הלוך ושוב: מחשבות על הבית והמולדת

מאת: ענת ברקאי

הלוך ושוב. איך זה יכול להיות שהדרך הלוך לארץ קצרה מהדרך חזור לסן פרנסיסקו? אומרים שזה בגלל מפת הרוחות. יש רוח גבית בנסיעה לארץ, רוח נפשית הומיה, פנימית, שמשתוקקת למפגש עם המולדת. סוגרת קצוות מקומיים לקראת הנסיעה, מצפה, מרככת את ההססנות הפנימית והחששות. הלב פורץ קדימה- המצפן הפנימי מורה ליפו, לחיפה, לחופי הים התיכון, רוצה להגיע לקו הסיום למחיאות הכפיים בנחיתה בנתב״ג.

גם הג׳ט לג קל יותר בנסיעה לארץ. העירנות של שעות הלילה עוברת בקלות יותר מול אלבומי תמונות מהילדות בבית של אבא.

בבת אחת, תמונה אחר תמונה, מצטרפים רגעים מונצחים לידי פסיפס של חיים שלמים. והתמונות לא נהיות דהויות עם השנים. זיכרון הילדה צהובת הראש, בחליפה צהובה, גרביונים צהובים, על רקע הסובארו המשפחתית הצהובה, אוחזת במתנת יום הולדת 5, קורם עור וגידים, כמה שמחתי לקבל כדור קופצני.

וככה, ארבעים ומשהו שנים נפרסות פיסה אחרי פיסה, מציפות, מעוררות את כל מה שיש בי, מעוררות את כל מה שאין בי יותר ואת כל מי שלא איתי עוד לעולם.

אני שמה לב שאלבומי התמונות נפסקו, נקטעו באמצע הדרך, אי שם לפני שמונה שנים עם המעבר לסיליקון וואלי.  במקומם נשמרו בענן קבצים משפחתיים, selfies על רקע גשר הזהב, יוסמיטי או Graduations.

פתאום זה כל כך ברור שהחיים התפצלו לשניים, בדיוק באותה נקודה שאלבומי התמונות נפסקו.

אבל מתי ואיך זה קרה? מתי הופרדו החיים לשתי תקופות רחוקות כל כך זו מזו מבלי ששמתי לב?  לפחות יש שלושה שבועות בשנה שאפשר לחזור אחורה בזמן, לחזור הביתה, להרגיש קרוב קרוב. לרבוץ בסלון עם המשפחה, לפטפט, להתווכח, לשיר ולבכות. אפשר להפגש בים, קצת אחרי זריחה, להניח את האופניים הירוקים בצד. כל כך טבעי לחלוף תוך פחות מ-5 דקות על חוף הילטון, חוף הגאווה, הכלבים, החוף הנפרד, ומציצים….

מי היה מאמין? איזה ערב רב תרבותי ישראלי ואני מרגישה בבית.Sketch 2015-07-19 12_12_37 (1)

אבל הבית דינמי, משתנה משנה לשנה. זכרוני צורב כל שנה תמונה ישראלית חדשה-רצף של תמונות ישראליות חד שנתיות. והשנה יש תמונה חגיגית פרטית ומיוחדת במינה, תמונה כל כך מרגשת של חתונה של האהובים ביותר. בין יולי ליולי צצים בפתאומיות מגדלים חדשים, כבישים סלולים, גינות, מרכזי קניות. אני נשבעת שאפילו מפלס הים השתנה ,ממתי סוכת המציל כמעט בתוך המים? מסעדות אהובות נסגרות, חדשות נפתחות.

יש מילקי Shake! (יש עדיין גם שוקו בשקית). הרבה שינויים בזמן כל כך קצר? רגע, תעצרו שניה ,זה מהר לי מידי…

לפחות אצלי ה-mind בחופשה,הקצב רגוע, החום ממיס, החומוס חלק, היום זורם, הים גועש . מדוזות ,יש או אין? בקיצור, זמן סיני – זמן אינסופי  …זמן מוגבל.

והנה, הימים אוזלים נגמרים ,הזמן טס הגיע זמן לחזור הביתה. לא, אי אפשר עוד קצת. איך זה יכול להיות שהדרך חזרה מהארץ ארוכה מהדרך הלוך? אומרים שזה בגלל מפת הרוחות. יש רוח נגדית, רוח נפשית ברורה, שמתקוממת על הפרידה, רוח פנימית שיודעת שהקצוות הישראליים נשארים תמיד חשופים, מתגעגעים. ונדרשת יממה שלמה – יום כיפור מעופף, צום מנטלי, עינוי פיזי, שיפריד בין קודש לחול. צריך זמן אבוד, רעש מנועים, אויר דחוס, להתפתל בטריטוריה מושבית מינימלית, כדי לחזור עשר שעות אחורה, כדי להיות מסוגל להפרד, לעשות מקום לשמיים המרהיבים של קליפורניה. רק כשנוחתים אפשר לראות שבתווך, בין ההלוך ושוב נפתח מרחב חדש, פרספקטיבה דו מימדית, אזור נפשי  עמוק, מבט חדש. שם ,בתווך, בין לבין ,יש מקום להתקדם, לגדול, להתפשט. בין השמים של יפו לשמיים של סן פרנסיסקו אין גבול, ההיפך יש זרימת רוחות הלוך ושוב, הלוך ושוב.

כיף שיש זיכרון עמוק שנשמע צלול גם כאן בסן פרנסיסקו: אחי מזמין לחופה את אהובתו בשירה מרגשת

בדבש Apple

מתי נופלים החגים השנה? כאן בסן פרנסיסקו החגים נופלים נפילה חופשית, מנסים למצוא את מקומם ולהרים ראש בין העבודה, בית הספר, labor day, back to a school החגים נופלים משום מקום ונשארים תלויים בשמי קליפורניה הכחולים.

משבי רוח של רגשות מעורבים מטלטלים את החגים התלויים באויר, מצד אחד החגיגיות, הזכרונות הטובים, החמימות, ההתרגשות, התחלה חדשה, ציפייה ותקווה. מצד שני, עוד שנה חלפה לה רחוק מאדמת המולדת, הכל חוזר על עצמו ומגיע לאותה נקודה, בעצם לא בדיוק באותה נקודה, כי הפעם זה עשר שעות מאוחר יותר מבירושלים. עייפות, חשבון נפש ובדידות.

במרכז החגים עומדות ההתכנסויות המשפחתיות. להרבה מהישראלים המתגוררים בוואלי, ההתכנסות המשפחתית במקרה הטוב תהיה וירטואלית (תודות לSkype), אותה תחליף ארוחת חג חגיגית ונעימה עם החברים הקרובים. אך למרות זאת, המשפחה תופסת מקום רגשי משמעותי סביב החגים, גם למתגוררים במרחק של כ -8000  מייל מהבית.

עם מי נחגוג השנה? שאלה זו מתחדדת כאן מאוד. לכל אחד יש כסא ריק משלו (כיסא של אליהו הנביא, גם בראש השנה) בכיסא הריק שלי אין בלאגן, אין פקקים ונהגים מצפצפים, אין שוק צבעוני ושוקק, הסופר לא עמוס, אין הרמת כוסית בעבודה, אין שי לחג, אין דבש בטעם מיוחד, אין מתכונים לעוף בדבש, לעוגת דבש, לחמוצים בג׳ינג׳ר ודבש, אין בגדים לבנים חדשים בחנויות. אין אוירה ואין משפחה.

לפעמים ב״כסא הריק״ יש הקלה משחררת ממחויבות מכבידה לבלות באילוץ עם הקרובים שמרגישים רחוקים מאוד, יש הקלה ושיחרור מאכזבה נוספת. לפעמים בכיסא הריק יש תחושה כבדה של נטישת הקרובים לכם שהשארתם מאחור. לפעמים בכסא הריק יש כמיהה וגעגוע לזוגיות שעדיין לא נבראה, לחופה שעוד לא התממשה, לתינוק שעוד לא נולד. או שיש בו אובדן של העבר שלא יחזור עוד, של פרידה מחברים שחזרו ארצה, של משפחה שהתפרקה, של קרוב שהלך לעולמו בשיבה טובה או בטרם עת. געגוע שאין שני לו.

בסיליקון וואלי, הרבה מאיתנו חולקים בדידות קולקטיבית מבנית שרק כ-18 שעות טיסה יכולות להפיג אותה לזמן קצר. הכיסא הריק הופך למושבים רבים במטוס שלם, שיכול היה להטיס את כל מי ומה שאתם מתגעגעים אליו מהארץ. החגים הם צומת געגוע- בין כוחות מנוגדים משני צדי כדור הארץ שנעים זה לקראת זה.

הכסא הריק עם הזמן הולך ומתמלא, מתמלא באהבות חדשות, תקוות חדשות, הרגלים חדשים. במקצועיות חדשה, שפה חדשה. נופים מרהיבים, שמש אביבית נצחית ומקצב רגוע. הכסא מתמלא בזהות יהודית מודעת בעלת פנים חדשות, ביהדות שאינה עוד אוטומטית, אלא נבחרת מחדש, למען הדור הזה והדור הבא. הכיסא מוקף במשפחה הגרעינית הברורה, בחברים שהם כמעט כמו משפחה  וברגש חם. הכסא מתמלא בהתקשרות מתפתחת עקבית וממשית. התקשרות לבית, לרחוב, לחברים, לתרבות הנהיגה, ל-Farmers Market, לקפה המקומי, לרדיו, לאנשים שאתם עובדים איתם, לאווירה. התקשרות שאין לה תחליף. ואתם מהרהרים לעצמכם, כיצד יתכן שהדרמות הפנימיות שמהם נפרדתם בשמחה והריגושים הנעימים שלהם התגעגעתם בכמיהה, עשו רילוקיישן עצמאי והיגרו כ8000 מייל מזרחה. אותן תחושות פנימיות הזכורות בבירור מהחיים בארץ, הולכות ורוקמות עור וגידים משתכפלות בדיוק מפתיע עם שחקנים חדשים תפאורה חדשה. פתאום הכל מרגיש עולם אחד. עולם שאתם מאחלים שתהיה לו שנה טובה, משגשגת, שנת בשורות טובות, רגעי אושר ונחת רבים, שנה מאתגרת ומסקרנת ושנת שלום.

שתהיה
שנה טובה!!!!!

ענת ברקאי (רישיון פסיכולוג ממדינת ישראל-2007)

MFTI 63227 Supervised by Dr. Miriam Bar MFT 33332

טיפול במבוגרים וזוגות. 650-4921936.

 

איך חג נולד?

מאת: ענת ברקאי

איך חג נולד? כמו תינוק, בהתחלה זה כואב….חג ההודיה הוא חג צעיר שנולד לא כל כך מזמן.  סיפור פשוט על התיישבות ביבשת חדשה, התישבות מהולה במאות שנות מאבק. בתחילת הסיפור חלוציות ומושבות חדשות. סיפור אנושי על מאבק hertzleהישרדות, קשיי קליטה, דומיננטיות. במרכז החג – ההוקרה העמוקה לאדמה, לאחווה ולעזרה המושטת מהמקומיים, שלולא עזרתם ספק אם הייתה נותנת את יבולה. אחווה שידעה עליות ומורדות קשות, עד לשיווי המשקל החדש. סיפור פשוט עם סוף טוב, לפחות לרוב. (סוף מר לאלפי תרנגולי ההודו האומללים, המהווים את סמל החג, לרוע מזלם).

למרות שזה נשמע סיפור כל כך פשוט, כשמתבוננים בפרספקטיבה, במבט מהקצה השני של הגלובוס, הסיפור הפשוט נשמע מורכב מאין כמוהו.  למרות שבישראל המרכיבים אולי די דומים, התוצאה בינתיים קשה מנשוא. אדמת ארץ ישראל, חלוצים עם מעדר ביד, מכנסי חקי. מושבות חדשות בכל פינה, ייבוש ביצות, הדברת קדחת ומלריה, הפרחת השממה ואדמה שנתנה את יבולה. בוודאי (והלוואי) שגם כאן הייתה עזרה מהמקומיים, אבל במקום ארוחת הודיה משותפת, יש שסע עמוק. קרע, מלחמה עקובה בדם, מלחמה אין סופית. אין ארוחת הודיה משותפת, אין שלום, אין דו קיום. בינתיים אפשר להתנחם, באתנחתא קולינרית ותרבותית באבוגוש. לא חשוב אם אנחנו בימין או בשמאל, תמיד טוב לנגב חומוס טוב, לאכול צ'יפס ופרגיות. כשנפתח התאבון, בגובה הצלחת, יש פיוס, שלום וחסד.

ולמרות שהשסע כל כך עמוק, מרחוק אפשר לראות דימיון רב וקירבה בין שני העמים. זה לא במקרה שחומוס בפיתה  ופאלאפל הם המאכלים הלאומיים של יהודים וערבים. ויש לקוות שעוד יום יגיע וגם לנו יהיה חג התפייסות, חג הודיה שכזה. ובתפריט אפשר לשער שבמקום טורקי, יהיה קבב כבש, סלט קצוץ מתנובת הארץ, חומוס, טחינה זיתים וחמוצים.

איך חג נולד? כמו תינוק, בהתחלה זה כואב, אחר כך….

חג הודיה שמח.

עוד אין חיזוי לרעידות אדמה

עוד אין חיזוי לרעידות אדמה. שרון וכסלר לא יכולה להקריא לנו איזה סולם ריכטר ייפול עלינו בימים הקרובים. אם יהיה רגוע או שוב תהיה אזעקה/ הפצצה. ימים לא פשוטים עוברים על העולם ועל העם היהודי. אי אפשר לחזות רעידות אדמה, אבל גם לא יכול להיות, פשוט לא הגיוני שהן פורצות סתם כך. אם רק היו בודקים יותר לעומק, ודאי היו פיזיקאים מוכשרים מודדים את מוקד הצפיפות הפנימית, האנרגיה והחיכוך הבלתי נסבל בין הצד המערבי של הלוח הטקטוני לצד האיסלמי, והיו יודעים שרעידת אדמה מתקרבת אל Sonoma, אל Ground Zero ואל ירושלים. בינתיים אומרים המומחים שאנחנו נמצאים על קו שבר, אפשר לצפות לרעידה גדולה בטווח הרחוק, בממוצע כל 120 שנה (או 60), אפשר לקוות שלא בתקופת החיים האלה, או לפחות לא בשנה הקרובה שבפתח: שנת ה׳תשע״ה.

לאן היא מגיעה שנת התשע״ה?

השנה החדשה מנסה לפלס את דרכה מתוך הדי הקולות של כיסופים, אשקלון ועזה, נאבקת לעגון בשלווה בנמל אוקלנד. הנה היא כבר חולפת מתחת גשר הזהב. המים שקטים, האדמה יציבה, משרה ביטחון, טוב להשאיר מאחור את תשע״ד (ודעש ״ת), צריך לפנות מקום לשנה החדשה המתקדמת לכאן. מרחוק עפה לה דבורה במעוף אחרון לפני הסתיו. דבורה מבשרת על דבש ניגר. זה כבר עשור, מדי שנה, בדיוק שלושה ימים לפני החג, דבש מתוק מתערבב בטיפות מלוחות. סימן שמתחלפות העונות. גם שרון וכסלר מכריזה על התקררות, ייתכן טפטוף קל. בחוץ קשת בענן, מבשרת טובות. זהו, הגיע הזמן להחליף בגדים בארון. להתחדש, להתכונן לקראת הסתיו. והנה בין סוודר מרופט ובין חולצה ארוכת שרוולים מסתתר כבר שנה בדיוק, מחכה להתגלות מחדש, פתק אישי, איחול משנה שעברה:

 4 לספטמבר 2013 התשע״ד

לעצמי

שתהיה שנה….. שאני……. וגם….

ולילדים…מאחלת… רק…… ואל תשכח לשמור על…..

אני רוצה… הלוואי… הלוואי .. הלוואי…

אפשר להשאיר מאחור….ועוד בקשה אחרונה… (בעצם סיכמנו שיש אין סוף בקשות…)

שנת שלום.

ולהתראות בעוד שנה…

לך אמא דבורה, (נפרדנו בערה״ש 2004).

ענת ברקאי (רישיון פסיכולוג ממדינת ישראל-2007)

MFTI 63227 Supervised by Dr. Miriam Bar MFT 33332

טיפול במבוגרים וזוגות. 650-4921936.

 

התחלות

 פרידה

פרידה אחרונה, דמעות של עצב והקלה מתערבבות זו בזו. הרעיון שנולד מזה זמן לעבור להתגורר בסיליקון וואלי מגיע לידי מימוש. חיים חדשים נולדים מעבר לאופק. אוקינוס ויבשת שלמה מפרידים בין המוכר והצפוי לבין החדש, המסקרן והזר. כאב ושמחת הפרידה נמהלים עם ההתרגשות החששות והציפיות.

הנה המטוס נוחת בסן פרנסיסקו (את מופתעת לגלות שאת היחידה שמוחאת כפיים), דלת המטוס נפתחת לעבר עתיד חדש לא ידוע.relocation-300x300

ראשון יוצא מהמטוס עמי. את שמה לב שהוא פוסע בביטחה. מבחינה שרגל ימינו היא זו שדרכה ראשונה על אדמת קלפורניה המוכרת לו כל כך מנסיעות העסקים הקודמות. הרילוקיישן שבא עם הקידום הוא מקור לגאווה אך גם לחשש האם יעמוד בציפיות המקצועיות? אחריו יוצא ברשלנות תומר בן ה-14. הוא גורר עצמו בעייפות, בכל כוחו מחה על המעבר והפרידה שנכפו עליו. אפילו הציע להמשיך ולהתגורר אצל סבא וסבתא. את מהרהרת איך יצליח להסתגל לחיים כאן לשפה, האם יצליח למצוא כאן חברים? מאיה בת ה-9 ניראת שלווה. במהלך הטיסה הספיקה לסיים לקרוא את הספר שקיבלה מדודתה ערב הנסיעה. ניראה שהיא שקועה במציאות הספרותית. את כמהה לחוש את שעובר עליה מתחת לארשת השלווה. והנה את, עומדת לפסוע מעבר לדלת המטוס. ניר בן ה-3 רדום בזרועותיך. בכבדות את מתגלגלת החוצה. ההרהורים על משפחתך והקרובים לך, שהשארת מאחור, על מסיבת הפרידה שערכו לך בעבודה מתחלפים במחשבות פרקטיות באין סוף הסידורים שעומדים לפניכם.

JUST RELOCATED

ירח הדבש המשפחתי בעיצומו. את מרגישה שאיזה "ביחד" חדש נולד. את תוהה מתי בפעם האחרונה הסתובבתם כולכם יחד בסופר, במשרד הרישוי, ברישום לבתי הספר בהרמוניה שכזו, כל כך הרבה שעות.

כולם סקרנים מהמראות החדשים, מהנופים מהעיר סאן-פרנסיסקו השוקקת, שבה הספקתם לבקר מס' פעמים. את ניזכרת בהתפעמות שאחזה בתומר כשראה את משרדי ההנהלה של  APPLE, FACEBOOK, GOOGLE, YAHOO. מאיה חורשת את האופניים החדשים הלוך ושוב בפארק השכונתי וניר לא מפסיק לקשקש ג'יבריש במבטא אמריקאי נהדר. כבר הכרתם שתי משפחות ישראליות עם ילדים בגילאים דומים לילדים שלכם.

הנה שבוע, שבועיים, שלושה שבועות עברו ושנת הלימודים עומדת בפתח. את מנסה לתרגל בדמיונך את היום הראשון בביה"ס לכל אחד מילדיך. הפעם תלוו את שלושתם ביום הראשון. אך איך אתם אמורים להיות בשלושה בתי ספר שונים בו זמנית כשאתם רק שני הורים? הלילה האחרון לא שקט ובבוקר התארגנויות אחרונות. את סורקת עם תומר את מפת ביה"ס ומוודאה שהוא יודע לאן ומתי ללכת לכל כיתה ( שש כיתות בששה ביניינים שונים – מה, הם יצאו מדעתם?). את מהרהרת כיצד יבלה את 40 הדקות של הפסקת הצהריים. כמה קילומטרים מהתיכון (כמה זה במיילים?) את חשה הקלה גדולה לגלת שבכיתה של מאיה יש ילדה ישראלית נוספת. היא ואמא שלה מקבלות אתכן בחמימות מרגיעה. את מוצאת את עצמך מופתעת לגלות שלניר לוקח יותר זמן מכולם להסתגל לגן החדש. ליבך ניקרע כל בוקר מחדש כשאת משאירה אותו ממרר בבכי. חוסר האונים שלו, מכך ששפתו אינה מובנת כואב לך.

את

ארבעים דקות לוקח לך לפזר את הילדים לבית הספר מדי יום. וסוף כל סוף יש לך זמן לעצמך. הרבה משימות לפנייך, אך את מגלה שיש לך מעט כוחות. את שואלת את עצמך ממה את כל כך עייפה, למה למרות שהיית כה כמיהה לזמן חופשי אין בך כוח ליזום שום דבר. רשימת הדברים שחלמת לעשות כאן בסיליקון ואלי זה דבר אחד, והמציאות הנוכחית זה דבר אחר. המקרר בבית ריק וגם את מרגישה ריקה. את תוהה אם יש לך חום, אולי תפסת וירוס. ניתקפת דחף להתקשר הביתה למרות שכבר מאוחר בארץ ואת לא נוהגת להתקשר בשעות כאלה את מחייגת לחברתך הטובה. מקסימום תתנצלי שהתבלבלת בשעה…

מעבר לארץ זרה מהווה אתגר רגשי טבעי עבורך. זאת היא תקופה של שינויים רבים בחייך שתומנת בחובה אופקים חדשים לצד קשיי הסתגלות. תחושות של הזדמנות חדשה חופש והקלה קיימות בד בבד עם תחושות של תלישות וזרות. רגע אחד את אסירת תודה על ההזדמנות שבמעבר, הביחד המשפחתי והזוגי והחוויות שאת זוכה לחוות, ורגע אחר את שואלת את עצמך בשביל מה הייתי צריכה את כל זה? סדר היום שלך השתנה לבלי הכר, עולמך השתנה מבחינה מקצועית וחברתית. עם המעבר, מסלול המימוש שלך ניקטע, זהותך החדשה מבולבלת ואת יכולה לחוש "נמחקת" או "נעלמת" . חווית המעבר היא חוויה מתמשכת, סובייקטיבית, ייחודית ודינמית. כל אישה מתנסה בה בדרכה האישית, ואי אפשר להשוות בין חוויה של אישה אחת לאחרת או אפילו בין רגע למישנהו עבור אותה אישה. במיקרים רבים ניתן לתפוס את החוויה רק בפרספקטיבה לאחור.

ההכרה במורכבות החוויה והנכונות והפתיחות לגעת במנעד הרגשות הקיימים יכולים לתרום רבות לשמירת האיזון הפנימי ולהתגברות על המהמורות שבדרך. באופן פרדוקסלי דווקא היכולת לחוש בכאב הפרדה ובקשיי המעבר מעצימה אותך ופותחת אותך לשינוי, למימוש, לצמיחה ולשיגשוג. אין תחליף לשיחה עם בן הזוג או לתדלוק רגשי עם הקרובים לך שהשארת בארץ, אבל גם להיכרות (ויצירת חברות?) עם נשים אחרות ששותפות למצבך שחוות חוויות דומות לשלך אין תחליף. לעיתים המעבר חושף מקומות כואבים או צלקות ישנות שמזמינים אותך להתבונן פנימה, להיתמך, לגדול ולצמוח מתוך הקושי.

כותבת המאמר: ענת ברקאי. מנחה בשיתוף עם גלי בק את קבוצת "נחיתה רכה". ענת בקראי הנה בעלת רישיון פסיכולוג ממדינת ישראל (2007). Marriage and family therapist Intern Supervised by Dr. Miriam Bar, MFT,33332. עברה להתגורר בוואלי לפני חמש שנים.

גלי בק הנה מנחת קבוצות בעלת תואר שני (MSW) בעבודה סוציאלית, מוכר ע"י ארגון העו"ס בארה"ב ומנחת גשטאלט. עברה להתגורר בוואלי לפני כארבע שנים.