יום השואה והגבורה: על פרויקט ההנצחה של תלמידי התיכון וניצולי השואה ב"בית עם"

יום השואה והגבורה: על פרויקט ההנצחה של תלמידי התיכון וניצולי השואה ב"בית עם"

מאת: טל זילברשטיין-פז

התקופה שבין פסח, חג החירות, לבין ימי הזיכרון והעצמאות היא תקופה מיוחדת בלוח השנה היהודי-ישראלי. הימים קשורים זה בזה ויחד כורכים את סיפורו של העם היהודי מיציאת מצרים ועד ימינו. הציווי "והגדת לבנך ביום ההוא" מהדהד אל מעבר לסדר ולהגדה, ומביא אותנו לפתחו של יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

כמדי שנה, וככל שהשנים חולפות ומספר ניצולי השואה החיים בינינו הולך ומתמעט, עולות השאלות כיצד לזכור ולהנציח וכיצד להעביר זאת לדור הבא.

זאק רודין ואנני רובין

בטקס הזיכרון הקהילתי לשואה ולגבורה המתקיים בבית הכנסת "בית עם" בלוס אלטוס מפגישים ניצולי שואה ותלמידי תיכון, ויחד הם מביאים בפני הקהילה פסיפס של חוויות אישיות המרכיבות את הסיפור הרחב של הקהילות היהודיות במלחמת העולם השנייה.

הנושא שנבחר לטקס השנה הינו חסידי אומות עולם, ולצד קטעי קריאה, שירה ונאומים החלק המרכזי בו הוא הצגתם של שישה סיפורים אישיים.

שישה תלמידי תיכון מקומיים נבחרו להשתתף בפרויקט, במהלכו כל אחד ואחת מהם הוצמדו לניצול או ניצולת שואה המתגוררים בעמק. התלמידים ראיינו את הניצולים ותיעדו את סיפור חייהם לפני, במהלך ואחרי המלחמה.

כל ניצול פתח בפני הנערים צוהר לקהילה אחרת שהתקיימה באירופה של לפני המלחמה, לסיפור בריחה והינצלות כנגד כל הסיכויים ובעיקר למסר בלתי מתפשר של תקווה.

רון ברזילי

רון ברזילי, בן 17 מסאניוויל, תלמיד כיתה י"א בתיכון הומסטד, הוא אחד התלמידים שהשתתפו בפרויקט. "שמעתי על הפרויקט מחברים שהשתתפו בו בעבר וזו נראתה לי כמו חוויה עוצמתית והזדמנות נדירה", מספר רון, "אני יודע שאין לנו עוד הרבה שנים עם ניצולי שואה, שמספרם הולך וקטן משנה לשנה. פגשתי ניצולים בעבר, אך מלבד סבא וסבתא שלי, לא יצא לי לשוחח עם ניצולים ולשמוע את הסיפור שלהם מקרוב. הנושא מעניין אותי וקרוב לליבי ורציתי לפגוש ולתעד סיפור של ניצול שואה".

רון ראיין את מארי דונר תושבת סאניוויל, שנולדה ב- 1930 בעיר לינץ שבאוסטריה. מארי חוותה על בשרה את ליל הבדולח וגילויי אנטישמיות רבים, ונשלחה במסגרת הקינדרטרנספורט ללונדון. רון מספר שהמסר שהוא לוקח איתו מהמפגש עם מארי הוא האומץ לומר את האמת ולהפגין נגד חוסר צודק. התכונה הזו של מארי שזורה בסיפורה, והיא אומרת שלו הייתה צעירה יותר הייתה מצטרפת למחאות המתקיימות כיום למען חברה טובה יותר. "הדברים של מארי שכנעו אותי להצטרף בעצמי להפגנה שהתקיימה לאחרונה בבית הספר, בעד פיקוח על נשק. השיחה איתה היוותה השראה גדולה עבורי להתבטא ולהיאבק עבור מה שנכון".

רון אומר שבעיניו דווקא היום, כאשר אנו שומעים על מקרים של הכחשת שואה וגילויי אנטישמיות ברחבי ארצות הברית, חשוב להגיע לאירועים כמו טקס יום השואה ולשמוע את העדויות של הניצולים, כדי שנבין, נלמד ונדאג שזה לעולם לא יקרה שוב.

בטקס עצמו ישתתפו הניצולים, אשר יקשיבו לתלמידים שיציגו את סיפורם ויחד הם ידליקו נר.

החיבור הבין דורי בין הניצולים לתלמידים יוצר קהילה שמכבדת, זוכרת ונושאת הלאה את הלפיד. הניצולים מתרגשים שסיפורם לא רק שאינו נשכח, אלא מעורר את סקרנותם של צעירים ומוקרא בפני אולם מלא מפה לפה של חברי הקהילה. התלמידים מצידם, מכירים בזכות שנפלה בחלקם לשבת פנים אל פנים ולשמוע ממקור ראשון את סיפור הישרדותם של גיבורים אמיתיים.

הטקס פתוח לציבור, והקהילה כולה מוזמנת להשתתף באירוע מרגש זה, ביום רביעי ה-11 לאפריל בשעה 7 בערב בבית כנסת "בית עם". לפרטים נוספים לחצו כאן

זיכרון ברילוקיישן: איך לשמר את זהות ילדינו בימי הזכרון

זיכרון ברילוקיישן: איך לשמר את זהות ילדינו בימי הזכרון

מאת: דלית גבירצמן

סוף סוף, הגיע היום הגדול. קשה להאמין, אבל זה באמת קורה. אחרי חודשים ארוכים של תכנונים והכנות, ריצות וסידורים, לבטים וחששות, השגתם אישורים, ויזות, כרטיסי טיסה ו… הופ, הנה אתם כבר כאן. ההתרגשות רבה, מזג האוויר מושלם וכולם מה-זה נחמדים. החבר׳ה מהרילוקיישן מדהימים ותיכף עזרו לכם עם המכולה, מצאתם בית, הילדים השתלבו בבתי הספר, ואתם לא מאמינים, יש פה אפילו שבט של הצופים!  ואז… מגיע יום הזכרון. הוא נופל עליכם כשאתם לגמרי לא מוכנים. אתם קמים בבוקר, וזה סתם עוד יום רגיל. כולם קמים, הולכים לעבודה, ברדיו ובטלוויזיה יש את אותן הפרסומות  והשיחות המייגעות. עולם כמנהגו נוהג. הילדים שמים על עצמם איזו טישירט ורצים לבית הספר, ואין חולצה לבנה, ואין צפירה, ואין כלום. זירו. נאדה. גורנישט.

ואז, המוח שלכם נותן ברקס ועוצר בחריקת בלמים, כמו שנייה לפני תאונה. משהו בכם מרגיש מוזר, חסר, מרוחק, מנותק, ואם אתם מגיעים ממשפחה שכולה, אז חברים, שיהיה לכם בהצלחה. כי ביום הזה הלב נסדק, שבר נפער בו כמו שני לוחות טקטוניים אחרי רעידת אדמה. החור הזה שיש לכם בנשמה, הפצע המדמם הזה כואב כפליים, כי אין לכם עם מי לחלוק את הכאב. הגעגוע לחיבוק המשפחתי מורגש פיזית בגוף, ואם אתם כמוני, תמצאו את עצמכם ממררים בבכי בדרך לעבודה. במשך היום, אתם מהלכים כאילו אבדה לכם דרככם, ובסוף היום, כשבארץ כבר נשמעות תרועות הפסטיבלים של יום העצמאות, אתם מנסים להבין איפה טעיתם. ולא די שאתם מרגישים אבודים, אתם מביטים בילדיכם, ומבינים לפתע, שמה שאתם לא תלמדו אותם, פשוט לא יקרה. מה שאתם בעצמכם לא תתווכו עבורם בפרק העצוב הזה של ההוויה הישראלית, לא יתווך על ידי אף אחד אחר. ואחרי שהתובנה הזאת נוחתת עליכם, מה עכשיו? מה אתם רוצים להנחיל לדור הצעיר? מה מתוך המכלול העצום הזה של מורשת זיכרון, של שואה ותקומה, של גבורה והקרבה – שכולנו גדלנו עליה והתחנכו לפיה – תבחרו להעביר לילדיכם? איזה תוכן מתאים לכל גיל? ומאיזה גיל כדאי בכלל להתחיל?

יפית שריקי-מגידיש

בדיוק בשביל שאלות אלו יש לנו את הבית הישראלי בסן פרנסיסקו ואת יפית שריקי-מגידיש. הבית הישראלי הינו שלוחה של משרד העלייה והקליטה בקונסוליה הישראלית בסן פרנסיסקו. הוא דואג לטיפוח הקשר בין הקהילה הישראלית הגדולה המתגוררת כאן בעמק לבין מדינת ישראל. במסגרת הבית הישראלי מתקיימות פעילויות תרבות שונות, וכמו כן, הוא מספק שירותי ייעוץ והכוונה לישראלים שקיבלו את ההחלטה לחזור לארץ. כחלק מפעילות זו והרצון לסייע לישראלים לשמר את הזהות הישראלית ואת הזיקה לישראל, גויסה יפית שריקי-מגידיש. אני מכירה את יפית המקסימה בכלל מסיפור אחר. נפגשנו בסדנת הבישול שלי, ומיד התחברנו. הרזומה של יפית בתחום העשייה החינוכית עשיר ומפואר וכולל בין היתר לימודי הוראה בספרות עברית, לימודי תואר שני בחינוך ובניהול, ניהול חטיבת הביניים של ברנקו וייס בישראל ועבודה באפטר סקול היהודי "עדה" שבברקלי. והכי חשוב – ליפית ארבעה ילדים משלה, והם פרויקט חייה האמיתי.

אני מבקשת מיפית לספר לי קצת על הסדנה בהנחייתה לשימור הזהות הישראלית במסגרת רילוקיישן הממוקדת בימי הזכרון ויום השואה.

״הרעיון לסדנה הזאת נולד כשהתחלנו לדבר על סדנה דומה לבתי הספר״, מספרת יפית, ״ואז התחלנו לחשוב גם על סדנה להורים. אני מגיעה לסדנה הזאת כאשת חינוך ומהמקום שלי כהורה. הורים חייבים קודם כל להתחבר לנושא הזה ברמה האישית, ולברר עם עצמם מה זה יום הזכרון עבורם. לכן היה לי חשוב שיהיו לסדנה שני חלקים. בחלק הראשון, ננסה לעצור ולבחון ביחד איזו משמעות יש ליום הזה דווקא כאן. מצד אחד, כולנו נושאים איתנו את הזכרון של היום הכואב הזה כפי שאנחנו חווינו אותו בארץ, ומצד שני, בחרנו לגור כאן. אנחנו כבר לא על טייס אוטומטי ואנחנו לא חייבים לאמץ את כל המכלול הזה של חולצה לבנה, מדבקה, צפירה ושירים עצובים ברדיו. חשוב שנברר עם עצמנו מה אנחנו רוצים לקחת מכל זה. המפגש השני, יהיה יותר על תכנים מותאמי גיל ורעיונות לדברים שאפשר לעשות בבית עם הילדים, איזה שיח יכול להתקיים בגילאים מסוימים, אילו ספרים מתאימים וכו׳. יש פה הזדמנות לעצור ולבחור למה אנחנו רוצים לחשוף את ילדינו, ולא לקבל את מה שמערכת החינוך החליטה עבורי.״

אילו תימות למשל אפשר להעלות בעיקר בשיח מול ילדים צעירים?

״אין כאן נכון או לא נכון״, אומרת יפית. ״אך לדעתי, לפני גיל ארבע-חמש, לא בטוח שצריך בכלל להעלות את הנושא. יש מצב שהילד הצעיר בבית הוא בן חמש והוא יחשף לזה משום שהנושא יעלה עבור האחים הבוגרים יותר. בגילאים יותר מאוחרים אפשר לדבר על איך בכלל מדינה מצליחה להתקיים, ושצריך להתאמץ כדי שתהיה לנו מדינה. זה מסר חשוב גם לדברים אחרים בחיים שלנו. גם השאלה של למה ישראל כל כך חשובה? אנחנו אמנם כאן, אבל אנחנו יכולים לתת, לתמוך בה ולתרום, גם מבחוץ. בגיל מאוחר יותר, יש מקום לדבר על נתינה. השירות הצבאי הוא סוג של נתינה למען המדינה, אבל הקשת של הנתינה רחבה. השיח צריך להיות ממקום של ציונות, שהיא לא בהכרח בצורה של גיוס לצבא. זאת הפריבילגיה שלנו כאן. וכמובן, לדבר על גבורה וזכרון של אנשים שנתנו את חייהם למען המדינה. זה נכון לקיים את השיחה בגילאים של כיתות ד׳-ה׳ כשהפחדים שלהם סביב הצבא והמוות מאוד נוכחים. הרעיון הוא ללכת בהדרגתיות ולראות לאן אתה מתחבר כהורה. זה יכול להיות דרך סיפור אישי או דרך הסיפור ההסטורי המרתק של הקמת המדינה, ולהסביר מדוע לפני שחוגגים אותה חשוב לזכור את הקשיים שהיא עברה״.

מה ההתייחסות שלך לחשש של הורים מיצירת זהות ישראלית חזקה שתוביל את ילדיהם בסופו של דבר להתגייס לצבא?

״אני לא חושבת שזה שנציין את יום הזכרון יהיה הגורם המשפיע. בעצם זה שאנחנו כאן, שורשינו תמיד יהיו נטועים בשני נופים שונים. אנחנו בחרנו עבור עצמנו, ואנחנו לא יכולים למנוע מילדינו את אותה הבחירה. אנחנו מייצרים עבור ילדינו מכלול של דברים כדי לקיים בהם את הזהות הישראלית שאותה אנחנו לא רוצים לאבד. צריך להבין, שיש פה את הסיכון הזה. וזה אחד הדברים הכי קשים בחוויה הזאת שלנו. מצד שני, גם אם נחליט שלא נכניס סממנים ישראלים הביתה, עדיין יש סיכוי שהילדים יגלו אותם בעצמם. לפחות כך, אנחנו מתווכים עבורם את הסממנים הללו״.

אילו נקודות בחייך הובילו אותך למקום הזה שבו את מובילה סדנה להורים בנושא יום הזכרון?

יפית מספרת שמאז שירותה הצבאי היא עבדה עם נוער שעלה מחבר העמים. בעקבות הקשר עם האוכלוסיה הזאת, היא נסעה לשליחויות קצרות לבלרוס שבאוקראינה לעבוד עם הקהילות היהודיות. החוויה היתה מעצבת ומשמעותית, בעיקר סביב נושא הזהות היהודית, וכיצד לחבר אותם לישראל באופן אותנטי. לאחר הצבא, היא עבדה עם נוער בסיכון, חוויה שעסקה אף היא בזהות אישית, בבניית אמון ותמיכה. משם הגיעה למכון ברנקו וייס, שם עברה הכשרות סביב חשיבה יצירתית, עבודה פרטנית והנחיית קבוצות וריכזה פרויקטים לחשיבה יצירתית בבתי ספר מגילאי יסודי עד תיכון. לאורך כל הדרך, בחרה יפית לעסוק בתחום החשיבה היצירתית בתכנים שמותאמים ליחיד ולחברה. בשלב מסוים, הבינה שלב העשייה הוא בבתי הספר.

״אחד הדברים הכי חזקים אצלי כמישהי שעסקה בחינוך בארץ, הוא הדחף לייצר שיח בנושא. בארץ יש קוטביות מאוד גדולה ואין הרבה אפורים. תמיד מצאתי את עצמי מתעסקת בלהראות שאין רק שחור ולבן. בלנסות להראות תמיד גם את הצד השני. סביב הנושא של מורשת יהודית וזהות יהודית אנחנו חווים כל כך הרבה דברים כניגודים וכפייה, וכל כך רציתי שיראו את האמצע. כשהגעתי לפה, הרגשתי שאחד הדברים הכי חזקים שקיימים, זה בדיוק הקול הזה שחיפשתי. יש אפור באיך להיות יהודי, יש אפור באיך להיות ישראלי. זה חידד לי כל כך הרבה דברים, גם כאימא, ולגבי הזהות שלי. הכול התכנס למשהו מאוד מרכזי שעכשיו אני מסוגלת לשיים אותו. יש לי את הצורך ואת הזמן לדייק עם עצמי את הנושאים האלה.״

מהם הדברים שחשוב לך שההורים יצאו איתם מהמפגשים הללו?

״מעבר לזה שאני רוצה שהם יצאו עם רעיונות ועם כלים וכיוונים מעשיים, אני רוצה שהם יצאו עם ההבנה שזה לא חייב להיות בדרך האחת אותה אנחנו חווינו כילדים. יש עוד דרכים לגעת בנושא הקשה הזה. אפשר לקחת נארטיבים אחרים, פרט לנארטיב הזה שבו אנו מבכים את קורבנותינו. חשוב שההורים ימצאו את האופן שבו נוח להם להתחבר לזה. שיראו את ההזדמנות שניתנה להם לעצב את זה בעצמם, ולקחת על זה אחריות כהורה.״

אני מספרת ליפית שפעם שאל אותי תלמיד למה בכלל אנחנו צריכים לציין כאן את יום הזיכרון לחללי צה״ל, והשאלה תפסה אותי לגמרי לא מוכנה. אני סקרנית לשמוע מה את היא עונה לו. ״למען האמת, הייתי מפנה את השאלות בחזרה אליו. הייתי בודקת מה הקשר שלו לישראל, והאם חייב להיות לנו קשר לישראל רק בגלל שאנחנו יהודים? אלו שאלות מאוד גדולות. הקשר נובע מהעובדה שישראל היא גם בית וחשוב להכיר את הבית הזה. ישראל היא סוג של רשת ביטחון, ואנחנו צריכים לעזור לתמוך בה ולקיים אותה. חשוב שהילדים ידעו מדוע קמה המדינה הזאת ומה המשמעות שלה גם אם הם בוחרים שלא לחיות בה. לספר את הסיפור שלה, זאת גם דרך להילחם עליה.״

השעה מתאחרת ולפני שאני נפרדת לשלום מיפית, אני שואלת אותה מהו המסר שהכי חשוב לה להעביר.

״הדבר החזק ביותר בעיני, הוא ההזדמנות שניתנה לנו כהורים ישראלים-יהודים לזקק לעצמנו מה בדיוק אנחנו רוצים מהישראליות שלנו. לעצור לרגע ולשאול את עצמנו למה אנחנו מתחברים בזהות הישראלית שלנו, ומה אנחנו רוצים להעביר לילדינו. אנחנו צריכים להיות מכוונים לזה, כי זה לא יקרה מעצמו. זו בעיני המטרה של השיח הזה.״

לפרטים נוספים על הסדנה והרשמה, שילחו אימייל לליאת ווינקלר מנהלת הבית הישראלי.

israeli-house@sf.mfa.gov.il

שבת שלום,

דלית

משואה לתקווה: גרסת בן שטרן

משואה לתקווה: גרסת בן שטרן

מאת: דלית גבירצמן

לפעמים בחיים המילים מרגישות קטנות מלהכיל. כמו למשל המילה ״מדהים״. היא כל כך שגורה בפינו, ונפרטת לפרוטות כל כך קטנות ויומיומיות, שכשקורה משהו באמת מדהים, כבר לא נותרו מילים לתארו.

בן שטרן הוא איש מדהים וסיפור החיים שלו הוא באמת מדהים.

לפעמים בחיים אדם זוכה לפגוש אנשים מדהימים שמצליחים לגעת בו עמוק בנשמה. הם מזדמנים לחייו במפתיע ומשנים אותו לנצח. הוא קם בבוקר ליום פחות או יותר נורמלי, הולך לעבודה, עוסק בשלו, ואז הם מופיעים. פתאום, ללא הזמנה. והלב שלו נפער לעומתם ובמקום שנגמרות המילים מופיעות הדמעות.

זהו סיפור כמעט נורמלי על מפגש מהסוג הזה. על הצטלבויות דרכים שהן בהעדר מילה אחרת – מדהימות.

כל מי שנכח באותו הערב בו פגשתי את בן שטרן יעיד על כך. זה קרה בדיוק לפני שנה. הוזמנתי למפגש אצל חברים שנקרא ״זיכרון בסלון״. הוקסמתי מן הרעיון, והזמנתי את בתי להצטרף אלי. אל החדר נכנס איש מבוגר, נמוך קומה, ממושקף ועירני להפליא. לצידו עמדה בתו שרלין, שהציגה את עצמה בתור ״הבת של בן שטרן״. סיפרה שביימה והפיקה סרט על חייו. בין השניים התנהל  ריקוד מקסים שהיה בו המון קירבה, חיבה, כבוד עצום ובעיקר – השתאות. נדמה היה שהאיש עדיין מצליח להפתיע אפילו אותה.

ישבנו והקשבנו לסיפור חיים בלתי נתפס. כל סיפור חיים של ניצול שואה הוא בלתי נתפס. כמו בסיפורים רבים של ניצולי שואה אחרים, סיפורו של בן כולל שברירי שנייה שהפרידו בין חיים ומוות, החלטות של רגע שעשו את כל ההבדל. הרזומה של בן שטרן כולל שני גטאות, תשעה מחנות ריכוז ושתי צעדות מוות, אך סיפור החיים של בן שטרן כולל גם אופטימיות, חום, עוצמה והמון חסד. במשך קרוב לשעתיים גולל בפנינו בן שטרן את סיפור חייו. הזכרון הפנומנלי לפרטי פרטים הכולל תאריכים, שמות ומיקום מדויק, הצלילות וחדות המחשבה, וההומור, כן, בעיקר ההומור – שובים את ליבנו. כולנו מתאהבים בו ברגע, באיש המקסים והנמרץ הזה, שחרף קשיי השמיעה והראייה שלו הוא חד כתער, ואינו מפספס דבר. שרלין ניסתה לעתים להאיץ באביה אך הוא, ללא ספק, זה ששולט בסיפור. הוא הגיבור ביותר ממובן אחד.

כולנו גדלנו על סיפורי שואה. כולנו מבינים שנפלה בחלקנו זכות גדולה לשמוע את הסיפורים עדיין מפי הניצולים עצמם. כולנו יודעים שמשנה לשנה מספרם הולך ופוחת, וקרוב היום שבו לא יהיה יותר ממי לשמוע. ומה אז? ישבתי והקשבתי עם רבים אחרים לסיפורו הלא ייאמן של בן שטרן, וכל השמות שהוא הזכיר נשמעו לי מוכרים, כאילו שמעתי אותם כבר פעם בעבר. ישבתי בסלון ולצידי ישבה בתי הצעירה, אך גם סבי וסבתי ישבו שם איתי. ואז לפתע הרמתי את היד ובלב פועם סיפרתי לבן שגם משפחתה של אימי מוצאה כמוהו, ממוגלניטזה שבפולין. ניצוץ נדלק בעיניו כאשר הזכרתי את השמות אלכסנדרוביץ׳ וחיימוביץ׳. והנה ברגע הוא חזר לשם, לעיירת נעוריו. הוא התחיל לספר על משפחתה של אימי, היכן גרו, במה עסקו, ואני ראיתי אותם דרכו. לראשונה בחיי, הם הפכו לאנשים אמיתיים. אני יושבת בסלון והדמעות זולגות מעיני ללא שליטה, כי מזכרון הפכה לרגע משפחתי למציאות. ואם לא די היה בכך, הרי שבהמשך הערב, התברר שכשעלה בן לארה״ב וחי בעיר Skokie שבאילינוי, נסגר עוד מעגל משפחתי. מתברר שב-Skokie  פגש את יוכי, אחות אימי, שחיה שם באותן השנים והכיר היטב אותה ואת משפחתה.

משמאל: שרלין- בתו של בן, טובה זלצר-אמה של דלית, בן שטרן, דור גבירצמן, רוני זלצר, דלית גבירצמן

שנה חלפה. הורי הגיעו לביקור בחופשת הפסח. והפעם, המפגש המרגש מתרחש בסלון ביתו של בן בברקלי. האיש הדובר 5 שפות, פונה אל אימי ביידיש, אל אבי בעברית צחה ואל בני באנגלית. שרלין מטגנת במטבח מצה-ברן ועינינו דומעות בכל פעם שאנו מביטות זו בזו.שתינו חשות שזהו רגע של פעם בחיים. רגע שבו מעגלי חיים נסגרים ומתחברים לנצח. שרלין מספרת לי בהתרגשות שהסרט שביימה, הפיקה ועבדה עליו במהלך 7 השנים האחרונות הושלם. הפרויקט שהחל כסרט הנצחה משפחתי הפך למפעל חייה. ״הסיפור של אבי שייך לעולם״ – היא אומרת. ״הוא סיפור שבא ללמד את הדורות הבאים על אומץ, תקווה וחסד במקום בו הם אבדו לחלוטין״. סיפור חייו של בן שטרן הוא סיפור של ניצחון שלא הסתיים עם תום המלחמה. 30 שנה לאחר מכן, עמד בן בראש מאבק ציבורי נחוש למנוע מניאו-נאצים לקיים תהלוכה ברחובות Skokie.

ליה ובן שטרן

אפילו היום, בן לא מפסיק להפתיע. לאחר שאשתו הועברה למעון סיעודי, החליט לחפש שותף או שותפה לדירה. כשפגש בליה, הלומדת לתואר שני בלימודי יהדות באוניברסיטת ברקלי, וחיפשה מקום מגורים, החליט בן לבחור בה. ניצול השואה היהודי בן ה-95 פתח את ביתו לליה הגרמניה, נכדתו של פעיל נאצי לשעבר. סיפורם ה-כן, מדהים, של השותפים הלא קונבנציונליים הללו סוקר בתקשורת ברחבי העולם.

ממה עשוי האיש הזה? מהיכן הוא שואב את הכוחות? את האופטימיות? איך שורדים זוועות שכאלה ונשארים כמעט נורמליים? כיצד יתכן שהוא עדיין איש מאמין? כל השאלות הללו ורבות אחרות מהדהדות בי שבועות וחודשים רבים לאחר הפגישה המרגשת ההיא. אני צופה שוב ושוב בסרט הדוקומנטרי הנפלא של שרלין הנקרא ״Near Normal Man״ בנסיון למצוא בו תשובות (www.nearnormalman.org). ממש כמו האיש עצמו, הסרט מפעים, מרשים, מרגש ומגדיר מחדש את המילה ״מדהים״. הסרט מזכיר ומוכיח שישנם סיפורים גדולים מהחיים, ושאכן הם שייכים לעולם ולדורות הבאים. הסיפור כולו מסופר על ידי בן-עצמו, במילותיו הוא. 28 דקות וחיים שלמים. כמעט נורמליים.

הנה 4 דברים שאתם יכולים לעשות היום:

– בקרו באתר  www.nearnormalman.org וצפו בטריילר של הסרט.

– עודדו בתי ספר, בתי כנסת, ספריות ומרכזים קהילתיים לרכוש עותק של הסרט.

– תרמו באתר וקבלו עותק אישי להקרנה פרטית.

– צרו קשר info@nearnormalman.com והזמינו את שרלין ובן להקרנה ולשיחה בביתכם.

"We were liberated but not free"

 

"God created the heaven, he created the earth, the angel of life and the angel of death. And then he created Holocaust survivors to tell their stories"

 

"No matter how near normal I'm acting, the memory does not fade. Anyone who came out of the Holocaust cannot claim he is normal"

 

"We did not give up hope for human kindness"

(Ben Stern)

 

שבת שלום,

דלית

יום השואה: סיפורו של הקאפו, יעקב קוזלצ׳יק

מאת: איתי שמי

בילדותי היה ליום השואה ריטואל קבוע. מלבד לטקס המסורתי עם נר התמיד, ההקראות והצפירה, היו מפגישים אותנו עם כרמלה, ניצולת שואה שזכתה בחייה בזכות מראה ארי – שיער זהוב ועיניים כחולות. אמה צבטה את לחייה כדי שתיראה בריאה וחיונית ולא חיוורת ובשל כך לא נחשדה כיהודייה, הצליחה לתעתע באנשי האס אס ובדרך נס שרדה את המלחמה. למרות גילנו הצעיר, אף אחד לא חסך מאיתנו את תצלומי הזוועה של ערימות הגופות והשלדים המהלכים שהוקרנו בטלויזיה. טראומת הילדות גרמה לי להדחיק ולהתרחק מכל מה שקשור בשואה. במשך שנים הייתי נמנע מצפייה בסרטים או מקריאת ספרים בנושא. רק בשנים האחרונות העזתי לחזור אל הפרק הכל כך קשה הזה בהיסטוריה שלנו.

auschwitzאני רוצה הפעם לגעת באחד הנושאים היותר טעונים ופחות מוזכרים ביום השואה, הקאפו. לאחר המלחמה, כשהחל חשבון הנפש, עלו לא פעם טענות כלפי התנהגות היהודים באירופה בזמן המלחמה כשהמפורסמת שבהם היא הטענה בדבר ״הליכה כצאן לטבח״, אבל זעם רב גם הופנה כלפי הקאפו. מעט לאחר קום המדינה, כשפצעי השואה פתוחים ושותתי דם והחל המצוד אחר פושעים נאצים, החלו לשפוט גם יהודים ששימשו כקאפו באשמת סיוע לנאצים. העניין הוצנע אולם נערכו בארץ כארבעים משפטים ובמקרה אחד אף נגזר על יהודי ששימש כקאפו עונש מוות, אולם לבסוף עונשו הומתק לשנתיים (הוא מת זמן קצר לאחר שחרורו מהכלא). אני לא יודע כיצד אפשר לשפוט את התנהגות אלו שהיו שם. ברור לי שלא כולם היו צדיקים, אבל באותה ״פלנטה אחרת״ כשהרעב והמוות כל הזמן נוכחים, איך אפשר להכיל סטנדרטים מוסריים רגילים? הקאפו היו משת״פים בכפייה שנקלעו למצב בלתי אפשרי: או לשתף פעולה עם הנאצים כבורג במכונת הזוועה או למות.

אני רוצה להביא את סיפורו של יעקב קוזלצ׳יק ששימש כקאפו בבלוק 11 באושוויץ, הבלוק ששימש כבית הסוהר המחריד וגם כונה ״בלוק המוות״ של מחנה ההשמדה. זהו סיפורו של סבא של חבר בשם נעם שחי איתנו כאן בסיליקון וואלי וגם סיפורו של אביו של נעם, איציק, שגדל כיתום, לא ידע כמעט כלום על אביו ובגיל מבוגר החל לקלף את חומת השתיקה ולהבין מי היה אבא.

capo2יעקב קוזלצ׳יק גדל בעיירה קרינקי בפולין והיה ילד גדול וחזק. כבר בגיל שבע התפרסם בעיירה כאחד שיכול להרים דלי מלא מים מהבאר בשיניו. בגיל שמונה התייתם ועבר לגור בבית יתומים. בגיל 25 היגר לקובה, שם היתה קהילה יהודית לא קטנה, עבד כסבל בנמל ובהמשך החל בקריירה של איש שרירים בקרקס. משם עבר לארה״ב, הסתבך בעסקי אלכוהול לא חוקיים (זו היתה תקופת היובש) ואפילו ישב בכלא. כשהשתחרר חזר להופיע בקרקס בתפקיד הבריון ונדד ברחבי המדינה. אני חייב להודות שכשאני חושב על יהודי גלותי מפולניה, הדבר האחרון שעולה לי בראש זה גברתן בריון גדל מידות.

ב 1932 קוזלצ׳יק (שעתה מכונה ג׳ייקוב) מגיע לניו יורק ועובד עבור המאפיונר אל קאפונה. בשנת 36, כשמגיע המתאגרף הגרמני המפורסם מקס שמלינג לאמריקה להאבק בג׳ו לואיס, נשכר ג׳ייקוב להיות שומר ראשו. שמלינג, שבעצם מייצג את גרמניה הנאצית, מנצח את לואיס השחור בנוק אאוט וגרמניה לא יודעת את נפשה מרוב אושר (הוכחה ניצחת לעליונות הגזע הארי על הגזע השחור הנחות).

ב 38 במסגרת סיבוב הופעות בינלאומי של הקרקס הוא מגיע לפולין, מתחתן, מוליד ילדים ונשאר להשתקע. כשעשה זאת לא יכל לדעת שב 39 יפלשו הנאצים למולדתו. ב 1943 אישתו ושני ילדיו נשלחים אל המשרפות בטרבלינקה. כמה חודשים אחר כך נשלח יעקב ברכבת לאושוויץ. בדרך הוא מצליח לפרוץ את חלון הקרון וכמה יהודים נמלטים אל החופש. מידותיו הגדולות של יעקב לא מאפשרות לו להשתחל באשנב הצר והוא נשאר על הרכבת. על הרציף בכניסה למחנה ההשמדה בזמן הסלקציה, הוא לוכד את תשומת לב אנשי האס אס בשל גודלו. הוא מצליח להוכיח להם שהיה שומרו של שמלינג ובכך מציל את חייו אבל נשלח להיות קאפו בבלוק 11 ומהר מאוד הוא הופך להיות האחראי על הבלוק הידוע לשימצה. ב 43 עדיין לא היו קאפו יהודים (זה החל ב 44) כך שכל הסיטואציה היתה מאוד יוצאת דופן. רוב הקאפו היו פושעים גרמנים שנידונו למאסר עולם עוד לפני המלחמה והיטלר הבטיח להם שאם יהיו קאפו ״טובים״ הם ישוחררו לאחר המלחמה. במסגרת תפקידו בבלוק הוא משמש גם כתליין או שאוחז בנידונים לפני כיתת היורים ולאחר מכן מפנה את הגופות. בתוך מערבולת המוות המטורפת הזו הוא מצליח להציל יהודים רבים תוך כדי סיכון אישי עצום. הוא מספק אוכל לאסירים ומציל נידונים מעונשים שהיו מביאים למותם, כל זאת תחת עינם הפקוחה של הנאצים עם ידיעה שכל טעות הכי קטנה שתעורר את חשדם תעלה לו בחייו.

קוזלצ׳יק שורד את המלחמה ובמחנה העקורים פוגש ניצולת אושוויץ, מתחתן, ונולד בנם איציק. יעקב עולה ארצה, גם בארץ עובד כאיש שרירים בקרקס ומכונה ״שמשון אייזן )הגיבור(״ והמשפחה מצטרפת אליו בהמשך. איציק הקטן נפגש עם אביו בארץ אך לא זוכה לבלות איתו זמן רב. בכתבה בעיתון הארץ מדווח דבר היותו קאפו והוא מתואר כ"התליין מאושוויץ". מספר ניצולים שחייבים לו את חייהם מנסים לטהר את שמו ואכן מודפסת כתבת הבהרה אבל את הנזק כבר אי אפשר לתקן. אשתו עוזבת אותו ומספרת לבנה הקטן שאביו מת. בבת אחת כאילו נגזזות מחלפות ראשו ותש כוחו של שמשון הפולני. בשנת 53, שבור נפשית ובודד, כשהוא בן 51, מת מדום לב בדירת חדר בחולון. אפילו שם על הקבר ומצבה לו עשו לו.

בסרט מצויין שנעשה על הפרשה בערוץ הראשון בבימויו של רוני ניניו, מגולל סיפורו של יעקב קוזאלצ׳יק, סיפור תהליך הגילוי וההתמודדות עם העבר של איציק בנו ועדויות מצמררות של ניצולים אשר חבים לו את חייהם. איציק אף נוסע לפולין, מקבל אישור מיוחד להכנס לבלוק 11 ומבקר בחדר בו שהה אביו באותן שנים ארורות. הוא אפילו מגלה דיוקן דהוי, ככל הנראה של אביו, מצוייר על דלת התא.

capo- bookעל הפרשה גם נכתב ספר בשם "הסוהר מבלוק 11" בידי אמיר השכל. אמיר שהיה טייס חיל-האוויר, תא"ל במילואים וחוקר שואה, התחקה, צעד צעד, אחר סיפור חייו המדהים של יעקב קוזלצ'יק. אמיר השכל הוא גם מי שבסופו של דבר, הקים בבית הקברות קריית-שאול מצבה על קברו של האיש שמעולם לא הכיר.

 

נפגשתי עם נעם, נכדו של קוזלצ׳יק, כדי לשמוע עדות ממקור ראשון.

 

בתור ילד, מה ידעת על סבא שלך?

גדלתי ללא סבא וסבתא מצד אבי. סבתא התחתנה בשנית עם איש דתי וקשה שנפטר בגיל צעיר, וגם היא נפטרה מסרטן ולא זכתה לשיבה טובה. שמעתי סיפורים על סבי כפי שסיפר אותם אבי. ידעתי שהוא היה איש חזק שעבד בקרקס ושהוא מת מדום לב תוך כדי הופעה. זה אמנם נשמע קצת כמו פנטזיה, אבל גדלתי להיות נער בן 18 בגובה 1.96 מטר ופיתחתי שרירים, כך שלפחות ביולוגית הסיפור נשמע אמין… רק שנים אחר כך למדתי שאבי בדה את הסיפור על מות סבי מליבו כשהיה קטן, ונאחז בו כאילו היה אמיתי.

ואיך התגלה הסיפור האמיתי?

לסבי היתה חולשה לילדים ובעצם רוב הניצולים שלהם הוא עזר באושוויץ היו ילדים. אחד מהם, איש בשם זאביק לב-רן, שאחרי עלייתו ארצה היה טייס בחיל האויר, החל לחקור את קורותיו של סבי ולאסוף מסמכים. מי שהמשיך בחקירה היה אמיר השכל שאחרי שרותו הצבאי הפך להיות חוקר שואה. אבי לא ידע כלום על הסיפור עד שלפני כעשר שנים התפרסמה כתבה על סבי במוסף של ידיעות אחרונות. אנחנו קראנו מעריב, ומי שבעצם סיפר לו על הכתבה היתה אחותו החורגת. אני זוכר איך אבי היה בעננים באותו יום. זה נחת עליו כרעם ביום בהיר, פתאום, אחרי שנים של אי ידיעה, הוא מגלה מי היה אביו. אגב, אמיר לא הסתפק בחקירת הסיפור, הוא גילה היכן סבי נקבר, ובעזרת תרומות של ניצולים אותם סבי הציל, הוא הקים מצבה והחזיר לסבי את שמו. עד היום המשפחה בקשרי ידידות חזקים עם אמיר.

מה עוד אתה יכול לספר לי על משפחת קוזלצ׳קי?

capo- epitaphסבא בעצם היה נשוי שלוש פעמים. בפעם הראשונה הוא התחתן בקובה ויש לו גם ילדים מאשתו הראשונה. יש לי לא מעט קרובי המשפחה שהיגרו מקובה למיאמי וחלקם התפזרו בהמשך למדינות אחרות בארה״ב. הרבה מהצילומים והמסמכים של סבי הגיעו מהצד הזה של המשפחה. לקרינקי סבא הגיע ב 1938 לא ממש מתוך בחירה. הוא הסתבך עם החוק באמריקה ורשויות ההגירה זרקו אותו. בעיירת הולדתו הכיר את אשתו השנייה (שנשלחה עם ילדיו לטרבלינקה) ועד כמה שאני יודע הוא גם היה ממנהיגי הקהילה בעיירה בזמן המלחמה עד שנשלח לאושוויץ.

אבי גדל עם השם קוזלצ׳יק, ובצבא קראו לו ״גוזל״ שזה די משעשע בהתחשב במימדי גופו… הוא החליף את שם משפחתו לשקד רק אחרי שהתחתן.

 

ככל שעובר הזמן, הולכים ופוחתים האנשים שהיו שם ויכולים לספר. אני עוד הספקתי לגדול לאמא שנולדה ברוסיה בזמן המלחמה ולסבא שלא רק נלחם נגד הנאצים, גם התנדב בשנותיו האחרונות במוזיאון לוחמי הגיטאות ותירגם מפולנית את ספרי יאנוש קורצ'אק. לבנותי כבר לא יהיה ממי לשמוע עדויות. עבורם זה יהיה פרק אפל בהיסטוריה, ותו לא. כולי תקוה שהסיפורים האלו יישארו איתנו ולא יעלמו לתהום השיכחה.

כל מה שנשאר לי ממנה זהו אצבעון כסף קטן

כל מה שנשאר לי ממנה זהו אצבעון כסף קטן
מאת: דלית גבירצמן
dalitכל מה שנשאר לי ממנה זהו אצבעון כסף קטן.
תשחילי לי את החוט בקוף המחט,
כך היתה מבקשת סבתי ביידיש
כשעיניה כבר כהו משעות ארוכות של תפירה.
כילדה צעירה ישבתי וצפיתי בה רכונה על מכונת התפירה,
פורמת תכים פשוטים באצבעותיה הקצרות והגרומות.
בניגוד לדעה המקובלת, רצתה סבתא שלי לספר,
זו הייתי אני, שלא רצתה לשמוע.
כל מה שרציתי היה לשמח אותה,
אבל היא לא ידעה לשמוח.
עיניה החומות מעולם לא האירו,
וראיתי בהן רק עצב שאין לו סוף.
קשה היה לה להביע רגש,
ודרכה היחידה להראות חיבה
הייתה למלא את הצלחות שלנו עד הקצה,
ולצפות שנרוקן את תכולתן עד תום.
תמיד היתה פורסת פרוסות עבות מידי של לחם
ומצווה ״תאכלו״, כאילו זו הדרך היחידה לאהוב.
כמה היייתי רוצה לשבת לצידך היום,
ולשאול אותך את כל השאלות.
כמה הייתי רוצה להקשיב כעת לסיפוריך
על נערה צעירה שעולמה חרב עליה ביום אחד.
איך במחי שוט הופרדת מהוריך, שלא לראותם יותר לעולם.
איך התקיימת בגטו מסריגת גרביים לנשות הפולנים
אותם סחרת בעבור פרוסת לחם עבשה.
איך התקנת לעצמך מלבושים משקים של תפוחי אדמה
ואיך רעבת שם בגטו.
איך הכרת את סבא מוטל במחנה העקורים
ורק מתוך יצר החיים החזק ממך
hannahנישאת לו שם, בחטף.
ללא חופה, ללא זר וללא קרובים.
כמה הייתי נותנת היום בכדי להקשיב לך סבתא,
לשמוע את סיפור חייך שנגדע בגיל כל כך צעיר.
ללמוד על כל החלומות, התקוות, ההבטחות
וכל הביטחון והשלווה של ילדה בת 13,
שנגזלו ממך באכזריות בל תתואר, ולא עוד.
היום אני יודעת –
לא ידעת לשמוח, כי החיים לימדו אותך רק עצב.
לא ידעת להנות, כי החיים לימדו אותך רק סבל.
לא ידעת לאהוב, כי החיים לא הראו לך מספיק אהבה.
כמה צר לי עליך סבתא חנה שלי.
צר לי שעל אף ששרדת את זוועות המלחמה ההיא וזכית לנכדים ולנינים,
לא ידעת אושר מימיך.
כל מה שנותר לי ממך זהו אצבעון כסף קטן והמון שאלות.