משואה לתקווה: גרסת בן שטרן

משואה לתקווה: גרסת בן שטרן

מאת: דלית גבירצמן

לפעמים בחיים המילים מרגישות קטנות מלהכיל. כמו למשל המילה ״מדהים״. היא כל כך שגורה בפינו, ונפרטת לפרוטות כל כך קטנות ויומיומיות, שכשקורה משהו באמת מדהים, כבר לא נותרו מילים לתארו.

בן שטרן הוא איש מדהים וסיפור החיים שלו הוא באמת מדהים.

לפעמים בחיים אדם זוכה לפגוש אנשים מדהימים שמצליחים לגעת בו עמוק בנשמה. הם מזדמנים לחייו במפתיע ומשנים אותו לנצח. הוא קם בבוקר ליום פחות או יותר נורמלי, הולך לעבודה, עוסק בשלו, ואז הם מופיעים. פתאום, ללא הזמנה. והלב שלו נפער לעומתם ובמקום שנגמרות המילים מופיעות הדמעות.

זהו סיפור כמעט נורמלי על מפגש מהסוג הזה. על הצטלבויות דרכים שהן בהעדר מילה אחרת – מדהימות.

כל מי שנכח באותו הערב בו פגשתי את בן שטרן יעיד על כך. זה קרה בדיוק לפני שנה. הוזמנתי למפגש אצל חברים שנקרא ״זיכרון בסלון״. הוקסמתי מן הרעיון, והזמנתי את בתי להצטרף אלי. אל החדר נכנס איש מבוגר, נמוך קומה, ממושקף ועירני להפליא. לצידו עמדה ביתו שרלין, שהציגה את עצמה בתור ״הבת של בן שטרן״. סיפרה שביימה והפיקה סרט על חייו. בין השניים התנהל  ריקוד מקסים שהיה בו המון קירבה, חיבה, כבוד עצום ובעיקר – השתאות. נדמה היה שהאיש עדיין מצליח להפתיע אפילו אותה.

ישבנו והקשבנו לסיפור חיים בלתי נתפס. כל סיפור חיים של ניצול שואה הוא בלתי נתפס. כמו בסיפורים רבים של ניצולי שואה אחרים, סיפורו של בן כולל שברירי שנייה שהפרידו בין חיים ומוות, החלטות של רגע שעשו את כל ההבדל. הרזומה של בן שטרן כולל שני גטאות, תשעה מחנות ריכוז ושתי צעדות מוות, אך סיפור החיים של בן שטרן כולל גם אופטימיות, חום, עוצמה והמון חסד. במשך קרוב לשעתיים גולל בפנינו בן שטרן את סיפור חייו. הזכרון הפנומנלי לפרטי פרטים הכולל תאריכים, שמות ומיקום מדויק, הצלילות וחדות המחשבה, וההומור, כן, בעיקר ההומור – שובים את ליבנו. כולנו מתאהבים בו ברגע, באיש המקסים והנמרץ הזה, שחרף קשיי השמיעה והראייה שלו הוא חד כתער, ואינו מפספס דבר. שרלין ניסתה לעתים להאיץ באביה אך הוא, ללא ספק, זה ששולט בסיפור. הוא הגיבור ביותר ממובן אחד.

כולנו גדלנו על סיפורי שואה. כולנו מבינים שנפלה בחלקנו זכות גדולה לשמוע את הסיפורים עדיין מפי הניצולים עצמם. כולנו יודעים שמשנה לשנה מספרם הולך ופוחת, וקרוב היום שבו לא יהיה יותר ממי לשמוע. ומה אז? ישבתי והקשבתי עם רבים אחרים לסיפורו הלא ייאמן של בן שטרן, וכל השמות שהוא הזכיר נשמעו לי מוכרים, כאילו שמעתי אותם כבר פעם בעבר. ישבתי בסלון ולצידי ישבה בתי הצעירה, אך גם סבי וסבתי ישבו שם איתי. ואז לפתע הרמתי את היד ובלב פועם סיפרתי לבן שגם משפחתה של אימי מוצאה כמוהו, ממוגלניטזה שבפולין. ניצוץ נדלק בעיניו כאשר הזכרתי את השמות אלכסנדרוביץ׳ וחיימוביץ׳. והנה ברגע הוא חזר לשם, לעיירת נעוריו. הוא התחיל לספר על משפחתה של אימי, היכן גרו, במה עסקו, ואני ראיתי אותם דרכו. לראשונה בחיי, הם הפכו לאנשים אמיתיים. אני יושבת בסלון והדמעות זולגות מעיני ללא שליטה, כי מזכרון הפכה לרגע משפחתי למציאות. ואם לא די היה בכך, הרי שבהמשך הערב, התברר שכשעלה בן לארה״ב וחי בעיר Skokie שבאילינוי, נסגר עוד מעגל משפחתי. מתברר שב-Skokie  פגש את יוכי, אחות אימי, שחיה שם באותן השנים והכיר היטב אותה ואת משפחתה.

משמאל: שרלין- בתו של בן, טובה זלצר-אמה של דלית, בן שטרן, דור גבירצמן, רוני זלצר, דלית גבירצמן

שנה חלפה. הורי הגיעו לביקור בחופשת הפסח. והפעם, המפגש המרגש מתרחש בסלון ביתו של בן בברקלי. האיש הדובר 5 שפות, פונה אל אימי ביידיש, אל אבי בעברית צחה ואל בני באנגלית. שרלין מטגנת במטבח מצה-ברן ועינינו דומעות בכל פעם שאנו מביטות זו בזו.שתינו חשות שזהו רגע של פעם בחיים. רגע שבו מעגלי חיים נסגרים ומתחברים לנצח. שרלין מספרת לי בהתרגשות שהסרט שביימה, הפיקה ועבדה עליו במהלך 7 השנים האחרונות הושלם. הפרויקט שהחל כסרט הנצחה משפחתי הפך למפעל חייה. ״הסיפור של אבי שייך לעולם״ – היא אומרת. ״הוא סיפור שבא ללמד את הדורות הבאים על אומץ, תקווה וחסד במקום בו הם אבדו לחלוטין״. סיפור חייו של בן שטרן הוא סיפור של ניצחון שלא הסתיים עם תום המלחמה. 30 שנה לאחר מכן, עמד בן בראש מאבק ציבורי נחוש למנוע מניאו-נאצים לקיים תהלוכה ברחובות Skokie.

ליה ובן שטרן

אפילו היום, בן לא מפסיק להפתיע. לאחר שאשתו הועברה למעון סיעודי, החליט לחפש שותף או שותפה לדירה. כשפגש בליה, הלומדת לתואר שני בלימודי יהדות באוניברסיטת ברקלי, וחיפשה מקום מגורים, החליט בן לבחור בה. ניצול השואה היהודי בן ה-95 פתח את ביתו לליה הגרמניה, נכדתו של פעיל נאצי לשעבר. סיפורם ה-כן, מדהים, של השותפים הלא קונבנציונליים הללו סוקר בתקשורת ברחבי העולם.

ממה עשוי האיש הזה? מהיכן הוא שואב את הכוחות? את האופטימיות? איך שורדים זוועות שכאלה ונשארים כמעט נורמליים? כיצד יתכן שהוא עדיין איש מאמין? כל השאלות הללו ורבות אחרות מהדהדות בי שבועות וחודשים רבים לאחר הפגישה המרגשת ההיא. אני צופה שוב ושוב בסרט הדוקומנטרי הנפלא של שרלין הנקרא ״Near Normal Man״ בנסיון למצוא בו תשובות (www.nearnormalman.org). ממש כמו האיש עצמו, הסרט מפעים, מרשים, מרגש ומגדיר מחדש את המילה ״מדהים״. הסרט מזכיר ומוכיח שישנם סיפורים גדולים מהחיים, ושאכן הם שייכים לעולם ולדורות הבאים. הסיפור כולו מסופר על ידי בן-עצמו, במילותיו הוא. 28 דקות וחיים שלמים. כמעט נורמליים.

הנה 4 דברים שאתם יכולים לעשות היום:

– בקרו באתר  www.nearnormalman.org וצפו בטריילר של הסרט.

– עודדו בתי ספר, בתי כנסת, ספריות ומרכזים קהילתיים לרכוש עותק של הסרט.

– תרמו באתר וקבלו עותק אישי להקרנה פרטית.

– צרו קשר info@nearnormalman.com והזמינו את שרלין ובן להקרנה ולשיחה בביתכם.

"We were liberated but not free"

 

"God created the heaven, he created the earth, the angel of life and the angel of death. And then he created Holocaust survivors to tell their stories"

 

"No matter how near normal I'm acting, the memory does not fade. Anyone who came out of the Holocaust cannot claim he is normal"

 

"We did not give up hope for human kindness"

(Ben Stern)

 

שבת שלום,

דלית

יום השואה: סיפורו של הקאפו, יעקב קוזלצ׳יק

מאת: איתי שמי

בילדותי היה ליום השואה ריטואל קבוע. מלבד לטקס המסורתי עם נר התמיד, ההקראות והצפירה, היו מפגישים אותנו עם כרמלה, ניצולת שואה שזכתה בחייה בזכות מראה ארי – שיער זהוב ועיניים כחולות. אמה צבטה את לחייה כדי שתיראה בריאה וחיונית ולא חיוורת ובשל כך לא נחשדה כיהודייה, הצליחה לתעתע באנשי האס אס ובדרך נס שרדה את המלחמה. למרות גילנו הצעיר, אף אחד לא חסך מאיתנו את תצלומי הזוועה של ערימות הגופות והשלדים המהלכים שהוקרנו בטלויזיה. טראומת הילדות גרמה לי להדחיק ולהתרחק מכל מה שקשור בשואה. במשך שנים הייתי נמנע מצפייה בסרטים או מקריאת ספרים בנושא. רק בשנים האחרונות העזתי לחזור אל הפרק הכל כך קשה הזה בהיסטוריה שלנו.

auschwitzאני רוצה הפעם לגעת באחד הנושאים היותר טעונים ופחות מוזכרים ביום השואה, הקאפו. לאחר המלחמה, כשהחל חשבון הנפש, עלו לא פעם טענות כלפי התנהגות היהודים באירופה בזמן המלחמה כשהמפורסמת שבהם היא הטענה בדבר ״הליכה כצאן לטבח״, אבל זעם רב גם הופנה כלפי הקאפו. מעט לאחר קום המדינה, כשפצעי השואה פתוחים ושותתי דם והחל המצוד אחר פושעים נאצים, החלו לשפוט גם יהודים ששימשו כקאפו באשמת סיוע לנאצים. העניין הוצנע אולם נערכו בארץ כארבעים משפטים ובמקרה אחד אף נגזר על יהודי ששימש כקאפו עונש מוות, אולם לבסוף עונשו הומתק לשנתיים (הוא מת זמן קצר לאחר שחרורו מהכלא). אני לא יודע כיצד אפשר לשפוט את התנהגות אלו שהיו שם. ברור לי שלא כולם היו צדיקים, אבל באותה ״פלנטה אחרת״ כשהרעב והמוות כל הזמן נוכחים, איך אפשר להכיל סטנדרטים מוסריים רגילים? הקאפו היו משת״פים בכפייה שנקלעו למצב בלתי אפשרי: או לשתף פעולה עם הנאצים כבורג במכונת הזוועה או למות.

אני רוצה להביא את סיפורו של יעקב קוזלצ׳יק ששימש כקאפו בבלוק 11 באושוויץ, הבלוק ששימש כבית הסוהר המחריד וגם כונה ״בלוק המוות״ של מחנה ההשמדה. זהו סיפורו של סבא של חבר בשם נעם שחי איתנו כאן בסיליקון וואלי וגם סיפורו של אביו של נעם, איציק, שגדל כיתום, לא ידע כמעט כלום על אביו ובגיל מבוגר החל לקלף את חומת השתיקה ולהבין מי היה אבא.

capo2יעקב קוזלצ׳יק גדל בעיירה קרינקי בפולין והיה ילד גדול וחזק. כבר בגיל שבע התפרסם בעיירה כאחד שיכול להרים דלי מלא מים מהבאר בשיניו. בגיל שמונה התייתם ועבר לגור בבית יתומים. בגיל 25 היגר לקובה, שם היתה קהילה יהודית לא קטנה, עבד כסבל בנמל ובהמשך החל בקריירה של איש שרירים בקרקס. משם עבר לארה״ב, הסתבך בעסקי אלכוהול לא חוקיים (זו היתה תקופת היובש) ואפילו ישב בכלא. כשהשתחרר חזר להופיע בקרקס בתפקיד הבריון ונדד ברחבי המדינה. אני חייב להודות שכשאני חושב על יהודי גלותי מפולניה, הדבר האחרון שעולה לי בראש זה גברתן בריון גדל מידות.

ב 1932 קוזלצ׳יק (שעתה מכונה ג׳ייקוב) מגיע לניו יורק ועובד עבור המאפיונר אל קאפונה. בשנת 36, כשמגיע המתאגרף הגרמני המפורסם מקס שמלינג לאמריקה להאבק בג׳ו לואיס, נשכר ג׳ייקוב להיות שומר ראשו. שמלינג, שבעצם מייצג את גרמניה הנאצית, מנצח את לואיס השחור בנוק אאוט וגרמניה לא יודעת את נפשה מרוב אושר (הוכחה ניצחת לעליונות הגזע הארי על הגזע השחור הנחות).

ב 38 במסגרת סיבוב הופעות בינלאומי של הקרקס הוא מגיע לפולין, מתחתן, מוליד ילדים ונשאר להשתקע. כשעשה זאת לא יכל לדעת שב 39 יפלשו הנאצים למולדתו. ב 1943 אישתו ושני ילדיו נשלחים אל המשרפות בטרבלינקה. כמה חודשים אחר כך נשלח יעקב ברכבת לאושוויץ. בדרך הוא מצליח לפרוץ את חלון הקרון וכמה יהודים נמלטים אל החופש. מידותיו הגדולות של יעקב לא מאפשרות לו להשתחל באשנב הצר והוא נשאר על הרכבת. על הרציף בכניסה למחנה ההשמדה בזמן הסלקציה, הוא לוכד את תשומת לב אנשי האס אס בשל גודלו. הוא מצליח להוכיח להם שהיה שומרו של שמלינג ובכך מציל את חייו אבל נשלח להיות קאפו בבלוק 11 ומהר מאוד הוא הופך להיות האחראי על הבלוק הידוע לשימצה. ב 43 עדיין לא היו קאפו יהודים (זה החל ב 44) כך שכל הסיטואציה היתה מאוד יוצאת דופן. רוב הקאפו היו פושעים גרמנים שנידונו למאסר עולם עוד לפני המלחמה והיטלר הבטיח להם שאם יהיו קאפו ״טובים״ הם ישוחררו לאחר המלחמה. במסגרת תפקידו בבלוק הוא משמש גם כתליין או שאוחז בנידונים לפני כיתת היורים ולאחר מכן מפנה את הגופות. בתוך מערבולת המוות המטורפת הזו הוא מצליח להציל יהודים רבים תוך כדי סיכון אישי עצום. הוא מספק אוכל לאסירים ומציל נידונים מעונשים שהיו מביאים למותם, כל זאת תחת עינם הפקוחה של הנאצים עם ידיעה שכל טעות הכי קטנה שתעורר את חשדם תעלה לו בחייו.

קוזלצ׳יק שורד את המלחמה ובמחנה העקורים פוגש ניצולת אושוויץ, מתחתן, ונולד בנם איציק. יעקב עולה ארצה, גם בארץ עובד כאיש שרירים בקרקס ומכונה ״שמשון אייזן )הגיבור(״ והמשפחה מצטרפת אליו בהמשך. איציק הקטן נפגש עם אביו בארץ אך לא זוכה לבלות איתו זמן רב. בכתבה בעיתון הארץ מדווח דבר היותו קאפו והוא מתואר כ"התליין מאושוויץ". מספר ניצולים שחייבים לו את חייהם מנסים לטהר את שמו ואכן מודפסת כתבת הבהרה אבל את הנזק כבר אי אפשר לתקן. אשתו עוזבת אותו ומספרת לבנה הקטן שאביו מת. בבת אחת כאילו נגזזות מחלפות ראשו ותש כוחו של שמשון הפולני. בשנת 53, שבור נפשית ובודד, כשהוא בן 51, מת מדום לב בדירת חדר בחולון. אפילו שם על הקבר ומצבה לו עשו לו.

בסרט מצויין שנעשה על הפרשה בערוץ הראשון בבימויו של רוני ניניו, מגולל סיפורו של יעקב קוזאלצ׳יק, סיפור תהליך הגילוי וההתמודדות עם העבר של איציק בנו ועדויות מצמררות של ניצולים אשר חבים לו את חייהם. איציק אף נוסע לפולין, מקבל אישור מיוחד להכנס לבלוק 11 ומבקר בחדר בו שהה אביו באותן שנים ארורות. הוא אפילו מגלה דיוקן דהוי, ככל הנראה של אביו, מצוייר על דלת התא.

capo- bookעל הפרשה גם נכתב ספר בשם "הסוהר מבלוק 11" בידי אמיר השכל. אמיר שהיה טייס חיל-האוויר, תא"ל במילואים וחוקר שואה, התחקה, צעד צעד, אחר סיפור חייו המדהים של יעקב קוזלצ'יק. אמיר השכל הוא גם מי שבסופו של דבר, הקים בבית הקברות קריית-שאול מצבה על קברו של האיש שמעולם לא הכיר.

 

נפגשתי עם נעם, נכדו של קוזלצ׳יק, כדי לשמוע עדות ממקור ראשון.

 

בתור ילד, מה ידעת על סבא שלך?

גדלתי ללא סבא וסבתא מצד אבי. סבתא התחתנה בשנית עם איש דתי וקשה שנפטר בגיל צעיר, וגם היא נפטרה מסרטן ולא זכתה לשיבה טובה. שמעתי סיפורים על סבי כפי שסיפר אותם אבי. ידעתי שהוא היה איש חזק שעבד בקרקס ושהוא מת מדום לב תוך כדי הופעה. זה אמנם נשמע קצת כמו פנטזיה, אבל גדלתי להיות נער בן 18 בגובה 1.96 מטר ופיתחתי שרירים, כך שלפחות ביולוגית הסיפור נשמע אמין… רק שנים אחר כך למדתי שאבי בדה את הסיפור על מות סבי מליבו כשהיה קטן, ונאחז בו כאילו היה אמיתי.

ואיך התגלה הסיפור האמיתי?

לסבי היתה חולשה לילדים ובעצם רוב הניצולים שלהם הוא עזר באושוויץ היו ילדים. אחד מהם, איש בשם זאביק לב-רן, שאחרי עלייתו ארצה היה טייס בחיל האויר, החל לחקור את קורותיו של סבי ולאסוף מסמכים. מי שהמשיך בחקירה היה אמיר השכל שאחרי שרותו הצבאי הפך להיות חוקר שואה. אבי לא ידע כלום על הסיפור עד שלפני כעשר שנים התפרסמה כתבה על סבי במוסף של ידיעות אחרונות. אנחנו קראנו מעריב, ומי שבעצם סיפר לו על הכתבה היתה אחותו החורגת. אני זוכר איך אבי היה בעננים באותו יום. זה נחת עליו כרעם ביום בהיר, פתאום, אחרי שנים של אי ידיעה, הוא מגלה מי היה אביו. אגב, אמיר לא הסתפק בחקירת הסיפור, הוא גילה היכן סבי נקבר, ובעזרת תרומות של ניצולים אותם סבי הציל, הוא הקים מצבה והחזיר לסבי את שמו. עד היום המשפחה בקשרי ידידות חזקים עם אמיר.

מה עוד אתה יכול לספר לי על משפחת קוזלצ׳קי?

capo- epitaphסבא בעצם היה נשוי שלוש פעמים. בפעם הראשונה הוא התחתן בקובה ויש לו גם ילדים מאשתו הראשונה. יש לי לא מעט קרובי המשפחה שהיגרו מקובה למיאמי וחלקם התפזרו בהמשך למדינות אחרות בארה״ב. הרבה מהצילומים והמסמכים של סבי הגיעו מהצד הזה של המשפחה. לקרינקי סבא הגיע ב 1938 לא ממש מתוך בחירה. הוא הסתבך עם החוק באמריקה ורשויות ההגירה זרקו אותו. בעיירת הולדתו הכיר את אשתו השנייה (שנשלחה עם ילדיו לטרבלינקה) ועד כמה שאני יודע הוא גם היה ממנהיגי הקהילה בעיירה בזמן המלחמה עד שנשלח לאושוויץ.

אבי גדל עם השם קוזלצ׳יק, ובצבא קראו לו ״גוזל״ שזה די משעשע בהתחשב במימדי גופו… הוא החליף את שם משפחתו לשקד רק אחרי שהתחתן.

 

ככל שעובר הזמן, הולכים ופוחתים האנשים שהיו שם ויכולים לספר. אני עוד הספקתי לגדול לאמא שנולדה ברוסיה בזמן המלחמה ולסבא שלא רק נלחם נגד הנאצים, גם התנדב בשנותיו האחרונות במוזיאון לוחמי הגיטאות ותירגם מפולנית את ספרי יאנוש קורצ'אק. לבנותי כבר לא יהיה ממי לשמוע עדויות. עבורם זה יהיה פרק אפל בהיסטוריה, ותו לא. כולי תקוה שהסיפורים האלו יישארו איתנו ולא יעלמו לתהום השיכחה.

כל מה שנשאר לי ממנה זהו אצבעון כסף קטן

כל מה שנשאר לי ממנה זהו אצבעון כסף קטן
מאת: דלית גבירצמן
dalitכל מה שנשאר לי ממנה זהו אצבעון כסף קטן.
תשחילי לי את החוט בקוף המחט,
כך היתה מבקשת סבתי ביידיש
כשעיניה כבר כהו משעות ארוכות של תפירה.
כילדה צעירה ישבתי וצפיתי בה רכונה על מכונת התפירה,
פורמת תכים פשוטים באצבעותיה הקצרות והגרומות.
בניגוד לדעה המקובלת, רצתה סבתא שלי לספר,
זו הייתי אני, שלא רצתה לשמוע.
כל מה שרציתי היה לשמח אותה,
אבל היא לא ידעה לשמוח.
עיניה החומות מעולם לא האירו,
וראיתי בהן רק עצב שאין לו סוף.
קשה היה לה להביע רגש,
ודרכה היחידה להראות חיבה
הייתה למלא את הצלחות שלנו עד הקצה,
ולצפות שנרוקן את תכולתן עד תום.
תמיד היתה פורסת פרוסות עבות מידי של לחם
ומצווה ״תאכלו״, כאילו זו הדרך היחידה לאהוב.
כמה היייתי רוצה לשבת לצידך היום,
ולשאול אותך את כל השאלות.
כמה הייתי רוצה להקשיב כעת לסיפוריך
על נערה צעירה שעולמה חרב עליה ביום אחד.
איך במחי שוט הופרדת מהוריך, שלא לראותם יותר לעולם.
איך התקיימת בגטו מסריגת גרביים לנשות הפולנים
אותם סחרת בעבור פרוסת לחם עבשה.
איך התקנת לעצמך מלבושים משקים של תפוחי אדמה
ואיך רעבת שם בגטו.
איך הכרת את סבא מוטל במחנה העקורים
ורק מתוך יצר החיים החזק ממך
hannahנישאת לו שם, בחטף.
ללא חופה, ללא זר וללא קרובים.
כמה הייתי נותנת היום בכדי להקשיב לך סבתא,
לשמוע את סיפור חייך שנגדע בגיל כל כך צעיר.
ללמוד על כל החלומות, התקוות, ההבטחות
וכל הביטחון והשלווה של ילדה בת 13,
שנגזלו ממך באכזריות בל תתואר, ולא עוד.
היום אני יודעת –
לא ידעת לשמוח, כי החיים לימדו אותך רק עצב.
לא ידעת להנות, כי החיים לימדו אותך רק סבל.
לא ידעת לאהוב, כי החיים לא הראו לך מספיק אהבה.
כמה צר לי עליך סבתא חנה שלי.
צר לי שעל אף ששרדת את זוועות המלחמה ההיא וזכית לנכדים ולנינים,
לא ידעת אושר מימיך.
כל מה שנותר לי ממך זהו אצבעון כסף קטן והמון שאלות.

יום השואה: כיצד תספרו על זה לילדים?

מאת: לאורה משנה

מוות, סבל, תאי גזים, מלחמה, שישה מליון, אלו הן רק חלק מן האסוציאציות העולות מן המילה שואה אשר מעוררות רגשות כבדים ותחושות לא נעימות. אם לנו כהורים קשה להכיל את הרגשות האלו, כיצד נוכל להסביר אותם לילדינו מבלי לעורר בהם פחד או טראומה?

אז בואו נתחיל בתרגיל קטן. שבו מול דף ועשו סיעור מוחות סביב המילה שואה. רשמו את כל המחשבות אשר עולות לכם בראש מבלי לסנן אותן.

כעת, כשסיימתם, הסתכלו על הרשימה וחשבו האם אלו הנושאים עליהם תרצו לדבר עם ילדיכם? מה הוא המסר אותו תרצו להעביר להם? ומה המטרה שלכם כהורים כאשר אתם מדברים עם ילדכם על יום השואה?

 הרבה הורים יענו על השאלה הזאת באופן זהה כמו "אני רוצה שהילד שלי ידע מה קרה כדי שזה לא יקרה שוב לעולם". אתה לא תשמע הורה אומר: "אני רוצה להפחיד את הילד שלי", נכון?

Tal-with-child

 אז הנה כמה טיפים שיאפשרו לך לידע ולחנך את ילדך בנושאים רגישים מסוג זה מבלי לפגוע בו:

 –  העבר מידע באופן אובייקטיבי מבלי להכניס את המטען הרגשי שלך– זוכר את המילים שרשמת בתרגיל הקודם? שם, קרוב לודאי, תמצא את הרגשות שלך. הם שלך. לא של ילדך. השאר אותם שם בבקשה, ותן לילדך לתאר את הרגשות שלו. למה? כי הוא לא בשל להתמודד עם הרגשות שלך. כי אתה בוגר, והוא לא.

 – דבר פשוט ואל תיתן unsolicited information– דמיין שאתה כותב מילון. אתה צריך להסביר את מושג השואה בדרך הכי פשוטה שאפשר. לדוגמה: "שואה היא תקופה בה איש רע הרג הרבה אנשים". זה, אגב, יכול להיות הסבר טוב לילד קטן. הם מבינים מה זה "איש רע" ו"הרג" מהטלויזיה והסרטים. ככל שהילד גדל, אתה יכול להוסיף מידע על מה זה שואה. מידע אובייקטיבי, ללא רגשות. איך לדעת כמה לספר? הנה הסוד: הילד שלך יגיד לך כמה. כאשר ילד מוכן, הוא שואל שאלות ודורש מידע. תתחיל בהסבר פשוט במיוחד כמו זה של הדוגמה וילד אשר מוכן שכלית ורגשית להכיל עוד אינפורמציה, יבקש עוד.

ברגע שהילד מראה התעניינות ושואל עוד שאלות, העמד פני תמים ושאל אותו "למה אתה מתכוון?" כך הילד יסביר לך בדיוק מה הוא רוצה לדעת ואתה לא תצטרך לספק לו עודף מידע.

התפקיד שלך זה לספק את המידע במנות קטנטנות מבלי לשכוח מי הוא הילד שלך ומהן היכולות שלו. זכור, ילד שמוכן לעוד, יבקש עוד, ואם אתה לא בטוח אם לספר עוד או לא, אתה תמיד יכול לענות שאתה לא בטוח מה היא התשובה הנכונה, שאתה תבדוק אותה ותחזור אליו עם תשובה, אך אל תשקר.

 – תבדוק מה הם הרגשות של ילדך- כאשר הילד מתחיל לשאול שאלות ורוצה לדעת עוד, דאג לבדוק מה הוא חושב. תשאל למשל: "על מה אתה חושב?". תשאל שאלות פתוחות ואל תרמוז לילדך איך הוא אמור להרגיש או מה הוא אמור לחשוב עכשיו. זכור, הרגשות שלך הם שלך, לא בהכרח שלו.

 – דבר במילים פשוטות בהתאם לגילו- כיצד מרגיעים ילד סביב נושא השואה? מסבירים לו במילים פשוטות ובהתאם לגילו שהעולם לא יאפשר לדבר כזה לקרות שוב. יש לנו משטרה וצבא השומרים עלינו ושלעולם הם לא יתנו לאף איש רע לפגוע בנו. אם הלחץ הוא בעקבות פרטים שחלקת איתו וכנראה הוא לא היה מוכן להכיל, התרכז בלדבר על הרגשות שלו. תבדוק מה הוא חושב, מה מפריע לו, חבק אותו, הקשב לו, היה אמפטי ואם הילד נלחץ, הרגע אותו ואל תיתן מידע נוסף כי כנראה שמה שנתת כבר הוא לא היה מוכן להכיל.

 – תראה לילדך את הצד האופטימי- השואה היא נושא טעון וכואב במיוחד, אך עם זאת, לשמחתנו, העם היהודי עודנו חיי וקיים, הוא שרד את התקופה הקשה הזאת, יש לו מדינה משלו בעיקר בזכות הרצון והכוח שלו. חשוב להזכיר זאת כמה שיותר לילדינו על מנת שירגישו בטחון ואופטימיות.

 אז כולכם יודעים כי תפקיד ההורה הוא מאתגר ולא פשוט, כרוכה בו אחריות רבה, אך תמיד תזכרו שאתם לא לבד!

מאחלת לך ימים קלים והסברים מפרים,

 לאורה משנה,

מנחת הורים וצוותי חינוך אדלריאנית

http://www.lovingboundaries.com/