ט"ו בשבט הגיע

אפשר למצוא מבחר גדול של שקדים, אגוזים ופירות יבשים

ט"ו בשבט הגיע ואיתו פריחת עץ השקד. השקדיה הפכה לסמל של ראשית הפריחה בארץ ישראל, לסמלו של החג ומבשרת שהאביב בפתח. יותר מכל הפירות היבשים והטריים אפשר לומר שהשקד הוא המייצג הרישמי של ט"ו בשבט.

חוץ מהפריחה המלבבת, מה עוד יש בשקדים שחשוב לדעת עליהם?

השקד הוא מזון נפלא, עם הרבה יתרונות בריאותיים. הוא עשיר בויטמינים  ומינרלים, כמו כן מכיל חלבון, חומצה פולית וסיבים  תזונתיים. בשקד ישנם גם חומצות שומן בלתי רוויות המסייעות בהורדת כולסטרול. למי שכבר רץ למטבח…רק רגע! נכון, זה בריא וטוב, אבל כמו הרבה דברים בחיים  – יש לצרוך במידה. הרבה מדי שקדים זה גם הרבה שומן. אז כמה לאכול? 7 שקדים הם שווי ערך של 50 קלורית ולמנת שומן אחת, כך שאתם יכולים לעשות את החשבון…

כמו כן העדיפו את הגירסה הטבעית –  ללא מלח וללא קלייה.

אצל אמא שלי במקרר אפשר תמיד למצוא צנצנת עם שקדים במים. את זה היא למדה מהאמא שלה עוד בראש פינה, שם היא נולדה. את השקדים הם קנו מהערבים מהכפר ג'עוני שהיו מביאים את מרכולתם למושבה. למה להשרות שקדים במים? כי הם נעשים לחים, פריכים ונעימים ללעיסה (זהו קראנץ' שונה מאשר השקדים היבשים) כך גם הם נעשים קלים יותר לעיכול והכי חשוב – אפשר לקלף אותם בקלות!

'שקדים במים' היה ועדיין חטיף די פופולארי אצל אמא שלי עם התה של אחה"צ או מול הטלויזיה. כילדה, אהבתי לקלף את השקדים אבל לא לאכול אותם. היום אני מעדיפה לאכול חופן שקדים במים במקום 'משהוא מתוק'.

איך מכינים?

שמים שקדים (לא קלויים) בצנצנת זכוכית (כזאת שנסגרת עם מכסה אוטם)  וממלאים במי ברז קרים שיעברו לפחות ב- 5 ס"מ את מפלס השקדים. מאחסנים במקרר ומחכים בסבלנות לפחות יממה עד שהם  תופחים. בזמן הזה מומלץ להחליף את המים כמה פעמים (המים משנים את צבעם לחום בז'ׂ). אם השקדים לא נחטפים מיד אפשר לשמור במקרר כמה שבועות בתנאי שדואגים שהמים יהיו תמיד צלולים. נהדר לאירוח, נסו ותהינו!

מה עוד אפשר לעשות עם 'שקדים במים' מלבד נישנושים?

שקדים מולבנים –  זאת שיטה נוחה וקלה מאוד להכנת שקדים מולבנים. אני עדיין לא מצאתי באזור סאניוול/קופרטינו שקדים שלמים מולבנים (למעט שקדי מרקונה שהם יחסית יקרים, מגיעים מספרד וניתן להשיג אותם ב – Costco או ב Trader Joes)

אז איך מכינים? פשוט מאוד, מקלפים 'שקדים במים' מפזרים בתבנית (בשכבה אחת) ואופים בתנור בחום  בינוני/נמוך כשעה.

חלב שקדים –  מכינים כוס אחת של 'שקדים במים'. לאחר השרייה של לילה שוטפים ומסננים היטב. מכניסים את השקדים לבלנדר (לא פוד פרוססור, צריך בלנדר חזק)  עם 3 כוסות מי ברז קרים ומפעילים ל-3 דקות שלמות. מסננים במסננת דקה ולוחצים עם כף לסחיטה טובה יותר, אוספים את כל הנוזל הלבן הזה – ויש לכם חלב שקדים ביתי נפלא! יכול להיות בסיס של משקה פירות לארוחת בוקר או כמשקה בפני עצמו.

ואי אפשר בלי משהו מתוק לסיום:

 עוגיות שקדים ללא קמח

אלו עוגיות קלילות, נימוחות בפה ללא תוספת שמן  וכמובן, ללא גלוטן.

חומרים:

1 חלבון

1/8 כפית מלח

1/2 כפית דבש נוזלי

1/2  1 כוסות (160 גר') שקדים טחונים (אבקה)

כ-2/3 כוס (140 גר') סוכר

כ-1/2 כוס (70 גר') אבקת סוכר מנופה

לקישוט: כ-1/4 כוס (25 גר') שקדים פרוסים

אופן ההכנה:

מחממים את התנור לחום בינוני-נמוך של 320 מעלות פרנהייט.

שמים את החלבון והמלח בקערה בינונית ומקציפים בעזרת מטרפה או מיקסר ידני עד לקבלת קצף רך, גמיש ומעט נוזלי.

מוסיפים את הדבש ומקציפים מעט עד לקבלת תערובת אחידה.

מקפלים פנימה את אבקת השקדים והסוכר עד לקבלת תערובת גושית ומעט דביקה. מאחדים את הבצק בידיים לכדור.

שמים את אבקת הסוכר בקערית קטנה.

 בעזרת כפית לוקחים מעט מהתערובת ומגלגלים בידיים לכדור בקוטר 3 ס"מ.

מגלגלים כל כדור באבקת הסוכר לכיסוי מושלם, ואז מניחים בתבנית שטוחה, מרופדת בנייר אפיה, במרווחים של 4 ס"מ.

בעזרת האצבע משטחים מעט כל עוגיה במרכזה ויוצרים מעין גומה לא עמוקה שבה נועצים כמה שקדים פרוסים לקישוט. אופים כ-10 דקות עד שהעוגיות מקבלות גוון זהוב בהיר, הן רכות למגע וניראות סדוקות מלמעלה. מצננים.

 

הגיגים יהודיים

"חוטים וטללים נתנו לנו בגן היום" אמרה בתי כשחזרה מיומה השני במעון, בארץ אחרת, דוברת עברית.  “חוטים וטללים?” תמהנו אני וזוגתי. חוטים במעון אפשר להבין, אבל מה לעזאזל זה טללים. ואיך בדיוק היא הביאה את זה הביתה? בבקבוק? רק שזה לא מדבק, קיוותי. בתי, אם לא הבנתם עדיין, הייתה, כמו גיבורו של שלום עליכם, טופלה טוטוריטו, מחליפה בין קוף לתו. "חוקים וכללים" אמרה זוגתי, "אה, ברור" הנהנתי, אכן חשוב מאוד.

חוקים וכללים הם אכן דבר חשוב מאוד. ובמיוחד באמריקה! לנו, שבאנו מארץ שבזה לעיתים לחוקים ולכללים, שהכלל הנפוץ הוא שאין כללים, היתה האדיקות המקומית לחוקק ולכלל כל דבר שזז החל מהגן ועד בכלל, קצת משונה. הרי כולנו שמענו פה ושם את טיעון המחץ "אבל זה החוק".  לא שזה הגיוני יותר או צודק יותר או נכון יותר, אבל זה החוק. כאילו היות הדבר "כלל" כבר הופך אותו בהכרח גם לדבר הנכון.

את היהדות אפשר להאשים בהרבה דברים, אבל חוסר חוקים הוא בהחלט לא אחד מהם. ביננו, מהן המצוות אם לא אוסף חוקים וכללים שעוטף אותך מכף רגל ועד ראש מבוקר וערב, בשכבך ובקומך?

מסכת ראש השנה, אחת המסכתות במשנה, עוסקת בדיני ראש השנה ובענין קביעת החודש. מסכת ראש השנה מייחדת שני פרקים לשאלה כיצד קובעים את יום המולד, הוא ראש החודש, וכנגזרת ממנו את אותם ימי המועד שבהם יש לחגוג ולהקריב קורבנות במקדש. בימי בית המקדש, למרות שכללי לוח השנה וקביעת ראש החודש היו ידועים,  הקפידו על הכלל "כזה ראה וקדש", שהיו מסתמכים על עדי ראיה שראו את החודש על מנת להכריז על החודש כמלא או חסר.

שני פרקים במסכת ראש השנה עוסקים בכללי העדות. מי מעיד? כיצד הוא מעיד? ועל מה הוא מעיד? ושם מופיע הסיפור הבא:

"מעשה שבאו שניים [אל רבן גמליאל נשיא הסנהדרין] ואמרו: 'ראינוהו [את הירח החדש] שחרית במזרח וערבית במערב'. אמר רבי יוחנן בן נורי : 'עדי שקר הם' !  [שלא יתכן שיראה הירח בבוקר במזרח ובערב במערב] כשבאו ליבנה, קבלן רבן גמליאל. ועוד באו שניים ואמרו: 'ראינוהו בזמנו, ובליל עיבורו אל נראה' [ ראינו כדרכו ביום השלושים אבל לא בשלושים ואחד]. וקבלן רבן גמליאל [שידע שלפי הזמן הם אולי צודקים ויתכן שלא ראו למחרת ועדיין ראו את המולד בזמנו]. אמר רבי דוסא בן הרכינס : 'עדי שקר הם ! היאך מעידים על האישה שילדה, ולמחר כרסה בין שיניה'? אמר לו רבי יהושע : 'רואה אני את דבריך [כלומר, אני מסכים אתך ולכן אינני מקבל את החודש כפי שנקבע על ידי רבן גמליאל]

 רבי דוסא בן הרכינס לא קטלה קניה היה! רבי דוסא בן הרכינס היה אב בית הדין בירושליים.  דור ראשון לתנאים. זקן מופלג, והנה מה אומר? "עדי שקר הם", אבל לא פחות חשוב מה שאינו אומר. הוא אינו מערער על עצם קביעת החודש של רבן גמליאל. לעומתו, רבי יהושוע, תלמידו של רבן גמליאל, דור שני לתנאים אומר "שמעתי אותך". אתה אולי חושש לחלוק על רבן גמליאל, אבל אני לא אתן לעבור על כללי העדים כל כך בקלות  לגרום לכל עם ישראל לחלל את יום כיפור (אותו חודש היה חודש תשרי, וכבר נראה למה),ובמיוחד שזו לא הפעם הראשונה שהוא ככה מחפף. אם נתחיל לוותר פה, מי יודע איפה נעצר. בקיצור, לא פשוט.

ממשיכה המשנה "שלח לו רבן גמליאל: 'גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך' [באותו יום שאתה מתכוון לחגוג את יום כפור לפי חשבונך, אנא בוא אלי מירושלים ליבנה, ותביא אתך את הארנק לודא שתחלל את קדושת יום הכיפורים הזה שלך]. הלך ומצאו רבי עקיבא  מצר. אמר לו [רבי עקיבא]: ביש לי ללמוד. שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר: 'אלה מועדי ה', מקראי קודש אתה תקרא אותם' ; בין בזמנן ובין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו".

רבי עקיבא נותן תשובה מקומית, לא עקרונית. רבי עקיבא אומר לו כך. תרגיע. אין לך מה לחשוש שהעם יחגוג את יום הכיפורים ביום "לא נכון" , כי לפי הדרש, אין למועדים זמן "נכון". הזמן הנכון הוא מתי שאנחנו קובעים שהוא הזמן.

רבי יהושוע לא משתכנע. על הפרק לא עומד דווקא קביעת החג הזה או אחר, אלא עקרון כללי גבית העדות. אם נשבור את החוקים היום, מי יודע לאן נגיע מחר? המשיך רבי יהושוע לסמכות גבוהה יותר. אב בית הדין, האיש שהסכים לטענתו מלכתחילה רבי דוסא בן הרכינס.

"בא לו [רבי יהושע] אצל רבי דוסא בן הרכינס, אמר לו [רבי דוסא בן הרכינס]: 'אם באין אנו לדון אחר כל בית דינו של רבן גמליאל, צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו'; שנאמר: 'ויעל משה ואהרון, נדב ואביהוא, ושבעים מזקני ישראל. ולמה לא נתפרשו שמותן של [ה]זקנים? אלא ללמד שכל שלושה ושלושה שעמדו בית דין על ישראל, הרי הם כבית דינו של משה".

בניגוד לתשובתו המקומית של רבי עקיבא, תשובתו של רבי דוסא בן הרכינס, היא עקרונית לגמרי. אומר רבי דוסא בן הרכינס, סמכותו של בית הדין לקבוע וטעמיו עימו. אם נתחיל לערער על כל קביעה וקביעה הרי אין לדבר סוף. אמנם יש כללים, אבל הכללים הם אמצעי, לא מטרה. לפעמים יש דברים יותר חשובים מהכללים או מהאמת ה"מדעית"  ולבית הדין מותר להתחשב גם באלה. לפעמים הכללים אומרים שצריך לחרוג מהכללים. אבל מה יכול להיות יותר חשוב מהאמת? זה החוק! לא?

ממשיכה המשנה "נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו [של רבי יהושע]. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר לו: 'בוא בשלום, רבי ותלמידי! רבי בחכמה, ותלמידי שקבלת את דבריי'.

למה התעקש כל כך רבן גמליאל? נגיד שהוא טעה? אז מה? מה האסון הכל כך נורא שבעבורו שווה לו להכריח את תלמידו לחלל את יום כיפור לפי חשבונו? ונוסף לזה, בנגוד לאינסינקט המצ'ואיסטי, רבי יהושוע אכן קם, לקח את מקלו ומעותיו, וחילל את יום כיפור לפי חשבונו!!! ומה כל כך מעניין בסיפור הזה שעורך המשנה ראה לנכון לכלול אותו במשנה?

מה שיש לנו כאן, הוא מעבר לשאלה איזוטרית של קבלת עדים או מאבק כח בין זוג רבנים לגבי מי צודק. זו גם הסיבה בעבורה נכלל הסיפור במשנה, כך שאלפיים  שנה מאוחר יותר נוכל עדיין ללמוד ממנו.

מי שצדק בעניין הכללים היה דווקא רבי יהושע. את זאת ידע היטב גם רבן גמליאל. אלא, משום שהיה הנשיא וקובע הזמנים לעם ישראל, חשוב היה לו לשמור על כך שכל העם ישמור על לוח משותף. גם אם טעה מלכתחילה שקיבל את העדים, בדיעבד עיקרון האחדות גדול יותר משאלת צדק נקודתי בעניין זה או אחר. ואכן, רבי יהושע, שנאבק בשם המדע, הכללים, או האמת המוחלטת האובייקטיבית (וצדק), גילה גדלות רוח כשהבין מדוע קבע רבן גמליאל כפי שקבע והעמיד את הצרכים החברתיים מעל לאמת. פרופ' שמריהו טלמון כתב בנדון: "אין לי חיץ ממשי ובר-תוצאות בהבדל בחשבון הלוח. שינוי בתאריך מן התאריכים הקוצבים את מהלך השנה מביא בהכרח לידי פירוק של שותפות חיים. לידי הפרת התואם שבין מעשי אדם לחברו והוא מבטל את אותה סינכרוניזציה במנהגים ובמעשים שהיא יסוד מוסד לסדרי חברה תקינים. העושה שבת לעצמו – בזה שאינו מקיים את מועדי השנה בעונה אחת עם הציבור שבתוכו הוא חי – מפקיע עצמו מן הכלל ופוסק להיות אבר מן הנוף החברתי שעימו נמנה לפני כן"..

כת האיסיים הנהיגה לוח שונה ולפיכך מועדי חגי אנשי הכת היו שונים ממועדי החגים של שאר עם ישראל, מה שהיה הגורם המשמעותי ביותר לפירוד בינם לבין שאר העם. כך גם ראשוני הכנסיה הנוצרית שינו את היום המקודש בשבוע ודאגו שחג הפסחא לא יחול בזמן הפסח היהודי וכל זאת בכדי להעצים את הבידול החברתי.

מה שרבן גמליאל ראה מול עיניו הוא העיקרון של אחדות העם וחשיבותו של אחדות הלוח (והסמכות), מעבר לשאלה הנקודתית של ראש החודש הנכון, תהליכי גבית העדות, או הצדק המוחלט של החלטה זו או אחרת. אם הוא היה מסכים לעיקרון שהאמת או הכלל אכן תמיד גוברים, אז חצי העם בירושלים היה חוגג את החגים לפי לוח שנה אחר מחצי העם השני. ומשם, הדרך לפיצול העם, למרות שני בתי דין קצרה. מה שרבן גמליאל קבע, ורבי יהושוע קיבל, הוא שלפעמים, הצורך הגדול, אחדות העם, גובר על הצורך הקטן, אפילו אם פירושו שבירת הכללים. גם הכללים מתכופפים לפעמים מול מטרה גדולה וחשובה יותר.

חוטים וטללים אמרה לי בתי". ודאי אמרתי ומזגתי לה כוס טוטה-טולה. "שתהיה לנו שנה טובה ומתותה".

* הכותב הראשון שהסכים להענות לאתגר של "קהילה מתפלפלת ומנסה כוחה בדבר תורה", הוא ישי שטינהרט מפאלו אלטו. מאותגרים נוספים מוזמנים…

מבט נוסף על תפילת "ונתנה תוקף"

"ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום

,ובו תנשא מלכותך ויכון בחסד כסאך

.ותשב עליו באמת"

פיוט "ונתנה תוקף" הוא בין המפורסמים, אם לא המפורסם מפיוטי הימים הנוראים והתפילה בכלל, בפיוטי  הימים הנוראים. הוא נאמר בתפילת מוסף של ראש השנה ויום כיפור ומתאר את החרדה הגדולה מאימת הדין ואת אפסות האדם מול האלוהים היושב בדינו. עבור אנשים רבים, פיוט זה הוא תמצית ראש השנה, שיאו של יום, שיאה של התפילה, והוא נאמר, לפחות אצל האשכנזים, בהתרגשות, התייפחות ובתחנונים.

מקור הפיוט לא לגמרי ברור. האגדה מייחסת את הפיוט לרבי אמנון ממגנצה, שחי במאה האחת עשרה במיינץ. אגדת "מעשה ברבי אמנון" מספרת כיצד דרש ההגמון מרבי אמנון, שהיה גדול הדור וכליל המעלות, להמיר דתו. כדי לדחותו בקש אמר רבי אמנון שיחשוב על הדבר שלושה ימים, אך אחר כך התחרט על שלא דחה אותו לאלתר. ביום השלישי, משלא הגיע, הביאוהו בעל כורחו. הוא הציע שיכרתו את לשונו, שסררה כאשר לא דחתה את אפשרות ההשתמדות מיד, אך ההגמון חפץ להעניש דווקא את רגליו, שלא הגיעו. עינוהו בייסורים איומים, כרתו את גפיו והמליחו את הפצעים במלח. היה זה סמוך לראש השנה, ומשהחזירוהו לביתו והגיע החג, ביקש שיביאוהו לבית הכנסת. שם לפני אמירת קדושה פתח את פיו ואמר את פיוט "ונתנה תוקף"; משסיים אותו נסתלק מן העולם. ביום השלישי לפטירתו נגלה רבי אמנון לרבנו קלונימוס בן בחלום והשלים את הפיוט, וציווה אותו להפיצו בכל הקהילות.

הפיוט התגלה בגניזת קהיר ותוארך למאה העשירית. על סמך הממצאים מהגניזה, ועל סמך אופי השפה העברית המשמשת בו, מייחסים החוקרים את הפיוט דווקא לפייטן ארץ-ישראלי קדום מהתקופה הביזנטית. ייתכן שמדובר ביניי או אלעזר הקליר, שחיו בארץ ישראל במאות ה-6 או ה-7 לספירה, או בפייטן ארץ-ישראלי אחר מתקופתם. יש הטוענים גם  שהוא אף מוקדם לתקופה זו.

"אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד

,וכותב וחותם וסופר ומונה

,ותזכור כל הנשכחות ותפתח ספר הזכרונות

.ומאליו יקרא, וחותם יד כל אדם בו

ובשופר גדול יתקע, וקול דממה דקה ישמע"

בתוך מרוצת היום מגיע עת הדין, ואז, כאשר קול השופר מעורר את תשומת ליבנו אנחנו עוצרים לרגע. הכל מתבהר, ואנו נותרים עם קול הדממה הדקה. מה היא בעצת דממה דקה? איך אפשר לשמוע דממה?

הביטוי דממה דקה מופיע בתנ"ך בעת שאלוהים מתגלה אל אליהו הנביא. לאחר שאלוהים מתגלה לאליהו בכוחות רבי  עוצמה, כמו הסופה הרעש והאש, הוא מתגלה בדממה הדקה, וזו ההתגלות שאליהו מזהה כהתגלות האלוהית. הקול הפנימי. אולי זה הקול שאדם שומע מבפנים? הקול "השקט"? הביטוי של עוצמת השקט כנראה קוסם לנו באיזו שהיא צורה. אהוד בנאי כתב את השיר "דממה דקה"

" זה בא פתאום בשעה של לא לילה לא יום 
קרה במציאות אבל הרגיש חלום 
וכל איש לבדו אז עמד על עומדו 
ושמע את זה בא מתוכו 
דממה דקה "
(http://www.shiron.net/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=57&wrkid=10309)

אני לא יודע אם זו אכן הייתה ההשפעה, אבל האם  השיר The sound of silence  של  סימון וגרפונקל קיבל משם השראה?

למילים בעברית:   http://www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=59537

"ומלאכים יחפזון, וחיל ורעדה יאחזון

– " ויאמרו: "הנה יום הדין לפקד על צבא-מרום בדין

.כי לא יזכו בעיניך בדין

.וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון

כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו

.כן תעביר ותספר ותמנה ותפקד נפש כל חי

.ותחתוך קצבה לכל בריה, ותכתב את גזר דינם"

שימו לב שכל באי עולם עומדים למשפט, גם המלאכים בדומה לבני אדם. כולם נידונים כאחד ביום הדין, הוא ראש השנה.

הקטע הבא בתפילה מבטא את הרעיון שראש השנה הוא יום המשפט שבו אנו נידונים ויום כיפור הוא יום חתימת הדין שבו נחתם גזר הדין ונקבע העונש. הגמרא במסכת ראש השנה אומרת " אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של צדיקים גמורין, ואחד של רשעים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים – תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו – נכתבין לחיים, לא זכו – נכתבין למיתה", זה גם המקור לשמם של הימים בן ראש השנה ליום כיפור, הם הימים הנוראים. הם נוראים כי הם הימים בהם אנחנו כוססים את הציפורניים בציפיה. באיזה ספר ניכתב השנה? אלה גם עשרת ימי תשובה. הימים בהם אנחנו יכולים עדיין לשוב בנו ולשנות את פסק הדין.

"בראש השנה יכתבון, וביום צום כיפור יחתמון

? כמה יעברון וכמה יבראון

? מי יחיה ומי ימות

מי בקצו ומי לא בקצו, מי במים ומי באש

מי בחרב ומי בחיה, מי ברעש ומי במגפה

. מי ינוח ומי ינוע, מי ישקט ומי יטרף

, מי ישלו ומי יתיסר, מי יעשר ומי יעני

: מי ישפל, ומי ירום"

מילותיו המיוחדות של הפיוט היוו השראה גם לשירו של לאונרד כהן, "מי באש ("Who by Fire"). השיר נכתב בעקבות חוויותיו של כהן בסיבוב הופעות מול חיילי צה"ל בחזית מלחמת יום כיפור.

 שימו לב שעד עכשיו כל תהליך המשפט היה סביל. אנחנו התיצבנו בשורה ארוכה למשפטנו. אפילו לא צויינה האפשרות להגיש כתב הגנה. עכשיו הפיוט הופך לרגע לקצת יותר פעיל ואומר לנו שגם לנו יש חלק במתרחש:

 "ותשובה ותפילה וצדקה

! מעבירין את רע הגזרה"

כי שמך כן תהלתך, קשה לכעוס ונוח לרצות

.כי לא תחפוץ במות המת, כי אם בשובו מדרכו וחיה

.ועד יום מותו תחכה לו, אם ישוב מיד תקבלו"

חרטה, תחנונים ומעשים טובים יכולים עדיין לשנות את גזר הדין. בידנו הדבר! האלוהים, כמו הורה שמעניש את ילדיו, מעדיף לא להעניש. כי לא תחפוץ במות המת, כי אם בשובו מדרכו וחיה.

הקטע המסיים מדבר על אפסות וסופיות האדם מול נצחיות האלוהים. אם תקראו את המילים תגלו שהם עוזרות לנו לשים פרופורציות ראויות על חיי היום-יום שלנו.

 "אמת כי אתה יוצרם ואתה יודע יצרם

:כי הם בשר ודם

,אדם יסודו מעפר וסופו לעפר

.בנפשו יביא לחמו

,משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל

,וכצל עובר וכענן כלה

וכרוח נושבת וכאבק פורח

! וכחלום יעוף

.ואתה הוא מלך, אל חי וקים"

קיבוץ בית השיטה, כקיבוצים רבים, חיפש את דרכו לחגוג את החגים (בינהם גם את יום כיפור) תוך יציקת תכנים ישראליים חילוניים כתחליף לתכנים הדתיים. במלחמת יום הכיפורים, בשנת 1973 שכל הקיבוץ אחד עשר מבניו, מה שחידד את שאלת תוכני החג, ובמיוחד לאור מחלוקות ביו דור המיסדים ודור הבנים על הערכים אותם יש לחדד, ערכים יהודיים, ציונים, וזיכרון.

יאיר רוזנבלום, מלחין מוערך ופופולרי, ידוע בעיקר בשל המוסיקה שכתב לשירי הלהקות הצבאיות וביניהם "גבעת התחמושת" ו"שיר לשלום". בשנת 1988 הוזמן רוזנבלום לקיבוץ בית השיטה כדי לשמש מנהל מוסיקלי לחגיגות הששים של הקיבוץ. בשהותו שם התרשם רוזנבלום עמוקות מטקסי הזיכרון שהיו נהוגים בקיבוץ ובעיקר מן האבל העמוק על אחד עשר חברי הקיבוץ ובניו שנהרגו במלחמת יום הכיפורים. בטקסים האלו, שהתקיימו בערב יום הכיפורים כבר משנת 1944 והתגבשו ב1984, נהגו שני חברי קיבוץ, שולה וחנוך אלבלק, לשיר מפיוטי החג. למחרת היתה מתנהלת בחדר האוכל של הקיבוץ שיחה כללית על ענייני המקום והשעה, הקהילה והמדינה.

רוזנבלום הלחין את הפיוט "ונתנה תוקף" וחנוך אלבלק שר את הפיוט לראשונה בשנת 1990 בערב יום הכיפורים בקיבוץ וגרם לטלטלה רגשית בקרב חברי הקיבוץ. סרט תיעודי בבימויו של יהודה יניב מתמודד עם אבלהּ של הקהילה הקטנה שאיבדה רבים כל כך מבניה במלחמה. במהלך הסרט רוזנבלום מביע שוב ושוב דאגה שמא הפיוט שלו לא יתקבל בחיוב על ידי חברי הקיבוץ. הוא טעה. בטקס הזיכרון, שנערך בערב יום-הכיפורים, עלה חנוך אלבלק, על הבמה ושר את מילות התפילה בלחן של רוזנבלום. קהל של יותר מאלף איש ישב על מקומו ודממת-מוות ריחפה באוויר. כשהסתיים השיר, קמו החברים בזה אחר זה, כמו על-פי אות מוסכם, ועזבו את המקום בדומייה. "הרגשנו שאחרי שיר כזה אין מה להוסיף עוד", אמרו לאחר מכן. מקצתם אף התבטאו: "זה היה רגע של קדושה שלא הבנו אותה, אבל חשנו אותה במלוא העוצמה".

 חיבת הפיוט בלחן החדש, שהופץ תחילה בקלטות, גוברת משנה לשנה והוא אף הפך למעין המנון הימים הנוראים בתחנות הרדיו הישראליות.

ברבות השנים זכה הפיוט בלחנו של רוזנבלום למגוון ביצועים. חיפוש באינטרנט ימציא לכם ביצועים של הגבעטרון, דודו פישר, שולי נתן, אדם ועוד רבים. עשרים שנה מאוחר יותר בחר אברהם פריד, מגדולי הזמר החרדי, לחדש את ביצועו המקורי של חנוך אלבלק והכנס את הלחן היישר ללב הקונצנסוס הדתי. היום ישנם בתי כנסת שמשמשים בלחנו של רוזנבלום בתפילת ראש השנה ויום כיפור.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3773877,00.html

מה כל כך מיוחד בפיוט הזה שכה שבה את לב ההמונים? אולי כי הפיוט, למרות שנכתב לפני יותר מאלף שנה הוא בעברית המובנת לנו בימינו אלה, ולמרות היותו פיוט דתי וחלק מהתפילה הוא עוסק בעולם היהודי (המשפט לפני אלוהים), באוניברסלי (אפסות וסופיות האדם), בחששותינו מהמוות, מהלא נודע, אקראיות הגורל ושבריריות קיומנו, ובעקבות הלחנתו של רוזנבלום, גם בישראלי, מה שמאפשר לנו חיבור יותר רגשי ופחות שכלתני לפיוט, לא כתפילה אלא כטקסט.

וּנְתַנֶּה תּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּום

כִּי הוּא נורָא וְאָיום

וּבו תִנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ

וְיִכּון בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ

וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת.

אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן וּמוכִיחַ וְיודֵעַ וָעֵד

וְכותֵב וְחותֵם וְסופֵר וּמונֶה.

וְתִזְכּר כָּל הַנִּשְׁכָּחות,

וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרונות.

וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא.

וְחותָם יַד כָּל אָדָם בּו.

וּבְשׁופָר גָּדול יִתָּקַע.

וְקול דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע.

וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן.

וְחִיל וּרְעָדָה יאחֵזוּן.

וְיאמְרוּ הִנֵּה יום הַדִּין.

לִפְקד עַל צְבָא מָרום בַּדִּין.

כִּי לא יִזְכּוּ בְעֵינֶיךָ בַּדִּין.

וְכָל בָּאֵי עולָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרון.

כְּבַקָּרַת רועֶה עֶדְרו.

מַעֲבִיר צאנו תַּחַת שִׁבְטו.

כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפּר וְתִמְנֶה וְתִפְקד נֶפֶשׁ כָּל חָי.

וְתַחְתּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיּותֶיךָ.

וְתִכְתּב אֶת גְּזַר דִּינָם:

בְּראשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן

וּבְיום צום כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן

כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן

מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת.

מִי בְקִצּו וּמִי לא בְקִצּו

מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ

מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה

מִי בָרָעָב. וּמִי בַצָּמָא

מִי בָרַעַשׁ. וּמִי בַמַּגֵּפָה

מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה

מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ

מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף

מִי יִשָּׁלֵו. וּמִי יִתְיַסָּר

מִי יֵעָנִי. וּמִי יֵעָשֵׁר

מִי יִשָּׁפֵל. וּמִי יָרוּם

וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה

מַעֲבִירִין אֶת רעַ הַגְּזֵרָה

כִּי כְּשִׁמְךָ כֵּן תְּהִלָּתֶךָ

קָשֶׁה לִכְעס וְנוחַ לִרְצות

כִּי לא תַחְפּץ בְּמות הַמֵּת

כִּי אִם בְּשׁוּבו מִדַּרְכּו וְחָיָה

וְעַד יום מותו תְּחַכֶּה לּו

אִם יָשׁוּב מִיַּד תְּקַבְּלו.

אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא יוצְרָם

וְאַתָּה יודֵעַ יִצְרָם

כִּי הֵם בָּשָׂר וָדָם.

אָדָם יְסודו מֵעָפָר, וְסופו לֶעָפָר

בְּנַפְשׁו יָבִיא לַחְמו

מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר

כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נובֵל

כְּצֵל עובֵר וּכְעָנָן כָּלָה

וּכְרוּחַ נושָׁבֶת וּכְאָבָק פּורֵחַ

וְכַחֲלום יָעוּף.

כתיבה וחתימה טובה.

הכותב: ישי שטינהרט, פאלו אלטו

סתם כך באמצע לוח השנה,  מתי שהוא בין כסלו ושבט, בין חנוכה לט"ו בשבט מתחבא לו חודש טבת. סתם חודש. כל מה שיכלה נעמי שמר לומר עליו בשיר שניים עשר ירחים היה: "בטבת ברד". זה הכל? ברד? מישהוא מכם בכלל זוכר הרבה ברד משנות ילדותו? דווקא בטבת?

האמת שבטבת קרו הרבה דברים, לפחות בהסטוריה היהודית המודרנית. למשל, הידעתם שאם המושבות בגליל, ראש פינה הוקמה בטבת, וכך גם קריית שמונה. בטבת חוסלו המחנות בקפריסין והוקמה הקרן הקיימת, ועוד ועוד.

אבל מהבחינה היהודית, היום המשמעותי בחודש טבת הוא צום עשירי בטבת.  צום העשירי בטבת הוא אחד מארבעת הצומות המוזכרים במקורות ונהוגים עד היום. "הרי הוא אומר כה אמר ה'. צום הרביעי וצום השביעי וצום העשירי וגו'. צום הרביעי, זה שבעה עשר בתמוז שבו הבקעה העיר… צום החמישי, זו תשעה באב יום שנשרף בו בית המקדש… צום השביעי, זה שלשה בתשרי – יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם שהרגוֹ ישמעאל בן נתניה, ללמדך שקשה מיתתן של צדיקים לפני המקום כחורבן בית המקדש… צום העשירי, זה עשרה בטבת יום שבו סמך מלך בבל את ידו על ירושלם, שנאמר 'ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי' וגו' 'בן אדם כתב לך' וגו'.".

על צום גדליה דיברנו בפוסט קודם. שלושה הצומות שנותרו, עשירי בטבת, שבעה עשר בתמוז, ותשעה באב, שלושתם סובבים סביב אותו אירוע. בשנת 588 לפני הספירה, בשנה התשיעית של מלכות צידקיהו הוטל המצור על ירושלים. "וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָלַיִם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב."תקופת המצור מוזכרת במקורות כתקופת רעב וסבל נוראית. שנה וחצי נמשך המצור על ירושלים ובי"ז בתמוז הובקעה חומת העיר החיצונית ונכבשה העיר. שלושה שבועות לאחר מכן, בתשעה באב, נפל ונחרב בית המקדש. כל שלושת הצומות הללו נסובים סביב אותו זיכרון של חורבן בית המקדש.

הזיכרון הוא ערך מכונן ביהדות. הדברים קיימים כי אנחנו זוכרים אותם. כך אמר נשיא מדינת ישראל, עזר וייצמן בנאומו ברייכסטג הגרמני בשנת 1996: "הזיכרון מצמצם את המרחקים. מאתיים דורות עברו מראשית תולדות עמי, והם דומים בעיניי כימים אחדים. רק מאתיים דורות עברו מאז קם אדם ושמו אברהם ועזב את ארצו ואת מולדתו והלך אל הארץ שהיום היא ארצי. רק מאתיים דורות עברו מיום שקנה אברהם את מערת המכפלה בעיר חברון ועד הסכסוכים הרצחניים המתרחשים בה בדורי. רק מאה וחמישים דורות עברו מעמוד האש של יציאת מצרים ועד עמודי העשן של השואה. ואני, שנולדתי מזרעו של אברהם ובארצו של אברהם- הייתי בכולם. הייתי עבד במצרים, וקיבלתי את התורה בהר סיני, ויחד עם יהושע ואליהו עברתי את נהר הירדן, נכנסתי לירושלים עם דוד, וגליתי ממנה עם צדקיהו, ולא שכחתי אותה על נהרות בבל, ובשוב אדוני את שיבת ציון חלמתי בין בוני חומתה. לחמתי ברומאים וגורשתי מספרד, והועליתי על המוקד במגנצא, היא מיינץ, ולמדתי תורה בתימן, ושכלתי את משפחתי בקישינב, ונשרפתי בטרבלינקה ומרדתי בוורשה ועליתי לארץ ישראל, היא ארצי שממנה גליתי ובה נולדתי וממנה אני בא ואליה אשוב… וכשם שאנחנו נתבעים, בכוחו של הזיכרון, להשתתף בכל יום ובכל אירוע של עברנו, כך אנחנו נתבעים, בכוחה של התקווה, להתבונן לכל יום ויום של עתידנו… נע ונד אנוכי. בתרמיל הזיכרונות על כתפי ובמקל תקוותי בידי אני ניצב בצומת הזמנים הגדול של סוף המאה העשרים. יודע אני מהיכן אני בא, ומתוך תקווה וחרדה אני מבקש לדעת לאן אני הולך".

יצחק בשביס זינגר אמר אותו דבר, אבל אחרת: "כשיום עובר, הוא כבר איננו. מה נשאר ממנו? רק סיפור, ותו לא.  אילו לא היו מספרים סיפורים וספרים לא היו נכתבים, בני אדם היו חיים כמו חיות, רק בשביל היום. אבל בסיפורים הזמן לא נעלם. גם לא האנשים והחיות. עבור המספר והשומע, כל הברואים ממשיכים לחיות לנצח. העבר עדיין הווה. היום אנחנו חיים, אבל מחר, יהיה סיפור. העולם כולו, כל האנושות, אינו אלא סיפור אחד ארוך.".

אבל למרות כל הזיכרון, צום עשרה בטבת עדיין מעורר בעייה עקרונית. שבעה עשר בתמוז ותשעה באב הם ימים שבהם קרה דבר שהוא למעלה מכל ספק בעל משמעות. נפרצה העיר. נחרב בית המקדש. לא ניתן לפקפק במשמעות הימים האלו ובסיבה לזכור אותם. בעוד שאר שלושת הצומות מציינים תאריך שמנציחים אירועים טרגיים שתוצאותיהם היו הרות אסון, מידיות: פריצת החומות בי"ז בתמוז סימנה את נפילתה הבלתי-נמנעת של ירושלים כולה. בתשעה באב חרבו הבית הראשון והשני; בצום גדליה "נהרג גדליה בן אחיקם ונכבית גחלת ישראל הנשארה וסיבב להתם גלותן." בעשירי בטבת בסך הכל הוטל המצור על העיר. בדיעבד, אנחנו מסמנים את התאריך כתחילת הסוף, אבל הוא איננו מציין סופו של תהליך ואינו אירוע בעל תוצאות מידיות בזכות עצמו. רק התחלה של תהליך, ששנה וחצי מאוחר יותר, יסתיים בחורבן. תהליך, שבזמן שהתחיל, עדיין היה הפיך. מה זכה עשירי בטבת שעליו יאמר  הנביא יחזקאל (שבכלל אינו בירושלים אלא גולה בבבל): "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר. בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.", שימו לב למילההיום החוזרת שלוש פעמים במשפט. הנביא יחזקאל רואה בעצם "היום" יום משמעותי ביותר, אבל למה?

אחת הבעיות שלנו כבני אדם רציונליים, או לפחות ככאלה שחושבים את עצמם כרציונלים, שיש לנו בעיה קשה לקשר בין מעשה ותוצאה. אנחנו מסוגלים לקשר בין מעשה מיידי לתוצאה מיידית, אבל כאשר הקשרים לא ברורים ולא ומיידים אנחנו נוטים לא לראות את הקשר בין המעשים לתוצאות, אלא נוטים להסביר את התוצאות בדרך שיסבירו את האמונות הראשוניות שלנו. לא מאמינים? במאה העשרים נערך הניסיון החברתי הגדול ביותר מסוגו. ניסיון שנמשך יותר משישים שנה והקיף מאות מליוני משתתפים. עשרות מיליוני אנשים מתו במהלך הניסוי ומאות מליונים אחרים חיו חיי פחד ומחסור. תוצאות הניסוי, לכשהסתיים, היו ברורות וחד משמעיות, ובמיוחד לעומת הקבוצות שלא השתתפו בניסוי. ניתן היה לחשוב שבעקבות התוצאה בא הקץ על הרעיונות הקומוניסטיים. היינו רוצים להאמין שלמדנו משהוא, לא? האמת היא שכנראה שלא. למפלגה ולרעיונות שלום ולאחרונה הם אפילו היתה להם עדנה ופריחה מחודשת. קארל מרקס עדיין חי ובועט. אנחנו מסוגלים לראות רק מה שכתוב לנו על הקיר באותיות קידוש לבנה, וגם אז לזמן קצר ובעירבון מוגבל. מהר מאד אנו חוזרים לאמונות המקוריות שלנו, לדברים בהם אנחנו רוצים ובוחרים להאמין.

מבחינת תושבי ירושלים דאז, העשירי בטבת היה יום מעט שונה, אבל לא יותר מידי. לא היה זה המצור הראשון על ירושליים. אותו נבוכדנצר כבר צר על ירושלים פעמיים קודם לכן בימי יהויקים ויהויכין בנו, ותמיד זה נגמר בהחלפת השליט. אז מה הרבותא שאותו אחד בא לחסל חשבון עם צידקיהו (שהחליף את יהוייכין)?  העם האמין שיש חסינות מוחלטת לירושלים ולבית המקדש. הד לכך ניתן לשמוע באזהרתו של הנביא ירמיהו: " הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר: עֲמֹד בְּשַׁעַר בֵּית ה' וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְאָמַרְתָּ: שִׁמְעוּ דְבַר ה' כָּל יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַה'. כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת אֱ-לֹהי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה … הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל. ". ירמיהו גם מצביע על מה שניתן לעשות לשנות את התוצאה: " כִּי אִם-הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת-דַּרְכֵיכֶם וְאֶת-מַעַלְלֵיכֶם;  אִם-עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ; גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ, וְדָם נָקִי אַל-תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ, לְרַע לָכֶם.  וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם  לְמִן-עוֹלָם וְעַד-עוֹלָם." אבל את מי זה באמת עניין? היתה אמונה של חסינות ולך תתוכח עם אמונות.

העשירי בטבת, שנת 588 לפנה"ס בירושלים היה יום שנראה לא שונה בהרבה מהימים שלפניו ואחריו.

"יום רגיל, עם אור וגיל פשוטים כפת של לחם,
יום נשוק בסאון השוק וגעש המדרכת,
יום גבוה ונישא
עד גגות חבלי כביסה
ומחספס כאספלט שבכבישים.
אך מוזר איך יום כזה
מתפעם לו בחזה
ומתנוצץ בעיני האנשים.
סתם יום של חול
עם בוקר כחול,
בלי חג ומחול,
יום בין ימים שווים.
אור לא גבר,
אבל בפרבר
עבר הדוור
עם מכתבים
לאוהבים. "

(סתם יום של חול, מילים: יוסי גמזו, לחן: שמעון ישראלי)

לצפייה:  http://www.youtube.com/watch?v=fn0IF1KlFBQ

זו אולי הסמליות של צום העשירי בטבת. קל לנו לזכור את התוצאות, כמו חורבן בית המקדש, אבל הרבה יותר קשה לנו לראות מתי מתחיל התהליך ומתי עדיין ניתן לשנות אותו. אנחנו מקדישים הרבה מחשבה וזיכרון לתוצאת התהליך, אבל שוכחים ש"סוף מעשה במחשבה תחילה". קל לנו להבין את חורבן הבית מאשר לראות, שנה וחצי קודם, שהתהליך שמוביל לכך החל ועוד מעט נעבור את נקודת האין חזור.

מספרת האגדה על רבי ישראל מסלנטר שבשעת לילה מאוחרת בעיר וילנה, צעד מביתו לעבר בית המדרש לעסוק בתורה ולהתבודד עם קונו. לפתע הבחין באור קטן מהבהב מתוך חנותו של הסנדלר. תמה רבי ישראל על כך שהסנדלר ממשיך בעבודתו בשעת לילה כה מאוחרת. נכנס רבי ישראל לחנותו של הסנדלר ומצאו יושב ומתקן נעליים לאור הנר. ברכו רבי ישראל לשלום ושאלו: אמור נא לי, מפני מה הנך יושב בשעה כה מאוחרת ומתקן נעליים?"
"רבי", השיב הסנדלר בפשטות- "כל זמן הנר דולק אפשר עוד לתקן…"

הנה קטע מעניין של שלמה ארצי שר על כל זמן שהנר דולק

הבעיה היא כמובן שבדרך כלל אנחנו  לא רואים מתי הנר דולק ומתי הוא כבר כבה בזמן אמת, בדרך כלל אנחנו אפילו לא רואים שיש נר. רק בפרספקטיבה של זמן הדברים מתברר שהכתובת הייתה על הקיר ולא ראינו אותה. וכאן גם הדברים מסתבכים והולכים. אנחנו תמיד רואים ושופטים רק את מה שקרה, אך לא את מה שלא קרה. איך אפשר אחרת? תארו לעצמכם איך נראית הייתה ההיסטריה של המאה העשרים אם בשנת 1932, שנה לפני שהיטלר התמנה לקנצלר גרמניה, איזשהו לאומן גרמני, אולי אפילו יהודי, היה מתנקש בחייו. איך הייתה ההיסטוריה שופטת אותו? מה היו אומרות כותרות העיתונים? "לאומן קיצוני גרמני שרצח פוליטיקאי שולי גרמני וגרם לגל של סנטימנט שלילי נגד…". בדיעבד היינו צריכים לקרוא על שמו רחוב, מה רחוב? עיר שלמה.

מה שמזכיר לנו צום עשרה בטבת, הוא שהתהליך שהוביל לחורבן בית המקדש התחיל מתישהו לפני תשעה באב, ושזו חוכמה קטנה מאד לראות את נקודת הסוף בדיעבד, כמן תשעה באב ולשכוח שלכל תשעה באב יש גם עשירי בטבת. לראות את נקודת האל חזור מלכתחילה זה כבר הרבה יותר קשה, והחוכמה היא לא לקבל את תשעה באב אלא למנוע ממנו להגיע. בפראפרזה על משפט מימי הטירונות, לכל מוצאי שבת יש שבת.

אם לא יקרה שום דבר מפתיע בשנים הקרובות, יש סיכוי לא מבוטל שנראה אירן גרעינית. מהוא העשירי בטבת של הפצצה האירנית? האם יום אחד יכתבו: " וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר. בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.",.

בתפילת שבת, בתפילה לשלום המדינה אומרים " וּשְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ לְרָאשֶׁיהָ, שָׂרֶיהָ וְיוֹעֲצֶיהָ, וְתַקְּנֵם בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ". לא יכלתי לומר את זה יותר טוב. בשנים הקרובות הם יצטרכו את כל העזרה והעצה שיוכלו לקבל. יהי רצון  שתתקנם בעצה טובה מלפניך. אמן כן יהי רצון.

זכור את שעשה לך העמלק

תמחה את זכר עמלק, מתחת השמים לא תשכח.

השבת הסמוכה לראש חודש אדר היא שבת זכור. בין חנוכה לפסח ישנן ארבע שבתות שנוספת עליהן קריאה מיוחדת, ושבת זכור היא אחת מהן. בשבת זו מוציאים שני ספרי תורה, באחד קוראים את פרשת השבוע ובשני את המפטיר מפרשת כי תצא בספר דברים. אין זו קריאה ככל הקריאות. בעוד שבכל שבת רגילה, בזמן שרוב נשות ישראל, הפטורות מחובת הקריאה השבועית עדיין מתהפכות על משכבן, בשבת זכור הן קמות מוקדם, מתלבשות במיטב מחלצותיהן ושמות פעמיהן לבית הכנסת לשמוע את קריאת זכור, שבה הן מחוייבות.

שבת זכור, כמו שניתן לנחש, עוסקת בחובת הזיכרון, אבל לשם שינוי, בזיכרון אחר ממה שהורגלנו עד פה. שבת זכור עוסקת בחובה לזכור שעלינו להשמיד את עמלק. לא זיכרון חיובי כמו פסח, ולא זיכרון שלקח בצדו כמו צום גדליה,  אלא זיכרון שכולו בעצם שנאה טהורה.

הקריאה די קצרה. שלושה פסוקים של חומר נפץ:

"זכור את אשר עשה לך עמלק, בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עייף ויגע, ולא ירא אלוהים. והיה בהניח ה' אלוהיך לך מכל אויביך מסביב, בארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה לרשתה, תמחה את זכר עמלק, מתחת השמים. לא תשכח."

מדוע זכה עמלק בכבוד המפוקפק הזה? הסיפור שמסופר בספר שמות קצר ולאקוני. בעת שבני ישראל יצאו ממצרים, ועדין יחסית בתחילת דרכם הם מגיעים לרפידים והנה שם: "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלהים בידי.  ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה.  …… . ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב.". כשנגמר הקרב, פונה אלוהים למשה ואומר לו: "כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים.  ויבן משה מזבח ….  ויאמר כי יד על כס יה מלחמה ליהוה בעמלק מדר דר".  על כך מפרש רש"י ""ידו של הקב"ה הורמה להישבע בכסאו, להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית…"".

ומה כל כך מיוחד בסיפור למעלה שמעמיד את עמלק בדרגה כל כך גבוהה? בדיעבד לא נראה שעמלק צריך להיות מדורג כל כך גבוה בשורת צוררי ישראל מאז ועד היום, אפילו המצרים, שמהם ישראל יוצאים אחרי ארבע מאות שנות עבדות לא זכו לכבוד המפוקפק הזה.

פרופסור נחמה  ליבוביץ רואה את המפתח לפרשת עמלק במילים "ולא ירא  אלוקים". כל מקום אחר שבו מופיע ביטוי דומה הוא תמיד מוזכר בהקשר של מעשי אכזריות. עמלק הוא עמלק שאין בלבו יראת אלוקים ומתאכזר לחלשים "ויזנב בכך את כל הנחשלים". בלי שום סיבה, ישראל לא נכנס לארצו והוא לא ניסה לכבוש את ארץ ישראל. כמו העקרב שרצה לחצות את הנהר וביקש מהכלב להעביר אותו. הכלב כמובן מסרב, "הרי אתה תעקוץ אותי" אומר הכלב. "למה שאעשה זאת" אומר העקרב, "אם אעשה זאת הרי שאטבע בעצמי". הכלב משתכנע, נותן לעקרב להתפס בצווארו ויורד לנהר. באמצע הדרך הוא מרגיש את עקיצת העקרב. "למה" הוא אומר לעקרב. "הרי שנינו נמות". "מה אעשה" אומר העקרב, "זה הטבע שלי. זה מה שעקרבים עושים". עמלק עושה את מעשי עמלק לא כי הוא צריך, ואפילו לא בגלל שהוא רוצה. הוא עושה את זה כי זה מה שעמלקים עושים. עמלק מייצג את הרוע העולמי. עמלק הוא הרוע המוחלט.  בהקשר זה יש להבין את רש"י המסביר את הפסוק "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק" כל עוד נמצא הרוע הזה ששמו עמלק בעולם אין כיסאו של ה' שלם. (כס הוא חציה של המילה כסא). רק לאחר שימחה זכר עמלק מהעולם יהיה שם השם שלם וכיסאו שלם ותוכל לבוא הגאולה. ההסבר הזה נותן לפרשת עמלק הקשר אוניברסלי ולא דווקא יהודי.

לדעת רש"י, המפתח להבנת פרשת עמלק טמונה דווקא במשפט "אשר קרך בדרך". רש"י מפרש "קרך" מלשון קור וחום. בשירת הים כתוב כי כתוצאה מנפלאות ה' במצרים "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז ישבי פלשת… נמגו כל יושבי כנען". עם ישראל יוצא ממצרים אחרי ארבע מאות שנה, מביס את המצרים ויוצא בגאון, שמו הולך לפניו. וחרף הרושם הזה בא עמלק ממרחק להלחם בישראל. התרסתו זו של עמלק גרמה שעמים אחרים יצאו בעקבותיו. כמו אדום שהתנגד לישראל "פן בחרב אצא לקראתך", וכן סיחון "ויצא לקראת ישראל המדברה… וילחם בישראל". רבותינו ביטאו רעיון זה במשל על האמבטיה הרותחת שבמדרש תנחומא שבה הראשון שקופץ לאמבטיה מקרר אותה ומאפשר לבאים אחריו להכנס למים בקלות. רש"י מביא משל זה בדברים, כ"ה יח ד"ה : אשר קרך בדרך – "ד"א לשון קור וחום צננך והפשירך מרתיחתך שהיו עובדי כוכבים יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים משל לאמבטיה רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה אע"פ שנכוה הקרה אותה בפני אחרים". .בהקשר הזה עמלק היא מטפורה יהודית. עמלק הוא אבי (וסמל) האנטישמיות בעולם, וכשכך יש דין 'עמלק' לכל עם הרוצה לפגוע בעם ישראל או מתכנן להשמידו בכל דור ודור. בתפיסה הזו כל דוד ודור יכול שיהיה לו העמלק שלו. ואכן, הביטוי "עמלק" ו"זכור את אשר עשה לך עמלק" נכנסו לאוצר הביטויים הישראלית בדרך כלל בהקשר של העמלק של המאה העשרים, הנאצים והשואה.

לטעמי מטפורת פרשת זכור ועמלק קשורה יותר במסר לא אניברסלי או יהודי אלא יותר פרטי.

בעולם ובתרבות המערבית אנחנו נוטים להניח שלכל דבר יש סיבה ופיתרון. אנחנו מנסים להסביר כל דבר שקורה לנו במונחים של אותו גלגל של סיבה ותוצאה. יותר מזה, הרבה פעמים אנחנו נוטים להכניס את עצמנו למשוואה הזו באגף הסיבה. ויש לזה סיבה טובה שקשורה יותר בנו ופחות באירוע אותו אנחנו מנסים להסביר. משום שאם אנחנו חלק מהסיבה הרי אנחנו יכולים להשפיע על התוצאה, ואם כך, הרי שקיבלנו חזרה קצת שליטה במצב, שזה בעצם מה שמניע אותנו מאחורי הקלעים. אנחנו פשוט לא אוהבים להיות חסרי שליטה. אנחנו מרגישים יותר טוב בעולם לינארי שבו לכל דבר יש סיבה והסבר ואם רק נבין אותו קצת יותר טוב נוכל לחיות את חיינו באושר ובעושר בלי הפתעות מיותרות. אולי דוגמא תבהיר את זה קצת יותר. נניח למשל חבורת אנשים שמשתלטת על כמה מטוסים ומטיסה אותם לתוך כמה גורדי שחקים וכך נהרגים אלפי אנשים בדרך. לנו קשה לקבל מעשה כזה בלי לנסות להסביר את זה בכלים שלנו, למשל, זה הכל בגלל שארה"ב תומכת בישראל, וכפועל יוצא אם ארה"ב תשנה את המדיניות שלה במזרח התיכון הרי שלא יקרו יותר דברים כאלו, ובא לציון גואל. ואם זה לא התמיכה בישראל זו התמיכה במשטרים הערבים, ואם לא זה אז זה בטח הנפט, או קונספירציה של הממשל או משהוא אחר. העיקר שכל עוד אנחנו יכולים להסביר את זה, להכניס בזה סדר, ולשלוט בזה (ואולי לשנות את זה בעתיד) מצבינו טוב יותר.

פרשת זכור מזכירה לנו שיש מצב שבו העולם אינו לינארי. יחסי הסיבה והתוצאה אינם תמיד כפי שהיינו רוצים לחשוב שהם, אנחנו לא תמיד באמת מבינים את הסיבה (ואולי לפעמים אין סיבה בכלל?). אנחנו הרי כל כך רוצים להיות בשליטה שאנחנו לא מוכנים לקבל את האפשרות שאולי העולם אינו כזה ואנחנו לא תמיד בשליטה. אולי לפעמים הדברים הם כך פשוט משום שהם כך? אולי יש דברים שבהם אין שני צדדים אלא רק צד אחד? יש צד צודק וצד וטועה? יש נכון ולא נכון? יש טוב ורע? אולי לא תמיד הכל יחסי? בשביל הדברים האלא התורה צריכה את עמלק, הרוע המוחלט. אם עמלק אין פשרה, אין יחסיות ואין הבנה. עמלק הוא רע כי זה טבעו. עם עמלק אין הדברות ואין אמצע הדרך. עם עמלק כל מה שנשאר לנו זה הפסוק  "תמחה את זכר עמלק, מתחת השמים. לא תשכח".

כתב: ישי שטיינהרט