גם יתמחו תוך כדי הקשבה לשיחות וינתנו להם כלים מעשים".

ניצן:״אני מסכימה שזה לא קל, אבל זאת ההזדמנות שלנו לצאת מאזור הנוחות שלנו ולנסות לעזור למישהו אחר שנמצא במצוקה, וזה המון. בנוסף לכל מה שרויטל הזכירה, יהיו גם השתלמויות וסדנאות עם בעלי מקצוע, שיאפשרו למתנדבים לדבר על העבודה שלהם ועל התמודדות עם דילמות ומצבים לא פשוטים.״

השעה 5 לפנות בוקר… עוד מעט שבוע חדש מתחיל… ואני שואל את עצמי אם יש דרך רגע לעצור את הזמן… לתת לי שניה וחצי לקום לפני שהשבוע החדש הזה תוקף אותי… לא האמנתי שבכלל יהיה מענה.. ולא היה.. אז פשוט ניסיתי פעם.. ועוד פעם.. מתוך יאוש. אבל לאחר 3 נסיונות… במקום פניות קודמות, הפכתי בעצמי לפניה קודמת… זה היה מוזר.. אבל חם… ונעים… אני לא רגיל לדבר ככה בפתיחות עם אדם שאני אפילו לא יודע מי הוא.. מה הוא… אבל היה שם קול והיה בקול הזה אכפתיות, שלפעמים אפילו מהאנשים הקרובים אי אפשר לשמוע… אני לא יודע אם זאת השיחה האחרונה שלי עם ער"ן. אבל מה שאני יכול להגיד בבטחון, זה שיש שם מישהו.. ומי שזה לא יהיה.. איכשהו בדרך סתרים, איכפת לו… מהיום אני יודע שיש שם קול, כמה נסיונות… אבל יש שם קול של מישהו שאכפת לו. אתם משהו מיוחד, אתם פשוט גלגל הצלה למי שיש שחור בעיניים.. כי מה שאתם עושים שם, זה אחד הדברים הכי טהורים שיצא לי לפגוש! תודה, תודה לער"ן ותודה לך קול, תודה שאתם שם.

"אני אסיר תודה על כך שנפלתי לזרועותיה התומכות של המתנדבת המדהימה. מילותיה ריפדו את נשמתי וקולה משך אותי כלפי מעלה. תודה שנתתם לי את הכוח להמשיך לחיות." (מכתב תודה מפונה לער״ן)

רויטל פנוש, 44, היא אישה רבת פעלים ותארים. מאחוריה תואר במנהל עסקים ובמשפטים הנותן לה ראייה רחבה ואסטרטגית של שני העולמות. בצבא שירתה כקצינת כוח אדם בחיל רפואה, ולאחר שרותה הצבאי, ולימודי מנהל עסקים ומשפטים, עבדה בחברת אורנג׳ ישראל כמנהלת צוות שירות לקוחות עסקיים, ובערוץ 10 וחברת מקסימדיה כתקציבאית פרסום. רויטל מתגוררת עם בעלה ושלושת ילדיה (3, 7, ו-9) מזה 11 שנים, בסן חוזה. בנוסף לכל אלה, רויטל הינה מגשרת מוסמכת. 

ניצן צלניק, תמיד נמשכה אל התחום הטיפולי ולקשרי הגומלין שבין הגוף והנפש. ניצן היא בעלת תואר שני ברפואה סינית ומדקרת מוסמכת. היא בעלת קליניקה פרטית מצליחה, שבימים אלו עוברת מסרטוגה לסאניוויל, שם היא מתגוררת עם קובי בעלה. לניצן וקובי שלושה ילדים, שניים מהם עובדים ולומדים בארץ, ואחד מטייל בדרום אמריקה. ניצן אוהבת את המפגש עם אנשים ואת היכולת לסייע. הקטע הטיפולי היה חזק אצלה, מאז ומתמיד, ואמפתיה, הקשבה והכלה הם רק חלק מארגז הכלים שהיא נושאת איתה.

 – מה הביא כל אחת מכן באופן אישי לפרויקט הזה? ומה יש לכל אחת מכן להציע מנסיון החיים שלה, שעשוי לתרום להצלחתו

רויטל:״תמיד הייתי ציונית, ובאחת עשרה שנות שהותי בארה״ב הקשר שלי עם ישראל רק הולך ומתעצם. עם הקמת המשפחה שלי, חשתי צורך עז לחזק את הקשרים עם ישראל ואת הזהות היהודית-אמריקאית שלי ושל משפחתי. אחרי תכנית ״גוונים במפרץ״ חיפשתי משהו שיהיה משמעותי עבורי, שאוכל לתת ולקבל ממנו, בו זמנית. אחרי שלוש שנים של Zang Talk שהיה אף הוא נסיון לקרב בין ישראלים ליהודים בוואלי, חיפשתי שוב את החיבור הזה של איפה אני יכולה לתת מעצמי ומהנסיון שלי. חיפשתי דרך לשלב בין שגרת החיים שלי וניהול המשפחה לבין הזדמנות לתרום לקהילה. היוזמה להרים את הפרויקט הזה ולהקים כאן מוקד טלפוני נראתה לי הפתרון המושלם. הרגשתי, שזה לא יהיה לנהל עוד פרויקט אלא לעזור לשנות חיים. אני בן אדם שמאוד אוהב עשייה, ואני אוהבת להקים משהו מתחילתו ועד סופו. אני מאוד מאמינה בפרויקט הזה ובנחיצות שלו. מעבר לזה, אני ישראלית בנשמה, וזאת נראית לי תרומה משמעותית  וחיבור אל הארץ, אל הבית.”

ניצן:״בפרויקט של ער״ן מצאתי משהו שהוא באמת חשוב לי ודרך לתרום ולעזור לאנשים קודם כל ברמה הכי אישית ובסיסית, ואף ברמה של הקהילה שלנו וברמת הקשר לישראל. יש משהו מאוד מרגש בלהקים פרויקט מן ההתחלה. זה הרגיש לי בדיוק בזמן הנכון, כי יש לי את הכלים המקצועיים בקטע הטיפולי וגם את נסיון החיים הדרוש לבניית פרויקט שכזה. השילוב בין ההקשבה, ההכלה, האמפטיה והיכולת לעזור, ביחד עם החלק הניהולי ובנית משהו חדש, הוא מושלם עבורי. בנוסף לכל זה, כבוגרת תוכנית ״גוונים״ אותה חוויתי עם קובי, אני רואה בפרויקט הזה דוגמה לרוח היזמות שקיימת בקהילה שלנו לצד טיפוח הפן הערכי שבה. כמובן, שהמפגש עם רויטל ועבודת הצוות איתה רק העצימו את החוויה.״  

רויטל מוסיפה: ״הכימיה ביני לבין ניצן מאוד טובה ואנחנו ממש משלימות אחת את השניה. אנחנו מאוד שונות אך שתינו מאמינות באותם הדברים ואנחנו יכולות להקשיב אחת לשניה ולבקר אחת את השניה בצורה פתוחה ומכבדת. שתינו הגענו לפרויקט הזה מתוך הידיעה שיש איזושהי מצוקה בבית שלנו, במקום שהוא שלנו ושאנחנו מחוברות אליו בשלט רחוק. שתינו הרגשנו שהתמיכה הזאת מרחוק היא מאוד משמעותית ושאנחנו רוצות לסייע ולגרום לה לקרות. ידענו שיש לנו את הכלים לעזור והחלטנו ללכת על זה. אני מניחה שהאמהות אף היא תרמה רבות והביאה אותי להיות רגישה יותר למקרים הבאים לידי ביטוי בער״ן.״

"החיים שלי נחלקים לשניים, לפני שעברתי את קורס ההכשרה של ער"ן ואחרי. חשבתי שלעזור זה למצוא ביחד פתרונות, אז זהו, שלא רק ! " (מתנדבי ער״ן מספרים)

– מה בעינכן יגדיר את הפרויקט כהצלחה? מתי תדעו שהצלחתן, שהגעתן אל היעד?

רויטל:״וואו, זאת שאלה טובה. בעיני, הצלחה תהיה כשיהיה מוקד טלפוני פעיל, מאויש באופן קבוע עם מספר עמדות. ובהמשך, עוד קורסים ועוד הכשרות ולהקים מרכזים נוספים במקומות אחרים.״

בעיני, חשוב ליצור מודל מוצלח של מרכז כזה, כדי שיוכל להמשיך ולפעול שנים רבות. בעיקר, אני מקווה שאנשים כאן ירגישו שהם תורמים לקהילה בארץ, יחושו תחושת סיפוק והתפתחות אישית מהעשייה ושבישראל הפונים יוכלו סוף סוף למצוא אוזן קשבת גם בשעות הלילה".

אני מביטה ברויטל וניצן ורואה את החיבור בינהן, חשה ברצון העצום שלהן לתרום, לתמוך, לעזור ולתת. תחושת שליחות חזקה מנחה אותן, ובעיקר רצון לגשר בין העולמות ובין הקהילות. כל המעוניינים בפרטים נוספים על הפרויקט המבורך הזה של ״קהילה תומכת מרחוק״ ועל קורס ההכשרה המרתק שיוצא לדרך בחודש מרץ מוזמנים להגיע לערבי המידע שיתקיימו בתאריכים הבאים:

יום שלישי, 16 בינואר, בשעה 11 בבוקר

יום רביעי, 17 בינואר, בשעה 8 בערב

יום חמישי 18 בינואר, בשעה 8 בערב

וכמובן, הלינק להרשמה: https://paloaltojcc.org/Eran

שבת שלום!

 דלית 

בגד כפת גאה להציג: "העבריתון", עיתון הנוער הראשון של תלמידי כיתת התיכון

קהילה יקרה,

אני גאה להציג בפניכם את ה"עבריתון", עיתון הנוער הראשון בעברית שהוציאו לאור תלמידי בית הספר לעברית "בגד כפת" בעמק הסיליקון. הרעיון השאפתני לפיו תלמידי תיכון שלומדים עברית אחת לשבוע כשפה שנייה יהיו הכותבים, העורכים והמוציאים לאור של עיתון נוער בעברית נולד בקיץ האחרון. תמי סגל, מורת התיכון, שנבחרה ללמד את הכיתה המתקדמת ביותר בבגד כפת ובה תלמידים שלומדים עברית כשפה שניה כבר הרבה שנים חשבה על דרכים מקוריות לאתגר אותם, לאפשר להם ליזום, להוביל, לקחת אחריות וללמוד ״מחוץ לקופסא״. במהלך השתלמות מורות שוחחנו על בניית תוכנית לימודים בה הלמידה תהיה מבוססת פרוייקט וכך עלה בראשה של תמי הרעיון לפרסם עיתון אותו יערכו תלמידי הכיתה שלה ואת הכתבות יכתבו תלמידי כיתות אחרות בבגד כפת. העיתון ייהפוך לפרוייקט משותף של הרבה תלמידים ולצעירים יותר יהיה מודל לשאוף אליו. תמי לא חששה לדרוש מהתלמידים לעבוד קשה, שלא יגידו שקל להם מדי בשיעורי העברית…

כשהציגה לתלמידים את הרעיון הם נראו תחילה די ספקנים. הם טענו שהם מאד עסוקים ואין להם זמן להתעסק בזה, התלהבות גדולה לא נרשמה שם… אבל, מהר מאד הם הבינו שאין להם באמת ברירה ושפרסום העיתון יהיה חלק מהעבודה בכיתה ובבית בדיוק כמו הגשת יומני קריאה, פרזנטציות, והשלמת שיעורי בית.

עומדים מימין לשמאל: טל קיבל, נדב אביטל, איתן פרידמן, איתי שקד, נעמה בז'רנו, דניאל ונסובר, אביב שי. יושבים מימין לשמאל: אלה בק, תומר סדן. בן כהן חסר, הוא היה בהענקת פרס מיוחד ב-BBYO ביום בו צולמה התמונה…

העבודה על העיתון החלה בבחירת השם ולאחר מכן, התלמידים החליטו אלו מדורים יהיו בעיתון ולאיזו שכבת גיל יתאים כל מדור. כל תלמיד היה אחראי על נושא אחד או שנים והוא זה שפנה למורות (באימייל בעברית, כמובן) בבקשה לשלוח לו את הכתבות, הוא גם זה שערך, העיר הערות, תיקן שגיאות כתיב וביצע הגהות.

העורך הראשי, נדב אביטל, ביצע את העריכה הסופית של כל כתבה וכתבה וכך בנר הראשון של חנוכה, העיתון היה מוכן לדפוס ולפרסום! אנחנו גאים בתלמידים שעמלו ושקדו על איסוף הכתבות מתלמידי בגד כפת בשלוחות שונות, ערכו, כתבו, והביאו את ה"עבריתון" לכדי פרסום. נראה לנו שהם מוכנים לאתגר הבא…

את ה"עבריתון" חילקנו במסיבות חנוכה של בגד כפת השבוע. באותו הלילה קיבלתי הודעות ווטסאפ מהורים משתאים. השאלה הראשונה שכולם שאלו היתה: אלו ילדים שנולדו וגדלו בישראל, נכון? עברו לכאן לא מזמן, בטוח.

אז האמת היא, שממש לא! עורך העיתון הרהוט הוא נדב אביטל. נדב נולד בישראל, עבר לפאלו אלטו לפני כחמש שנים כשהיה בן עשר (סוף כיתה ד' בישראל) ומאז, הוא לומד עברית שנה אחר שנה. שלושה מבין תלמידי הכיתה הם גם מדריכים של בגד כפת שמלמדים עם המורות בכיתות היסודי. שניים מהם, בן כהן ונעמה בז'רנו, לומדים בבגד כפת מאז כיתה א', הם בני המחזור הראשון של בגד כפת שנפתח לפני כעשר שנים על ידי אימהותיהם: עדי טטרקו ורחלי בז'רנו. בן נולד בארה"ב ונעמה הגיעה מישראל בגיל שלושה חודשים.

מדריך נוסף הוא תומר סדן. תומר למד בכיתה א' בישראל, ובסופה, לפני כשבע שנים, עבר לעמק. זו השנה השלישית של תומר בבגד כפת, וגם הוא, מדריך ביסודי.

לאיתן פרידמן סיפור מעניין. הוא נולד בתל אביב, והגיע לארה"ב בגיל שנתיים וחצי. לאחר חמש שנים, חזר לישראל לכיתות ג׳- ה׳, ואז חזר שוב לארצות הברית. זו השנה הרביעית של איתן בבגד כפת והוא מדבר אנגלית ועברית כשפת אם.

אביב שי גם הוא מ"דור המייסדים" של בית הספר וזוהי שנתו העשירית בבגד כפת. לאביב חוש הומור משובח והוא משתמש בו ל״תרגומים״ מצחיקים, למשל: הוא מנגן ״חתיכות״ (=pieces) ולומד ״אקונומיקה״ (=economy).

דניאל ונסובר נולדה וגדלה בקליפורניה. היא גדלה בבית דובר עברית, והוריה רשמו אותה לגנים ובתי ספר בעלי תכנים וזהות ישראלים, דאגו לחיבור לקהילה ישראלית וקריאת ספרים בעברית. כשסיימה את לימודיה בבית הספר "האוזנר" המליצה לה המורה שלה להמשיך בלימודי העברית בתיכון בגד כפת.

אלה בק הגיעה לפאלו אלטו מישראל בגיל חמש ומכיתה א' החלה ללמוד בבגד כפת. אלה מדברת, כותבת וקוראת עברית באופן שוטף. היא מתכתבת עם בני המשפחה בווטסאפ בעברית וגאה בכך מאוד!

מיותר לציין שכל האחים הבוגרים והצעירים של התיכוניסטים שלנו לומדים עברית גם הם. בכיתה הזו, מדובר בהחלטה הורית ברורה, ובעקבותיה לקיחת אחריות משפחתית: להתחיל בלימודי העברית המסודרים בגיל צעיר ולהמשיך ולהתעקש למרות השינויים בשפה היומיומית במרחב הציבורי, "התפרצות" האנגלית היומיומית והאקדמית לחייהם ולפעמים ההתנגדות שלהם ללימודי העברית. אמא אחת כתבה לי טיפ חשוב: להתעקש על העברית, מהרגע שהם יוצאים מהרחם. להמשיך לדבר איתם בעברית גם כשהם כבר עונים באנגלית. לנהל את הווטסאפ המשפחתי, וכל התכתבות איתם בעברית. גם הם עונים באנגלית לפעמים…

בבגד כפת מונה השנה שמונה כיתות תיכון. המשמעות היא, שכשבעים בני נוער בעמק הסיליקון בחרו בעברית כ"קורס שפה שנייה" שעליו יקבלו את הקרדיטציה הנדרשת לקולג'. נקודות הזכות והציונים מגיעים לבתי הספר שלהם דרך בית הספר התיכון היהודי "קהילה", שותפים שלנו. יתרון נוסף הוא, שרמת מיומנויות השפה הגבוהה של רבים מהם מאפשרת להם להשתבץ בכיתות עברית ברמה גבוהה ביותר ולהגיע אפילו עד קורס Hebrew 6 Honors. לכך השפעה ישירה על מאזן הציונים שלהם לקולג'. גם חור במערכת במהלך יום הלימודים העמוס, ובמקומו שיעור ערב עם חברים דוברי עברית שהתלמידים מכירים זה שנים, הם יתרונות נחמדים שהתלמידים שלנו אוהבים.

לצד הלימודים בכיתות, רבים מהם כיום בוחרים לשמש מדריכים בכיתות הנמוכות. תוכנית המדריכים שילשה את עצמה בקיץ האחרון וכיום יש לנו 13 מדריכים, כולל בשלוחות צעירות יותר כמו סאניוויל, לוס גאטוס ואפילו, שלושה מדריכים מדהימים בפוסטר סיטי.

חזרה לכיתת התיכון המתקדמת, כעת אנחנו חושבים מה יהיה הפרויקט הבא שלהם. יש לכם הצעות?? נשמח לשמוע, כתבו לנו ל: begedkefet@paloaltojcc.org

חנוכה שמח לכל לומדי העברית בעמק הסליקון!

שולי זילברפרב-סלע,

מנהלת בגד כפת

נרשמתם ליום המעשים הטובים (מצווה דיי)?

מאת: טובה בירנבאום

מה דעתכם על המילה "מצווה"? כבד קצת, אה? לנו, דוברי העברית, יש יתרון מקסים שהוא לעיתים בעוכרינו: לפעמים הפלא הזה הוא פשוט בלתי נתפס- אנחנו חיים בעידן המודרני דרך השפה בה נכתבו התנ"ך, המשנה, שירת ספרד, שירת ביאליק ואתגר קרת; אנחנו מבינים ויוצרים בשפה העתיקה הזאת, ויכולים לספוג ולהספיג את הטקסטים שלנו בשכבות של יצירה יהודית שהתפתחה לאורך דורות רבים. אבל- המחיר לכל היופי הזה הוא שבצמוד לכל מילה מהשפה הנהדרת שלנו, אנו נושאים אסוציאציות והקשרים מאוד מסויימים. חלקם נפלאים, אך חלקם די מעיקים.

רובנו גדלנו במדינה בה ליהדות יש טעם אחד- הזרם האורתודוכסי; רבים מאיתנו גדלו במרחב שמנע מהם להכיר את התבלינים והניחוחות של היצירתיות היהודית, את השמחה שבדליית מושגים עתיקים והטענתם במטען חדש ומרגש. לכן, "יום המצוות" עלול להיתפס אצל רבים מאיתנו כדבר ארכאי, כבד ודי מבאס. מזכיר לכם את "טנק המצוות" של חב"ד? מזכיר לכם את המושג "שמירת מצוות"? אנחנו, דוברי העברית, אוטומטית מחלצים מהמילה "מצווה" את השורש צ.ו.ה ומיד האוזנים שלנו נאטמות. מי רוצה שיצוו עליו? ממתי אני נענית לאיזשהי סמכות חיצונית שהיא אינה החוק האזרחי?

בדור האחרון, יהדות ארצות הברית הליברלית חרטה על דיגלה את קידום הערכים האוניברסליים של שוויון, צדק חברתי וסובלנות. אין קבוצה אתנית בארה"ב שהשתלבה ועלתה במעלה הסולם החברתי במהירות כמו היהודים, ואלה חשים חובה להיטיב עם אלה שלא שפר עליהם גורלם כמותם, שסבלו בעבר מרדיפות וכעת מאיישים עמדת מפתח בכל התחומים. התמקדות במיגור הרעב בעולם, חתירה לשוויון אתני, מגדרי ודתי, קידום נושאים כמו איכות הסביבה וזכויות עובדים קורצים לצעירים הליברליים הרבה יותר מאשר תפילה בבית הכנסת, ולכן יותר ויותר מהפעילות הדתית מוקדשת ל"תיקון עולם".

אכן, המושג "תיקון עולם", בניגוד ל"מצווה", אינו נושא איתו את אותו מטען חורג אצלינו, הישראלים, כיון שהמושג לא היה בשימוש עד לא מזמן מחוץ לעולם לימוד הקבלה. יהדות אמריקה הליברלית בגאונותה שאלה את המושג המיסטי הזה לתוך עולמות של חתירה לצדק וצדקה.

ובחזרה ל"מצווה"- לא יכולתי שלא להתפעל כשנחשפתי לראשונה לאופן בו בכל שנה, יום מרטין לותר קינג הופך ל"יום מעשים טובים" – מצווה דיי – ענקי בקהילת הג'יי.סי. סי בפאלו אלטו. קינג, לוחם זכויות האדם של הקהילה השחורה בארצות הברית וסמל של מתקן עולם בלתי נלאה, מהווה השראה ל-1,000 מתנדבים בכל הגילאים, שמפשילים שרוולים ותורמים מזמנם במסגרת של עשרות הזדמנויות התנדבותיות שונות; החל מאריזת מתנות לילדים חולים, דרך הכנת כריות ומשחקים לבעלי חיים עזובים במקלטים, ועד לנטיעת עצים בשכונות פיתוח.

כישראלית שלומדת כל יום עוד קצת על יהדות אמריקה, הוקסמתי מהרעיון של חווייה משפחתית מעצימה וערכית של התנדבות משותפת, ולכן שאלתי את שרית שובי, אם לארבעה ילדים מקסימים, מה מושך אותה להגיע ליום המיוחד הזה זו השנה השביעית ברציפות.

שרית מודה בחיוך שהפעם הראשונה לא נבעה מאידיאולוגיה גדולה- "פשוט הייתי חייבת למצוא תעסוקה לילדים ביום חופש חורפי", היא אומרת בכנות. מאז הם לא מפספסים את ה"מצווה דיי", ומקפידים להרשם מוקדם ככל האפשר ולבחור, יחד עם משפחה נוספת, התנדבות משמעותית, אבל גם מהנה, לכל הילדים. "זו כבר מסורת", מספר שרית, "אנחו מגיעים בבוקר לג'יי.סי.סי לארוחת בוקר, ולאחר מכן נשאבים לעבודה- או בקמפוס עצמו או מחוצה לו. במהלך השנים הספקנו להכין כרטיסי ברכה לחיילים, לקלוע שמיכות לנזקקים, לקשט עציצים עבור מרכז קהילתי באיסט פאלו אלטו ולעקור עשבים שוטים בפארק עם ציוד כ"כ מגניב, שהילדים התקשו להיפרד ממנו בסוף היום. הגיוון של ההתנדבויות וההתאמה לגילאים השונים מאוד הרשימו אותי בפעם הראשונה, וכל זה מתנהל בסדר מופתי ובאווירה קהילתית מקסימה של עשייה".

שרית מודה שיום אחד בשנה לא מספיק; היא מתנדבת כל השנה, ומקפידה שהילדים יהיו מודעים לחשיבות של הנתינה לאחר וההבנה שלא כולם זכו לחיים מלאי אהבה ושפע. מצווה דיי מבחינתה הוא חיזוק למכלול הערכי שהיא רוצה להעניק לילדיה ורואה בו דרך נהדרת להתחיל.

בעיני, השילוב של מרכז קילתי יהודי עם מורשתו של מרטין לותר קינג לצדק ושוויון, לצד יום חווייתי ומהנה לכל המשפחה, מייצגים את המהפכה שעשתה יהדות אמריקה הליברלית להרבה מן המושגים ה"כבדים" והמיושנים שנטועים בתרבות שלנו. אני לגמרי הולכת להיות שם השנה וגם אתם מוזמנים בחום:

להרשמה ופרטים נוספים לחצו כאן

הכירו את שלומי קופמן, הקונסול הכללי של ישראל לצפון-מערב ארה"ב

הכירו את שלומי קופמן, הקונסול הכללי של ישראל לצפון-מערב ארה"ב

מאת: שלומית סאם-אקרמן

"מעולם לא גרתי יותר מארבע שנים באותו המקום", אומר שלומי קופמן, הקונסול הכללי של ישראל לסן פרנסיסקו שנכנס לתפקידו לפני כארבעה חודשים. קופמן, שהחליף את אנדי דוד, כבר יודע דבר או שניים על מעברים ורילוקיישן ומבחינתו אין דבר מעשיר ומאתגר יותר מלהכיר מקומות ותרבויות חדשות. כיום, לאחר אינספור פגישות והיכרות עם האיזור אותו מכסה הקונסוליה הכולל את כל צפון מערב ארצות הברית, מצהיר קופמן כי אין לו ספק שמדובר באיזור מרתק עם פוטנציאל עצום לשיתופי פעולה וחיזוק היחסים גם עם ישראל וגם עם ארה"ב.

את דרכו המקצועית החל קופמן (47) כהנדסאי אלקטרוניקה ועבד בהייטק מספר שנים. את המעבר לתחום יחסי החוץ והדיפלומטיה עשה במהלך לימודי התואר ליחסים בינלאומיים ומזרח אסיה באוניברסיטה העברית ולאחר שליחויות באיזורים שונים בעולם וביניהם סין, תאילנד, וושינגטון וניו יורק הוא הגיע לבירת ההיי טק העולמית לשליחות בת 4 שנים.

"יש כאן קהילה ישראלית מאוד חזקה ואיכותית שמשתלבת גם במוסדות האקדמיים הכי יוקרתיים וגם בחברות ההייטק הכי גדולות וזה משהו שמאוד עוזר לחיזוק הקשר בין ישראל לארצות הברית", טוען קופמן, "התפקיד של הקונסוליה הוא להיות הגשר בין האיזור שהיא מכסה לבין מדינת ישראל וגם בין הקהילה הישראלית כאן לבין יהדות ארצות הברית וכשיש באיזור עוצמה כלכלית ואקדמית כל כך חזקה החיבור הופך להיות מאוד משמעותי. בקונסוליה אנחנו מכסים שטח מאוד גדול שכולל גם את אורגון, וושינגטון, אלסקה, איידהו ומונטנה ושם, למשל, הדגשים הם אחרים, הקהילה היהודית היא הרבה יותר קטנה ועיקר הפעילות שם היא פוליטית וכוללת, בין היתר, פגישות עם מושלים או עם ראשי חברות גדולות".

קופמן חוזר ומדגיש את עניין החיבוריות המניע אותו בעבודתו היומיומית. הוא רואה חשיבות רבה בחיזוק הקשר של הקהילה הישראלית למדינת ישראל ובו בזמן גם לקהילה היהודית האמריקאית.

אתה מדבר על החיבור, על חיזוק הקשר בין הישראלים ליהודים האמריקאים ומצד שני יש את הבית הישראלי שהתפקיד שלו הוא בין היתר לתמוך בישראלים בחזרתם לארץ. איך מתיישבת הסתירה הזאת?

"בסופו של דבר כל אחד עושה את הבחירות שלו. בין אם מישהו בוחר להישאר כאן או לחזור לארץ, תפקידנו הוא בין היתר לסייע לו לשמור על החיבור שלו ושל הילדים שלו למדינת ישראל. יש כאן קהילה שמאוד חשוב לשמור על הקשר איתה, לחבר אותה לארץ ולהעביר לה את המסר שגם אם היא כאן, היא עדיין שותפה ומהווה חלק חשוב ממדינת ישראל.

קהילת ההיטק כאן היא אחד הגורמים המחברים הכי חזקים. יש בארץ נוכחות של למעלה מ-200 חברות אמריקאיות עם מרכזי מו"פ בארץ, הפעילות הכלכלית בין ישראל לארה"ב מאוד גדולה ותמיד יש מקום לחזק זאת יותר. אנחנו כל הזמן תומכים בארגונים שכבר פועלים וגם מנסים לפתוח דלתות לארגונים חדשים".

ואיך עושים את החיבור בין הקהילה הישראלית לקהילה האמריקאית?

"בעבודה אינטנסיבית ויומיומית ובנוכחות מתמדת בכל אחת מן הקהילות. אנחנו עושים Outreach לכל סוגי הקהלים ומעבירים את המסר של הביחד גם מן ההיבט העסקי וגם התרבותי. לדוגמא, הייתי לאחרונה בכנס "לימוד FSU" בו כ-800 צעירים מן האיזור שבאו ממשפחות יוצאות ברית המועצות התכנסו לסופשבוע שכל כולו יהדות וישראל. מדובר בקהילה שאמנם ההיסטוריה או החלטות אישיות פיצלה אותה, אך עדיין היא תומכת נלהבת של מדינת ישראל וחשוב מאוד לשמור איתה על קשר. גם ה-ICC הוא גוף שאנחנו עובדים איתו צמוד, הוא עושה עבודה מעולה וממלא תפקיד מדהים גם בשמירה על החיבור לישראל וגם על החיבור לקהילה היהודית אמריקאית כאן ושיתוף הפעולה איתו חשוב".

מה ולגבי קהילות שפחות תומכות בישראל? כיצד נעשית ההתנהלות מולן?

"אחד התפקידים שלי כנציג של ישראל הוא להביא את החוזקות וההישגים של ישראל. אני לא מאמין שאנחנו צריכים להיכנס לתוך שיח דפנסיבי ומתנצל. הרעיון הוא לחבר באמצעות שיח פתוח והדגשת היתרונות וההישגים של ישראל שהם רבים מאוד. יש המון דברים להתגאות בהם. גם בהישגים האקדמיים של הישראלים כאן, גם בהשפעתם הרבה על זירת ההיי טק העולמית וגם כשמדברים על תיקון עולם- ישראל פעילה במדינות עולם שלישי מזה 60 שנה, תורמת ועוזרת רבות. יש מציאות לא פשוטה שכנראה לא נפתור אותה לא מחר ולא מחרתיים ולכן אסור ליפול למלכודת של שיח מסית, מסלף ומשחיר. אני מעדיף להתמקד במקומות תומכים בהם אני אוכל לבנות שיתופי פעולה, גשרים והבנה הדדית בכל התחומים".

קופמן נולד בטביליסי, גיאורגיה ובגיל 9 עלה לארץ עם משפחתו שהייתה מסורבת עלייה כשלוש שנים. המשפחה התמקמה ברחובות ומאז הספיק קופמן להתגורר בהוד השרון, באר שבע ושוהם.

את השליחות הראשונה שלו כנציג של המדינה הוא עשה בשנגחאי שם שהה למשך ארבע שנים והספיק להשלים את התואר השני שלו וללמוד מנדרינית. לאחר גיחה קצרה לארץ של שנה, יצא שוב לשליחות של שנתיים בתאילנד שם שימש כסגן השגריר. את השליחות בתאילנד הוא מתאר כחמה ונינוחה עד לרגע בו הגיע ברוח סערה הצונאמי הגדול.

"זה מסוג הדברים שתופסים אותך לא מוכן", הוא נזכר, " זה קרה לאחר כשנה וחצי בתפקיד. מן הרגע שקיבלנו את שיחת הטלפון שבישרה שהיה צונאמי, השגרירות הפכה לחדר מצב שעבד 24 שעות לאורך שבוע שלם. גייסנו מתנדבים עד כמה שהיה אפשר במקום שאין בו קהילה ישראלית. חבר'ה מ'אלעל' נרתמו לעזור וגם המשפחות שלנו וכך הפכנו למקור המידע העיקרי, גם של משפחות הישראלים הנעדרים וגם של התקשורת הישראלית שכל הזמן הייתה צמאה למידע. זו הייתה תחושת שליחות אדירה".

לאחר הצונאמי ביקשתי יעד קצת פחות סוער. קיבלתי העברה לוושינגטון די סי שם שימשתי כראש לשכה למשך שלוש שנים מרתקות. זו הייתה תקופה של ועידת אנפוליס, היו ביקורי נשיאים, עבודה עם ארגונים יהודיים רבים וסיפוק מקצועי גדול. השליחות הבאה כבר הייתה בניו יורק, הייתי סגן הקונסול הכללי וגם תקופה זו זכורה לי כמרתקת במיוחד".

כיום, מתגורר קופמן בסן פרנסיסקו עם אשתו שרון, שמלווה אותו בדרכים למעלה מ-20 שנה, ושני ילדיו אמה (10) ויונתן (7). על אף השינויים והמעברים הרבים המלווים אותה, מצליחה לשמור המשפחה על שגרה ומקפידה ליהנות מכל מקום חדש אליה היא מגיעה.

איך מתמודדת שרון עם כל המעברים מבחינת מקצועית?

"שרון הצליחה לבנות לעצמה קריירה מאוד יפה. היא לימדה בשנים האחרונות בבתי ספר למנהל עסקים בניו יורק ובארץ, היא עבדה כיועצת לחברות, ניהלה חברה בסין והצליחה להוציא את המיטב מכל שליחות בה היינו.

גם הילדים מסתגלים יפה, הם הולכים לבית הספר היהודי "ברנדייס" בעיר ולאט לאט מתחילים להתרגל למקום, לחברים ולבית החדש שלהם.

אין לנו ספק שעם ילדים קצת יותר מאתגר לעבור משליחות לשליחות, הם צריכים יציבות ושגרה קבועה, אך זו התחנה לארבע השנים הקרובות ואנחנו מתכוונים לתת את כל כולנו שהיא תהיה הכי מוצלחת גם במישור המשפחתי וגם המקצועי.

יש לי הרבה תוכניות לשנים הקרובות כאן ואני מאמין שעם הצוות הנהדר שעובד איתי בקונסוליה אני אצליח לממש אותן במלואן".

בקרוב: תוכנית איתנים IAC יוצאת לדרך

בקרוב: תוכנית איתנים IAC יוצאת לדרך

מאת: יובל שחורי

תארו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: כ- 160 נערים ונערות, ישראלים-אמריקאים ויהודים-אמריקאים, מתקבצים בחדר גדול ב-American Jewish University, אליה הגיעו מכל רחבי ארה״ב. הצעירים הגיעו להאקאתון של שבוע שלם, בו ינחו אותם מטובי המנטורים הישראלים המתגוררים בארה״ב – יזמים ויזמיות שכבר הספיקו לעשות אקזיט אחד (או שלושה), סמנכ״לים בחברות גדולות, מנהלים בכירים המנהלים פעילות גדולה, והכל מוכוון חדשנות ויזמות והכל מחבר לישראל.

ואז, נחשפת המשימה לילדים – במשך שבוע שלם יבנו הצעירים פתרון שאמור להשתמש בטכנולוגיה על מנת ללמד צעירים אחרים (בשפה המקצועית – EdTech או Education Technology) על השפה העברית, על ההיסטוריה הישראלית ועל המורשת הישראלית והיהודית.

רגע, מה???

לי, כמנטור, כאדם בוגר, אולי גם ציני (קצת יותר מדי, כנראה), הרגע הזה היה ממש לא ברור, כמעט מפליא. הייתי בטוח שכל האנרגיה שתהיה בחדר תתפוגג לה בשנייה והצעירים לא יתחברו לעניין של לשבת שבוע ולחשוב על… משהו שקשור ללימודים? כלומר, טכנולוגיה, בסדר, אולי אפילו אפליקציה, אבל לימודים? אתם אמיתיים? כגודל הציפייה כך הייתה גודל ההפתעה – לא עברו כמה דקות, והחניכים שכבר חולקו לקבוצות התחילו לעבוד במרץ על רעיונות, ניתחו בעיות, חשבו איפה הם יכולים להשפיע הכי הרבה ומה הדבר הכי נכון לטפל בו. ולי לא הייתה ברירה אלא להעלים את הפנים המופתעות שלי ולהתמלא מחדש באנרגיה המדהימה שקרנה מהילדים חדורי המוטיבציה האלה, לשנס מותניים ואת כישורי המנטורינג שלי ולעזור להם לבנות את הפתרון הכי טוב שהם יכולים לחשוב עליו, וכמו שתקראו בהמשך ״הכי טוב״ זה אנדרסטייטמנט.

במשך שבוע שלם נדהמתי לגלות, כל יום מחדש, כמה נערים בחט״ב ובתיכון יכולים להיות ממוקדים, חריפים, מחוברים לכאן והעכשיו שלהם אבל גם להיסטוריה ולמורשת היהודית והישראלית בלי להראות שמץ של ציניות. במהלך השבוע שולבו גם משימות נוספות, והיה מדהים לראות איך הילדים הצליחו לקחת את הרעיון מאחורי מגילת ״איכה״ (במהלך השבוע חל ט׳ באב) ולחבר אותו בדיוק למה שהם עוברים ומה שהם עושים.

בכדי שרמת האנרגיה לא תרד, כל כמה שעות ״פרצו״ לחדר מדריכים מ- Camp Kimama והרקידו את הילדים (לצערי אני יודע כבר את כל המילים, וגם את כל הצעדים, לשיר ולריקוד ״טודו בום״ של סטטיק ובן-אל). ובכל יום, באודיטוריום ליד חדר האוכל שמעו הילדים הרצאות בסגנון Ted על יזמות, שילוב של יזמות עסקית ו- Giving back, כיצד יוצרים סרטי ווידאו ש״תופסים את העין״ ואיך בונים מצגת וסיפור בצורה נכונה. המצגות הועברו על ידי אורחים ומנטורים שהשתתפו בהאקאתון.

כמו בעולם הסטארטאפים והטכנולוגיה ש-״בחוץ״, גם הקבוצות השונות בנו פתרונות שונים, לפעמים לאותה בעיה – קבוצה אחת השתמשה במציאות ווירטואלית ללימוד ההיסטוריה הישראלית, אחרת השתמשה באותה טכנולוגיה בדיוק על מנת לשמר את זכרון השואה, ובקבוצה אחרת השתמשו ב-Gamefication על מנת ללמד את השפה העברית (כשאחד מחברי הקבוצה ישב כ- 24 שעות רצוף ותכנת סצינה מהמשחק בכדי להדגים את הרעיון!).

בסוף ההאקאתון הציגו הילדים את המצגות שלהם, בתחילה לפאנל של מנטורים ובערב, כשהגיעו חלק מההורים וחברי קהילה מהאיזור, הציגו 8 הקבוצות שעלו לגמר מול פאנל שופטים שחלקם לא האמין שהילדים עבדו על הפתרונות והמצגות רק שבוע.

בין לבין למדו הילדים כישורי חיים נדרשים – ניהול משימות מרובות בלחץ זמן, בניית מסר שיווקי, פתרון בעיות, התחברו לישראליות שבתוכם וליהדות שבתוכם, ותוך כדי התחרות גם מצאו זמן לנחם את אלה שלא הלך להם. קבוצות הוואטסאפ שנפתחו במהלך השבוע עדיין מזמזמות (תאמינו לי, אני יודע, הבן הצעיר שלי השתתף כאחד החניכים) ונראה שהחוויה הזו השאירה אצלם חותם חברתי, אישי, מקצועי ובטח ובטח ישראלי ויהודי.

וכמו שכבר הבנתם בין השורות, החותם הזה נשאר גם אצלי.

ב-14 בנובמבר תינתן גם לילדיכם ההזדמנות לקחת חלק בכל הטוב הזה. תוכנית IAC איתנים הנערכת בשיתוף ה-OFJCC תפתח שני מסלולים- לתלמידי חטיבה ותיכון ותציע לנוער הישראלי והיהודי-אמריקאי לבוא ולחבוש את כובע היזמים, להתחבר לתכנים וטכנולוגיה ישראליים ולהתנסות דרך למידה חוויתית מעוררת סקרנות וחקירה מבוססת פרוייקטים. הצעירים יתחלקו לקבוצות עבודה בכל מפגש ויקבלו הזדמנויות להתנסות בתפקידים שונים.

החיבור לישראל יהיה נטוע עמוק בכל פרויקט שבני הנוער יתבקשו להכין. הכל ייסוב סביב נושאים הנוגעים לישראל, קהילה וזהות יהודית קולקטיבית. זה יכול להיות מבנית קמפיין לתיירות בישראל ועד עיסוק בשימור זיכרון השואה, תיקון עולם ואלו רק דוגמאות.

המפגשים יתקיימו בימי שלישי, אחת לשבועיים ב-OFJCC שפאלו אלטו וחלקם יתקיימו בחברות סטארט אפ וטכנולוגיה שונות באזור (גוגל, פייסבוק, מייקרוסופט ועוד…), שם המשתתפים ייפגשו עם אנשי מקצוע בכירים שיספרו להם את הסיפור האישי שלהם ויעבירו להם מידע וכלים לפיתוח ויזמות.

לפרטים נוספים והרשמה לחצו כאן

tali@israeliamerican.org