לזכרו של תולי גבירצמן: מילים שלא תאמרנה לעולם

מאת: דלית גבירצמן

Tuli0002

כמידי שנה, מיד לאחר הפסח, נשלחת יד ארוכה וחודרת אל תוך גופי, אל נשמתי ומוחצת חזק את ליבי. זה תמיד מגיע, ואפילו שאני יודעת שזה מתקרב, כמו בסרט עצוב שסופו ידוע מראש, משהו בי תמיד מקווה שאולי הפעם, משהו ישתנה. אולי רק הפעם, בכל זאת הגיבור לא ימות בסוף. אבל לא בסרט שלנו. בשבוע העצוב ביותר בשנה, בשבעת הימים שבין יום השואה ליום הזכרון, השכל ממאן לקלוט, הלב כבד מנשוא והדמעות זולגות למראה כל תמונה, לשמע כל שיר ועם כל זכרון של בן משפחה וחבר שאיבדנו. המחיר שאזרחי המדינה נאלצים לשלם עבור עצמאותה הולך וגדל משנה לשנה. העצב הגדול, הגעגוע הבלתי פוסק, תחושת ההחמצה וההקרבה הבלתי נתפסת ניכרים היטב בפנים היגעים, העייפים מלבכות.

מידי שנה, מיד לאחר הפסח, נשלחות זרועות דמיוניות לחיבוק מנחם של עם שלם. ליום אחד עצוב אנחנו מניחים בצד את החיצים המורעלים של הפלגנות, הביקורת הנגחנית והווכחנות הבלתי נלאית וניצבים שכם אל שכם בשתיקה אל מול הקברים. אנו כאן, הנמצאים מעברו השני של האוקינוס, שותפים תמיד לכאב, כי יש דברים שהמרחק לא משכיח. ביום שלישי ה-17 באפריל, בשעה שמונה בערב, נתכנס כולנו כקהילה במרכז הכנסים של סנטה קלרה, לטקס יום הזכרון כדי לשאת דברים, לחלוק כבוד ולזכור. השנה, שנת ה-70 למדינת ישראל, יעמוד הטקס בסימן גבורה. כל מי שלחם למען המדינה הוא גיבור. עם זאת, הערב יוקדש לאותם אלו שעשו מעל ומעבר למצופה והפגינו עוז וגבורה יוצאת מן הכלל. הגיבורים באו מכל שכבות החברה וסיפוריהם מהווים אות ומופת לכל אדם באשר הוא. הסיפור של תולי הוא אחד מהם.

תובל (תולי) גבירצמן נולד בחדרה, למשפחה ותיקה בעיר. שתי אחיות נישאו לשני אחים, כמו באגדות. כשהיה ילד, ישב על שפת הים ואחז בידו אשכול ענבים. ילדה קטנה חיזרה אחריו וביקשה עינב אחד, וכשלא רצה לתת לה, הלכה והותירה אותו עצוב ובודד. כך נולד השיר ״טוליק ורינה״. עם סיום לימודיו התיכוניים, התגייס לצבא ועל פי בקשתו הוצב בחיל השריון. לאחר שעבר בהצלחה קורסים שונים סיים קורס מ״פים, והיה על הטנק הראשון שנכנס ללבנון במלחמת ״שלום הגליל״. שבועיים לפני שחרורו, הוארך שירותו ב-3 חודשים. לאחר שפלוגתו עברה את כל המסלול הקשה של המלחמה, והצטיינה ביום הקרב הקשה עם הסורים, נפל תולי כאשר נחלץ לסייע לפצועים מנגמ״ש שנפגע. תולי הורה לחייליו לחזור לטנקים, ואילו הוא רץ לעבר הנגמ״ש הבוער. תוך כדי פעולה זו נפגע תולי פגיעה ישירה ונהרג. הוא היה בן 23.

דמותו של תולי נוכחת ומתעתעת בחיי, בו זמנית. כאשר הצטרפתי למשפחת גבירצמן, תולי כבר היה מכתש עמוק של עצב אינסופי שניבט מעיני האיש שלי וכל אחד ואחת מבני משפחתו האהובים. תולי הביט אלי מחייך מכל חדר אליו נכנסתי. תמיד מחייך, תמיד כובש, תמיד צעיר. שנים דמיינתי אותו ואותנו, לו לא היה קורה האסון. איך היה נראה היום, איך היינו נראים אנחנו. תולי איתנו תמיד, בכל מאורע וחגיגה משפחתית. מידי שנה, עולים לרגל לחדרה חיילים צעירים הלומדים את סיפור מורשת הקרב שלו וחולקים כבוד למפקד הנערץ. אלו שזכו ללחום לצידו של תולי, לא רק שאינם שוכחים, אלא נדמה שמשנה לשנה מתרבים האנשים החשים צורך להגיע, להתחבק, ולהתנחם עוד יותר משלנחם. תולי הפך מנושא לשיר ילדים אהוב ומוכר לדמות מיתולוגית של גבורה בלתי נתפסת ולגעגוע לימים שנדמה שהכול בהם היה יותר פשוט. האיש שלי ממעט לדבר, אך מבט אחד בעיניו הכחולות, היפות אומר הכול. אני חשה את הכאב שלו בתוך גופי, כאילו הוא שלי. ביום הזכרון אנחנו מתכנסים ומתייחדים עם זכרו של תולי רק שנינו. אולי השנה, אצליח לשכנע אותו לבוא. וכמו תמיד ביום הזה, אני עדיין ממשיכה לחפש את המילים.

שוב אני מחפשת את המילים

מחפשת אחר מילים של אמת.

וכל מה שאני תמיד מוצאת,

אלו מילים שלא תאמרנה לעולם.

 

כשאתה מצטרף אל משפחת השכול,

צער האובדן מקיף אותך

כמו טבעת של אש

והוא ניצת מעיני כל האנשים

שאתה כל כך אוהב.

 

כל אחד מהם נושא עימו זיכרון

מיום האובדן הנורא ההוא,

כשסבתא זעקה

זה קרה, זה קרה,

ומאז, הגעגוע הזה,

שאין לו סוף.

 

ואני שוב מחפשת את המילים,

מחפשת מילים של נחמה

אך מוצאת רק מילים

שלא תאמרנה כבר לעולם.

 

השכול הוא פצע שלעולם לא מגליד

בכל שנה הוא נפער מחדש

כאילו לא חלף, ולו יום אחד.

והפנים האהובים,

ניבטים מהתמונות שעל הקיר,

ונותרים לנצח צעירים.

 

תולי, לו רק היית יודע עד כמה כולם מתגעגעים אליך.

חלפו כבר למעלה משלושה עשורים,

ונדמה שתחושת אובדנך רק הולכת וגוברת

והזמן לא מצליח להקהות את הכאב.

 

אתה יודע, טלי הקרויה על שמך

התחתנה לפני חודש,

וכמו בכל שימחה משפחתית

היית שם איתנו, מציץ מבעד

טול דק של עצב.

 

פסיפס דמותך מתעתע בין חלום למציאות

ולא פעם, אני שוגה בדמיונות

איך היית נראה היום, לו היית,

ואיך היו נראים חיינו.

 

אך בכל פעם אתה שב וחומק ממני

ומבטך, ברק עיניך הירקרק

החיוך, הקסם האישי והכריזמה

נעלמים וצצים לעיתים רק בפניהם

של בני המשפחה הצעירים.

 

אני פוסעת במכתש הכאב שנותר מאחוריך

ומכירה כבר את השבילים החרוכים

שהותרת בלב כל אוהביך.

לו היית כאן, תולי –

הייתי רוצה שתדע שגם אני בינהם.

 

לפרטים נוספים על טקס יום הזכרון הקהילתי:

https://paloaltojcc.org/Events/yom-hazikaron-ceremony-3

זיכרון ברילוקיישן: איך לשמר את זהות ילדינו בימי הזכרון

זיכרון ברילוקיישן: איך לשמר את זהות ילדינו בימי הזכרון

מאת: דלית גבירצמן

סוף סוף, הגיע היום הגדול. קשה להאמין, אבל זה באמת קורה. אחרי חודשים ארוכים של תכנונים והכנות, ריצות וסידורים, לבטים וחששות, השגתם אישורים, ויזות, כרטיסי טיסה ו… הופ, הנה אתם כבר כאן. ההתרגשות רבה, מזג האוויר מושלם וכולם מה-זה נחמדים. החבר׳ה מהרילוקיישן מדהימים ותיכף עזרו לכם עם המכולה, מצאתם בית, הילדים השתלבו בבתי הספר, ואתם לא מאמינים, יש פה אפילו שבט של הצופים!  ואז… מגיע יום הזכרון. הוא נופל עליכם כשאתם לגמרי לא מוכנים. אתם קמים בבוקר, וזה סתם עוד יום רגיל. כולם קמים, הולכים לעבודה, ברדיו ובטלוויזיה יש את אותן הפרסומות  והשיחות המייגעות. עולם כמנהגו נוהג. הילדים שמים על עצמם איזו טישירט ורצים לבית הספר, ואין חולצה לבנה, ואין צפירה, ואין כלום. זירו. נאדה. גורנישט.

ואז, המוח שלכם נותן ברקס ועוצר בחריקת בלמים, כמו שנייה לפני תאונה. משהו בכם מרגיש מוזר, חסר, מרוחק, מנותק, ואם אתם מגיעים ממשפחה שכולה, אז חברים, שיהיה לכם בהצלחה. כי ביום הזה הלב נסדק, שבר נפער בו כמו שני לוחות טקטוניים אחרי רעידת אדמה. החור הזה שיש לכם בנשמה, הפצע המדמם הזה כואב כפליים, כי אין לכם עם מי לחלוק את הכאב. הגעגוע לחיבוק המשפחתי מורגש פיזית בגוף, ואם אתם כמוני, תמצאו את עצמכם ממררים בבכי בדרך לעבודה. במשך היום, אתם מהלכים כאילו אבדה לכם דרככם, ובסוף היום, כשבארץ כבר נשמעות תרועות הפסטיבלים של יום העצמאות, אתם מנסים להבין איפה טעיתם. ולא די שאתם מרגישים אבודים, אתם מביטים בילדיכם, ומבינים לפתע, שמה שאתם לא תלמדו אותם, פשוט לא יקרה. מה שאתם בעצמכם לא תתווכו עבורם בפרק העצוב הזה של ההוויה הישראלית, לא יתווך על ידי אף אחד אחר. ואחרי שהתובנה הזאת נוחתת עליכם, מה עכשיו? מה אתם רוצים להנחיל לדור הצעיר? מה מתוך המכלול העצום הזה של מורשת זיכרון, של שואה ותקומה, של גבורה והקרבה – שכולנו גדלנו עליה והתחנכו לפיה – תבחרו להעביר לילדיכם? איזה תוכן מתאים לכל גיל? ומאיזה גיל כדאי בכלל להתחיל?

יפית שריקי-מגידיש

בדיוק בשביל שאלות אלו יש לנו את הבית הישראלי בסן פרנסיסקו ואת יפית שריקי-מגידיש. הבית הישראלי הינו שלוחה של משרד העלייה והקליטה בקונסוליה הישראלית בסן פרנסיסקו. הוא דואג לטיפוח הקשר בין הקהילה הישראלית הגדולה המתגוררת כאן בעמק לבין מדינת ישראל. במסגרת הבית הישראלי מתקיימות פעילויות תרבות שונות, וכמו כן, הוא מספק שירותי ייעוץ והכוונה לישראלים שקיבלו את ההחלטה לחזור לארץ. כחלק מפעילות זו והרצון לסייע לישראלים לשמר את הזהות הישראלית ואת הזיקה לישראל, גויסה יפית שריקי-מגידיש. אני מכירה את יפית המקסימה בכלל מסיפור אחר. נפגשנו בסדנת הבישול שלי, ומיד התחברנו. הרזומה של יפית בתחום העשייה החינוכית עשיר ומפואר וכולל בין היתר לימודי הוראה בספרות עברית, לימודי תואר שני בחינוך ובניהול, ניהול חטיבת הביניים של ברנקו וייס בישראל ועבודה באפטר סקול היהודי "עדה" שבברקלי. והכי חשוב – ליפית ארבעה ילדים משלה, והם פרויקט חייה האמיתי.

אני מבקשת מיפית לספר לי קצת על הסדנה בהנחייתה לשימור הזהות הישראלית במסגרת רילוקיישן הממוקדת בימי הזכרון ויום השואה.

״הרעיון לסדנה הזאת נולד כשהתחלנו לדבר על סדנה דומה לבתי הספר״, מספרת יפית, ״ואז התחלנו לחשוב גם על סדנה להורים. אני מגיעה לסדנה הזאת כאשת חינוך ומהמקום שלי כהורה. הורים חייבים קודם כל להתחבר לנושא הזה ברמה האישית, ולברר עם עצמם מה זה יום הזכרון עבורם. לכן היה לי חשוב שיהיו לסדנה שני חלקים. בחלק הראשון, ננסה לעצור ולבחון ביחד איזו משמעות יש ליום הזה דווקא כאן. מצד אחד, כולנו נושאים איתנו את הזכרון של היום הכואב הזה כפי שאנחנו חווינו אותו בארץ, ומצד שני, בחרנו לגור כאן. אנחנו כבר לא על טייס אוטומטי ואנחנו לא חייבים לאמץ את כל המכלול הזה של חולצה לבנה, מדבקה, צפירה ושירים עצובים ברדיו. חשוב שנברר עם עצמנו מה אנחנו רוצים לקחת מכל זה. המפגש השני, יהיה יותר על תכנים מותאמי גיל ורעיונות לדברים שאפשר לעשות בבית עם הילדים, איזה שיח יכול להתקיים בגילאים מסוימים, אילו ספרים מתאימים וכו׳. יש פה הזדמנות לעצור ולבחור למה אנחנו רוצים לחשוף את ילדינו, ולא לקבל את מה שמערכת החינוך החליטה עבורי.״

אילו תימות למשל אפשר להעלות בעיקר בשיח מול ילדים צעירים?

״אין כאן נכון או לא נכון״, אומרת יפית. ״אך לדעתי, לפני גיל ארבע-חמש, לא בטוח שצריך בכלל להעלות את הנושא. יש מצב שהילד הצעיר בבית הוא בן חמש והוא יחשף לזה משום שהנושא יעלה עבור האחים הבוגרים יותר. בגילאים יותר מאוחרים אפשר לדבר על איך בכלל מדינה מצליחה להתקיים, ושצריך להתאמץ כדי שתהיה לנו מדינה. זה מסר חשוב גם לדברים אחרים בחיים שלנו. גם השאלה של למה ישראל כל כך חשובה? אנחנו אמנם כאן, אבל אנחנו יכולים לתת, לתמוך בה ולתרום, גם מבחוץ. בגיל מאוחר יותר, יש מקום לדבר על נתינה. השירות הצבאי הוא סוג של נתינה למען המדינה, אבל הקשת של הנתינה רחבה. השיח צריך להיות ממקום של ציונות, שהיא לא בהכרח בצורה של גיוס לצבא. זאת הפריבילגיה שלנו כאן. וכמובן, לדבר על גבורה וזכרון של אנשים שנתנו את חייהם למען המדינה. זה נכון לקיים את השיחה בגילאים של כיתות ד׳-ה׳ כשהפחדים שלהם סביב הצבא והמוות מאוד נוכחים. הרעיון הוא ללכת בהדרגתיות ולראות לאן אתה מתחבר כהורה. זה יכול להיות דרך סיפור אישי או דרך הסיפור ההסטורי המרתק של הקמת המדינה, ולהסביר מדוע לפני שחוגגים אותה חשוב לזכור את הקשיים שהיא עברה״.

מה ההתייחסות שלך לחשש של הורים מיצירת זהות ישראלית חזקה שתוביל את ילדיהם בסופו של דבר להתגייס לצבא?

״אני לא חושבת שזה שנציין את יום הזכרון יהיה הגורם המשפיע. בעצם זה שאנחנו כאן, שורשינו תמיד יהיו נטועים בשני נופים שונים. אנחנו בחרנו עבור עצמנו, ואנחנו לא יכולים למנוע מילדינו את אותה הבחירה. אנחנו מייצרים עבור ילדינו מכלול של דברים כדי לקיים בהם את הזהות הישראלית שאותה אנחנו לא רוצים לאבד. צריך להבין, שיש פה את הסיכון הזה. וזה אחד הדברים הכי קשים בחוויה הזאת שלנו. מצד שני, גם אם נחליט שלא נכניס סממנים ישראלים הביתה, עדיין יש סיכוי שהילדים יגלו אותם בעצמם. לפחות כך, אנחנו מתווכים עבורם את הסממנים הללו״.

אילו נקודות בחייך הובילו אותך למקום הזה שבו את מובילה סדנה להורים בנושא יום הזכרון?

יפית מספרת שמאז שירותה הצבאי היא עבדה עם נוער שעלה מחבר העמים. בעקבות הקשר עם האוכלוסיה הזאת, היא נסעה לשליחויות קצרות לבלרוס שבאוקראינה לעבוד עם הקהילות היהודיות. החוויה היתה מעצבת ומשמעותית, בעיקר סביב נושא הזהות היהודית, וכיצד לחבר אותם לישראל באופן אותנטי. לאחר הצבא, היא עבדה עם נוער בסיכון, חוויה שעסקה אף היא בזהות אישית, בבניית אמון ותמיכה. משם הגיעה למכון ברנקו וייס, שם עברה הכשרות סביב חשיבה יצירתית, עבודה פרטנית והנחיית קבוצות וריכזה פרויקטים לחשיבה יצירתית בבתי ספר מגילאי יסודי עד תיכון. לאורך כל הדרך, בחרה יפית לעסוק בתחום החשיבה היצירתית בתכנים שמותאמים ליחיד ולחברה. בשלב מסוים, הבינה שלב העשייה הוא בבתי הספר.

״אחד הדברים הכי חזקים אצלי כמישהי שעסקה בחינוך בארץ, הוא הדחף לייצר שיח בנושא. בארץ יש קוטביות מאוד גדולה ואין הרבה אפורים. תמיד מצאתי את עצמי מתעסקת בלהראות שאין רק שחור ולבן. בלנסות להראות תמיד גם את הצד השני. סביב הנושא של מורשת יהודית וזהות יהודית אנחנו חווים כל כך הרבה דברים כניגודים וכפייה, וכל כך רציתי שיראו את האמצע. כשהגעתי לפה, הרגשתי שאחד הדברים הכי חזקים שקיימים, זה בדיוק הקול הזה שחיפשתי. יש אפור באיך להיות יהודי, יש אפור באיך להיות ישראלי. זה חידד לי כל כך הרבה דברים, גם כאימא, ולגבי הזהות שלי. הכול התכנס למשהו מאוד מרכזי שעכשיו אני מסוגלת לשיים אותו. יש לי את הצורך ואת הזמן לדייק עם עצמי את הנושאים האלה.״

מהם הדברים שחשוב לך שההורים יצאו איתם מהמפגשים הללו?

״מעבר לזה שאני רוצה שהם יצאו עם רעיונות ועם כלים וכיוונים מעשיים, אני רוצה שהם יצאו עם ההבנה שזה לא חייב להיות בדרך האחת אותה אנחנו חווינו כילדים. יש עוד דרכים לגעת בנושא הקשה הזה. אפשר לקחת נארטיבים אחרים, פרט לנארטיב הזה שבו אנו מבכים את קורבנותינו. חשוב שההורים ימצאו את האופן שבו נוח להם להתחבר לזה. שיראו את ההזדמנות שניתנה להם לעצב את זה בעצמם, ולקחת על זה אחריות כהורה.״

אני מספרת ליפית שפעם שאל אותי תלמיד למה בכלל אנחנו צריכים לציין כאן את יום הזיכרון לחללי צה״ל, והשאלה תפסה אותי לגמרי לא מוכנה. אני סקרנית לשמוע מה את היא עונה לו. ״למען האמת, הייתי מפנה את השאלות בחזרה אליו. הייתי בודקת מה הקשר שלו לישראל, והאם חייב להיות לנו קשר לישראל רק בגלל שאנחנו יהודים? אלו שאלות מאוד גדולות. הקשר נובע מהעובדה שישראל היא גם בית וחשוב להכיר את הבית הזה. ישראל היא סוג של רשת ביטחון, ואנחנו צריכים לעזור לתמוך בה ולקיים אותה. חשוב שהילדים ידעו מדוע קמה המדינה הזאת ומה המשמעות שלה גם אם הם בוחרים שלא לחיות בה. לספר את הסיפור שלה, זאת גם דרך להילחם עליה.״

השעה מתאחרת ולפני שאני נפרדת לשלום מיפית, אני שואלת אותה מהו המסר שהכי חשוב לה להעביר.

״הדבר החזק ביותר בעיני, הוא ההזדמנות שניתנה לנו כהורים ישראלים-יהודים לזקק לעצמנו מה בדיוק אנחנו רוצים מהישראליות שלנו. לעצור לרגע ולשאול את עצמנו למה אנחנו מתחברים בזהות הישראלית שלנו, ומה אנחנו רוצים להעביר לילדינו. אנחנו צריכים להיות מכוונים לזה, כי זה לא יקרה מעצמו. זו בעיני המטרה של השיח הזה.״

לפרטים נוספים על הסדנה והרשמה, שילחו אימייל לליאת ווינקלר מנהלת הבית הישראלי.

israeli-house@sf.mfa.gov.il

שבת שלום,

דלית

זוכרים את רבין: האירועים המרכזיים וצילומים נבחרים מחייו

החודש יחול יום הזכרון ה-20 למותו של ראש הממשלה, יצחק רבין, וגם כאן, באיזור העמק והסביבה יצויין יום חשוב זה במספר אירועים מרכזיים:

SIX DAY WAR. DEFENSE MINISTER MOSHE DAYAN (C), CHIEF OF STAFF YITZHAK RABIN (R) AND JERUSALEM COMMANDER UZINARKIS ENTER THROUGH THE LION'S GATE INTO THE OLD CITY.

מלחמת ששת הימים. שר הביטחון (מרכז), ראש המטה הכללי יצחק רבין (ימין) ומפקד כוחות חזית המרכז, אלוף עוזי נרקיס צועדים דרך שער האריות על עבר העיר העתיקה. (צילום: אילן ברונר)

1 בנובמבר, OFJCC- לצד תערוכה אשר תציג ציוני דרך חשובים בחייו של רבין, ותעורר שיח בנושא ערכי הדמוקרטיה, היהדות והצדק, יתקיימו סיורים מודרכים וטקס אשר ייערך על ידי שבט צופי המפרץ ויונחה על ידי ערן ברוך, מייסד הישיבה החילונית בינ"ה בתל אביב. בנוסף, בסדנא אשר תנחה טובה בירנבאום, תעלה שאלת תרבות המחלוקת בתקופת הלל ושמאי לעומת היום ובשאלות של דמוקרטיה ופלורליזם בפרספקטיבה של 20 שנה. בסדנא ישתתפו ערן ברוך ונגה ברנר-סמיה מהישיבה החילונית בינ"ה בת"א ושליחת JNF  באזור המפרץ, טל שקד. לפרטים נוספים לחצו כאן

8 בנובמבר, ברקלי- כנס אשר יעסוק בחייו, מותו ומורשתו של רבין. בחלקו הראשון ידבר פרד רוזנבאום על חייו ופועלו של רבין, בהמשך ידבר פרופ' עמוס גיורא על מותו של רבין והאוירה בארץ לפני ואחרי ההתנקשות, לבסוף יעלה וידבר זוהר אביגדורי על הערכים והמורשת שהשיאר אחרי רבין ז"ל.

בהמשך האירוע תערכנה סדנאות בנושאים שונים וביניהן: כיצד הוביל רבין את ישראל לנצחון במלחמת ששת הימים ושינה את פניו של המזרח התיכון?, מנהיגות בפרשת דרכים: על רבין, הסכמי אוסלו וישראל המפולגת, מורשתו של רבין כיום בקרב הקהילות המפולגות בישראל. לפרטים נוספים לחצו כאן

9 בנובמבר, תיכון "קהילה" בפאלו אלטו- בערב אשר יוקדש לזכרו של רבין, יתקיימו פאנלים בנושאים שונים.

טובה בירנבאום תדון בשאלה כיצד הירייה של יגאל עמיר, יהודי אורתודוכסי, הביאה את הציבור החילוני לשאול- מהי מדינה יהודית?

פרופ' עמוס גיורא על אווירת ההסתה לפני ואחרי הרצח.

פרופ' ערן קפלן על המנהיגות בישראל בתקופת רבין, הסכמי אוסלו וכיום.

פרד רוזנבאום על הדרך בה הוביל רבין את ישראל לנצחון במלחמת ששת הימים ועל השפעתו בעיצוב פני המזרח התיכון.

לפרטים נוספים לחצו כאן

צלמי לשכת העיתונות הממשלתית ליוו את יצחק רבין לאורך השנים והנציחו אותו בעדשותיהם, ברגעים ממלכתיים, פומביים, אישיים ואינטימיים. לציון יום השנה ה-20 לרצח יזמו מרכז יצחק רבין ולשכת העיתונות הממשלתית, בשיתוף עיריית תל אביב-יפו, תערוכה בה יוצגו כ-50 צילומים נבחרים של רבין שצולמו לאורך השנים במגוון התפקידים אותם ביצע והרי אחדים מהם לפניכם:

ביקור ראש הממשלה יצחק רבין בארה"ב. בצילום, נשיא ארה"ב ביל קלינטון עונב עניבת פרפר לראש הממשלה יצחק רבין, טרם תחילת ארוע בוושינגטון, בו נטלו חלק שני המנהיגים. צילום: אבי אוחיון)

 

P.M. YITZHAK RABIN WEARING A MINERS HAT ON HIS WAY TO COPPER MINES AT TIMNA. øàù äîîùìä éöç÷ øáéï á÷ñãú ëåøéí, áãøëå ìîëøä äðçåùú áúéîðò.

ראש הממשלה יצחק רבין בקסדת כורים, בדרכו למכרה הנחושת בתימנע. (צילום: משה מילנר)

 

CHIEF OF OPERATIONS YIGAEL YADIN (LEFT) IN CONFERENCE WITH YIGAL ALLON AND YITZHAK RABIN (R). øàù àâó îáöòéí éâàì éãéï (îùîàì) áéùéáä òí éâàì àìåï åéöç÷ øáéï (îéîéï).

ראש אגף מבצעים יגאל ידין (משמאל) בישיבה עם יגאל אלון ויצחק רבין (מימין). (צילום: הנס פין)

 

 

TALKS BETWEEN P.M. YITZHAK RABIN AND U.S. PRES. GEORGE BUSH, SITTING ON A WALL, TO THE LEFT THE PRES.'S DOG, MILLIE. áé÷åø øàù äîîùìä éöç÷ øáéï áàøä"á. áöéìåí, ùéçä áéï øä"î éöç÷ øáéï ìðùéà àøä"á â'åøâ' áåù, ëùäí éùåáéí òì âãø àáï ìùôú äàå÷éàðåñ, áçååúå äôøèéú ùì äðùéà á÷ðéáð÷ôåøè, áîãéðú "îééï", àøä"á.

ביקור ראש הממשלה יצחק רבין בארה"ב. בצילום, שיחה בין רה"מ יצחק רבין לנשיא ארה"ב ג'ורג' בוש, כשהם ישובים על גדר אבן לשפת האוקיאנוס, בחוותו הפרטית של הנשיא בקניבנקפורט, במדינת "מיין", ארה"ב. (צילום: יעקב סער)

 

KING HUSSEIN OF JORDAN LIGHTS P.M.YITZHAK RABIN'S CIGARETTE AT ROYAL RESIDENCE IN AKABA, SHORTLY AFTER SIGNING THE PEACE TREATY AT ARAVA BORDER-CROSSING. çåñééï îìê éøãï îãìé÷ ìøàù äîîùìä éöç÷ øáéï ñéâøéä áîòåðå äîìëåúé áò÷áä, ìàçø çúéîú çåæä äùìåí áîñåó äòøáä ùìéã àéìú.

חוסיין מלך ירדן מדליק לראש הממשלה יצחק רבין סיגריה במעונו המלכותי בעקבה, לאחר חתימת חוזה השלום במסוף הערבה שליד אילת. (צילום: יעקב סער)

 

P.M. YITZHAK RABIN (R) AND JORDAN'S KING HUSSEIN CONFERRING WITH EACH OTHER AT THE STATE DEPARTMENT. ùéçä áéï øàù äîîùìä éöç÷ øáéï (îéîéï) ìçåñééï îìê éøãï, á÷áìú ôðéí ùðòøëä áîçì÷ú äîãéðä áååùéðâèåï, ìàçø äçúéîä òì äñëí áéï äîãéðåú ááéú äìáï, àøä"á.

שיחה בין ראש הממשלה יצחק רבין (מימין) לחוסיין מלך ירדן, בקבלת פנים שערכה מחלקת המדינה בוושינגטון, לאחר החתימה על הסכם בין המדינות בבית הלבן, ארה"ב. צילום: יעקב סער)

 

P.M. YITZHAK RABIN, U.S. PRES. BILL CLINTON AND PLO CHAIRMAN YASSER ARAFAT ON WHITE HOUSE LAWN PRIOR TO SIGNING OF ISRAEL-PLO TREATY. øàù äîîùìä éöç÷ øáéï (îéîéï), ðùéà àøä"á áéì ÷ìéðèåï åéå"ø àù"ó éàñø òøôàú äåìëéí òì îãùàú äáéú äìáï áååùéðâèåï, èøí è÷ñ äçúéîä òì äñëîé àåñìå áéï éùøàì ìôìñèéðéí.

ראש הממשלה יצחק רבין (מימין), נשיא ארה"ב ביל קלינטון ויו"ר אש"ף יאסר ערפאת הולכים על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון, טרם טקס החתימה על הסכמי אוסלו בין ישראל לפלסטינים. (צילום: אבי אוחיון)

אחרי 20 שנה: זוכרים את יצחק רבין

לציון יום השנה העשרים לרצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, יערוך ה- ICC@OFJCC ב-1 בנובמבר אירוע במסגרתו תוצג תערוכה המלווה על ידי מדריכים מתנועת "דרור ישראל". התערוכה תנסה ליצור שיח בנושא ערכי הדמוקרטיה, היהדות והצדק, מאז ועד היום. הטקס יערך על ידי חניכי תנועת הצופים הישראלים (שבט המפרץ) ויונחה על ידי ערן ברוך ונוגה ברנר סמיה, מישיבת בינ"ה בתל אביב.

ללוח הזמנים ולפרטים נוספים לחצו כאן

בתל אביב, יזם לארחרונה מרכז רבין תערוכת כרזות, בשיתוף לשכת הפרסום הממשלתית ועיריית תל אביב.

כ- 20 מעצבים נבחרים שלחו את עיצוביהם לכרזות המתארות את שאירע ואת שעוד עלול לקרות, את שהשכלנו ללמוד מהרצח ואת מה שעדיין לא.

לאחר תהליך ארוך ומתוך עשרות עבודות שהתקבלו נבחרו 14 כרזות ולפניכם הבולטות מביניהן:

rabin8

rabin1

rabin3

rabin4

BIBI.indd

rabin6

rabin7

rabin5