מכתב פרידה

ואני רק מתפללת לשלום הנפש היוצאת אל הקרב, לשלום הנפש הצעירה, העקודה, שתישמר מכל משמר.selfie1-225x300

 ואתם מתכוננים לקרב. קסדה אפוד ונשק, הפנים נצבעים בצבעי ירוק, הנפש מוסוות היטב. רק העיניים היוצאות והחיוך העצוב מעידים על המתחולל פנימה. אולי יש אמונה ומסירות, בוודאי יש פחד. והחברות והביחד משככים, מרגיעים. צריך לדעת שיהיה שם מישהו שישמור, שתהיה כיפת מגן מהשמים, פלדה מוצקה באדמה, חברים לנשק, מפקד וחובש אמיץ שלא יפקירו פצועים בשטח. העיקר לא למות לבד.

ופתאום יש רגע לסלפי-סלפי בפקודה, כתיבת דיוקן אישי ומשפחתי, התבוננות צלולה החוצה ופנימה. מבקשים שתכתבו מכתב פרידה, ליתר ביטחון, מי יודע.

 תגידו לי, זה נורמלי שילד כותב מכתב פרידה לאימא?  וגם אמא משתגעת: אולי זאת הפעם האחרונה…

 אבל אולי זה נכון, מקל, משחרר, לשים על הכתב, לדבר את האמת והמועקה של הנפש היוצאת לקרב. כולם כותבים, יושבים וכותבים לבד, כל אחד עם עצמו, וביחד.

 ויש גם הזדמנות לתת מתנה אחרונה, מילות אהבה, לחוות רגש מזוקק, לנגוע באמת פנימית, שקיימת רק עכשיו ואתם כל כך צעירים. סלפי לבבי, מתאים לגיל 90.

אבל טוב שתהיה מזכרת לעצמך, צידה שכזאת לתחילת החיים, או שלא נדע, חס וחלילה, מזכרת שורפת, מנחמת לקרוביך.

 ואנחנו יודעים שגם אם אתם פה אחרי הכל, זאת כבר לא אותה הנפש, עם כל מה שעברה. היא השתנתה ונכוותה. והלוואי שכולכם תחזרו בריאים. אמן.

ענת ברקאי (רישיון פסיכולוג ממדינת ישראל-2007)

MFTI 63227 Supervised by Dr. Miriam Bar MFT 33332

טיפול במבוגרים וזוגות.

anat_barkai@yahoo.com

צחוק מהול בכאב

רובין ויליאמס בחר ללכת לעולמו השבוע. הוא השאיר אחריו שובל שלם של מעריצים מלאי צחוק מהול בבכי. איך זה יכול להיות שאדם כה מצחיק, כה מצליח כואב מבפנים עד כדי כך שאינו יכול להמשיך יותר? הפער בין החוץ לפנים נראה כל כך אבסורדי, בלתי נתפס.

מעבר לתחושת ההלם הראשונית יש צביטה בלב. כואב להסתכל ישירות בעיניים הקפוצות של רובין ויליאמס, בפה הישר והדק שלו. נדמה עכשיו שהבעות הפנים שלו מסגירות הכל. למרות החיוך, משהו בעיניים המדברות, במבט העמוק, מסגיר כאב ועצב.

אחד מהפנים של הצחוק הוא בכוחו להפוך את היוצרות – הוא מחליף לרגע כאב בהומור מענג. הכאב מתגלגל החוצה בקלילות מצחקקת, בהקלה. זה מרגיש טוב ומרגיע.

כמה גירסאות ישראליות הומוריסטיות נוצרו בן לילה לשיר החמאס "תקוף תעשה ביגועים״ בתחילת צוק איתן. וכך, במקום להזדעזע, לשקשק מפחד מהשאיפה להכחדתינו, במקום לשהות בכאב הקשה של המלחמה המקיפה אותנו, צחקנו באבסורדיות עד מוות. התפרקנו ולו לרגע אחד.

אבל כמו כל משכך כאבים טוב, ההקלה אינה לנצח והכאב מאיים לחזור בהדרגה למלוא עוצמתו. ואז כששוב, כל כך כואב ונהיה בלתי נסבל, הגיע הזמן לעוד תרופה? לעוד בדיחה? עד מתי?

האיכות של הצחוק מבלבלת, מטשטשת את הכאב עד כדי ניתוק לשני עולמות נפרדים. הצחוק כבר אינו קשור לכאב שממנו נבע, וכאן הסכנה. סכנה להשאיר אדם בכאבו, בבדידותו. הביחד המשותף שנוצר מהקלילות ההומוריסטית מרגיש טוב ושלם. יש תחושת קירבה ואהבה,  אבל התחושה לא שלמה, היא רק חלק מהאמת. יש חלק נשכח, חשוב, עצוב מיוסר ובודד. חלק כואב, פוחד, שבוכה בשקט, שלא מפסיק לרצות לבטא את עצמו, להשמיע את עצמו, ככה כמו שהוא. הכאב מחפש אמפתיה, הבנה, מחפש קשר רגשי אמיתי וכנה, ככה כמו שהוא.

תקוף תעשה ביגועים:  http://youtu.be/v9J-vK2gqGo

ענת ברקאי (רישיון פסיכולוג ממדינת ישראל-2007)

MFTI 63227 Supervised by Dr. Miriam Bar MFT 33332

טיפול במבוגרים וזוגות.

קו המחבר בין טרגדיות, מלחמות ומדינה

יש קשר בין יום השואה, יום הזיכרון לחגיגות יום העצמאות, קשר המחבר בין טרגדיות, מלחמות ומדינה. כל שנה כל כך טבעי לחצות את ים סוף, להגיע לעצרת יום השואה, דרך יום הזיכרון ושיכרון העצמאות. לבן, שחור, כחול ולבן. בלתי אפשרי להכיל בזמן כל כך קצר זכרונות קולקטיביים בני אלפי שנים, 6 מיליון קורבנות, יותר מדי מלחמות, כאב השכול ו-8.2 מיליון ישראלים אזרחים במדינת ישראל, מאי 2014!

איך האבל מתערבב בשמחת להיות, להיות עם חופשי בארצו.

ביום העצמאות קשה להסתכל בעיניים של מדינה שלמה, שעדיין נלחמת על קיומה. קשה להיות עצמאי וחופשי בסיליקון וואלי, חופשי מתחושות אשם, חופשי מהשורשים, חופשי ממחשבות שהכול חוזר על עצמו: גולה, השמדה, ממלכה. גולה, השמדה, מדינה, גולה…. האם נלמד כאן את הלקח?

אולי דוקא במרחק של 8000 מייל משתקפת התמונה, תמונת פסיפס, פסיפס קולקטיבי עשיר של העם היהודי.

באבן קדומה בפסיפס נצור סיפור קולקטיבי של יציאת מצרים, באבן מאוחרת יותר, אבן אישית, נצור סיפור לידתו של אבי. לידה תחת הפגזה של הנאצים. מסע רגלי של אלפי קילומטר, מזוודה, כינור ותינוק רך. באבן הזו נצורה נחישות להמשיך ללכת, לאכול ולשרוד. נחישות להניק מתוך רעב תינוק בן ימים. באבן נצור הבכי של התינוק, המנוסה ואימו שאיבדה באחת כמעט את כל משפחתה בשואה.

באבן אחרת נצורה ילדותה של אמי. ילדות ירושלמית מסורתית בצל מלחמת העצמאות. מחיר כבד שילמה המשפחה בת שבעת הילדים. יהודה, אבי המשפחה, מוסיקאי על המשמר, נהרג מאש צלפים במגרש הרוסים. סבי נהרג, אבל מורשתו המוסיקלית ממשיכה בשירת הכינור, הצ'לו, הנבל, הוויולה והפסנתר של שבעת ילדיו, נכדיו וניניו.

וכשמסתכלים מהצד אי אפשר להאמין שלמרות הטרגדיות המכאיבות, אותו תינוק פליט, שנים מאוחר יותר היה מבוני הארץ, ואותם ילדים חסרי אב היו מאבני הדרך במוסיקה הישראלית.

ואני יכולה להעיד שגם במושבה הרחוקה בסיליקון וואלי בנפשות הישראלים חקוקים השואה, הטרור וחווית ההישרדות המתמשכת של עם ישראל בשדרות, בקנזאס או באוקראינה. בנפש של הישראלים כאן חקוקה החלוציות, היצירתיות, היזמות והבנייה. חקוקה התרבות הישראלית, בקהילתיות משגשגת, בלימוד מקורות בחברותא, בספרות ישראלית, בציון קהילתי של יום הזיכרון ובחגיגה משותפת של יום העצמאות. ובכל זאת אין מנוס מגעגועים לריח המנגל, להדלקת משואה, לתרגילי הסדר בהר הרצל, לבימות המוסיקה ולזיקוקי דינור מרהיבים. ויש אפילו געגועים נוסטלגיים לפטישים בראש (לכו תסבירו לאמריקאים למה פטיש בראש? :-) חג עצמאות שמח!

מאת: ענת ברקאי

(רישיון פסיכולוג ממדינת ישראל-2007)

MFTI 63227 Supervised by Dr. Miriam Bar MFT 33332

טיפול במבוגרים וזוגות. 650-4921936.

שתי כלות, חמות אחת ולב גדול

שתי כלות, חמות אחת ולב גדול – בעקבות ההרצאה של ד"ר רוחמה וויס על מגילת רות.

מגילת רות – סיפור כואב על ריפוי. ריפוי של שבר, יציאה משפל רגשי בזכות אמפתיה ואנושיות פשוטה. ראשית הריפוי בברית רגשית , בשתי נשים שבורות, רות ונעמי, שאיבדו את היקר להן מכול ונשארו אבודות ועניות. זהו סיפור על רילוקיישן, על ירידה מהארץ של משפחת אלימלך. האב ושני הבנים נפטרו בגולה והשאירו מאחוריהם את האם נעמי ואת נשותיהן האלמנות עורפה ורות. נעמי מחליטה לחזור לארץ ורות דבקה בה. נעמי ורות רגישות אחת לכאב של השנייה ורוצות זו בטובת זו. נעמי מנסה לשחרר את רות ועורפה מהנטל לטפל בה. היא מאחלת להן התחלה של חיים חדשים מתוך הרצון שלה להטיב עמן, אולם רות מסרבת בעקשנות. היא אינה יכולה לנטוש את חותנתה ובוחרת להתלוות אליה, כורתת איתה ברית, מתחייבת אליה. הברית אינה נובעת מהקרבה ללא ברירה, אלא מהידיעה הפנימית של רות, שנטישה של נעמי תפגע גם בעצמה. היא לא תוכל להמשיך בחייה ולהשאיר מאחור את נעמי בשברה.

וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ:  כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי.  יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף–כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ (מגילת רות, פרק א, טז-יז).

בהמשך, בהגיעם לארץ, בועז, כנגד כל הסיכויים, מתייחס בכבוד ובאמפתיה והערכה כלפי רות המואבייה וכלפי נעמי ומאמץ אותן אל לבו ונותן להן את חסותו.

בעוד ד"ר רוחמה וייס מתארת את שתי הנשים במסע ההישרדות המשותף שלהן, עולה שוב פעם לנגד עיניי סיפור קרוב הרבה יותר – סיפור לידתו של אבי, שנרקם מחדש במחשבותיי ודמיוני.

אני מדמיינת איך סבתא ציפורה, אז אישה צעירה, הרה, מחליטה באפן עצמאי באומץ ובנחישות בניגוד לאוטוריטה של אביה לברוח ולהתרחק מהנאצים. באמונה שלמה בהצלה, היא לוקחת איתה את אחותה הצעירה דודה ריבה. בריחה שמשסעת את המשפחה לעולמי עולמים. פרידה סופית קשה מהוריה ותשעת אחיה, סביה וסבתותיה. סבי, שלמה שהיה נשוי לסבתא ציפורה, התגייס לצבא הרוסי, הקשר ניתק גם ממנו. סבתא ציפורה יולדת במהלך המנוסה את אבי, לידה תחת הפצצה. חיים חדשים מוקפים בייאוש, שבר. אך גם בנחישות. אישה, בחורה ותינוק אבודים, רעבים, נמלטים. לאן?

סבתא מוצאת מחסה באסם: חדר סגור, צחנה, אין חלון, אין אור או אוויר. אין מים, אין אוכל. תינוק בוכה, שדיים ריקים. אין תקווה.

סבתא מחליטה להמשיך קדימה, לחפש מקור פרנסה. בינתיים הרעב קשה מנשוא. סבתא וריבה יוצאות לדרך. באמצע הדרך עובר רכב, סבתא מרימה את ידה והוא עוצר ושואל לאן. סבתא בלי להתמהמה נכנסת לאוטו עם ריבה והתינוק."לאן אתם צריכות?" הוא שואל, וסבתא עונה בהפתעה: "למסעדה!"

האדון לוקח את שלושתם למסעדה קרובה. הן נכנסות ומתיישבות. מזמינות את כל מה שהיה בתפריט הצנוע, מרק ועוד מרק ועוד מרק, ומבקשות קצת חלב לתינוק. הקלה גדולה. בסוף הארוחה כשהחשבון הגיע, סבתא פנתה באומץ לבעל המסעדה והודתה שאין ביכולתה לשלם ואף ביקשה רק עוד בקשה קטנה: חלב לתינוק.  אמת עצובה וישירה.

סבתא חלשה, פליטה, ואותו בעל מסעדה מחליט לעזור לסבתא, לצייד אותה באוכל שיספיק למספר ימים. לה, לאחותה ולתינוקה. אמת אנושית פשוטה. עזרה של אדם לאדם, באשר הוא אדם.

ד"ר רוחמה וייס בהרצאה לקראת שבועות נגעה בנימי נפש האדם בסיפור מגילת רות. כפסיכולוגית אני נפגשת עם מצבי שפל, עם פגיעויות ואובדנים ועם הנטייה הטבעית לעשות הכול כדי לא להרגיש פגיע, לא להיות תלוי באחר, להימנע מלהיות חשוף באין כול. ד"ר וייס יודעת מפנים כמה קל יותר לשים על האחר את מה שבלתי נסבל לשאת בעצמנו, איך לפעמים אנחנו אוטמים את עצמנו לסבלם של אחרים רק כדי להגן על עצמנו מסבלנו. רות ונעמי היו מוכנות להתמסר זו לזו מתוך הכרה פנימית בכאב האישי, בשפל, ובחוסר הכול. ההכרה בכאב הפרטי אפשרה להן להתמסר באומץ ובאמפתיה אין קץ זו לזו. סבתא ציפורה ידעה את המציאות. היא התמסרה לאחותה הצעירה ולבנה הקטן וידעה לבקש חמלה. טובה ללא תמורה. סבתא הזמינה לב פתוח, עוררה דאגה של אדם לאדם באשר הוא אדם. סבתא קיבלה עזרה קטנה, עזרה גדולה, פגשה ברגע של חסד. כשיש חסד יש המשך.

כמה סימבולי שמגילת רות ננעלת בפוריות ובדורות ההמשך, הנובעים מריפוי של שבר פנימי שכזה. יש סוף טוב, שושלת דויד מרשימה, שנולדה מהתחלה קשה.

מאת: ענת ברקאי

(רישיון פסיכולוג ממדינת ישראל-2007)

MFTI 63227 Supervised by Dr. Miriam Bar MFT 33332

טיפול במבוגרים וזוגות. 650-4921936.

השיבה הביתה

צריך מוזה לחזור מהסיליקון וואלי הביתה. צריך להיות מוכן לשינוי בשטף הפנימי, באנרגיה, בזרם הרגשי. צריך להיות מוכן לשוטט בין גושי בטון מחולקים לדירות דירות, בין רחובות צבעוניים הומים יומם ולילה. צריך להיות מוכן לשוטט, לדלג בין שעון ישראלי לזמן פנימי. דיאלוג פנימי בין שני אזורי זמן. לוקח זמן לשעון הישראלי להכניע את הזמן הפנימי. בינתיים אפשר להנות מעולם מופלא של ארוחות בוקר ישראליות באמצע הלילה.

צריך להיות מוכן להכיר במפץ הקטן, ביום הרילוקיישן, בנקודה הבודדת על ציר הזמן שבה נוצרו שני מימדי זמן, שני מרחבים, שני עולמות שהולכים ומתפשטים, הולכים ומתרחקים זה מזה. צריך להיות מוכן להכיר שהשארתם אהובים מאחור.

לרגעים שני העולמות מתלכדים לידי תמונה אחת -תעתוע אופטי, כמו שני סרטים, משתי תקופות שונות, המוקרנים אחד על השני, שני סרטים שמתחלפים ברגע.  ברגע אחד אני רואה לנגד עיניי את בני, בחור חסון מדלג לו בין גלי הים. אין דבר שהבגדים יתרטבו, בחור מאושר.  רגע אחר, deja vu, מראות מלפני עשור שבים ומציפים: אני רואה את בני כפעוט שובב, מקפץ בבגדיו באושר בין הגלים. אותן תנועות גוף, אותו פרץ שימחה מהים הגועש, בגדים רטובים עד העצם, אותה אנרגיה. כמה הכל השתנה וכמה הכל משתחזר בדיוק מפתיע.

זה לא מוגן, זה מטלטל, לדלג ככה בין שני העולמות.  להרגיש בתעתוע. מזל שיש כזה נוף. הים האדום- יש לו כוח לפייס מדבר, לשטוף רוחות חמות, אי הבנות, משקעים ופרידות כרוניות. הכל מתפוגג בשקיעה, בהשתקפות ההרים האדומים במים הכחולים, הכל מתפוגג בנקודה על ציר הזמן שהגאות מתחלפת בשפל.

רק עכשיו התרגלנו וכבר צריך לחזור הביתה. הגיע הזמן להמריא בחזרה אל השיגרה. צריך מוזה לחזור הביתה. צריך להיות מוכן לשינוי בשטף הפנימי, באנרגיה, בזרם הרגשי. צריך להתכונן לדיאלוג המחודש בין שני אזורי זמן. לוקח זמן להתרגל לזמן ולמקצב המקומי. בינתיים אפשר להנות בסטארבאקס ולחייך שאמלי עדיין זוכרת איך אני שותה את הקפה שלי. טוב להיות שוב בבית.

 להתראות בקיץ הבא.

ענת ברקאי

ענת ברקאי (רישיון פסיכולוג ממדינת ישראל-2007)

MFTI 63227 Supervised by Dr. Miriam Bar MFT 33332

טיפול במבוגרים וזוגות.

anat_barkai@yahoo.com