הזמנה לאירועי יום כיפור אלטרנטיביים

הזמנה לאירועי יום כיפור אלטרנטיביים

מאת: טובה בירנבאום

מכירים את הסיפור החסידי על הנער שלא ידע להתפלל, יצא אל היער לבדו, ושם חזר על אותיות הא"ב שוב ושוב? ברוח הגישה החסידית, אתם כבר יכולים לנחש התפילה הזו הרקיעה שחקים ופתחה שערי שמיים. החסידות מלאה בסיפורים על אנשים שהרגישו כי המסגרת הקיימת לא מכילה אותם ולכן הם פרצו אותה ויצרו את התפילה שלהם, הלימוד שלהם, אורח החיים שלהם ולמעשה בכך פתחו את השערים עבור רבים אחרים שלא מצאו את מקומם במוסדות ובמנהגים הקיימים.

בימים האחרונים אני מוצאת את עצמי מתחברת מאוד לרוח הזו. הימים שבין כסה לעשור עמוסים בטקסים ובסמלים, ולצד זאת, עבור רבים מאיתנו הם עמוסים ברגשי אשמה. תחושת ה"צריך" מרחפת מעל, גם אם לא תמיד ברור מה בעצם צריך. צריך להשתתף בטקסים מסוימים? צריך לברך את האחרים בברכה מסוימת? מתנות? בגדים? מאכלים? ארוחות חג? אלה מאיתנו עם ילדים עשויים לחוש את כובד האחריות וחוזרים אחורה בזכרונות אל הילדות שלנו. מהם הרגעים המשמעותיים שהעניקו לנו ההורים סביב מעגל השנה? מהם הטקסים שחווינו בתוך הקהילה? האם עלינו לשחזר אותם עבור ילדינו? האם עלינו ליצור רגעים אחרים משמעותיים עבורם בהקשר החדש בו אנו נמצאים היום? אבל איך בכלל עושים את זה?

לכן אני חוזרת אל אותו נער פשוט וחסר השכלה שחוזר על אותיות הא"ב בין עצי היער. הסיבה לכך שהסיפור הזה כבש רבים כל כך וזכה לגרסאות שונות (נגינה בחליל בבית הכנסת, שריקה צורמת בעיצומו של רגע קדוש ועילאי) הוא הגרעין האותנטי אותו כולנו מחפשים. רגע אחד של אמת. חיבור, ולו רגעי, לעומק אישי ותרבותי שמעניק לנו את התחושה שאנו שייכים למשהו.

בתוך תהליך היציאה אל היער וחיפוש אחר ה"משהו" הזה, התמזל מזלי להיות חלק משני ניסיונות מרגשים ליצירת רגעים אותנטיים אישיים וקהילתיים סביב יום הכיפורים. בשבת הזו, שבת שובה, נציין את המעבר מראש השנה ליום כיפור בארוע קהילתי נסיוני – Return.

למי שיחבוש את ספסלי בית הכנסת ביום כיפור, ובעיקר למי שלא, מצפה חוויה עשירה של מפגש קהילתי, שירה, שיחה, סדנאות, לימוד, תנועה ועוד. וביום כיפור עצמו, כבכל שנה, נציין יום כיפור ישראלי שמשלב את המסורתי והמודרני, הישראלי והיהודי בשני ערבים מרגשים שמנסים לגעת עמוק בנפש עם מוסיקאים מהשורה הראשונה וקהילה מדהימה.

אז למי שעושה מה ש"צריך", למי שרוצה לבדוק משהו אחר, למי שבכלל לא יודע/ת מה צריך, אני רוצה לאחל שנה מתוקה. שנה שבה נאזור אומץ לייצר רגעים אותנטיים עבור עצמינו ועבור אחרים, שנה שנצא בה ליער לבד או ביחד, ונשכיל להתחבר לתרבות שלנו בנתיב שנכון לנו.

שנה טובה!

בין כֶּסֶה לעשור: חברי קהילתינו אומרים סליחה

בין כֶּסֶה לעשור: חברי קהילתינו אומרים סליחה

לא קל לבקש סליחה. אם היה הדבר קל, אולי המסורת היהודית לא היתה טורחת להקדיש לו יום שלם. אז לקראת יום הכיפורים, בעשרת ימי התשובה, הקדישו מספר חברים מקהילתינו את הזמן לחשבון נפש וכעת, קבל עם וקהילה הם אומרים- סליחה.

ורד גאני-קציר

קשה לכתוב סליחות. להיכנס אל קודש הקודשים, להדליק שם קצת אור ולגלות אותן יושבות, תופסות מקום, מתרחבות ודוחקות עצמן בדופן הלב. הסליחות.

כששלומית ביקשה ממני לכתוב סליחה הנהנתי במקלדת לאות חיוב והרגשתי איך אמא שוב מתיישבת לה שם, על הספסל הריק. כתבתי לה, לשלומית, שיש לי "חתיכת סליחה לכתוב" כי לפעמים יוצא לי סלנג כזה שאני לא ממש גאה בו אבל 'הוא' המילים הראשונות של הלב ומהן צומחת אמת.

התעוררתי עם מועקה כבדה וכיאה לבוקר שהנפש סגרירית בו, ניקיתי. הדחתי. קיפלתי. טאטאתי. צחצחתי. נשטפתי. ונחתי. והיא עודה מקננת. נושפת. נושבת. אני ממרקת והיא מהדהדת. אני מלקטת והיא מתלהטת.

והיא בכלל רוח עכשיו. אבל כמה עוצמה יש בה, ברוח הגבית שלי.

אז התיישבתי לקרא, ללמוד תורה, לשאוב מרפא והשראה. וכהרגלי בלימוד, התקשרתי לאבא. רציתי לשאול אותו דבר מה לגבי פרשת 'אחרי מות' אך העצבות הכריעה והמחנק שהתהווה הפך דמעות, כנהר שסכרו נפרץ, כפי שיכולה בת לבכות אצל אביה על אמה, על הגעגועים שאינם מרפים, על הסליחות הגואות בה עבורה, עבור עצמה ועבור בכורתה, נכדתה של הרוח הגבית.

ולאחר שיחה רכה וארוכה רגעו מערבולות הלב ושבה בת דרור לנפש.

עכשיו. כותבים. סליחות.

סליחה על המרחק.

על הכאב שיצרתי ללא דעת.

על שלא ידעתי להיות קרובה יותר, בחמלה ובהכלה.

סליחה שלא שאלתי עוד על עברך.

שלא ירדתי לעומק כאבך.

סליחה שלא הייתי רכה יותר כלפייך.

סליחה שלא גיליתי סבלנות וסובלנות עבור הרגלייך.

סליחה שלא ידעת את, עד יום עזבך, עד כמה אני שלך, עד כמה אני אוהבת ועד כמה תחסרי לי בנבכי הנשמה.

וסליחה, סליחה כפולה עבור שתיכן, אמי, בתי, על שלא היה לכן עוד זמן לשהות אחת בקרבת השניה ולהנות מכך כל כך, כפי שנהגתן בעבר. הניצוץ שהיה לשתיכן בעיניים עת שוחחתן והתערסלתן אחת בזרועות השניה לעולם חקוק בי כזכות, ממש כפי שהוענקה לי אותה הזכות עם סבתי שלי, בדיוק עד אותו הגיל…

קשה. לכתוב. סליחות

אולם בעין הסערה שבין לימוד הרוח ועבודת הלב, בין אוהל משה למשכן אהרון, בין עמוד הענן המגן והמוביל ובין עמוד האש המאיר והמדריך, ניתן להרגיש עטופים ושמורים, לצלול עמוק ולהוציא משם פנינים. וככה, לקבל את יום הכיפורים נקיים ואוהבים, מודים וחומלים פתוחים ולמודי תיקון, ומנגנים את ניגונן של הסליחות.

גילי דובר

אני רוצה לבקש סליחה ממך, גוף יקר שלי על כל רמ"ז איבריך.

סליחה שנלחמתי כל כך הרבה שנים וכל כך קשה בשביל לזכות בך ולא ברור איך שכחתי כמה אתה לא מובן מאליו.

סליחה שהעדפתי פעילויות אחרות כמו קריאה והעשרה שמפתחות לי את המוח אבל לא את ההבנה שאין עוד מלבדך.

השקעתי באנשי מקצוע שעוזרים לי ללקק את הפצעים בלב אבל לא את הגדם שלי, עדות חיה ופועמת לא פחות.

אכילת ממתקים ותופינים מכל הבא ליד שמפנקים לי את החך ומחליקים לי בכיף לדפנות, אבל מכבידים עליי ועל הברך והכף רגל היחידים שלי. הם ודומיהם מונעים ממני להניע אותך קדימה בקלילות ובאנרגיה מלאה.

סליחה שכבר כמה שנים טובות אתה מככב בקול תרועה רמה בראש רשימת המטרות ולקראת סופן מתפוגג בקול ענות חלושה.

סליחה שאפילו אין לי תירוץ ראוי לכך שאיני מעלה אותך על נס ורק מעלה אותך על המשקל ומופתעת וכועסת שהמצב לא משתנה כשבעצם אני לא משנה כלום ושום דבר.

סליחה שאני באה בדרישה שתישא אותי בגאון ויופי לעוד הרבה שנים ללא טיפת השקעה, מחשבה ותמורה ממני, שאני "נדבקת" לזוטות כמו קימטוטים בזווית של העין, אבל מתעלמת מתוספות נעלמות כמו סידן ותוספות קריטיות ומיטיביות אחרות.

סליחה שאני טועה לחשוב שאם לא רואים אז מתעלמים.

סליחה שלא שמתי לב לדגלים האדמוניים שהנפת לי מדי פעם, ככה בקטנה, כי אני יודעת שאתה אוהב אותי ומתחשב ומבין אותי.

השנה זה ישתנה כי אני מפחדת. אני באמת ובתמים מפחדת. אני לא רוצה שתשלח לי תזכורת כשיהיה מאוחר מידי, אני רוצה להיות טובה לסביבה שלי ואלייך. להפגין כלפייך חמלה ואהבה.

לימדתי את הילדים שלא מספיק רק לבקש סליחה, צריך לצרף גם מעשה.

אז השנה, ממרום גיל 40, אני מבקשת סליחה גדולה ואומרת תודה שהבאת אותי עד הלום ומעתה הריני מתחייבת להקשיב לך יותר, לפעול למענך ולתת את הכבוד המגיע לך ולי.

אביב פרץ

סליחה, תל אביב. היו תקופות שלמות בחיי שהסתייגתי ממך – בקול רם, בשפה נחושה ולא נשוכה. מה ידעתי? לא ידעתי. טענתי שאת חסרת נשמה, שכולך פוזה ריקה מתוכן, שאת בגדי המלך החדשים – ולא הבנתי איך אף אחד אינו מבחין בתרמית.

בעיקר – אני מצר על כך כאן בפומבי – הערכתי אותך הערכת חסר. לא טרחתי לערוך בתודעתי רישום מסודר של הטובין שבך, שאֶת התשלובת המלאה שלהם עוד לא מצאתי באף עיר אחרת. ההיצע הבלתי נדלה של בתי קפה ומסעדות לצד ברים ומועדונים לצד מופעים והצגות; היכולת ללכת אותך, תל אביב, מנקודה אחת לאחרת בלי עליות פתאומיות אלא במישור גמור: מה שאתה רואה הוא מה שאתה מקבל; מזג האוויר שמאפשר כמעט בכל ערב להיפלט אל הרחוב בלי רוח מערערת עצב או צינה חודרת עצם; ועוד לא הזכרתי את חוף הים שלך.

ביקורי המולדת שלי במרוצת השנים האחרונות הם שהביאו אותי לחוש חרטה על טינופי העבר שלי עלייך. אני מתגורר בסן פרנסיסקו בשכונה מרכזית וכלל לא ישנונית, ועדיין, דומה שכשהשעון מראה תשע בלילה, הרחוב הראשי שלה הופך לדלעת. אפילו המקומות שכמו עושים טובה ומושכים עוד שעה-שעתיים, עושים זאת מאחורי דלת מוגפת וחלונות אטומים; המולת הרחוב כשאון בית עלמין. אבל אצלך, תל אביב, אף אם איקלע לשדרות רוטשילד באחת עשרה בלילה, תיעשה בי מיד פעולת החייאה. רחש החיים בשדרה יקיפני מכל עבר ופעימות לבי יאיצו מחמת הריגוש.

למעשה, אי ההֶפְסֵק שלך לא רק שאינו יומרה, אלא הוא-הוא ההגדרה המדויקת, המילונית, התמציתית שלך. הנה אני חוצה את דיזנגוף מדרום לצפון, סביבי שפך הבליינים על המדרכות, ערב רב של תוכניות ריאליטי שמשודרות בו זמנית, ואני הולך-מזפזפ בין הערוצים. והנה אני שוב, מביט על קינג ג'ורג' בואכה הסנטר בחצות הליל, וחושב: אם כיפת השמיים תחליף עכשיו את גונה משחור לתכול, עדיין תהיה ההתרחשות הערה שלנגד עיניי אמינה באותה מידה. רוצה לומר שאת, תל אביב, אגנוסטית לשעות היום.

התסלחי לי על שזלזלתי בך? הן רק בזכותך, בזכות שמך שיצא למרחוק, שם הסטארבאקס שלי יכול להישאר שמי.

אדי פליישלר

את השעה חמש חמישים ושש בערב את וודאי זוכרת. זו היתה שעת בין ערביים של סתיו תחת הגבעות של דרום סן פרנסיסקו. אני הייתי הורס, לבוש בחולצת משבצות מכופתרת וג'ינס ממבצע של לייבור דיי. את היית עם רוע בעיניים. עמדנו והתבוננו זה בזו בתיעוב. בחמש חמישים ושמונה התחלתי לנוע, צעדיי מדודים, אל עבר הבית הפתוח שעמד להתחיל בשש בדיוק – דירת חדר שינה אחד ב-1900$ לחודש. הייתי כמה מדרגות מהקומה כשראיתי אותך רצה אחוזת אמוק אל עבר הדירה. מדרגה אחת לפני הסוף דרכת לי על כף הרגל ושעטת אל עבר הדלת מבלי להביט אחורה. את רצת אל תוך הדירה שמעולם לא ראית כי המודעה לא הכילה תמונות, השלכת את דפי הבנק שלך אל עבר פרצופו של הבעלים, וצעקת "2500. איי טייק איט".

יש רגעים בחיים שמשולים למעין דלת מסתובבת. הם מצריכים לבחור בין לעשות את הדבר הנכון ובין לבגוד. אני בגדתי בך. את מבינה, יכולתי להתעמת איתך. יכולתי לומר לך שתבניות התנהגות כאלה מביאות את מחירי הדיור לכדי אבסורד ומאפסות לכולנו את הסיכוי לקנות אי פעם דירה. יכולתי לנהל איתך דו-שיח כן, שבסופו תביני שאת אדם נורא. אבל שתקתי; שתקתי ואחרי שהלכת שיקרתי לבעל הדירה ואמרתי "הדירה פחות מתאימה לי, אבל אם יש לך עוד אנשים שצריכים לבוא כדאי שתלך לנקות מאחורי הבניין כי היא השתינה שם בזמן שחיכינו". את הרגע בו הוא זרק את הבקשה שלך לפח אני משחזר בכל פעם שעצוב לי. סליחה שאני לא מתחרט.

דלית גבירצמן

צילום: ורד הר-זהב

אני זוכרת היטב את הרגע הזה שבו הרגשתי שטעיתי, שאכזבתי. הייתי אז אולי בכיתה ז׳. עברנו בדיוק דירה לשכונה חדשה, התחלתי בית ספר חדש, וכמו כל נערה בת 12-13 כל מה שעניין אותי היה כמובן… בנים. אחי, הצעיר ממני בחמש שנים, היה אז בכיתה א׳ או ב׳. עכשיו, חשוב שתבינו שאח שלי הקטן היה כבר אז, והוא עד היום – סוג של קסם. הוא איש טהור, כולו לב ונשמה. הוא בעל ואבא בחסד, בן מסור, אח מפרגן, ובקיצור, הוא איש השווה את משקלו בזהב. תקחו את כל התכונות האלו ותכווצו אותן לתוך ילד מתוק להפליא בן שש או שבע עם עיניים כחולות, גדולות, שיער בלונדיני ומבט סקרן על העולם. אה כן, שכחתי לציין שהוא גם היה ילד מחונן. מאחר והורי עבדו שניהם במשרה מלאה, הוטל עלי, האחות הגדולה, להביא ולהחזיר את הילד מחוגי ההעשרה. וכאן מסתבכת העלילה כשמופיעה דמותו של הנער שהתאהבתי בו. וכמו בסרטים, הוא אמר לי, ואני אמרתי לו, ואני לא בדיוק זוכרת מה אמרתי לו, כשהוא אמר לי, אבל אני זוכרת את היום שבו שכחתי לאסוף את אחי הקטן מהחוג. אני זוכרת את האימה שאחזה בי, כשהבנתי ששכחתי. אני זוכרת את הפחד שמא קרה לו משהו, שהלך לאיבוד בגללי או שקרה לו משהו נורא. מה אעשה אם חצה לבד את הכביש וחלילה נדרס? ומה אם בא איש רע וחטף את הילד היפה? מה אגיד להורי? כיצד אסביר את הטעות שעשיתי? דפקתי בדלת ואבי עמד בפתח. כמו בסרט אילם, אנני זוכרת את הקולות, אך אני זוכרת היטב את היד שהושטה כלפי מעלה. על אף שלבסוף אבי הוריד את ידו, הכאב היה גדול שבעתיים. הסטירה שלא מצאה את דרכה אל לחיי, נשארה צרובה בנפשי.

היום אני תוהה, מה הייתי עושה לוּ היה זה ילדי-שלי שם במקומי. כיצד הייתי מגיבה אם בכורי היה שוכח לאסוף את אחותו הקטנה בגלל איזושהי נערה. אחי הקטן מצא את דרכו בחזרה הביתה, ואני נותרתי עם הטעם החמוץ של האכזבה המהולה בחרטה. אני בטוחה, שמאז אכזבתי רבים אחרים, טעיתי ונכשלתי לא פעם, אך משום מה, הפעם ההיא מחזירה אותי אל הבור הזה של הבושה ואל הטעות. אז אח׳שלי, רציתי לבקש ממך היום סליחה. לא על הפעמים שבהן הלכנו מכות, ולא על זה שאמרתי לך שאני שונאת אותך אחרי שקרעת לי את הפוסטרים שהיו תלויים בחדר שלי. רציתי להגיד לך סליחה ששכחתי אותך. זה אף פעם לא קרה לי מאז.

איתי שמי

חורף 1988, האינתיפאדה הראשונה, אני חייל בגדוד 50, לא מזמן סיימתי טירונות. הפלוגה נשארת שבת בבסיס בבית סאחור, כפר בשטחים צמוד לבית לחם, כוננות מבצעית. רק שניים מכל מחלקה יוצאים הביתה. אלון, שהגיע אלינו מהמסייעת מקבל פס כי סבא שלו מת והוא חייב לצאת להלויה. עוד כמה חיילים מנסים את מזלם. זיו רוצה לצאת ליום ההולדת של אחותו, עירד מספר שההורים חזרו מחו״ל והוא לא ראה אותם חודש וחצי. לי יש סוף סוף חברה. מישהי מהגרעין שעשתה של״ת בקיבוץ. אני חרמן אש, מת להגיע הביתה. חניך תורן מסמן איקס על פתק ומקפל פתקים ריקים לכובע. הגרלת ״מספרי החיים״ נעשית אחרי שימון נשקים ואני קולט כתם שמן קטן על הפתק המיוחל. מזל שאני השני להוציא פתק מהכובע.

יצאתי עם אלון לתפוס טרמפים הביתה. מכונית של תושבים מהתנחלות אפרת עוצרת לנו. אבא, אמא וילד כבן שנתיים שתלתלי ראשו השחורים עדיין לא נגזזו. האמא בהריון מתקדם, יושבת בכיסא האחורי ליד בנה. אני מתיישב ליד הנהג שנוסע באיטיות מרגיזה. ברדיו גלי צה״ל מנגנים את מלנכולי של הנטאשות. ליד שכונת גילה, בדיוק בפזמון, כשהירקון זורם ונשפך לים, נהג משאית חסר סבלנות שדבוק לנו לתחת יוצא לעקיפה בקו הפרדה רצוף. מכונית באה ממול ונהג המשאית חוזר למסלול בפתאומיות, פוגע בדופן האחורי של הרכב בעצמה ומעיף אותנו לשוליים. אני יוצא ללא פגע. כולם זוחלים איכשהו החוצה. הילד מתחיל לצרוח אבל נראה שהוא בסדר. אמא שלו נראית בהלם, מלאת זכוכיות ודם. מכוניות עוצרות לידינו, מנסות לעזור. אנחנו ב 88, כן? אין סלולרים  אני מבקש מנהג שעצר בצד שיקח אותי לטלפון ציבורי להזעיק אמבולנס ולוקח איתי את התיק. אחרי שאני מתקשר, הוא שואל אותי אם לקחת אותי לאנשהו ואני מבקש טרמפ לתחנת האוטובוס של ירושלים, נוטש את המערכה.

ביום ראשון אני פוגש את אלון. מסתבר שפינו אותו באמבולנס לבית החולים ומשם לתשאול במצ״ח. מכיוון שנהג המשאית היה פלסטיני, בדקו כיוון של פיגוע חבלני. האישה יצאה בשלום אבל איבדה את התינוק. בזמן שאני מבלה עם החברה בחדר בקיבוץ, בקושי מגיח החוצה להגיד שלום להורים בקבלת שבת, אלון מפספס את ההלוויה של סבא שלו ואמא בהריון מאבדת את העובר. בכל פעם שאני שומע את ״מלנכולי״ אני נזכר בפתק עם האיקס, באלון, בילד הקטן בעל התלתלים ואימו ההריונית.

רגע, בואו נתחיל שוב.

אני משכשך לי במים החמימים של שגרת יומי, מחובר לאזניות, מרוכז בעצמי. סוג של עב״ם או סתם מאותגר רגשית. לא קשוב במיוחד לסבלו של הזולת. כשהתבקשתי לבקש סליחה מעל דפי העיתון, ניסיתי למצוא איזה סיפור דרמטי, מישהו שעשיתי לו עוול רציני. סיפור שרודף ומייסר אותי זמן רב. אולי מעשה מרמה או ריב רציני עם חבר לשעבר ונתק של שנים. יש לי כמובן שלדים בארון (וגם חבר לשעבר עם נתק של שנים), אבל אני כל כך לא מיומן בלריב כך שיש מצב שאנשים נמצאים איתי בברוגז ואני פשוט לא מודע לזה.

אולם גם ללא דרמות הוליווד, ודאי וודאי שיש אנשים שאני חייב להם סליחה. יש לי בכיס מכשיר מקולל שמסיח את דעתי אינספור פעמים. במקום להיות נוכח ולבלות עם המשפחה או חברים, אני מוצא את עצמי מציץ במסך, בודק הודעות ווטסאפ או איזו הערה מטופשת בפייסבוק ממישהו שאני בכלל לא מכיר. אז מגיע לטלי, לבנות ולחברים סליחה על העבמ״יות, הניתוק וחוסר הנוכחות האמיתית בהווה יחד עם האנשים שבאמת יקרים לי.

אה, וגם סליחה לכם על שמרחתי אתכם עם הסיפור המצוץ מהאצבע איתו התחלתי…

רוני אלפרין

השנה אני רוצה לבקש סליחה מאמי ז"ל.

במשך שנים החזקתי עליה כעס בגלל חשבונות מהילדות.

חיכיתי שהיא תתנצל ותכיר במעשיה ועד אז שמרתי מרחק.

הייתי גם קרוב וגם רחוק. לבסוף לפני מותה הצטערה על מה שעשתה.והתקרבנו המון.

וגם אחרי מותה המשכנו להתקרב עד שממש נהפכה למלאך ששומר עלי. פתאום יכולתי

לראות עד כמה הכעס שהחזקתי הפריד בינינו.

טעיתי שלא הסכמתי לשחרר מוקדם יותר את מה שחשבתי ששומר עלי אבל בעצם פגע בי ובה.

אני מצטער על שהחזקתי טינה כל כך הרבה זמן.

*רוני אלפרין, מנהל תיאטרון הפלייבק של סן פרנסיסקו יגיע ביום ראשון ל-APJCC בלוס גאטוס למופע שיעסוק כולו בסליחות. לפרטים על המופע לחצו כאן.

באמת שלא הייתם צריכים: מתנות מקוריות לראש השנה

באמת שלא הייתם צריכים: מתנות מקוריות לראש השנה

מאת: דלית גבירצמן

לבת המצווה שלי קיבלתי מהורי במתנה תנור אמייל. לא חברים, זה לא היה תנור אפייה מולטי מקצועי המצופה אמייל, ולא סירים ומחבתות של לה קרוסט מצופים באמייל, אלא תנור ירקרק, קטן וכבד שבתוכו אופים בחום גבוה מאוד עבודות מאמייל. תהרגו אותי, אם אני יודעת מה עבר לי אז בראש… בכל אופן,  בדיוק חודשיים עברו עד שהתנור המדובר הפך לשמש כמדף לספרים. שבועות ספורים לאחר מכן, התנור נדחס לארון הבגדים והתכסה בתחתונים וגוזיות מכותנה, ומאז נעלמו עקבותיו. שנים לקח לי להבין שאני ואמנות… זה לא ממש הולך ביחד.

אחר כך היה לי רומן קצר עם קדרות וקרמיקה, והעבודות (אם אפשר לקרוא להן ככה) היו כל כך חסרות חן, שרק סבא וסבתא שלי התגאו בהן והניחו אותן אחר כבוד על מפיות קרושה לבנות על השידה בסלון. עד כדי כך הם אהבו אותי. העובדה ששנים כה רבות של חוגי אמנות, יצירה ומלאכת יד שכללו אמייל, קרמיקה, מקרמה, ציור, צורפות ותפירה לא הותירו זכר, ולו יצירה אחת בלבד, מדברת בעד עצמה. עם השנים, זנחתי גם את הנגינה בחלילית ואת חוג המחול המודרני אצל דבורה ברטונוב, עליה השלום, לטובת ספרים. שם בדמיוני, באמצעות המילים, רקדתי, שרתי, ניגנתי, ואפילו ציירתי. יש לי כבוד גדול לאנשים יצירתיים. כאלו שמסוגלים פשוט לעמוד מול יריעות בד, ובהינף מכחול ליצור עולם ששואב אותך לתוכו, מעורר בך רגשות, השראה ומחשבה. נשים שבשתי ידיים והמון כישרון בוראות עולמות של אסתטיקה, טוב טעם, חן, נוי והנאה המקיפים אותנו, מעצבים ומייפים את ביתנו, וגורמים לנו עונג רב.

כל מי שמכיר אותי, יודע שגם אם חיי היו תלויים בזה, לא הייתי מצליחה לצייר דבר; לא דמות, לא נוף, ולא חפץ. נאדה. גורנישט. אבל תנו לי לכתוב עליהם, ותראו איך שאני עפה. אז היום אני עפה על יוצרות. נשים מוכשרות בטירוף שחיות כאן בעמק, וכעת לקראת ראש השנה, יש להן עבורנו שלל רעיונות מקסימים למתנות חג מקוריות. ומי מאיתנו לא שוברת את הראש בחיפוש אחר מתנות מקוריות? אתם יודעים, שוות כאלו, שכיף לתת וכיף לקבל. אז יצאתי לברר, שאלתי פה, בדקתי שם, וכעת אני שמחה לבשר לכם שתמו החיפושים. אז השבוע, הרשו לי להציג בפניכם את…

אפרת שחר

אפרת היא פסיכולוגית שיקומית במקצוע ובנשמה. היא עבדה עם לקוחות במצבי משבר, באתגרים ובמעברים נורמטיביים של החיים, ואהבה (כמעט) כל רגע. לאחר המעבר לקליפורניה, במקביל לעבודה בקליניקה, היא עברה תהליך ארוך ומורכב של גילוי וצמיחה והתפתחות כאמנית, והיא עדיין ממציאה את עצמה בכל בוקר מחדש. אפרת עובדת בעיקר בבית המלאכה שלה בגראז׳, יוצרת בחומרים שנזרקו לאשפה, בשאריות של עץ וחתיכות מתכת, צעצועים ישנים, נייר וכלי קרמיקה שבורים. היא מפיחה חיים במה שהושלך הצידה, משקמת רהיטים ישנים ואוספת חפצים עם סיפורים מרתקים. הרעיונות ליצירה עולים מתוך החומרים שהיא מוצאת במכירות Estate Sales ושווקי פשפשים, ובדרך כלל, כשהיא רואה משהו (ועדיף שיהיה כמה שיותר מוזר/ שבור/ישן) נולד איתו הרעיון והחזון של מה שניתן לעשות ממנו ואיך הוא ייראה בסוף דרך. בנוסף, אפרת מעבירה סדנאות אצלה בבית או בהזמנה לסדנה פרטית, עם דגש על קיימות ושימוש בחומרים ממוחזרים.

המתנות שהיא יוצרת הן כולן ייחודיות ובעבודת יד: פרטי עיצוב לבית על גבי עצי סחף או לוחות עץ ממוחזרים, מתלים עם כלי אמייל וינטאג׳, עציץ בתוך כלי אמייל או קנקן תה מבית סבתא, מתלים לבית מתריסים ישנים, תמונות לבית בטכניקה של העברה על עץ של כרזות פרסומת מישראל הישנה והטובה, שרשראות מחרוזי עץ וחלקי מתכת ממוחזרים, הן רק דוגמאות אחדות. בנוסף, ניתן להזמין מתנות בעיצוב אישי כמו אלבום מעוצב, קופסא לתמונות/ תכשיטים בכיתוב אישי, ארגז מעוצב לחדר ילדים ועוד.

ניתן ליצור קשר עם אפרת דרך האימייל, עמוד הפייסבוק שלה או בטלפון 408-505-7093

אנה אביגד

אנה נשואה באהבה ללידור ואמא גאה לשלושה בנים + עסק עצמאי לעיצוב. היא גדלה ברוסיה ועברה לישראל לבדה בשנות ה-90. בשנים האחרונות, אנה עברה להתגורר בקליפורניה יחד עם משפחתה. מאז שאנה זוכרת את עצמה, היא תמיד נמשכה לעולמות העיצוב והאמנות. אם זה היה בבית הספר לעיצוב ברוסיה, או בלימודים הגבוהים במכללת שנקר עם התמחות באיור. היא עבדה כמאיירת ומעצבת מותגים במשרדי מיתוג מובילים בישראל, ביניהם הסטודיו של ברוך נאה וסטודיו המיתוג של אדלר חומסקי. המותג שלה, שנולד ב-2014 נקרא AwesomePeppers והוא ליין של מוצרי שי ועיצוב לבית בהתאמה אישית, המלאים בעושר צבעוני. העיצובים שלה שואבים השראה מהילדות שלה, מהפולקלור הרוסי שגדלה עליו וכן של ילדיה. כל עיצוב של אנה נוצר מתוך השאיפה למלא את המציאות באופטימיות ובשמחה והחיפוש שלה אחר אמצעיים חדשים להפצת יופי ושמחת חיים דרך האומנות, הוא תמידי. המוטו שלה הוא לתת את המקסימום בכל מצב. טיפ לעיצוב הבית? תנו לאינטואיציה וללב להוביל אתכם, אבל אל תתפשרו על פונקצונליות ונוחות.

לוח השנה של אנה הוא מתנה מושלמת לראש השנה, והוא כולל את החגים היהודיים והאמריקאים גם יחד. יש בו 16 דפים (מספטמבר 2019 ועד דצמבר 2020) והוא מכיל עבודות אמנות של אנה המבוססות על החגים היהודיים, תרבות ישראלית, וטבע ישראלי. באתר תוכלו למצוא גם כרטיסי ברכה מיוחדים לראש השנה, ספלים ועוד שלל מוצרים. להזמנות לחצו כאן.

הנרייט קונס פונטה

הנרייט מתגוררת בפאלו אלטו זו השנה ה-13, עם בעלה, שלושת ילדיה וכלבם האהוב. במקצועה היא חוקרת סוציו-אנתרופולוגית, ועיקר התמחותה היה האופן שבו מתגבשת תודעה ציבורית בהקשר של עימותים נמוכי עצימות. הנרייט עבדה וחקרה את הנושא במסגרת עבודתה בצה״ל ומאז שעברה להתגורר בסיליקון וואלי, היא  חדלה מלעסוק במחקר אקדמי ועברה לתחום הקרמיקה. בתחילה, זה היה כתחביב, ומזה כעשור היא יוצרת ב״משרה מלאה״. הנרייט מייצרת עבודות קרמיקה למטרות תצוגה ומכירה, מלמדת כיתות שנתיות וסדנאות, מארחת ימי הולדת ואירועים ועוד. בעבודתה היא שמה דגש על הגימור של העבודות, בעיקר באמצעות שימוש בטקסטורות שונות וצבעים בוהקים. במהלך השנים הנרייט השתתפה בתערוכות ובירידים רבים במגוון אתרים בסביבה – ב-jcc, ב-gallery 9 שבלוס אלטוס, ב-saratoga rotary fair ועוד. טווח מחירי המתנות נע בין $18 ועד ל-$100 ומעלה. כך למשל: חמסות קטנות עולות $18, בינוניות בין $38 ל-$48 והיותר מורכבות $58-$78, הספלים עולים $26 (יש אותן בטקסטורות שונות, כולל של חמסה), הרימונים הסגורים/דקורטיביים עולים סביב $35 לקטנים, הפשוטים יחסית ועד ל-$100 לגדולים והמורכבים.

מספר הטלפון של הנרייט:  650-6447581

וכתובת האימייל שלה:  Henriett.ponte@gmail.com

שרית חן

שרית היא אמנית זכוכית ובעלת הסטודיו Shakuf design בסאניוויל. שרית תמיד אהבה לעסוק באמנות, גם בזמן שעבדה כמהנדסת חשמל בארץ וכאן בעמק. לפני כעשור, לאחר שגילתה את אמנות הזכוכית החמה (פיוזינג), החליטה לשנות כוון ולהתמקד בעולם האמנות.

אמנות הפיוזינג היא עיצוב זכוכית על ידי התכתה בתנור בטמפרטורה גבוהה (בסביבות 1500F). שרית הוקסמה מאמנות זו בזכות היופי והברק היחודיים, הצבעים החזקים, והשקיפות המופלאה של הזכוכית. היא מצפה בקוצר רוח כל פעם מחדש לפתוח את התנור ולראות את יצירותיה מתעוררות לחיים; לחזות במשחקי האור והצבע של הזכוכית שהופכים למרהיבים ומודגשים יותר לאחר השריפה. המקום המרגיע והשמח של שרית הוא הים, והיא אוהבת להביא אותו לסטודיו ולעבודותיה. את מבחר יצירותיה אפשר לראות באטסי או לתאם ביקור בסטודיו שלה בסאניוויל. המבחר לראש השנה כולל: סטים של צלחות הגשה לתפוח ודבש, צלחות לרימון, וקישוטי קיר עם רימונים וסמלים יהודיים נוספים.

השנה החלה שרית גם ללמד סדנאות זכוכית בסטודיו שלה, והיא נהנית מאד לשתף את תלמידיה באהבתה לזכוכית. סדנת ההכרות הבאה לאמנות הזכוכית תהיה ביום חמישי, 9/19 בשעות הבוקר. להרשמה נא לפנות אליה ישירות.

שרית חן

Shakuf design (408)390-5304

Saritkhen@sbcglobal.net

www.shakufdesign.etsy.com

אביטל משי

אביטל היא אמנית ויזואלית וצלמת מקצועית. היא למדה צילום בבית הספר ״קמרה-אובסקורה״ בתל אביב והמשיכה ללימודי תואר ראשון באמנות בארט אינסטיטיוט שבשיקגו. לאחר שסיימה את לימודיה לתואר השני באמנות באוניברסיטת קליפורניה שבסנטה קרוז, החליטה לפתוח מחדש את סטודיו ״ווייט-אאוט״ לצילום משפחות. הסטודיו מתמחה בצילום משפחות על רקע לבן. הרקע הנקי והבוהק מבליט את הצבעוניות של המשפחה המצולמת ומדגיש את הקשרים המיוחדים בין בני המשפחה.

לכבוד ראש השנה, אביטל מזמינה אתכם לבוא בבגדי החג לסשן צילומים כייפי של כ-45 דק׳.

הביקור בסטודיו הופך לחוויה משפחתית מרגשת שבה המשפחה כולה מצולמת יחד ברגעים של כיף ומשחק בכדי לתפוס את הרגעים המשוחררים והספונטניים יותר. את הצילומים תוכלו אחר-כך לשלוח לכל המשפחה והחברים, לפרסם ברשתות חברתיות, להדפיס ולתלות על הקיר, לשלב בלוח שנה או בברכות לחג ועוד אפשרויות ככל העולה על רוחכם.

בכל סשן מתקבלים לפחות 25 קבצים דיגיטליים של צילומים מקצועיים של כל המשפחה כמו גם צילומים של הילדים יחד וכל אחד מהם בנפרד ותמונה של זוג ההורים. עלות הצילום בסטודיו + כ-25 קבצים דיגיטליים – $80. לכבוד ראש השנה – כל משפחה תקבל גם עיצוב גרפי של כרטיס ברכה לחג בשילוב תמונה משפחתית (עותק דיגיטלי). הסטודיו ממוקם בבית משפחת משי בשכונת קמבריאן שבסן-חוזה.

להתרשמות מצילומים נוספים אתם מוזמנים לבקר בדף הפייסבוק שלה ״White-Out Photography".

לתיאום צילום משפחתי מוזמנים לפנות לאביטל באימייל או בטלפון 312-292-8509

סיגל דורפמן

צילום: איליאן קאשי

מעצבת גרפית, עם אהבה עצומה לעיצוב בכלל. סיגל עברה לכאן לפני כשלוש שנים, ואחד הדברים המהותיים שלמדה כאן הוא על האחריות המלאה והבלעדית להכרת הילדים את המסורת וציון החגים, המוטלת עכשיו עלינו. וכך למעשה החל הניצוץ הראשון, לפני כל חג היא קראה, חקרה, בדקה, והכינה לילדיה יצירות שונות דרכן הם נחשפו לחגים. לפני כשנה סיגל החליט  לשלב בין אהבתה הגדולה לעיצוב לבין החוויה האישית שעברה כל חג עם ילדיה, ולשם כך הקימה את The Blue-Bird.

המטרה שלה היא לעזור למשפחות לבלות יחד זמן איכותי, ללמוד על החגים ולהתנסות בשלל יצירות וחומרים שונים. לראש השנה היא מציעה ערכות יצירה לכל המשפחה ללימוד והכרת סמלי ומנהגי החג.

לינק לכתובת האתר של סיגל כאן

לינק לעמוד הפייסבוק כאן

לינק לדף האינסטגרם

מרינה פז

למרינה סטודיו לאומנות בו היא מלמדת כבר שנים ציור, רישום ויצירה לכל הגילאים. בנוסף, היא חלק מצוות ההפקה של ״במה עיברית״ ועוסקת בעיצוב ויצירת תלבושות, איפור ואביזרים. בעיניה, להבדיל מאומנות כללית, יצירת אומנות לבית צריכה להיות נעימה, אסתטית ולשאת מטען ריגשי וערך לבית בו היא נמצאת. קו המחשבה הזה הוביל ליצירת הסדנה של דיוקן משפחתי.

דיוקן משפחתי בסגנון פופ ארט הוא עוד רעיון מתנה יחודיי לכל המשפחה. זאת סדנה שכולם משתתפים בה, אין חשיבות לגיל או תלות ביכולות טכניות בציור. הכל מתחיל בציור קווי מיתר שכל בני המשפחה ואחר כך כולם ניגשים לצביעה. התוצר הוא ציור אבסטראקט בסגנון פופ ארט. אורך הסדנה כ4-6 שעות תלוי בגודל הקנבס ומספר המשתתפים.

לפרטים נוספים ולתיאום הסדנה ניתן לפנות למרינה: pazartpeople@gmail.com

מיכל וייצמן

נולדה בישראל והיגרה לקליפורניה לפני 13 שנים. בשנת 2011, הצטרפה מיכל לכיתת היתוך זכוכית (fused glass). מהיום הראשון היא חוותה התפעלות והתרגשות מהאפשרויות הטמונות ביצירה בזכוכית. האתגר של להפוך חומר חד וקר לכדי יצירה רכה המשלבת משחקי אור וצבע, קסום בעיניה. בעבודותיה באים לידי ביטוי, אהבתה לפרחים ולטבע ולנופי ילדותה.

מיכל יוצרת בביתה אשר בסאניוואל ומספר הטלפון שלה הוא 3915639(408)

הבבקות של איילת

על איילת והבבקות שלה כבר כתבתי כאן, ולכן רק אוסיף שלכבוד החג איילת מכינה לנו מארזים מקסימים הכוללים עוגת דבש, חלה עגולה ועוגת תפוחים, ואפילו זר פרחים מהמם. מי צריך יותר מזה?

לפרטים והזמנות:

Ayelet.nuchi@gmail.com

855 El Camino Real, suite 15, Palo Alto

ולבסוף, אם בא לכם לשלוח תמונות על מגנט למשפחה וחברים בארץ, השתמשו באפלקצית פיקטורה. אפליקציה קלה לשימוש ומהירה. תודה שולי, על ההמלצה!

זהו להפעם, ואם יש לכם רעיונות נוספים, אתם מוזמנים לתרום לרשימה ולהוסיף רעיונות בתגובות. איזה תענוג היה לי להכיר נשים שעושות את מה שהן הכי אוהבות לעשות. כל מלאכת אמנות ויצירה היא דרך לביטוי עצמי, והן מסלולים ישירים ללב. התוצרים המגוונים מוסיפים עידון, יופי וטעם לחיים, ועכשיו, כל מה שנשאר לכם לעשות, זה רק לבחור. ואני… אני כנראה שאמשיך רק לכתוב. והכי חשוב, שתהיה לכולנו שנה טובה, שנה של הרבה צבעים, טקסטורות, שקיפויות, אור וקסם.

שלכם באהבה,

דלית

מט' באב לט"ו באב: המאניה-דיפרסיה של לוח השנה העברי

מט' באב לט"ו באב: המאניה-דיפרסיה של לוח השנה העברי

מאת: טובה בירנבאום

יום הזיכרון הופך ברגע ליום העצמאות; חג הפסח מסתיים ומיד מתרגש עלינו יום השואה; יום כיפור מזמין אותנו להתכנס פנימה ולהתבונן בעצמינו ומיד במוצאו אנחנו פורצים החוצה ומתחילים לבנות סוכה שחשופה לרוחות השמיים ולגשם. לוח השנה העברי הוא רכבת הרים של רגשות. הקצב שלו לא צפוי ולא מתוזמר אלא רווי דיסוננסים וקפיצות.

כשתרבות מתגבשת ומתפתחת לאורך דורות, שכבה אחר שכבה, היא לא נוצרת בתוך תנאי מעבדה; היא לא לוקחת בחשבון שמאוד מסובך להכין מופלטה במוצאי פסח כשאין קמח בבית וכלי הפסח עדין לא עלו חזרה לבוידעם, והיא לא מתייחסת לעובדה שזה לא הגיוני להעמיס על הפריזר אוזני המן ממשלוחי מנות בלתי נגמרים כשבעוד רגע שורפים את החמץ.

iStock.com/EBlokhina

אולי הדוגמא המובהקת ביותר למאניה-דיפרסיה של לוח השנה העברי הוא ששת הימים שמפרידים בין תשעה באב – היום הקודר בשנה העברית שאליו הוכנסו כל טרגדיות העם – וט"ו באב, שעליו אמרו חז"ל: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב" (משנה, מסכת תענית).

תחשבו על זה: חודש אב כשלעצמו הוא חודש לימינלי ודי מאתגר: קיץ. חופש. נגמרו הקייטנות. ההורים מנסים לג'נגל בין סבתות לחברים והילדים כבר מריחים את בואה של תחילת שנת הלימודים. זה הזמן ליהנות מעוד כמה שבועות של פריקת עול, שבירת מסגרות ו-כיף. למסורתיים שביננו זה יוצר אי נוחות. תשעה באב הוא אולי יום אחד, אבל מי שחשוב לו למקם בחייו את לוח השנה העברי, קודמים לו שלושה – כן – שלושה שבועות בהם נהוג להוריד פרופיל. רמת ההקפדה על אי שמיעת מוזיקה או הימנעות מטיולים משתנה כמובן, אבל מדובר בשלושה שבועות בזמן החופש הגדול שמתחילם בצום – י"ז בתמוז – ומסתיימים בצום – תשעה באב.

אוקי. אני חושבת שהוכחתי את הנקודה שלוח השנה העברי לא עבר מבחנים וסקרי דעת קהל. אז מה בכל זאת ניתן ללמוד ממקפצת הרגשות שנקראת השנה העברית?

תשעה באב, שיחול במוצאי שבת ויום ראשון, הוא בעצם הברקה של חז"ל: "חמישה דברים ארעו את אבותינו… בתשעה באב: נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר" (משנה, תענית). לצערינו, הסיפור היהודי רווי טרגדיות ואם היינו מייחדים יום צום לכל אחת מהן היינו מתאבלים במשך השנה כולה. חז"ל ביצירתיותם קבעו כי הכול קרה, באורח פלא, באותו תאריך: חורבן הבית הראשון, השני, חטא המרגלים ועוד. בהשראתם גם בדורות מאוחרים יותר ייחסו לתשעה באב אסונות נוספים: גירוש ספרד, גירושים נוספים, השואה, ועוד. לצערינו לא חסר.

ההבנה שיש לתחום את האבל וליצור לו טקס שמאפשר ביטוי ועיבוד של רגשות קשים היא חשובה ומעוררת השראה. זה אמנם לא נוח בקיץ ולא מתחבר טוב עם הארטיקים והשמש אבל כמו שאמרנו, תרבות לא נוצרת בתנאי מעבדה, ולנו נותר לבחור מה מתוך זה מדבר אלינו. התכנסות בליל קיץ בו חגי תשרי כבר מציצים מעבר לאופק יכולה להיות רלוונטית לחשבון נפש קהילתי ולאומי לפני שנתמסר להתבוננות פנימית אישית. האתוס של שנאת חינם שכל כך התקבל, כנראה עם סיבה, עשוי להיות נקודת מוצא לשאילת שאלות על על עצמינו כחברה, בטח לקראת הבחירות שמתרגשות עלינו בקרוב (שוב).

לאחר תשעה באב חוזרים לאכול בשר. יש מי שמקפידה לא לאכול בשר כל השנה ויש מי שמקפידה לא לאכול בשר בימים שבין ראש חודש אב לתשעה באב. בכל מקרה לאחר תשעה באב מורגשת אנחת רווחה. נותרו שבועות ספורים לחופש גדול ועכשיו אפשר לחגוג באמת. וכאן לוח השנה דווקא עוזר לנו – ט"ו באב! בואו נודה על האמת: לפני שהתחלנו לפנות אל המערב ולפני שגילינו את מקדש הצרכנות שנקרא ולנטיינז דיי לא זכרנו ולא ידענו מהו ט"ו באב. אבל אנחנו מתקשים להשלים עם יצירה לא יהודית שלנו, עם ישראל, אין חלק בה ומיד אנו קופצים ואומרים: "גם לנו יש! ובכלל, אנחנו המצאנו את זה קודם". אז קיבלנו – חג אהבה יהודי כשר כדת משה.

המקור לט"ו באב מאוד מוזר ואם להיות כנים – מטריד (ולא סתם בחרתי במילה הזו). ישנן גירסאות שונות ומקורות שונים ליום הזה, ומנסיון, ככל שרבים ההסברים – כך כנראה ברור שאף אחד לא באמת יודע מהו מקור החג. מה שכן, זהו ליל ירח מלא ביום קיץ וכנראה נחגג בו חג עתיק בכרמים. כנראה שליום הזה נקשרו גם שידוכים בין משפחות. הגירסה הנעימה יותר של הסיפור הוא ההחלטה להתחתן בין השבטים; להפסיק את עידן ההסתגרות של כל שבט ושבט עם הדי.אן.איי שלו, המנהגים והמסורות שלו, ולהפתח לטעמים וריחות אחרים שיאפשרו הפריה תרבותית. הגירסא הפחות נעימה של הסיפור הוא: "הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה… וַיְצַוֻּ אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר: לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים. וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן" (שופטים כא). הרקע הוא סיפור מזעזע בספר שופטים – פילגש בגבעה. לא ניכנס אליו כעת (כי הוא ממש מזעזע), אבל לאחר חרם על שבט בנימין נמצאה דרך יצירתית לאפשר להם להתחתן עם בנות השבטים האחרים: אריבה וחטיפה.

לא סתם הוצנע החלק הזה של הסיפור כי הוא טיפה מקלקל את האווירה של הלבבות האדומים והבלונים. אבל שוב, נשאל את עצמינו מה אנחנו יכולים לשאוב מאווירה רומנטית של ליל קיץ חם וירח מלא? אנחנו יכולים להזכיר לאנשים שאנחנו אוהבים, להשתחרר ממועקת שלושת השבועות שמציינים את החורבן, ובעיקר – להיזכר שלוח השנה העברי הוא עשיר, מלא בסיפורים על עצמינו ועל עברנו ומזמין אותנו לבחון מחדש רעיונות ישנים ולהתאים אותם אל מרוץ החיים המאתגר שלנו.

ומי שרוצה לציין את רכבת ההרים הרגשית של השבוע כקהילה, מוזמנים להצטרף אלינו במוצאי שבת לטקס אלטרנטיבי לתשעה באב (למבוגרים) וב23 לאוגוסט לחגיגת ט"ו באב וארוחת ליל שבת (למשפחות).

סיום קיץ נעים ומרענן לכולנו!

פאלו אלטו, ערה? חגיגת שבועות כפולה עמוק אל תוך הלילה

פאלו אלטו, ערה? חגיגת שבועות כפולה עמוק אל תוך הלילה

מאת: טובה בירנבאום

בילדותי "תיקון ליל שבועות" היה דבר מיסתורי שרק אבי ואֵחַיי זכו להיות חלק ממנו. הגברים במשפחה ברי המזל היו חוזרים לפנות בוקר לאחר מה שהיה בדמיוני ליל הרפתקאות סוער, ואחרי ארוחה קלה הלכו לישון שינה מתוקה. בעיני רוחי ראיתי דרקונים יורקי אש, גלגלי ענק והמון ממתקים צבעוניים, וכמתבקש, הייתי אכולת קנאה. שנים אחר כך הבנתי שלמעשה מה שהחמצתי היה סך הכול לילה משובץ בשיעורי תורה בינוניים, הרבה קפה וקרקרים מרובעים.

המנהג הקבלי של לימוד תורה כל הלילה בליל שבועות הפך 'סקסי' יותר כשהתנועות הליברליות בארץ ובעולם לקחו עליו בעלות ותרגמו אותו ללילה שחוגג את התרבות היהודית על ריבוי פניה ויצרו תודעה שמרחיבה את המושג 'לימוד תורה' גם לאומנות, יצירה, תרבות וחיי קהילה. התפיסה של שבועות כ'חג מתן תורה', שגם היא מאוחרת יחסית, ובחינה מחודשת בכל שנה את אוצרות התרבות העשירים שלנו מנקודת מבט מגוונות ויצירתיות, היא דוגמא מופלאה לאופן בו יהדות יכולה להיות ישות חיה, נושמת, רלוונטית ועמוקה אם רק נרצה בכך.

תיקון שבועות בפאלו אלטו הוא מושג מוכר ואהוב בעיקר בגלל ארוע מושקע ומרשים שמתקיים מזה עשר שנים בקהילה הישראלית בניצוחם/ן של נשות צוות ומתנדבים רבים. יהדות כתרבות מעניינת, מגוונת שמחבקת את הלימוד, הקהילה והיצירה והופכת אותם לכדי חגיגה של ממש. ביאליק ואחד העם, שמבקרים באופן תדיר בפעילות של הקהילה הישראלית בעמק הסיליקון, רווים רוב נחת בכל שנה כשהם חווים יהדות חילונית במובן העשיר והמלא ביותר שניתן לדמיין וזה קורה כל שנה בשבועות בפאלו אלטו.

השנה החלטנו להרחיב את היריעה ולציין את שבועות גם בחג עצמו. בליל שבועות, ה8 ליוני, ניצור בשיתוף עם הישיבה החילונית בינ"ה, מרחב ציבורי פתוח שחוגג יהדות, קהילה ויצירה במרכז הקניות Town and country Village בפאלו אלטו. קראנו לחגיגה המיוחדת הזו Night Shift.

מהי יהדות כתרבות שחוצה שפות וקהילות ופתוחה לכולם? ישראלים, אמריקאים, דוברי אנגלית, עברית או כל שפה אחרת יוכלו למצוא את הדרך שלהם לחגוג את התרבות היהודית. במרכז הערב תיערך מסיבת רחוב עם אומנות, מוסיקה ואוכל, ובבתי הקפה, חנויות הספרים וסטודיו היוגה ייערכו סדנאות לימוד, שירה, תנועה ושיחה.

את הערב תפתח הסופרת היהודיה אמריקאית ניקול קראוס שתדבר על היהדות כמקור השראה עבור ספריה ולסיום נקנח בהופעת רוק בועטת של Sammy Miller and the Congregation שבאים אלינו היישר מברוקלין, ניו יורק. החנויות האהבות עלינו במיוחד יישארו פתוחות עבורינו במהלך הערב: איילת נוחי תעביר סדנה להכנת בבקה, המסעדה החדשה של אורן חומוס תגיש את המעדן האהוב על כולנו וחנות המעצבים רותי אף היא תהיה פתוחה ומזמינה כתמיד.

אז נכון שפאלו אלטו היא בדרך כלל עיירה די מנומנמת שאחרי שמונה בערב קשה למצוא בה נפש חיה ברחוב, אבל בשבוע הקרוב מצפים לנו שני ערבים עשירים שחוגגים את העושר התרבותי של היהדות שלנו עד שעת לילה מאוחרת. אמנם תיקון שבועות הישראלי כבר מזמן סולד אאוט אבל בחג שבועות עצמו, 8 ביוני, נשמח לראות אתכם ב-Night Shift עם בינ"ה, חוגגים, לומדים ויוצרים עם כוס יין ביד אחת ובבקה ביד שנייה.

חג שבועות שמח!