פניקה – התקף חרדה

בחור צעיר התקשר וביקש להפגש בהקדם האפשרי. כשנכנס למשרד, בטרם התיישב בכורסא שמולי, הביט בי במבט מפוחד, אישוני עיניו מורחבים ושרירי גופו מכווצים. הוא סיפר במשפטים קטועים ובמילים מבולבלות על מצב קשה מנשוא. הוא לא מצליח לישון מאז הטיסה האחרונה לפני שבוע ימים. במהלך הטיסה חשב שלקה בהתקף לב. גופו רעד והזיע, הלב השתולל בדפיקות חזקות. היה לו קר. הוא לא הצליח לנשום בצורה מסודרת, לא הצליח לעצום עין או לאכול.  מאז לא חזר לעבוד. הוא לא יוצא מהבית, לא נוהג, לא פוגש אנשים ובקושי מסוגל לדאוג לצרכיו הבסיסיים ביותר. חבריו הקרובים דואגים לערוך קניות של מזון עבורו וכך נמנע מכל מגע עם העולם שמחוץ לחדרו.

במהלך השיחה התברר שמצבי פניקה דומים תקפו אותו גם בעבר. היו מצבים בהם פחד לצאת מהבית ופחד לנהוג שמא יתקף בחרדה. הפעם ההתקף חזר בעוצמה רבה וגרם לשיתוק כללי, דבר שהביא אותו להתקשר אלי בדחיפות. הסימפטומים הללו הביאו אותו בעבר להתיעצות עם רופאים ששללו ממצאים רפואיים אחרים. ואכן, חולים רבים הסובלים מפניקה מגיעים תחילה לחדרי המיון בבתי החולים בחשש להתקף לב, וחשוב לעשות זאת כדי לשלול ממצא רפואי אחר בשלב הראשון של הופעת הסימפטומים.

אנשים הלוקים בהתקפי חרדה ( פניקה) חשים שגופם בוגד בהם. הפחד מהתקף חוזר הופך לגורם משתק והופך להיות הקושי העיקרי לחזרה לתפקוד תקין. במהלך הטיפול החולים לומדים לחיות עם התגובות הפיזיולוגיות של גורם החרדה ( דפיקות לב מואצות, הזעה, רעידות) כפי שלומדים לחיות עם תגובות גופניות אחרות כמו עיטוש או גיהוק.

רוברט ספולסקי, פרופסור לביולוגיה באוניברסיטת סטנפורד, חקר התנהגותן של חיות כדי להבין התנהגויות אנושיות. בספרו: "מדוע לזברה אין אולקוס (כיב קיבה)?" הוא מסביר שאצל בני האדם כמו אצל החיות, יש תגובות פיזיולוגיות מולדות של לחימה/בריחה המכינות אותנו להתמודדות עם מצבים קשים ומאפשרות השרדות. אצל הזברה, ישנה פעולה מואצת של מערכת העצבים הסימפטטית (האחראית על פעילות האיברים הפנימיים כמו לב/ריאה מערכת העיכול, וויסות חום הגוף) בזמן שהיא פוגשת בחיה טורפת כמו נמר או אריה. הפעילות הסימפטטית המואצת שולחת מסר למוח של הזברה, הפוקד עליה להתחיל לרוץ על נפשה. בני האדם היום, אינם פוגשים באריה או נמר במהלך חייהם, אבל נתקלים במצבים אחרים המאיימים על שלוות נפשם. ובכל זאת, אותה תגובה ביולוגית מולדת שולחת מסר למוח כאילו נתקלנו באריה ועלינו להתחיל לרוץ. ספולסקי טוען, שבאותו הרגע, המוח שלנו מתבלבל. המערכת הסימפטטית מגיבה כאילו האריה השואג עומד מולינו אך המוח לא מאפשר להתחיל לרוץ. התגובות הפיזיולוגיות המולדות מתורגמות באותו הרגע להתקף חרדה, ובחלק מהמקרים תגובות לחץ מתמשכות גורמות לסימפטומים פסיכופיזיולוגיים אחרים כמו אולקוס (כיב קיבה). המחקרים מדווחים על חמישה אחוזים מהאוכלוסיה (גברים ונשים) הסובלים מתגובות קשות של פניקה במצבי לחץ.

אצל המטופל שלי הנזכר למעלה, תגובת הלחץ נבעה מתוך קונפליקט פנימי עמוק. הוא נאבק עם עצמו בנושא של זהות מינית. הנטיה המינית שלו לא תאמה את ערכי הסביבה המשפחתית בה גדל, וגרמה לו להרגיש שאין מקום לקבלה עצמית.

במקרים אחרים של פניקה בהם טיפלתי נחשפו קונפליקטים שונים. לרוב מדובר בנושא מעיק שאין עליו שליטה הגורם למטופל או המטופלת להרגיש רע מאוד עם עצמם ועם החיים אליהם נקלעו. לדוגמה: אחת הנשים שסבלו מפניקה הרגישה שהיא לא מצליחה לרצות את אימה (הפנימית, הדימיונית) כי לא הצליחה להתהדר בתארים האקדמיים שאימה ציפתה ממנה להשיג.  מטופלת אחרת חוותה פניקה קשה כתוצאה מפרידה מאימה ומהמעבר לחיות בקליפורניה. במהלך הטיפול היא חשפה סבך של רגשי אשמה הקשור בציפיות ממנה. ציפיות שהיא תחייה בקירבת אימה, תטפל בה ותשרת אותה ואפילו תוותר על בחירות אישיות ומקצועיות חשובות כדי להשאיר את אימה במרכז חייה.

הטיפול בפניקה משלב טיפול תרופתי עם שיחות. אני שמחה לציין שרמת ההצלחה גבוהה והמטופלים שהזכרתי למעלה הצליחו להשתחרר מהסימפטומים ולחזור לחיים תקינים.

הכותבת: ד"ר נגה ניב פסיכולוגית קלינית בפאלו אלטו

www.noganiv.com

הפרעות אכילה – למה נשים?

בשבועות האחרונים סקרתי את נושא הפרעות האכילה והפרעות באכילה. דיברתי על הסימפטומים, על התמונה הקלינית ועל הסיכונים הכרוכים בהפרעות הללו. הפעם אביא מספר נתונים סטטיסטיים ונתונים אחרים כדי להבהיר דברים מההיבט המחקרי.

חוקרת בשם ברוך, כתבה את הספר "כלוב הזהב"  ב-1985, לאחר שחקרה מקרים רבים של הפרעות אכילה לאורך ארבע עשרות שנים. היא תארה את הפרעות האכילה כמחלה "חדשה" שתוקפת בנות למשפחות משכילות ממעמד כלכלי בינוני גבוה, כלומר, מחלתן של עשירות.  מאז נוספו נתונים רבים וחדשים שגילו שהמחלה "התפשטה" לכל שכבות האוכלוסיה ומשפיעה על נערות ונשים ללא קשר למעמד סוציו-אקונומי. ובכל זאת, התופעה שכיחה יותר בקרב נערות "לבנות" ומשכילות. כשסוקרים את שכיחות הפרעות האכילה בעולם, ניתן להסיק שהשכיחות גבוהה בקרב אוכלוסיות מערביות, ובקרב תרבויות שנמצאות בקשר הדוק, ומושפעות מהתרבות המערבית, כמו יפן וישראל.  לעומת זאת, שכיחות התופעה נמוכה ביותר במדינות שבהן האוכל לא מצוי בשפע, ובקרב עמים מהעולם השלישי כמו מדינות אפריקה, או בארצות ערב. אבל עלינו לזכור שאין בידינו ממצאי מחקר מספיקים כדי לכמת את התופעה בעולם השלישי ולהציג נתונים ברורים.

ומהי השכיחות אצלינו? מדובר באחוז אחד עד שלושה אחוזים של חולות באנורקסיה באוכלוסיה, ואילו שלושה עד חמישה אחוזים של חולות בולימיה באוכלוסיה. (לשם השוואה: שכיחות מחלת הדיפרסיה באוכלוסיה היא כחמישה אחוזים) מתוך כל החולים בהפרעות האכילה, רק אחד מתוך עשרה יהיה גבר. לרוב מצבו של הגבר יהיה קשה בהשוואה לנשים כי התופעות הנפשיות אצל גברים המרעיבים עצמם קשות יותר לטיפול.

בעוד הפרעות האכילה (אנורקסיה ובולימיה) נחשבות לתופעה קיצונית, הרי הפרעות "באכילה" והפרעות בדימוי גוף הינן שכיחות ונפוצות הרבה יותר. ולראיה- תעשיית הדייאטות בארצות הברית משגשגת.

בתקופת ההתמחות שלי באוניברסיטת סטנפורד, ערכתי סקר בקרב הסטודנטיות לתואר הראשון. שאלתי אותן על הרגלי האכילה שלהן, על הרגלי הספורט, ועל מחשבות שונות הקשורות בדימוי הגוף שלהן (כלומר, איך הן נראות בעיני עצמן). תוצאות הסקר התאימו לתוצאות של סקרים אחרים שנערכו ברחבי ארצות הברית, והראו ש- 75% מקרב הסטודנטיות מוטרדות מדימוי הגוף שלהן, הן עסוקות בדיאטה בצורה זו או אחרת, וחושבות על נושא האוכל לעיתים תכופות. כלומר, הן אובססיביות בנושא האוכל.

אם כך, נשאלת השאלה מדוע נשים עסוקות כל כך בנושא האוכל ובדימוי הגוף שלהן, ומדוע חלקן מפתחות הפרעות קליניות קשות הקשורות בהזנת גופן?

התשובה הפשוטה, המתבקשת, קשורה בתפישה הרווחת בחברה האמריקאית והמערבית : "רזה היא יפה". כלומר, אם הערך הזה ישתנה, נוכל למגר את הפרעות האכילה. בישראל נחקק לאחרונה חוק האוסר להעסיק דוגמניות מתחת למשקל מסוים, במטרה למנוע מנערות הזדהות עם דמויות רזות מידי המייצגות את סמל היופי. אבל החוק לא מנצח את הנורמה. אני זוכרת ראיון עם אחת הדוגמניות שהסבירה איך אפשר "לעבוד" על המערכת ולזייף משקל כששותים כמויות עצומות של מיים רגע לפני השקילה החוקית.

הסבר אחר לשאלה "למה נשים?" קשור למבנה ביולוגי נשי. נשים מסוגלות לשלוט בתיאבון שלהן ובצרכים הגופניים שלהן בקלות יתר בהשוואה לגברים. ההיסטוריה מצביעה על כך שנשים הרעיבו את עצמן לאורך השנים, והפגינו התנהגות מחאתית באמצעות צום וסגפנות שנים רבות לפני שהערך המוסכם "רזה היא יפה" הפך לנחלת הכלל.

מההיבט הביולוגי נעשה נסיון מחקרי לגלות האם קיימים גנים המשפיעים על תופעות של אנורקסיה או בולימיה. עדיין לא נמצא גן שניתן לבודד אותו ולהסביר בעזרתו  את התופעה, אך מחקרים שונים מצאו שהמחלה עוברת בין דורות, ורווחת בקרב נשים באותה המשפחה כלומר: בין אמהות לבנותיהן, בין אחיות, או בין קרובות משפחה אחרות.

הסבר נוסף לשאלה "מדוע נשים?" נעוץ בגישה הפסיכודינמית המדברת על תהליך ההתבגרות כמשקף תהליכי פרידה ואינדיבידואציה בריאים בין הילד לבין הוריו. ומכאן, תופעות של הפרעות האכילה מוסברות כהפרעה בתהליכי הפרידה הפסיכולוגית שבין הנערה לבין אימה. הנערות הסובלות מאנורקסיה ובולימיה משתדלות מאוד למצוא חן ולרצות את הסובבים אותן, וכתוצאה מכך מרגישות שאין להן שליטה בבחירות שהן עושות. השליטה היחידה שיש בידן היא בגופן ובאוכל שהן אוכלות. השליטה הקיצונית הזו בגופן אינה אלא מחאה על כך שהן לא מצליחות להפרד ולחיות חיים בוגרים וחופשיים בעצמן. מדוע בנות ולא בנים? חוקרים בשם שוגרמן וקורש טענו שבמקרים הללו האם רואה בבתה "המשך של עצמה", ובגלל הדימיון הזה היא מתקשה ל"שחרר" את הבת ולאפשר לה מרחק פסיכולוגי הנחוץ לשם פרידה וגדילה. הטיפול הפסיכולוגי מאפשר לחולות לבדוק את העכבות שלהן, את רגשי המחויבות והאשמה שלהן, ואת הדרישה העצמית המוגזמת שמביאה אותן למצב של הרס עצמי.

הכותבת: ד"ר נגה ניב, פסיכולוגית קלינית בפאלו אלטו

www.noganiv.com

הפרעות אכילה – אנורקסיה

הפרעות אכילה – אנורקסיה

נערה כבת שש עשרה נכנסה בצעדים מהוססים וישבה מולי במשרד. נערה יפהפיה, בסיפור הזה אכנה אותה נטלי. עיני האיילה שלה מאופרות, צווארה דק ועדין. הג'ינס שהיא לובשת מכוסה עד בירכיה בחולצה נפוחה המטשטשת את קווי המתאר של גופה. היא מתבוננת בי בשקט. לשאלתי היא עונה: " אני לא יודעת מה אני עושה פה. אצלי הכל בסדר."

אצלה באמת הכל בסדר, גם ההורים לא מבינים מה העניין. מה ההיסטריה שהביאה אותם להתקשר בחיפזון אל הפסיכולוגית כדי שהרופא המטפל לא ימהר ויאשפז את בתם שאין בה פגם. ובעיניהם היא אכן ממש מושלמת.

לפני שנטלי נכנסה למשרד הודיעו לי הוריה שהילדה עסוקה מידי מכדי להגיע לטיפול וציפו לפגישה אחת או שתיים. יש לה המון שיעורים והמון אימונים, ועכשיו עונת הספורט בעיצומה ואסור לה להחמיץ משחק, כי קבוצת הספורט של בית הספר תסבול. הם ציפו ממני שאשחרר אותם מהעונש, שאודה בפניהם שהכל בסדר, שאאשר שאין פגם כלשהו שעליו אפשר להצביע, אצלם או אצלה.

היא איבדה אמנם 15 פאונד בשלושת החדשים האחרונים, והדופק שלה נמוך מ-50, אבל העניין הזה נדמה להם שבשיגרה של השחקניות על המגרש. אין לה זמן לאכול ארוחת בוקר וגם לאחותה אין, את היוגורט הן אוכלות במכונית, בדרך לבית הספר. היא חוזרת הביתה מותשת בשעות שהיא כבר לא רעבה, וכנראה שמאכילים אותם בבית הספר לפני ואחרי כל משחק. ובכלל, גם האמא הרי אוכלת ארוחה אחת ביום וגאה בגיזרתה הצרה שלא היתה מביישת נערה בתיכון.

כדי להגיע לקולג' שווה, הם מסבירים לי, לא מספיקים ציונים טובים, ולנטלי יש ציונים מושלמים. התחרות בין המועמדים לקולג'ים הנחשבים לא מרחמת, ומשאירה בחוץ את אלו שנשרו במרוץ לפיסגה, או את אלו שלא הגיעו בזמן נאות. ונטלי הרי ילדה טובה, ילדה מצטיינת ומושלמת. ילדה שלא תאכזב את הוריה ואת אחיה. ומול עיניה עומד האח שכבר התקבל, שאישר את שאיפתם של ההורים, ש"עשה" זאת ונכנס לקולג' מכובד ב-אי וי ליג, והיא הבאה בתור.

אנורקסיה היא תופעה מתעתעת. זוהי הפרעת אכילה הקשורה בשליטה עצמית מוגזמת, בפרפקציוניזם, ובדרישה עצמית שיכולה להביא לאובדן של חיים במיקרים הקיצוניים, או לגרום להפרעות גופניות קשות וביניהן פגיעה מוחית, פגיעה בתפקודי לב ומערכות פנימיות, ופגיעה בפוריות במיקרים הפחות קשים. התופעה מתעתעת מפני שהנערות אינן מודעות לנזק שהן גורמות לעצמן, ובאותו זמן אפילו נהנות מהשליטה לכאורה שיש בידיהן. לרוב השליטה בגופן ובמזונן זוהי השליטה היחידה שנותרה להן.  בתחושתן אין להן אפשרות לסרב או לבחור או לשלוט באף אחד מתחומי חייהן כמו במיקרה של נטלי. כששאלתי את נטלי אם היא נהנית מאימוני הספורט המפרכים או מהמשחקים, היא משכה בכתפה וענתה לי משתוממת על שאלתי: "אני רגילה לשחק. אני משחקת מגיל שמונה."

נטלי אינה מודעת לסכנה הטמונה בהפרעת האכילה. היא נהנית להיות רזה. בקייץ שקדם לפגישתנו, מישהו אמר לה בחיבה, בזמן שלבשה בגד בריכה, שהיא שמנמונת. מאז השתנו חייה. הכינוי שמנמונת לא התאים לה ופגע בדימוי העצמי שלה, של נערה יפה. ומפני שנטלי ילדה מצטיינת בכל מחיר, היא החליטה להלחם בדימוי שניתן לה בשגגה.

אנורקסיה מתאפיינת בקריטריונים הבאים: ירידה במשקל של חמישה עשר אחוז ממשקל הגוף, הפסקת המחזור החודשי, דימוי עצמי גופני נמוך וברוב המיקרים מעוות: הנערה מרגישה עצמה שמנה כשמשקל גופה בתחום הנורמה, ויש לה פחד גדול מאוכל ומעליה במשקל. הנערות מונעות מעצמן אוכל אבל חושבות על אוכל ומתעסקות בו כל הזמן. הן אוהבות לבשל ולהאכיל את בני משפחתן, הן קונות מזון אך לא נוגעות בו, הן מעיינות בספרי בישול או לומדות לבשל, אבל נמנעות מאכילה בכל מחיר.

חלון ההזדמנויות לטיפול באנורקסיה הוא חמש שנים מיום התחלתה. מעבר לתקופה הזו קשה מאוד לטפל במחלה ולרוב התופעה הופכת בעייתית ולאורח חיים. הבנות שמגיעות לטיפול בטווח של חמש שנים מהיום שבו החלה התופעה, מצליחות לרוב להתגבר עליה ולחזור למסלול חיים תקין.

הכותבת: ד"ר נגה ניב, פסיכולוגית קלינית בפאלו אלטו

http://www.noganiv.com/

הפרעות אכילה – בולימיה

הפרעות אכילה – בולימיה

אני משחזרת  את שורת הנשים הבולימיות שטיפלתי בהן ובהפרעת האכילה שלהן המתבטאת בהקאות יזומות החוזרות ונשנות. לכל אחת היה סיפור קשה משלה. היתה מי שהקיאה מספר פעמים ביום כדי להחזיר לעצמה את ה"פוקוס" שנעלם לפעמים. סוג של נזיפה בעצמה על שהיא לא מתאמצת מספיק. אם לא תתאמץ ותצליח, היא תמצא את עצמה זבנית בוולמארט כמו אחותה וכמו חברותיה לכיתה בעיירה הקטנה בחוף המזרחי שבה גדלה. והיתה אחרת שהקיאה מידי פעם כי רגשי האשמה שלה על שטעמה פרוסה של עוגת שוקולד או פיצה, עלו על גדותן. היא נתונה בתחרות מתמדת עם אחיותיה בנושא משקל גופן, נושא חשוב החוזר ונבדק ביניהן באימיילים ובטלפון מספר פעמים בשבוע. כל אחת מהן משתדלת בדרכה להשביע את רצון הסבתא שהיתה אשת אופנה ידועה ואת הדודה שהיתה דוגמנית מהשורה הראשונה. סיפור הרקע של כל אחת מהמטופלות הבולימיות משתנה, אבל לכולן מכנה משותף אחד: חוסר שביעות רצון מוחלט ממראה גופן ומשקלו, וצורך עז בהלקאה עצמית.

העניין שלי בטיפול בהפרעות אכילה החל לפני שנים רבות. בהיותי פסיכולוגית צעירה בישראל פגשתי באישה שהיתה אז באמצע שנות הארבעים לחייה. אם לשלושה ילדים שלא הפסיקה להקיא אפילו ליום אחד במשך למעלה מעשרים שנה. היא תיארה את כמויות האוכל העצומות שהיא זוללת ומקיאה מידי יום. סיפרה שללא ההקאות, משקלה היה בוודאי מרקיע שחקים. היא הצטערה על בעלה, על שהוא נאלץ לחיות את חייו עם אישה כמוה שאינה מושכת ואינה מוצלחת, ובעיקר התביישה בפניו בגופה. היא הצטערה על שילדיה נאלצים להסתפק באם הסובלת מהפרעה רצינית למרות שהם אינם מודעים לה. מעל הכל הצטערה על הכסף הרב שהיא מוציאה בסופרמרקט. הון  שיורד לטימיון בבת אחת,  בהורדת המים אל תוך האסלה.

היא התייסרה על כך שבכסף הזה יכלה לעשות כל כך הרבה דברים טובים, בעיקר למען  ילדיה. אבל היסורים האלו נשמעו חוורים מול הכאב המצמרר שחשתי כשתיארה את יחסיה עם אימה. אביה נפטר בהיותה ילדה. ואילו האם, שהיתה ניצולת שואה, גידלה אותה בקור מקפיא. היא סיפרה שכשאביה נפטר ואימה הפכה אלמנה הסתיימה גם הילדות שלה. האם לקחה אותה אל קבר אביה בתום השבעה וצוותה עליה: תבכי! תבכי! מעכשיו את יתומה. נדמה היה לי שבכל פעם שהיא הכריחה את עצמה להקיא חזרה גם הנזיפה של אימה: תבכי! תבכי! על חייך. ההקאות היו עבורה סוג של נחמה שמעולם לא זכתה לקבל מאימה ומעולם לא הפנימה.

הסיפור הזה נחרט אצלי. ובעקבותיו החלטתי להעמיק את הידע שלי בתחום של הפרעות האכילה. את עבודת הדוקטורט שלי הקדשתי להשוואה בין תרבותית ( ביו ישראל ומדינות אחרות) בנושא הפרעות האכילה, ולא הופתעתי כשמצאתי שאין הבדל משמעותי בין מקרים של הפרעות אכילה בישראל ובשאר מדינות המערב.

ישנן תאוריות שונות המסבירות את תופעת האנורקסיה והבולימיה ונדמה לי שכולן נכונות, משלימות זו את זו ותורמות להבהרת התמונה: הסבר מניח את הדעת קשור בערכי התרבות המערבית שמעדיפה גוף אישה דק ורזה ורואה בו סימן ליופי. ולראיה: הדוגמניות והשחקניות מרעיבות את עצמן כדי לשמור על גזרתן ועל מעמדן. אבל ההסבר התרבותי אינו מספיק כדי להבין את שורש התופעה. מסתבר שההיסטוריה מתעדת מקרים רבים של נשים נוצריות אדוקות (ומעט גברים) שהרעיבו עצמן למוות או הקיאו כדי לאבד ממשקל גופן. מקרים כאלו תועדו עוד בתקופת ימי הביניים וגם לפניה. התנהגות סגפנית שכזו נועדה להעצים את כוחות הנפש מול הקטנת הצרכים הגופניים הגשמיים, תופעה המכונה "אסטיסיזם". אסטיסיזם היא תופעה העומדת בבסיס הפרעות האכילה גם היום. כמו אז, במקרים מההיסטוריה, החולות שאני פוגשת במשרדי מעונינות להעניש את גופן ולהעצים את כוחות הנפש שלהן על חשבון הצרכים הגשמיים. אותן נערות ונשים מתייחסות לגופן בניכור מעניש, ובעצם מתייחסות כך לעצמן באופן רחב יותר, וזהו שורש הבעיה. הטיפול הפסיכולוגי מאפשר למטופלות לבנות דיאלוג פנימי חדש, למצוא שפה פנימית שלא תרשה להן לפגוע בעצמן. הן לומדות להתיחס אל עצמן בהבנה ובקבלה ולהמנע מענישה עצמית. נשמע פשוט, אבל הטיפול מורכב ומעמיק, ולעיתים אורך חדשים ארוכים ואפילו שנים.

רבות מהחולות בבולימיה הן נשים צעירות שבנערותן סבלו מאנורקסיה. בגיל צעיר הגוף מסוגל לעמוד בהקצבת מזון דלה, אם כי במחיר גבוה של ירידה בתפקודי המערכות הפנימיות ופגיעה בהן. ואילו בגיל בוגר יותר, בהיותן בשנות העשרים לחייהן, גופן לא מצליח להסתפק במזון מועט ולכן החולות הופכות בולימיות, כלומר, מקיאות את המזון שהגוף דורש בכדי לשמור על משקל נמוך.

הסיכונים הכרוכים בתופעת הבולימיה: החולות בבולימיה מסתכנות בפגיעה בוושט כתוצאה מהקאות מרובות. קריעה של הוושט עלולה לגרום למוות. הן מסתכנות בפגיעה בתפקוד הלב בגלל אובדן של אלקטרוליטים כתוצאה מהקאות החוזרות. ולרוב יש פגיעה בלתי חוזרת בציפוי השיניים כתוצאה מהחומציות הגבוהה של ההקאות. רוב החולות הסובלות מבולימיה שומרות על משקל ממוצע. אבל חלקן בעלות משקל נמוך מהממוצע או גבוה מהממוצע. בחלק גדול מהמקרים החולות זוללות כמויות אוכל גדולות מאוד לפני כל הקאה, ובחלק מהמקרים הן מקיאות את האוכל המועט שהן מרשות לעצמן. אצל רובן יש נפיחות של בלוטות באזור הלסת התחתונה, קול צרוד ויובש בפה. אצל החולות הסובלות מבולימיה כמו אצל הסובלות מאנורקסיה, חלון ההזדמנויות להצלחת הטיפול הינו בחמש השנים הראשונות להופעת הסימפטומים.

הכותבת: ד"ר נגה ניב, פסיכולוגית קלינית בפאלו אלטו

www.noganiv.com

דיכאון

דיכאון – איך אפשר לאבחן ומה המקור?

בחור באמצע שנות הארבעים לחייו יושב מולי, נקרא לו דויד. גבוה וצנום. ולמרות חזותו המצודדת נדמה היה שדמותו התכווצה בכסא כמבקשת להסתתר. כשדיבר, נמנע מקשר עין. את שמי ואת מספר הטלפון של המשרד שלי קיבל מידידה לפני מספר שנים אבל לקח זמן עד להרמת הטלפון וליצירת הקשר. הוא לא היה בטוח שמצבו מצריך טיפול. נכון, הוא לא ישן לילה רצוף במשך מספר שנים. הוא גם לא אוכל כל כך, אין לו תיאבון ואין לו זמן. ואינו עוסק בספורט. הוא לא נהנה משום דבר פרט לשני ילדיו שמצחיקים אותו לפעמים, כשהוא מגיע הביתה בשעות הערב המאוחרות. הוא מתנזר מאישתו כבר מספר שנים. היא לא כל כך מעוניינת, ולמען האמת גם הוא איבד עניין בחיי המין, וכך הם חיים אחד ליד השני כמו זוג סטודנטים החולקים דירה במעונות. מדי פעם היא מתקשרת או שולחת לו אימייל בעניין תשלום כלשהו או סידור לילדים. לפעמים הם קובעים משהו לסוף השבוע, אבל לרוב הוא מעדיף להתבודד. הלבד פחות מעיק. אנשים גורמים לו סטרס מיותר. וכן, יש בו כעס. הרבה כעס על הבוס שלו, על העובדים במשרד שגורמים לו לחוש קינאה, על חברים מזדמנים שאינם מבינים לנפשו ומתקיפים אותו ללא סיבה אפילו בשיחות סתמיות של פוליטיקה. בעצם, אין לא חברים באמת מלבד שניים שלמדו איתו בבית הספר התיכון בעיר מולדתו ואליהם הוא מתגעגע. כששאלתי אותו על בית הוריו, על משפחת המקור שלו, התברר שתחושת הריקנות והדיכאון העיבו עליו גם בילדותו. אמא עבדה שעות ארוכות מחוץ לבית. אבא היה אדם כעוס, ממונה על משק הבית, שנהג להעניש אותו במכות רצח באמצעות חגורות וכלי מטבח למיניהם. אבל הסיפור העצוב ביותר שסיפר היה קשור דווקא בכלב המשפחתי. אותו כלב גדל מידות שמטבעו היה זקוק למרחבים, היה כלוא רוב שעות היום בחדר ללא אפשרות לצאת. ובצר לו, נהג לילל ולשרוט את הדלת הנעולה, וגם על כך חטף כמובן מכות הגונות. לפעמים בני הבית היו שוכחים להאכיל אותו או להוציא אותו החוצה לטייל, והוא נשאר בכלאו וביסוריו. נדמה היה לי שדויד סיפר גם על עצמו תוך כדי תיאור חיי הכלב שלו.

איך מאבחנים דיכאון? דיכאון מתבטא במצב רוח ירוד. לעיתים מצב הרוח הדיכאוני עצוב ומופנם ולפעמים מתחלף העצב בכעס כלפי הסביבה. אצל בני העשרה דיכאון מתבטא לרוב בכעס ולא בעצב. מצב הרוח הירוד משפיע על חוסר מוטיבציה כללית, ובמקרים קיצוניים מתבטא בחוסר חשק לחיות או למצוא עניין בחיים. אנשים הסובלים מדיכאון ושאינם נהנים מחייהם סובלים מתופעה שנקראת אנהדוניה (חוסר יכולת להנות). הם לא מסוגלים להנות מאוכל טעים, מחיי מין, מטיולים, מחיי חברה ומתרבות. לרוב הם מתבדלים מחברת אנשים ומעדיפים בידוד.

החולים בדיכאון סובלים מערך עצמי נמוך. חושבים שהם לא מוצלחים ולא מספיק טובים.  ציון הערך העצמי שלהם ניתן לעצמם על סולם סוביקטיבי, ונמצא בקשר הפוך עם רמת הביקורת העצמית שלהם. ככל שהביקורת העצמית עולה, ציון הערך העצמי יורד, וההיפך.

חוקר בשם בלאט הבחין בין שני סוגים של דיכאון: דיכאון אנקליטי ודיכאון אינטרוג'קטי (מופנם).

המונח דיכאון אנקליטי נקבע ע"י חוקר בשם ג'ון בולבי שחקר את תופעת תמותת התינוקות בבתי יתומים בתקופת מלחמת העולם השניה. התינוקות שנאלצו להפרד מהוריהם טופלו בבתי החולים ובתי היתומים. למרות שצרכיהם הבסיסיים של אוכל, מחסה, ותרופות באו לידי סיפוק, הם לא התפתחו מבחינה פיזית ומנטלית וחלקם נפטרו. בולבי, וחוקרים אחרים כמו איינסוורטס וספיץ הסיקו שהתינוקות זקוקים לקשר אנושי הדוק עם הדמות המטפלת על מנת להתפתח ולשרוד ,ובהעדר הקשר הזה הם שוקעים בדיפרסיה אנקליטית ולא מצליחים להתקיים.

גם אנשים בוגרים, כמו התנוקות, זקוקים לקשר חם ולאהבה. אלה שבילדותם לא זכו לגדול עם קשר רציף יתקשו ליצור אותו מחדש בבגרותם. הם יהיו נתונים בפחד מתמיד מנטישה או  יחוו דיפרסיה אנקליטית כתוצאה מאובדן של קשר כמו במצב של פרידה מבן או מבת זוג. לשם השוואה: אנשים שחוו קשר הדוק ובטוח עם הוריהם בתקופת הילדות המוקדמת יתמודדו עם פרידה רומנטית בקלות רבה יותר. הם ירגישו שלמרות שנפרדו מבן הזוג, יש להם כוחות אופטימיים להתקדם הלאה וליצור קשר חדש.

דכאון אינטרוג'קטי לפי בלאט, קשור בהפנמה של ביקורת עצמית הרסנית. לחולים יש דאגות הקשורות להישגים שלהם. הם לא מרגישים עצמם מצליחים והם נוטים להעניש את עצמם על מה שהם חווים ככשלון.

אנשים הסובלים מדיפרסיה מופנמת הם בעלי סופר אגו אכזרי. הם לעולם לא מרוצים מעצמם ונוטים להרגיש כישלון למרות שאחרים חולקים להם מחמאות ומעריכים את הישגיהם.

במקרה של דויד, אפשר לזהות את שני הסוגים: הוא סבל מדיפרסיה אנקליטית, מבדידות חברתית וחוסר קשר הדוק עם אשתו. בשיחות איתי הודה שהוא פוחד מנטישה ולא רואה סיבה שאשתו תשאר נשואה לו לאורך זמן. גם בילדותו חש עצמו דחוי ולא אהוב. יחד עם זאת קיימים סימנים של דיפרסיה אינטרוג'קטית: הוא כועס על הבוס ומקנא בחבריו לעבודה. הישגיו מטרידים אותו והוא מרגיש כישלון.

טיפול בדיפרסיה מבוסס על שיחות טיפוליות עם מטפל/ת מוסמכ/ת ולעיתים בשילוב עם טיפול תרופתי. מחקרים מצביעים על השילוב של השניים ( שיחות ותרופות) כמנבא הצלחה ועמידות של התוצאות לאורך זמן.

הכותבת:  ד"ר נגה ניב, פסיכולוגית קלינית בפאלו אלטו

http://www.noganiv.com/