האם אכפתיות ומעורבות קהילתית היא 'מצווה התלויה בארץ'? מחשבות לקראת חג השבועות

האם אכפתיות ומעורבות קהילתית היא 'מצווה התלויה בארץ'? מחשבות לקראת חג השבועות

מאת: טובה בירנבאום

לפני שהפך חג השבועות לחג הספר, חג רוחני-אינטלקטואלי שחוגג את קבלת התורה בהר סיני, הוא היה חג שונה מאוד. שבועות המקראי הוא חג חקלאי שחוגג את קציר החיטים ומכוון כולו להבעת תודה על הצלחת היבולים באמצעות מתן מנחה מיוחדת לכהנים – הפירות הראשונים משבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל, הלא הם הביכורים.

הסיבה לשינוי מהות החג מחג חקלאי לחג דתי נעוצה בצורך לייצר רלוונטיות ומשמעות חדשה לחג הביכורים עבור עם שכבר אינו יושב בארצו, אינו מעבד אדמות וכמובן אינו מרוכז יותר סביב מרכז רוחני פיזי. מקדש המעט – בית הכנסת או בית המדרש – הפכו למקום ההתכנסות בחג ושינו לחלוטין את מהותו.

אבל יש פה נקודה עמוקה יותר: מצוות הביכורים, כמו כל המצוות הקשורת ביבול חקלאי – תרומות, מעשרות, שנת השמיטה ועוד, הן מצוות שניתן לקיימן רק בישיבה בארץ ישראל ובמצב של בעלות משפטית על האדמה. מבחינה הלכתית המצוות הללו נקראות מצוות התלויות בארץ. המצוות הללו אינן מתקיימת מחוצה לה. מעניינת עוד יותר היא העובדה כי כל המצות התלויות בארץ קשורות למהות סוציאלית שמבקשת לתקן במעט את אי השוויון החברתי ולהקטין את הפער בין העני לבין העשיר בכך שהיא מחייבת את בעל האדמה לתת מיבוליו לעני ואף ללוי ולכהן שאינם בעלי אדמה ופרנסתם היא על הציבור.

צילום: אביתר דיין

המקרא מציין מצוות ספציפיות בהן מחויב החקלאי, שמטרתן המוצהרת היא פריסת רשת ביטחון כלכלית לשכבות החלשות, מבלי לגרום לעניים לחזר על הפתחים ולהתבזות בבקשת צדקה: לקט, שכחה, פאה, פרט, עוללות, מעשר עני ושמיטה. כל אלה משאירות מעט מהתוצרת החקלאית עבור העניים עם מאמץ להקטין ככל האפשר את אלמנט הבושה, שלעיתים קשה מהעוני עצמו.

על אלה מתווספות המצוות שמחייבות את החקלאי לקחת חלק במאמץ לתמוך במרכז הרוחני ובאלה שעובדים בו עבור העם- הכוהנים והלויים. שבט לוי אינו בעל נחלה ולכן תלוי לחלוטין בתרומת הציבור: תרומות, מעשרות, נטע רבעי, הפרשת חלה ועוד. מעבר למימד הפרגמטי של פרנסת שליחי הציבור, יש כאן אלמנט המעודד את העם להגיע לירושלים ולשמר קשר חי בין המרכז הרוחני לבין הפריפריה החקלאית.

כל המצוות הללו, הנושאות בתוכן מהות סוציאלית חינוכית עמוקה, נמוגו, כאמור, כשגלה העם מארצו ואיבדו ממשמעותן. הנקודה שממחישה זאת יותר מכל היא כי סדר זרעים במשנה, שמתייחס לכל המצוות הללו, זכה לפרשנות והרחבה רק בתלמוד הירושלמי וכמעט כלל לא מקבל התייחסות בתלמוד הבבלי. ללמד שהעיסוק במצוות הללו לאחר החורבן אמנם ממשיך בארץ ישראל עצמה אך לא מחוצה לה.

כמי שיושבת ב"בבל" בתוך קהילה פורחת, אני רואה כיצד התרגום המודרני של המצוות הסוציאליות המקראיות – תמיכה במטרות חברתיות, מאבק למען שוויון כלכלי והפשלת שרוולים לעזור לאחר – הוא אבן בניין מהותית עבור הקהילה היהודית אמריקאית אך עדין לא השתרשה בתרבות הקהילתית הישראלית. בתור קהילה המעורבת מאוד ביום-יום החברתי והפוליטי בארץ, הדאגה לחלש והחתירה לשוויון כלכלי נתפסת כמצווה התלויה בארץ, כאלמנט תרבותי שאם אין לו אחיזה גיאוגרפית בארץ המולדת- הוא מתרוקן מתוכן ואינו מוצא משכן בלבבות מחוצה לה.

חג השבועות, שמהותו המקורית היא דאגה לחלש, הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית, באמצעות המאמץ שלא לבייש, הוא הזדמנות להתבונן פנימה ולבדוק בתוך עצמינו כקהילה ישראלית החיה מחוץ לישראל מדוע האלמנטים הללו אינם נתפסים כמהותיים אל מול האתגרים החברתיים המקומיים: מדוע השכונה הסמוכה אלינו אינה נתפסת כיעד להושטת יד? מדוע הסוגיות הפוליטיות והאזרחיות שעל הפרק כאן, במקום בו קבענו את ביתנו, לפחות לעת עתה, אינן עומדות בראש מעייננו ומהו המסר שאנו מעבירים לילדינו שנולדו כאן כאשר אנו לא טורחים לצרוך חדשות מקומיות ואיננו יודעים אפילו לנקוב בשמו של ראש העיר שלנו?

מאפיין חברתי של הגירה הוא הרבה פעמים התכנסות פנימה לתוך בועה אתנית הומוגנית, ואנו כנים מספיק עם עצמינו על מנת להודות שאנו לא שונים מהנורמה הזו. יכול להיות שבמסגרת המאמץ לשאוב השראה מאוצרות התרבות שלנו ולמצוא את האופן בו נוכל לתת לאלמנטים ממנה רלוונטיות בחיי היום יום שלנו, דווקא את המצוות התלויות בארץ, שבאופן אינטואיטיבי היסטורי אנו נוטים להשאיר מאחור, נוכל להחיות ולתת להן מהות מרהיבה של אכפתיות ומעורבות קהילתית, לא רק בתוך עצמינו, אלא אף במעגלים מקומיים פחות אינטואיטיביים, שקרובים אלינו גאוגרפית, אך עדין, לצערנו, רחוקים מן הלב.

מאחלת לכולנו חג שבועות שמח ומשמעותי!

התוכנית המלאה לאירוע יום העצמאות המרכזי בסן מתאו

התוכנית המלאה לאירוע יום העצמאות המרכזי בסן מתאו

ביום ראשון, ה-22 באפריל זה קורה! אירוע יום העצמאות הגדול של ה-ICC בשיתוף 50 ארגונים יהודיים מהאיזור יחל בשעה 11 בבוקר ויימשך עד 5 אחר הצהרים כאשר בכל דקה ודקה מצפה לכם פעילות מהנה הקשורה בישראל. האירוע, יתקיים השנה במרכז הכנסים הגדול והסגור בסן מתאו מה שאפשר להקדיש לכל גיל מתחם גדול עם כל הפעילויות המתאימות לו. פעוטות ייהנו ממתנפחים, הצגות ושעות סיפור, ילדים ונוער ייהנו מחדר בריחה, קיר טיפוס עם חידות על ישראל, מסיבת אוזניות ועוד, ולמבוגרים (גילאי 21 ומעלה) יוקדש מתחם סגור עם שלל פעילויות ותוכן איכותי (לו"ז מפורט בהמשך).

מיקום: כתובת המקום היא 1346Saratoga Dr. San Mateo, CA 94403, יש להגיע ל-EXPO HALL שהכניסה אליו היא דרך שער 5. במקום יש חנייה בשפע (בתשלום). מומלץ מאוד להצטייד בכסף מזומן, יש גם ATM במקום.

כניסה לאירוע: במידה ולא רכשתם כרטיסים מוזלים מראש, עלות הכרטיסים בכניסה היא $18 לגילאי 3-17, $20 לגילאי 18+, $18 לגילאי 65+, לילדים בגילאי 0-3 הכניסה חופשית. רכישת כרטיסים מוזלים (18$ למבוגר ו

15$ ילד) היא עד יום שבת, ה-21 באפריל ב-9 בבוקר.

אוכל: על האוכל תנצח מסעדת "פלאפל סטופ" אשר תציע פלאפל, חומוס, שניצל, קבב, סלט ישראלי ועוד.  אצל IZZY תוכלו לרכוש אוכל כשר הכולל פיצות ובייגל עם גבינת שמנת ובקיוסק תוכלו לרכוש חטיפים אהובים הישר מישראל.

במקום יפעל גם קפה סטארבקס אשר בנוסף למשקאות תוכלו לרכוש בו גם סנדוויצ'ים וסלטים.

לו"ז האירוע:

הבמה המרכזית

11:00-12:30- הופעות של ילדי הקהילה

1:00-2:00- הופעה של חני נחמיאס וגילי בא לבקר

2:00-2:10- הופעה של זוכי תחרות כוכב נולד של העמק

2:10-2:30- תצוגת אופנה של Ruti

2:30-3:00- טקס יום העצמאות המרכזי

3:00-5:00- הופעה של להקת הדג נחש

מתחם מבוגרים

12:00-2:30- טעימות יין ובירה

12:00-2:30- "בואו נדבר על ישראל"- מפגש עם נציגי ארגונים (SWU, ADL, ZOA, JStreet, Shalom Hartman Institute) שיספרו סיפורים ועל פעילות מעניינת שלהם בישראל.

12:15-1:00- השף איתמר אברמוביץ' עם הדגמה של הכנת קרמבו והרצאה בנושא "מהו אוכל ישראלי?"

1:00- הופעה של קבוצת תאטרון הפלייבק "הינשופים" באנגלית

1:15- "כרזות מספרות"- תערוכת כרזות מקום המדינה והרצאה של ווי תורן בנושא בעברית.

1:30- חיילי צה"ל מספרים את סיפורי הקרבות האישיים שלהם.

1:50- הופעה של קבוצת תאטרון הפלייבק "הינשופים" באנגלית.

2:00- "כרזות מספרות"- תערוכת כרזות מקום המדינה והרצאה של ווי תורן בנושא באנגלית.

*שעות פעילות- 12:00-2:30, כניסה מגיל 21 ומעלה

מתחם ילדים

11:00- סיפורים על ירושלים של סיפריית פיג'מה (באנגלית)

11:15- הצגת תיאטרון בובות על הקיבוץ מבית Treehouse Learning .

11:30- שעת סיפור עם עירית בורנשטיין (בעברית ובאנגלית).

11:40- הצגת תיאטרון בובות על הקיבוץ מבית Treehouse Learning .

12:00- סיפורים על ירושלים של סיפריית פיג'מה (באנגלית)

12:10- הצגת תיאטרון בובות על הקיבוץ מבית Treehouse Learning .

12:30- שעת סיפור ושירים על הכנרת עם עירית בורנשטיין (בעברית).

12:40- הצגת תיאטרון בובות על הקיבוץ מבית Treehouse Learning .

12:40- סיפורים על ירושלים של סיפריית פיג'מה (באנגלית).

1:30- סיפורים על ירושלים של סיפריית פיג'מה (באנגלית)

1:45- הצגת תיאטרון בובות על הקיבוץ מבית Treehouse Learning.

1:45- שעת סיפור ושירים על הכנרת עם עירית בורנשטיין (בעברית).

2:10- הצגת תיאטרון בובות על הקיבוץ מבית Treehouse Learning.

2:10- הצגת תיאטרון בובות על הקיבוץ מבית Treehouse Learning.

מתחם נוער

שעות פעילות 11:00-2:30

  • הצופים שבט המפרץ: פעילות חוויתית בחדר בריחה
  • הצופים שבט המפרץ: הכנת תמונה על גבי קיר רשת גדול מסרטי בד
  • תערוכה של תלמידי תיכון אשר חזרו מטיול בישראל.
  • OFJCC: צביעת חולצות
  • בגד כפת: טיפוס על קיר תוך פתרון חידות על ישראל
  • בגד כפת: משחק חידות ומשימות עם מפת ישראל
  • ICC: מסיבת אוזניות עם בחירה של שירים בעברית או באנגלית.
  • הצופים שבט המפרץ: פינת זולה עם משחקי קופסא ישראליים.
  • SPHDS- משחקי מטקות לכל הגילאים.

מתחם חדשנות (בחסות בנק לאומי)

שעות פעילות 11:00-2:30

במתחם החדשנות תוכלו ידגימו שבע חברות ישראליות את החידושים הטכנולוגים שלהן ויציעו פעילות חוויתית אינטראקטיבית למבקרים. החברות שישתתפו:

Keepy.me

Dron.to

Magisto

CreditStacks

Sixense

IDE- Your Water Solutions

Intel

ולסיום, אל תשכחו להציץ בפרוייקט המוזאיק הגדול, איגרת הברכה הקהילתית למדינה, עליה עבדו אופיר גוטלזון מנכ"ל Keepy והמעצבת אנה אביגד אשר הרכיבו ממאות ציורים של ילדי הקהילה איגרת ברכה ענקית למדינה.

לצפייה מקרוב בציור של ילדיכם תוכלו להיכנס ללינק

 

גזרו ושמרו: 70 סיבות לבקר בישראל

גזרו ושמרו: 70 סיבות לבקר בישראל

מאת: דלית גבירצמן

אצל סבא שלי בסלון לא היה תלוי ציור של קדישמן או של תומרקין. אצל סבא משה וסבתא מנוחה היו תלויים בסלון שני דיוקנאות ממוסגרים. האחד של בנימין זאב הרצל והשני של זאב ז׳בוטינסקי. בכל שבת, כשהייתי מתגנבת לארון הזכוכית שבו סבא היה מטמין את חפיסות השוקולד המריר, היו מביטים בי שני הזאבים במבט נוקב, כמעט מוכיח. לצד כרכי האנציקלופדיה העברית, עמדו בשורה כל כתבי גדולי האומה. סבא משה מעולם לא עזב את גבולות הארץ ותמיד טען שאין מקום יפה יותר מארץ ישראל. אני בטוחה, שאפילו בחלומותיו הטרופים ביותר, לא שיער סבא שלי ששניים מנכדיו יבחרו לחיות במקום אחר, פרט לארץ ישראל. איני יודעת אם סבא משה מתהפך בקברו, אך אבא שלי וודאי מתהפך בשנתו, מנסה לברר עם עצמו איפה טעינו. איך קרה לו, ששניים מילדיו גדעו שושלת של חמישה עשר דורות (כן, 15!) ילידי הארץ ועקרו את משפחתם לכאן.

צילום: אביתר דיין

על אף העובדה שבחרתי לגור רחוק ממנה, אהבתי לארץ הקטנה שלנו, היא גדולה. כמו בכל האהבות הגדולות, אני ממאנת לראות בה את הפגמים הרבים, ותמיד סולחת לה בסוף על השגיאות, כי כמו שאומרים, אי אפשר איתה אך אי אפשר בלעדיה. היא שלי, לטוב ולרע. כולנו יודעים שבראי ההסטוריה, שבעים שנה זהו רק קמט בזמן. אך כשאני מביטה בה היום, היא פלאית ומרגשת, ולגמרי לא מובנת מאליה.

אז הנה 70 הסיבות שגורמות לי לוותר בכל קיץ על חופשה קסומה באי טרופי כזה או אחר לטובת טיסה של 16 שעות, חום של 38 מעלות בצל, חיבוק מיוזע וחיבור מיידי לארץ אהבתי.

1) הקפה – תגידו לי אתם, איך יתכן שבכל פינה, בכל קרן רחוב, ישנו בית קפה קטן ומקסים שבשבילו גיבורים עפים? בביקורי האחרון, גיליתי קפיטריה קטנה ומטריפה בלב תל אביב ששמה eats. קסם של מקום!

Eats cafeteria אדם הכהן 1

בולונג׳רי 96

2) המאפה – אבל ה-מאפה, בהא הידיעה, הוא בולונג׳רי 96. חברים, אל תגידו שלא ידעתם. גן עדן לחובבי המאפים והקינוחים. ליגה לאומית!

3) השווקים הנפלאים – מחניודה, הכרמל. חגיגה של צבעים, ריחות וטעמים. יצא לי לסייר בביקורי האחרון עם קבוצה של בני נוער בסיור טעימות בשוק מחנה יהודה. אושר כזה לא רואים כל יום!

4) ארוחות הבוקר – כולנו יודעים שאין על ארוחות הבוקר בארץ. הפעם, ניסיתי את קפה 65 בקומת הכניסה של מלון הבוטיק בשדרות רוטשילד. ארוחת בוקר מוקפדת ועשירה המוגשת כמזנון חופשי. שפע של טעמים והגשה אסתטית. מומלץ!

5) בית הבד ״גלילי״ בבית לחם הגלילית – תחנה קבועה בביקורי מולדת להצטיידות בשמן זית כתית מעולה מזן פיקואל.

6) תל אביב, יא חביבי, תל אביב. כל פינה בה היא פינת מחמד. מכיסאות הנוח בכיכר רבין לספריות הרחוב הפזורות בעיר ועד לזולות בשדרות רוטשילד.

ארציאלי

7) ארציאלי– ואם פתאום חשקה נפשכם בפיצה מצוינת, עצרו אצל ארציאלי (הבן?) ברחוב כיכר מלכי ישראל 7. כשתראו את התור, תדעו שהגעתם למקום הנכון. רצועות פיצה מלבניות שנחטפות ישר מהתנור. תענוג!

8) חומוס ב״אבו חסן״ – יש דברים שהם מסורת, ובלי מסורת אנה אנו באים? עוד מימי רווקותנו, היינו פוקדים את המקום כשהיה עוד רק ״חור בקיר״ ברחוב הדולפין. מסעדת עלי קרואן, המכונה אבו חסן, צפופה וחסרת חן, אבל החומוס, החומוס, אין שני לו!

9) מצפה נמרוד– קסם של מקום שהוקם בראש פינה לזכרו של נמרוד שגב שנהרג במלחמת לבנון השנייה. אביו, חזי, מספר את סיפורו הטרגי על רקע הנופים הכי יפים בעולם.

10) אישטבח- אפילו תל אביבית אדוקה שכמוני, מודה שאין כמו ירושלים. בביקור האחרון ניסיתי את המאפים של אישטבח, והתאהבתי. ישתבח!

11) המזנון של אייל שני. האיש הוא בהחלט תופעה, אבל הפיתות שלו הן יצירות מופת. מהיר, איכותי וסופר-טעים.

12) מרציפן–  ואם אתם כבר בירושלים, אל תוותרו על הרוגלך החמים והאלוהיים של מרציפן. כן, אלוהיים!

13) טיילת תל אביב המשתרעת מצפון העיר ועד לנמל יפו הפרושה לכל אורך החוף עברה מתיחת פנים רצינית וחופי הרחצה, מסלולי ההליכה, הריצה והאופניים, המסעדות ובתי הקפה הופכים אותה לאטרקציה אמיתית!

14) לחם ב״לחמנינה״ – מאז שהאיש היקר השתתף בסדנה לאפיית לחם אצל הצמד המוכשר, יש לנו פינה חמה ל״לחמנינה״. ואפילו עוד לא הזכרנו את לחם נלסון. מאפיית בוטיק שווה ביותר!

15) רובין פוד– על המיזם המדליק של רובין פוד אני שומעת ממירבי הנסיכה שלנו, ורק מהשם, אני כבר נדלקת. זו יוזמה חברתית וכלכלית מבורכת ראשונה בישראל המתמקדת במניעת בזבוז מזון על ידי בישול ארוחות שף מפירות וירקות שכמעט נזרקו לפח. גאוני!

16) פטיסרי ״מימי״ בהוד השרון – אין תושב בהוד השרון והסביבה שעוד לא שמע על הפיצות המופלאות של מסעדת נונו. כעת, פתחו הבעלים של נונו ממש בסמוך פטיסרי בולונז׳רי שכל פחמימן אדוק חייב לבקר בה. לצד לחמים מבצק מחמצת בת 14 שנים, נמכרים במקום שלל מאפים משובחים.

17) מסעדת ״דלידה״ – בלב פלורנטין ממוקמת המסעדה הקרויה ע״ש זמרת השאנסון המצרית. במקום המקסים של השף דן זוארץ, באווירה מיוחדת מוגשות מנות אוכל מקסימות לא פחות. מול המסעדה נפתח הבר של דלידה, המגיש מנות בר קטנות וכייפיות. נועז, מגניב ושווה ביותר!

18) נדב קינוחים ברמת ישי – לחם טוב יש בארץ בכל מקום ובנדב קינוחים הוא טוב במיוחד! אוהד ונדב, קמים מדי בוקר בכדי ליצור את כל השפע המוצע למכירה במקום. הינכם מוזמנים להתענג בין אם זה בישיבה בבית הקפה ובין אם חשקה נפשכם לקחת קינוחים או מאפים הביתה. תביאו לי עוגת שמרים טרייה – ותראו לפניכם אישה מאושרת!

19) מסעדת יפו-תל אביב – כי זה חיים כהן. נקודה.

20) היקב של פלטר – אחרי סיור אישי ביקב, פשוט התאהבנו. באיש וביינו. בהחלט שווה את מקומו ומשקלו במזוודה!

21) מיט פוינט – חנות בשר חדשה ומשובחת בהרצליה. ראובן בר, שהוא חבר יקר וחובב בשרים כשלעצמו, הקים בכניסה לאזור התעשיה מקום מעוצב להפליא לבשרים בשותפות עם אכרם דבאח הנחשב למשווק הגדול ביותר בארץ של בשר טרי.  אבא אבן 3, בית מרכזים 2001.

22) דקלבאום באזור התעשייה עמק חפר – פינת חמד באזור השרון.

23) הופעות, הופעות, הופעות. שפע התרבות בארץ פשוט מסחרר! מופעי מחווה למשוררים כמו תרצה אתר וסשה ארגוב, מופעים במועדונים כמו זאפה והרצאות נפלאות בלי סוף.

24) מגוון המטבחים האתניים. הפעם, נדלקתי על המטבח הגרוזיני והחצ׳אפוריה. מעדן!

25) טחינה של הר ברכה – טחינה משובחת המיוצרת במפעל קטן בהר גריזים. לא תשכנעו אותי אחרת.

26) הגבינות– הגבינות בארץ מטריפות את חושי. הפעם גיליתי את גבינת פטאקי, גבינת פטה של גבינות שומרון.

27) ללין– בכל ביקור בארץ, אני עוברת ב״ללין״ ומצטיידת במבחר מוצרים מפנקים ומטהרי אוויר בניחוחות נפלאים. סתם פינוק!

28) בר לחם – בגלל הפוקצ׳ה עם הגרעינים. נקודה.

29) קבלת שבת על חוף הים בתל אביב – בית תפילה ישראלי מקיימים בחודשי הקיץ את קבלות השבת באוויר הפתוח, מול הים בעת השקיעה, על הדק הצפוני של נמל תל אביב. חוויה!

30) תאטרון מקורי ישראלי.

31) הסביח של עובד– עוד תחנה של געגוע וסיבה לבקר זה הסביח, ועם על הכבוד למוסדות המקומיים, אין כמו הסביח בארץ. המזנון של עובד בגבעתיים הוא כזה מוסד וותיק, שיש עליו אפילו ערך בוויקיפדיה.

32) הזיתים – כי רק מי שחי מספיק שנים מחוץ לגבולות המדינה יודע להעריך את טעמם של הזיתים בארץ.

33) גלידרית הבוטיק וניליה. בגלל האיכות. בגלל הטעם.

34) אבטיח קר, מתוק מתוק – כי אין כמו האבטיחים בארץ!

35) חצילים על האש עם טחינה – מנה שהפכה להיות מנת הדגל של המטבח הישראלי. בתור אחת ששרופה על חצילים – אני מכורה לה.

36) יין ״גשם לבן״ מיקבי שאטו גולן. פשוט צריך לטעום בשביל להבין. וגם, היינות המעולים מיקב קלו דה גת. זהו יקב בוטיק השוכן בקיבוץ הראל, שבמורדות הרי יהודה. איכותי ויוקרתי!

37) אורוות האמנים– פרדס חנה. רק בישראל יכולים לקחת אורוות סוסים ישנות של בית ספר חקלאי ולהפוך אותן למתחם אמנים ויוצרים מדליק, זרוק ומיוחד. מתחם ״בית המפגש השלישי״ רחוב סיני פרדס חנה.

38) עמותת תודעה– יש בארץ המון אנשים שעושים, מתנדבים ומשנים את פני החברה.יצא לי הפעם להתוודע לעמותת תודעה, ששמה לה למטרה למגר את תופעת הזנות בישראל. העמותה עוסקת בחינוך ובשינוי התודעה.

photo by Evan Bench

39) תבליני פרג – למי שלא מכיר, בלב שוק לוינסקי מסתתרת חנות קטנה ומטריפה ובה מעל למאה סוגי תבלינים, עם התמחות עיקרית בתערובות למטבח הצפון אפריקאי. ניתן למצוא שם האריסה, פלפל צ'ומה, לימונים כבושים, סחוג, תערובות תיבול לגריל, לממולאים ועוד. גם בשוק לוינסקי ניתן להנות, לטעום ולהסניף את כל התבלינים המוכרים והטובים מפפריקה, מקלות קינמון וקארי הודי ועד לתערובות מיוחדות לבישול.

40) תיקים של דניאלה להבי.

41) חנויות ספרים כמו סיפור פשוט והמגדלור – כי אין תענוג יותר גדול מלצלול אל תוך חנות מלאה בספרים בעברית. לגעת, ללטף, ולמלא את הלב והמזוודה.

42) תספורת  – כי אין על הספרים בארץ. בכל קיץ אני נוהגת לפנק את עצמי בתספורת חדשה.

43) פיתות עם שומשום של אבולעפיה. מסורת, כבר אמרנו, לא?! בתום שבעת ימי הפסח, היינו נוסעים לרחוב יפת, סמוך לכיכר השעון, ושם נהגנו לעמוד בתורים הארוכים בהמתנה לפיתות העגולות עם השומשום שהיו יוצאות חמות ישר מן התנור. טעם של ילדות!

ברקיז'

44) ברקיז׳– בלב מתחם ביתן אהרון שבעמק חפר מסתתרת פינת חמד. פנינה בדמות טברנה יוונית בשם ברקיז׳. האוכל נפלא, העיצוב משגע. בקיצור, יאסו!

45) שוקו בשקית – כי לא תמצאו כזה בשום מקום אחר בעולם!

46) שוק הפשפשים ביפו– מה שקרה לשוק הפשפשים ביפו הוא סוג של נס או מתיחת פנים. תקראו לזה מייק-אובר מטורף. משוק מאובק, מיושן ומוזנח הוא הפך למרכז בילוי הכולל בוטיקים, גלריות, חדרי סטודיו, ברים, מסעדות ובתי קפה. מחובבי עתיקות מזדמנים שהיו באים לנבור באלטע זאכן, מציפים את רחובות השוק חבר׳ה צעירים ויפים, תיירים ומבקרים מכל העולם. מה שבטוח, בראיסה שווה לבקר!

47) סבוני רחצה של אהבה – סידרת הסבונים הנוזליים של אהבה, המועשרים במינרלים מים המלח ובמרכיבים צמחיים. קרם הרחצה הקטיפתי בריחות של היביסקוס, לוטוס ומרווה הוא באמת – תענוג של ממש!

48) יוגה על חוף הים בתל אביב לעת שקיעה.

49) לרקוד גאגא בנווה צדק עם אוהד נהרין.

50) הג׳עלה – למי שלא יודע, ג׳עלה זוהי תערובת ממכרת של אגוזים וגרעינים המעשירה ומשדרגת כל סלט טרי (זה כמובן, אם מתאפקים לא לנשנש אותה בין הארוחות). הנאה צרופה!

51) ה נ ע ל י י ם – אין כמו חנויות הנעליים בארץ. תראו לי אחת שלא חוזרת מביקור מולדת בלי איזה זוג אחד או שניים. ברשת החנויות שופרא ניתן להשיג את מיטב מותגי הנעליים מאירופה כמו טריפן הגרמנית, Vialis הספרדית, Gola, Un ועוד. ואם כבר בנעליים אסכינן, חייבת להזכיר את אחת אחת, חנות הנעליים בשוק הפשפשים המייצרת נעליים בעבודת יד, כמו פעם.

״הצל ליבו של ילד״

52) ביקור בעמותה ״הצל ליבו של ילד״, שדואגת לניתוחי לב מצילי חיים לילדים ממדינות מתפתחות, מרגש אותי עד דמעות. העמותה הצילה יותר מ4,400 ילדים ממדינות אפריקה, דרום אמריקה, אירופה, אסיה והמזרח התיכון. גאווה ישראלית.

53) חוף הים לפנות ערב – סתם לשבת מול הים בשקיעה. לא צריך הרבה יותר מזה.

54) קולנוע ישראלי – כל שנה אני מחכה למנת הסם שלי. הקולנוע הישראלי נתן קפיצה ענקית בשנים האחרונות והוא מזמן חוויה תרבותית אמיתית! והפעם, צפיתי ה״אופה מברלין״, ״מוטלים בספק״ ו״פיגומים״.

55) טובי פרבר – התכשיטנית הכי מוכשרת והכי מקסימה שזכיתי להכיר. כל תכשיט בקולקציה של טובי פרבר הוא יצירת מופת. כל אחד מהם מיוצר בעבודת יד והוא אחד, יחיד ומיוחד.

56) חנויות הקונספט– יש קסם מיוחד בחנויות הקטנות שיש בארץ. חנויות קונספט ייחודיות כמו ״מדפים״ מאפשרות למעצבים ויוצרים ישראלים ממגוון תחומים להציג את עבודותיהם.

57) השוקולד– טוב, אז נכון שלא נוסעים לארץ רק בשביל שוקולד, אבל אם אתם כבר שם, אז שווה לראות איך אפילו בתחום המתוק הזה מדינתנו הפכה לממלכת שוקולד שלא נופלת מממלכות גדולות ומפורסמות בעולם. ג׳וליקה ברמת השרון שוקולד קרדינל והשוקולד המשובח של איקה כהן, היזמית והבעלים של ״Ika Chocolate” – שזכתה להכרה ארצית ובינלאומית. כבוד!

58) החברים – כי אין להם תחליף.

59)  הנחיתה בנמל התעופה בן גוריון – כי אין מקום אחר בעולם שאליו אני כל כך מתרגשת ומצפה להגיע. לא, לא מוחאת כפיים, אבל בהחלט נרגשת.

60) ימי שישי אחר הצהריים – כי אין עוד שלווה כזאת ואווירה כזאת בעולם.

61) גבינת קוטג׳ ישראלית.

62) ספרים חדשים בעברית- ספר שני בדיוק יצא ללייזה פאנלים עם מתכונים חדשים וסיפורים משעשעים, כמו שרק היא יודעת.

63) בגדי מעצבים ישראליים.

64) תבניות וצרכי אפייה – כמו שרק בארץ יש! יש בארץ מבחר חסר תקדים של תבניות חד פעמיות למאפינס, קאפקייקס, אינגליש קייק, ומה לא. כלים חד פעמיים לכל מנה ולכל אירוע. מפיות חגיגיות וראנרים לשולחן, אין פעם שאני לא מצטיידת.

Power Coffeeworks

65) Power Coffeeworks- פרט ל״תמול שלשום״ ו״המטחנה״ מספרת לי ריבי, מדריכת הטיולים הכי שווה בירושלים והמדריכה הקולינרית שלי בעיר, על בית קפה קטן ומשגע בירושלים הנקרא  Power Coffeeworks. משובח!

66) היוגורט – הכי טעים שיש.

67) השפה העברית– כי אין כמו לצלול לתוכה. כתב העת משיב הרוח מארגן סיור ספרותי בשוק מחנה יהודה במסגרת פרויקט ״שיר בשוק״. רק בישראל!

68) מסעדות הדגים– אין מסעדות דגים כמו בארץ. המסעדה האגדתית אורי בורי היא, ללא ספק, מקום עלייה לרגל.

69) המשפחה שלי – כי היא הכי אהובה בעולם.

70) יום עצמאות שמח, ישראל שלי. ידענו אש, ידענו רעם ואהבה בת שבעים. ברחתי ממך לא פעם, אבל אנחנו תמיד חוזרים. יפה שלי את יחידה ומכושפה שלי, מאור השחר עד לבוא לילי, אוהבת אותך, אוהבת עדיין.

חג שמח,

דלית

אחות בורחת מבשורה: מילים לזכרו של לירן לוין

אחות בורחת מבשורה: מילים לזכרו של לירן לוין

מאת: כרמית לוין-אורון

בגיל ההתבגרות נורא אהבתי את יום הזיכרון. אהבתי את הטקסים שעשו בקרית טבעון בה גדלתי, אהבתי את השירים השקטים ברדיו, אהבתי לצפות בסרטי ההנצחה המרגשים ובכל צפירה ניסיתי לדמיין את תחושת האובדן והכאב ואת ההרגשה של איך זה לאבד מישהו.

ואז, בגיל 18, הגיע יום הזיכרון הראשון שלי כאחות שכולה. זה היה לפני 21 שנים, ב-16.7.97, כשסיימתי את התיכון ואיבדתי את לירן, אחי הבכור.

לירן שירת בתור טכנאי סימולטור טיסה בבסיס חיל האוויר ברמת דויד ונהרג כתוצאה מפליטת כדור בזמן ששמר על ישוב ״טל מנשה״ באזור אום אל פחם.

האובדן של לירן היה ועודנו עצום. לאבד את לירן היה כמו לאבד את עמוד השדרה המשפחתי שלנו, הוא תמך בכל אחד ואחת מאתנו בצורה שונה ומיוחדת ולקח לנו המון שנים להבין איך אפשר להמשיך בלעדיו. הוא היה חכם מאוד, רגיש, טוב לב ועדין נפש ואני בטוחה שאם הוא היה חי היום, העולם היה רק מרוויח מנוכחותו. עד היום, לא משנה כמה אנשים חדשים ייכנסו לחיינו, האובדן של לירן תמיד יורגש ואין לו תחליף.

אמא שלי היקרה, שתבדל לחיים ארוכים ובריאים, השכילה בחוכמתה הרבה, להבין שכדי שתוכל להחזיק את המשפחה ביחד עליה לקום מיד על הרגליים ולשדר חוזק לכולנו. אני חושבת שזה מה שהציל את כולנו מטלטלה גדולה יותר.

אני זוכרת את יום הזכרון הראשון בו הלכתי עם הוריי לבית העלמין. קברו של לירן היה האחרון בשורה, היינו המשפחה של ״המתים הטריים״ ולכן כולם הסתכלו עלינו ובכו. כל מה שרציתי זה לברוח משם, לא הבנתי למה כולם מסתכלים עלי ולא רציתי בזה. בעיקר לא רציתי שירחמו עלי.

עם השנים, ניסיתי במן ילדותיות שכזו לנסות להילחם בבכי ובתחושת העצב שהיום הזה מביא עמו כי עצבן אותי ש"מכריחים" אותי להיות עצובה, כאילו שאין לי מספיק ימים להיות עצובה במהלך השנה.

בכל ערב יום זיכרון, עמדתי דוממת בטקס חיל האוויר, מתעקשת שלא לבכות ואז למחרת מגיעה לבית העלמין, עם משקפים כהים, מנסה שלא לבכות ליד הקבר ורק אחר הצהריים, אחרי כמה שירים טובים בגלגל״צ, ועוד איזה סרט קצר על אחי, הייתי נשברת ובוכה, רק כדי להבין שהנה, שוב זה קרה ועוד שניה יום העצמאות כבר נכנס ושוב, לא אצא לבלות כי מצב הרוח שלי ברצפה.

אז איך מרגיש שכול? דמיינו שחותכים לכם חתיכה גדולה מהלב. הלב עדיין ממשיך לפעום ולכאורה אתם חיים, אבל בפועל אתם לא נוגעים באזור הזה כי הוא כואב מאוד. אתם מנסים להבין איך אתם יכולים להמשיך הלאה כשאתם כבר לא מי שהייתם. יחד עם זאת, מצופה ממכם להמשיך כי בסופו של דבר, החיים ממשיכים. השבעה נגמרת, החודש הראשון עובר, השנה הראשונה חולפת, ולעיתים, ובייחוד בהתחלה, ממש בא לכם לצרוח: רגע! עצרו! תנו לי דקה להתאושש! ולכן, במקרה שלי, הדחקה ובריחה היו הפתרונות שבחרתי.

חודשיים אחרי מותו התגייסתי לצבא וברחתי הכי רחוק שאפשר לבירנית, על גבול הצפון, משם ברחתי לקצונה בפיקוד הדרום ומשם ברחתי לטיול אחרי צבא. בכלל, ניסיתי להיות כמה שפחות בבית, כמה שיותר בתנועה וזה הצליח לי במשך שנים. אבל לא באמת יכולתי לברוח מלהתמודד.

בשנים הראשונות ניסיתי למצוא את לירן כמעט בכל חייל שראיתי ואחר כך, בכל בחור שאיתו יצאתי. אני חושבת שרשמית הפסקתי לחפש אותו אחרי שחזרתי מהטיול שלי אחרי הצבא כי רק אז הבנתי שיש מצב שהוא לא יחזור…

היתה גם תקופה של כעס גדול. זה הגיע כשחברים שלו השתחררו מהצבא, יצאו לטיול הגדול או התחתנו, והוא נשאר באותו הגיל. זה הגיע גם בחגים ובימי ההולדת שלו כשלא היה לנו מה לחגוג או ביום האזכרה בו היינו פוגשים את החברים שלו ורואים איך כולם התקדמו בחייהם ורק הוא נותר מאחור.

כמובן גם היתה הרבה אשמה ואחריות כלפי הורי. לאורך שנים הרגשתי צורך חזק למלא את העצב ולנסות לתקן. אף אחד כמובן לא ביקש זאת ממני וגם לרוב לא הצלחתי כי אני לא הפתרון, אבל לאורך שנים, שמתי את עצמי ורצונותיי בצד.

כשבעלי קיבל הצעה לעבור לכאן, הרגשתי בפעם ראשונה בחיי שאני חייבת להקשיב לקול הפנימי שלי, להסיר את כל הכובעים שמכבידים לי על הראש ולבנות את המשפחה שלי ואת החיים שלי בכוחות עצמי, יחד עם בעלי.

למרות העצב והכאב, הרגשתי שעכשיו זה הזמן עבורנו. חשבתי שהגיע הזמן שאני אעמוד ברשות עצמי ככרמית ולא כ"אחות של" או כ"בת של"… ועם זאת, עדיין לא האמנתי שאעמוד בזה ושלא אשבר מגעגועים או מאשמה ולכן אמרתי בקולי קולות שאנחנו נוסעים למינימום שנתיים, גג ארבע שנים, מכירים?

כיום, אנחנו קרוב לשבע שנים כאן, בעמק. וכן, אני מקשיבה לקול הפנימי שלי כבר הרבה זמן ואני מאוד אסירת תודה על ההזדמנות שלקחנו. אני מרגישה שכאן אני חופשיה מלהיות "אחות של" וכאן אני גם בוחרת שלא ללכת לטקסי יום הזיכרון כי אני מרגישה שהם כבר לא בשבילי.

הילדים שלי נולדו לתוך הסיפורים שלי על לירן. הוא מאוד נוכח כאן בבית ולא בהקשר שלילי בהכרח אלא כמצב עובדתי. יש להם דודים מעבר לים ויש דוד על ענן, ששומר עליהם.

לאורך השנים, אחיי ואני בחרנו להנציח את לירן בכל מיני דרכים: קעקוע (לא בהכרח דרך מומלצת ובטח שלא עם מקעקע שיכור אבל זה כבר סיפור אחר), שמות ילדינו הבכורים, שכל אחד מהם נושא בשמו בכמה מאותיות השם של לירן (ליה, ליעד ואילי) ועוד.

אני מנסה להזכיר אותו מתי שאפשר כי קשה לי העובדה שעם השנים, הוא פשוט נשכח. ואולי הוא לא נשכח וזו רק אני, עם המציאות בה בחרתי לחיות, מוקפת באופן מוחלט באנשים שלא הכירו אותו מעולם ולכן לא באמת מבינים את גודל האבדה שלי. אבל זו בחירתי, נכון להיום.

כעת, 21 שנים אחרי שאחי היקר והאהוב נהרג, המשפחה שלי מאוד מגובשת והילדים שלי ושל אחיי הדליקו מחדש את האור בעיניים של הורי. הלב שלי נותר עם צלקת גדולה אבל כבר נושם יותר בקלות. אני כבר מבינה, שלכל דבר, גם הכואב ביותר, יש סיבה. ואני מודה על כל יום במחיצת האדם המדהים הזה ומודה לו על כל מה שלימד אותי בחייו ובמותו.

אני עדיין זוכרת אותו אבל יותר במעומעם ואני כבר לא מחפשת אותו באנשים זרים כי אני פשוט רואה אותו באנשים הקרובים לי. עלינו לזכור לקדש את המתים אבל גם את החיים ולהוקיר תודה על כל רגע שאנחנו בריאים ויכולים ליהנות מהעולם הזה כי יש ממה, ולזכור להשאיר רק טוב אחרינו.

לזכרו של תולי גבירצמן: מילים שלא תאמרנה לעולם

מאת: דלית גבירצמן

Tuli0002

כמידי שנה, מיד לאחר הפסח, נשלחת יד ארוכה וחודרת אל תוך גופי, אל נשמתי ומוחצת חזק את ליבי. זה תמיד מגיע, ואפילו שאני יודעת שזה מתקרב, כמו בסרט עצוב שסופו ידוע מראש, משהו בי תמיד מקווה שאולי הפעם, משהו ישתנה. אולי רק הפעם, בכל זאת הגיבור לא ימות בסוף. אבל לא בסרט שלנו. בשבוע העצוב ביותר בשנה, בשבעת הימים שבין יום השואה ליום הזכרון, השכל ממאן לקלוט, הלב כבד מנשוא והדמעות זולגות למראה כל תמונה, לשמע כל שיר ועם כל זכרון של בן משפחה וחבר שאיבדנו. המחיר שאזרחי המדינה נאלצים לשלם עבור עצמאותה הולך וגדל משנה לשנה. העצב הגדול, הגעגוע הבלתי פוסק, תחושת ההחמצה וההקרבה הבלתי נתפסת ניכרים היטב בפנים היגעים, העייפים מלבכות.

מידי שנה, מיד לאחר הפסח, נשלחות זרועות דמיוניות לחיבוק מנחם של עם שלם. ליום אחד עצוב אנחנו מניחים בצד את החיצים המורעלים של הפלגנות, הביקורת הנגחנית והווכחנות הבלתי נלאית וניצבים שכם אל שכם בשתיקה אל מול הקברים. אנו כאן, הנמצאים מעברו השני של האוקינוס, שותפים תמיד לכאב, כי יש דברים שהמרחק לא משכיח. ביום שלישי ה-17 באפריל, בשעה שמונה בערב, נתכנס כולנו כקהילה במרכז הכנסים של סנטה קלרה, לטקס יום הזכרון כדי לשאת דברים, לחלוק כבוד ולזכור. השנה, שנת ה-70 למדינת ישראל, יעמוד הטקס בסימן גבורה. כל מי שלחם למען המדינה הוא גיבור. עם זאת, הערב יוקדש לאותם אלו שעשו מעל ומעבר למצופה והפגינו עוז וגבורה יוצאת מן הכלל. הגיבורים באו מכל שכבות החברה וסיפוריהם מהווים אות ומופת לכל אדם באשר הוא. הסיפור של תולי הוא אחד מהם.

תובל (תולי) גבירצמן נולד בחדרה, למשפחה ותיקה בעיר. שתי אחיות נישאו לשני אחים, כמו באגדות. כשהיה ילד, ישב על שפת הים ואחז בידו אשכול ענבים. ילדה קטנה חיזרה אחריו וביקשה עינב אחד, וכשלא רצה לתת לה, הלכה והותירה אותו עצוב ובודד. כך נולד השיר ״טוליק ורינה״. עם סיום לימודיו התיכוניים, התגייס לצבא ועל פי בקשתו הוצב בחיל השריון. לאחר שעבר בהצלחה קורסים שונים סיים קורס מ״פים, והיה על הטנק הראשון שנכנס ללבנון במלחמת ״שלום הגליל״. שבועיים לפני שחרורו, הוארך שירותו ב-3 חודשים. לאחר שפלוגתו עברה את כל המסלול הקשה של המלחמה, והצטיינה ביום הקרב הקשה עם הסורים, נפל תולי כאשר נחלץ לסייע לפצועים מנגמ״ש שנפגע. תולי הורה לחייליו לחזור לטנקים, ואילו הוא רץ לעבר הנגמ״ש הבוער. תוך כדי פעולה זו נפגע תולי פגיעה ישירה ונהרג. הוא היה בן 23.

דמותו של תולי נוכחת ומתעתעת בחיי, בו זמנית. כאשר הצטרפתי למשפחת גבירצמן, תולי כבר היה מכתש עמוק של עצב אינסופי שניבט מעיני האיש שלי וכל אחד ואחת מבני משפחתו האהובים. תולי הביט אלי מחייך מכל חדר אליו נכנסתי. תמיד מחייך, תמיד כובש, תמיד צעיר. שנים דמיינתי אותו ואותנו, לו לא היה קורה האסון. איך היה נראה היום, איך היינו נראים אנחנו. תולי איתנו תמיד, בכל מאורע וחגיגה משפחתית. מידי שנה, עולים לרגל לחדרה חיילים צעירים הלומדים את סיפור מורשת הקרב שלו וחולקים כבוד למפקד הנערץ. אלו שזכו ללחום לצידו של תולי, לא רק שאינם שוכחים, אלא נדמה שמשנה לשנה מתרבים האנשים החשים צורך להגיע, להתחבק, ולהתנחם עוד יותר משלנחם. תולי הפך מנושא לשיר ילדים אהוב ומוכר לדמות מיתולוגית של גבורה בלתי נתפסת ולגעגוע לימים שנדמה שהכול בהם היה יותר פשוט. האיש שלי ממעט לדבר, אך מבט אחד בעיניו הכחולות, היפות אומר הכול. אני חשה את הכאב שלו בתוך גופי, כאילו הוא שלי. ביום הזכרון אנחנו מתכנסים ומתייחדים עם זכרו של תולי רק שנינו. אולי השנה, אצליח לשכנע אותו לבוא. וכמו תמיד ביום הזה, אני עדיין ממשיכה לחפש את המילים.

שוב אני מחפשת את המילים

מחפשת אחר מילים של אמת.

וכל מה שאני תמיד מוצאת,

אלו מילים שלא תאמרנה לעולם.

 

כשאתה מצטרף אל משפחת השכול,

צער האובדן מקיף אותך

כמו טבעת של אש

והוא ניצת מעיני כל האנשים

שאתה כל כך אוהב.

 

כל אחד מהם נושא עימו זיכרון

מיום האובדן הנורא ההוא,

כשסבתא זעקה

זה קרה, זה קרה,

ומאז, הגעגוע הזה,

שאין לו סוף.

 

ואני שוב מחפשת את המילים,

מחפשת מילים של נחמה

אך מוצאת רק מילים

שלא תאמרנה כבר לעולם.

 

השכול הוא פצע שלעולם לא מגליד

בכל שנה הוא נפער מחדש

כאילו לא חלף, ולו יום אחד.

והפנים האהובים,

ניבטים מהתמונות שעל הקיר,

ונותרים לנצח צעירים.

 

תולי, לו רק היית יודע עד כמה כולם מתגעגעים אליך.

חלפו כבר למעלה משלושה עשורים,

ונדמה שתחושת אובדנך רק הולכת וגוברת

והזמן לא מצליח להקהות את הכאב.

 

אתה יודע, טלי הקרויה על שמך

התחתנה לפני חודש,

וכמו בכל שימחה משפחתית

היית שם איתנו, מציץ מבעד

טול דק של עצב.

 

פסיפס דמותך מתעתע בין חלום למציאות

ולא פעם, אני שוגה בדמיונות

איך היית נראה היום, לו היית,

ואיך היו נראים חיינו.

 

אך בכל פעם אתה שב וחומק ממני

ומבטך, ברק עיניך הירקרק

החיוך, הקסם האישי והכריזמה

נעלמים וצצים לעיתים רק בפניהם

של בני המשפחה הצעירים.

 

אני פוסעת במכתש הכאב שנותר מאחוריך

ומכירה כבר את השבילים החרוכים

שהותרת בלב כל אוהביך.

לו היית כאן, תולי –

הייתי רוצה שתדע שגם אני בינהם.

 

לפרטים נוספים על טקס יום הזכרון הקהילתי:

https://paloaltojcc.org/Events/yom-hazikaron-ceremony-3